וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן– על אמנות, אמונה וחרדיות

א

הקרבה הרעיונית בין האמנות לאמונה, ומאידך הפער התהומי בין החרדיות לאמנות

א

פתיחת השלוחה החרדית של 'בצלאל' בשיתוף עם מרכז 'אמן', מעוררת תהייה; האם 'אמנות חרדית' אפשרית? האם ילכו האמנות והחרדיות יחדיו? למרבה הצער, דומה כי לעת עתה התשובה שלילית

 א

האמנות כראי של החברה * על אמונה ואמנות – אסף ענברי * האמנות בחברה החרדית * היחס החרדי לאמנות בסדרה 'שטיסל' * שתיים שהם אחת – חרדים על שום מה * קונפורמיות והיחס אל האינדיבידואל * חומת הבדלנות וההתגוננות * 'האמנות כשלעצמה אין בה ערך' – מדריך תורני לאמנות * נבואה המגשימה את עצמה * 'שמי הוא אשר לב' – מאבקו המיוסר של החסיד למען האמנות * יוצאים מן הכלל – חב"ד וברסלב ובעלי התשובה * האמנות בראי אדמור"י החסידות * מרכז 'אמן' לאמנות חרדית בשיתוף עם האקדמיה לאמנות ועיצוב 'בצלאל' * ביקורת וסיכום * הערת סיום * דוד מוכר את הכינור – שיר מאת יוסף עוזר

 

א

א

האמנות כראי של החברה

האמנות, מעבר להיותה השתקפות של האמן ונפשו, משמשת גם כראי והשתקפות של פני החברה כולה. היא מאפשרות הסתכלות חודרת ומבט פנימי אל תוך החברה, מעבר למציאות הרגילה הפרושה אל מול העין, ומספקת עדות אותנטית על אופייה, צלמה ודמותה, של החברה. בה באים לידי ביטוי גם אותם מראות, תופעות ותהליכים, חברתיים ותרבותיים, שאינם נגלים במבט ראשון, וקיומם נעלם ומוסתר מעין לא מזוינת. האמנות היא יונת דרור החופשייה וחפה מכל מחויבות ועול, מוסכמה ומסגרת, ומשכך היא משמשת כשופר של האינדיבידואל, החריג, השונה והמוזר, ומאפשרת הבעה של קולות שאינם נשמעים בדרך כלל. בהיותה כזאת, היא גם עלולה להיות לעיתים שופר לביקורת נוקבת על החברה, ביקורת מוסרית, תרבותית או פוליטית. אולם יותר משהאמנות היא ראי של החברה, הרי שהעדרה של האמנות מחברה מסוימת, מספרת הרבה יותר על אותה חברה. העדרה של האמנות מהחברה מסמלת את היותה של החברה קונפורמיסטית, אטומה ומסוגרת. חברה שאין בה ביטוי ושיח אמנותי, היא חברה שלא נשמע בה קולו של היחיד, חברה סטרילית שמדחיקה את החיים, חברה שחסרה את אותה נשמה יתרה שהאמנות מפיחה.

 א

על אמונה ואמנות – אסף ענברי

אסף ענברי, במסתו המעמיקה 'על שפת ההתגלות', הדנה בתשובה לשאלה 'מהי האמנות?', משווה ומזהה קירבה רעיונית עמוקה ומקבילה בין האמונה לאמנות ובין המאמין לאמן. לדבריו, שניהם, האמנות והאמונה, המאמין והאמן, עוסקים במשמוע המציאות, בהענקת משמעות קוהרנטית למציאות האקראית, הסתמית, הכאוטית. המציאות לכשעצמה, כפי שהיא נראית לנו בעין לא מזוינת, היא אקראית, מקרית, שטף מפוזר וסתמי, רצף שרירותי וכאוטי של מראות, פיסות מציאות, זמן ומרחב, שאין ביניהם קשר. המאמין והאמן, מתייחס אליהם כאל קומפוזיציה שאף אחד מפריטיה אינו מקרי, כאל מערך קוהרנטי מובנה ונושא-משמעות, שכל פריטיו רלוונטיים, הכרחיים, קשורים זה לזה ולאיזו משמעות כוללת העולה מקישורם.

"כ"אדם", הנחת-היסוד שלך אודות המציאות שסביבך, היא שיש בה מידה רבה של מיקריות. אתה מניח, אמנם, שבבסיסן של תופעות-המציאות פועלים חוקי-טבע כלשהם, ושחוקי-טבע אלה מאפשרים, אולי, מידה כלשהי של ניתוח סיבתי; אבל הנחת קיומו של "מבנה-עומק" זה, של חוקיות זו שבבסיס התופעות, אינה מבטלת את המיקריות של "פני-השטח" הגלויים לעין… היסוד המקרי (ה"טיכה", בלשון היוונים הקדמונים), מלווה את תפישת-המציאות שלך אלא אם תודעתך לוקה, כלשון הפסיכיאטרים, בבוחן-מציאות לקוי. אם תיתקל באדם הכופר בכך שישנה מידה של מקריות במציאות והתופש את המציאות כקומפוזיציה שכל פרטיה מקושרים והכרחיים כמות שהם, תגדירו כפאראנואיד: כחולה-נפש המייחס למציאות רמת-תכנון שאין בה, והתופש אותה – היות שאינו מכיר בשום מידה של קונטינגנטיות – כמערכת מובנית לחלוטין ומסבירת-כל. זהו, עבורנו, מעמדן של תיאוריות-הקונספיראציה למיניהן ושל שאר ה"הסברים" הגורפים, המפרשים את המציאות כאילו היתה טקסט (כלומר, מבע אחדותי של כוונת-יוצר). אבל ישנן שתי אופציות אנושיות מיוחדות במינן, שאותן אין אנו תופשים כמחלת-נפש, למרות שיש קירבה מאלפת בינן לבין הפאראנויה. האחת היא האמנות. השניה היא האמונה. וכפי שאבקש להוכיח להלן, השתיים אינן ניתנות להפרדה זו מזו…" (1)

"המאמין והאמן אינם סולדים מן ההסתתרויות (בניגוד למיסטיקן, הסולד מן המציאות הקונקרטית כי היא מסתירה, על פי תפיסתו, את הטראנסצנדנטאלי); הם אינם תופשים את ההסתתרות כניגודה המאוס של ההתגלות, אלא כמרכיב הכרחי, שווה-ערך, בדינאמיקה המהבהבת המכילה את שתיהן. מבקשי ההתגלות, המאמין והאמן – ולא במקרה גוזרת העברית, שפת דת-ההתגלות, את המלים "אמונה" ו"אמנות" משורש משותף – עוסקים במישמוע של המציאות, לא בפרישה ממנה…" (6)

" ההתרחשות האמנותית היא, אפוא, התרחשות דתית. היא אקט של אמונה מצידו של הצופה באובייקט (או הקורא בטקסט): האמונה בקיומה של תכנית, של תכלית, של כוונת-יוצר, מאחורי כל פרט ופרט באובייקט הנצפה או בטקסט הנקרא. אמונה – לא ידיעה. שום תכונה של האובייקט או הטקסט אינה כופה על הצופה או הקורא לראותו כאמנותי או ספרותי. הצופה או הקורא פועל בדיוק כפי שפועל האדם הדתי במערב: החלטתו לפרש את הניצב מולו כ"אמנות" או כ"ספרות" היא הכרעה אמונית, כלומר, סוג של דרישה, לא של "קליטה". הוא דורש מן האובייקט (או הטקסט) להפגין אירגון תכליתי טוטאלי שאין בו כל מקריות, וכל אימת שהאובייקט (או הטקסט) מספק דרישה זו, הדבר נחווה כהתגלות.

   העיגון המוסדי של ההתרחשות האמנותית, זהה אף הוא לעיגון המוסדי של הדת: כאן וכאן, לפנינו הכרה קולקטיווית בהיכלות-קודש (היכל-התרבות, המוזיאון, הספר), במעמד-כהונה (אוצרים, יוצרים, פרשנים) ובתשמישי-קדושה המופנים אל ציבור המאמינים. כאן וכאן, לפנינו אותו צורך אנושי בהתגלות, ואותו אקט אמוני הנחוץ לסיפוקו של צורך זה. האמונה אמונה על האמנות, והאמנות אמונה על האמונה…" (9)

תפילה – איזידור קאופמאן

 א

האומנות בחברה החרדית

לכאורה, הקרבה העמוקה והמהותית בין האמנות לאמונה, הייתה אמורה גם להתבטאות לא רק במישור הרעיוני והתיאורטי, כי אם גם במישור המעשי. צפוי היה שנחזה פעילות אומנותית פורייה ומלאת יצירה בקרב קהל המאמינים האמונים על האמונה. אולם התבוננות מקרוב במגזר החרדי, הנושא את דגל האמונה ומתיימר לייצג את קהילת המאמינים האותנטית, מגלה שלא רק שהפעילות האמנותית אינה זוכה בו למקום של כבוד והערכה, אלא שהיא אינה זוכה ליחס כלל. לא שהאמנות זוכה ליחס שלילי במגזר החרדי, אלא שהיא זוכה ליחס של התעלמות מוחלטת. היא פשוט אינה קיימת מבחינתם. 'אמנות חרדית' כמעט ואינה בנמצאת כלל.

החברה החרדית כמעט ולא הוציאה מתוכה אמנים חרדיים; ציירים, משוררים, סופרים או פסלים, מלבד קומץ זעום ובלתי ניכר. תחום הציור בציבור החרדי, למשל, מוגבל לציורי קומיקס בשבועונים לגיל הרך; התחום הספרותי גם הוא אינו מפותח, פונה בעיקר לשכבת הגיל הצעירה, ורמתו רדודה ושטחית. הספרות החרדית חסרת עלילה מעמיקה, דמויות מורכבות, ולרוב היא מגויסת להקניית ערכים המוכתבים מראש. אין בחברה החרדית שום שיח אמנותי, וההתעניינות באמנות שואפת בה לאפס. התחום האמנותי היחיד, שזכה ליחס של כבוד בחברה החרדית, הוא התחום המוזיקלי, וזאת בהשפעת תנועת החסידות שקידשה את השירה והמוזיקה כערך עליון בעבודת האל, והוציאה מתוכה יצירות מופת מוזיקליות. אולם מלבד זאת, נעדרת האמנות לחלוטין מהחברה החרדית.  גם האמנים החרדיים הבודדים, שאת מספרם ניתן למנות על כף היד, הם לרוב חוזרים בתשובה, שאת זיקתם האמנותית ינקו מימי עברם החילוני, וכפי שעוד נרחיב בכך בהמשך.

משפחה חרדית – צילום פרדריק ברנר

התעלמות זו, ללא ספק, אומרת דרשני. אם האמנות והאמונה כה קרובים זה לזה, מה הסיבה העומדת מאחורי התעלמות המגזר החרדי-אמוני מהתחום האמנותי? מדוע כה חרדים החרדים מפני האמנות? מה יש בה באומנות המרתיע את המגזר החרדי לעסוק בו? האם זו תופעה מקרית בלבד, או שמא יש בה סיבה מהותית והכרחית? להלן אטען שאין זו תופעה מקרית גרידא, כי אם תופעה הקשורה לאופיו המהותי של המגזר החרדי, והתעלמות זו מתחום האמנות קשורה בהכרח לתשתית קיומו האידיאולוגי של המגזר. הבנת התופעה נעוצה בהבנת יסודות תשתיתה של החברה החרדית ואופייה. כשם שהאמונה והאמנות, כדברי ענברי, קרובים זה לזה, כך האמנות והחרדיות רחוקים זה מזה כרחוק השמים מן הארץ.

 א

היחס החרדי לאמנות בסדרה 'שטיסל'

היחס השלילי של החברה החרדית לאמנות, מופיע ומתואר גם בסדרה המצוינת והמצליחה על החברה החרדית, 'שטיסל'. במרכז הסדרה, עומד סיפור-האהבה הנוגע ללב בין עקיבא החולמני (מיכאל אלוני) לבין אלישבע האלמנה פעמיים (איילת זורר). מוטיב די מרכזי המופיע לאורך הסדרה, הוא כישרונו האמנותי הלא-ממומש כראוי של עקיבא.

הקושי של עקיבא לבטא את כישרונו ולממשו מופיע וזועק לאורך כל פרקי הסדרה. מתחילת הסדרה, עקיבא כולו נבוך ומתבייש בציוריו ומנסה להסתיר אותם מסובביו שלא יתפסוהו בקלקלתו. הציור נתפס כמעשה ילדותי ונחות, שאינו מתאים רחמנא לצלן לבחור מבוגר בין עשרים.  בהתחלה עקיבא מצייר להנאתו כשהוא מחכה לפגישה עם נערה, וכשהיא מגיעה הוא מנסה להחביא את מחברת ציוריו מפניה. לאחר מכן שעקיבא מצייר בגן החיות ומסתיר את המחברת מאת ילדי החיידר עליהם הוא מופקד לשמור, וכן הלאה. כל הזמן מרחפת בחלל בעייתיות מסוימת של כישרון הציור של עקיבא, בעייתיות שלכאורה אין לה פשר והיא זועקת דרשני.

הסדרה 'שטיסל' על החברה החרדית

הרושם העולה מתוך הסדרה הוא, שבחור בעל כישרון ציור מפותח כמו עקיבא, במקום לזכות להערכה על הכישרון הנדיר לו זכה ולאפשר לו לפרוח ולממש את עצמו, תמורת זאת הוא  הופך לטיפוס דחוי מבחינה חברתית, והעיסוק היחיד שאביו מייעד לו, לבחור הבטלן והלא-יוצלח שלו, הוא שמרטפות על ילדי החיידר. האבסורד בהתגלמותו. והנה לנו התגלמות של האמן המתייסר, שהחברה אינה מכירה בכישרונו ומנסה למנוע ממנו להביע את יצירתו בצורה חופשית ובריאה.

הסדרה משקפת היטב את היחס השלילי שיש במגזר החרדי כלפי האמנות, אולם מה הסיבה לכך? מהם יש בה באומנות שהביא את המגזר החרדי להתייחס בצורה שלילית אליה? מדוע החרדיות כה פוחדת ונרתעת מהאמנות?

א

 

ב

שתיים שהם אחת – חרדים על שום מה

שתי תשובות בדבר שהם אחת. החרדיות, כחברה שמרנית ומסתגרת המנסה להינזר מהשפעת העולם והתרבות המערבית, המתירנית והקלוקלת בעיניה, פיתחה מנגנון הגנה שמרני ונוקשה, שמרכיביו העיקריים הם שניים. הראשון, הקונפורמיות המוטבעת בד.נ.א. של החרדיות ומונעת כל ביטוי אינדיבידואלי ואישי. והשני, הבדלנות הסטרילית והנוקשה המאפיינת את החרדיות וחוסמת כל מגע עם החיים שאינו עובר דרך הדתיות כפי שהיא גובשה ועוצבה במגזר. שניהם מהווים שתי צדדים למטבע אחת, שהיא חומת המסגרת השמרנית והמתגוננת מפני העולם והמודרנה, המונעת כל פרצה פנימית וכל השפעה מחוצה לה. לא בכדי נקבע שמה של החברה החרדית על שם ה'חרדיות'. הפרשנות הקלאסית מפרשת זאת על שם היותם חרדים לדבר ה', אולם לא ניתן להתעלם מהפרשנות הנוספת, והיא היותם חרדים מפני העולם והמודרנה. דומה כי פרשנות זו מתאימה והולמת יותר את החברה החרדית כפי שהיא מוכרת לנו. היא חרדה, מפוחדת, ועסוקה בעיקר בהתגוננות מפני השפעת העולם החיצוני והתרבות המודרנית. החומה השמרנית שהעמידה החברה החרדית אל מול העולם והתרבות המודרנית, מאפילה גם על החומה הסינית. היא בצורה, אטומה, חוסמת כל השפעה חיצונית אפשרית, חונקת וחוסמת כל ביטוי או פרץ של חתירה מתחת ליסודותיה.

 א

קונפורמיות והיחס אל האינדיבידואל

 החברה החרדית היא קולקטיבית במהותה, ומתאפיינת בקונפורמיות מוחלטת. היא מחויבת לדוקטרינת 'דעת-תורה', (עליה כבר כתב והרחיב ידידי ד"ר בני בראון), ורק חכמי הדור, עיני העדה, הם המוסמכים לדעת את האמת, את ההשקפה הטהורה. הם הם שומרי הגחלת, שומרי פך השמן הטהור. החברה החרדית אינה מכירה בקיומו האישי של היחיד, ואינה מאפשרת את ביטוי האינדיבידואלי של הפרט, שכן היא מאמינה שעל היחיד להיות כפוף להנהגה הרוחנית ולאורח החיים המוכתב על ידה. גם במישור הפרקטי, על כל צעד ושעל ישנם קודי-התנהגות ברורים, ממידת אורך החצאית לפי ס"מ, טלפון כשר וחסום, ועד משטר מחשבות הכופה את 'ההשקפה הטהורה'. כל חריגה, ולו חריגה מועטת, מהנורמה המקובלת, גוררת בעקבותיה השלכות חברתיות משמעותיות, כמו למשל איום באי קבלת הילדים למוסדות החינוך, ועד קשיים בשידוכי הילדים. כל מחשבה עצמאית ואינדיבידואלית המטילה ספק באמונה, בדעתם או בסמכותם של גדולי הדור, ב'השקפה' המקובלת מדור לדור, דינה כמחשבת כפירה הפסולה לחלוטין ויש לעקרה מן השורש.

לקולקטיביות זו, יש לציין, יש גם פן חיובי, והוא הקהילתיות החמה ומהלוכדת של החברה החרדית, המעוררת השתאות. תופעת הגמחי"ם וארגוני החסד הפזורים בכל קהילה ושכונה בחברה החרדית, העזרה ההדדית איש לרעהו, הביתיות והמשפחתיות החמימה, אין להם אח ורע. החברה החרדית חייה כמשפחה אחת גדולה וענקית, העומדת לימין חבריה בעת מצוקה.

מאידך, האמנות היא פסגת כושר ביטויו האישי של האמן האינדיבידואל, ביטוי שחף ומשוחרר מכל מסגרת ומחויבות כל שהיא. האמנות היא יונת דרור חופשייה, הר געש חסר מעצורים; שטח ללא גבולות, ללא כללים, ללא מוסכמות. האמן הוא, כדברי ביאליק, כחתן ביום חופתו הפטור מן המצוות כולם, ללא עול ומחויבות. האמנות היא הדרך שבה היחיד מביע את עצמו, את מבטו האישי ואת תחושתו הפנימית. היא גם עלולה להיות מרדנית, אוונגרדית, חתרנית, פרובוקטיבית.  בכל אמן טמון ובוער הרצון להמציא, ליצור, לצאת להרפתקה, להעז. הוא נאבק בין מסורת וחידוש, בין עבר והווה, בין כנפי דמיונו למציאות, בין ריאליות לספיריטואליות. האמנות היא אינדיבידואלית, אימפולסיבית, ספונטנית, פנטזיונרית ומשוחררת מכל חוק ומסגרת. היא מערערת מוסכמות, מנפצת סטיגמות, מתריסה וחצופה.

האמנות היא גם מסע אישי של חיפוש זהות. "הצורך ליצור", מסביר המלחין היהודי-אמריקני אהרון קופלנד, "הוא ביטוי עצמי; הצורך הבסיסי להבהיר את הרגשות העמוקים ביותר ביחס לחיים. אך מדוע אין המלאכה נשלמת לעולם? מדוע חייבים להתחיל הכל מחדש? הסיבה לצורך הכפייתי לשוב וליצור כל הזמן מחדש נעוצה, כפי שנראה לי, בכך שכל יצירה נוספת מביאה אלמנט של גילוי עצמי. עלי ליצור כדי להכיר את עצמי, ולפי שהכרה עצמית היא חיפוש בלתי נגמר, מספקת כל יצירה חדשה רק תשובה חלקית לשאלה 'מי אני?' ומעלה את הצורך להמשיך הלאה אל תשובות חלקיות נוספות ושונות".

אך טבעי הוא שחברה קונפורמיסטית וקולקטיבית תתייחס בחוסר אהדה ועד התעלמות ושלילה מוחלטת לאמנות. המסגרת מבקשת לתחום, לאחד, לכבול. ואילו האמנות מבקשת לפרוץ, להעז, לגעוש. האמן זקוק לחופש יצירה טוטאלי כאוויר לנשימה, ואילו החרדיות זקוקה לחומה גבוהה, יצוקה ואטומה, שתגן עליה. האמן, אויב הוא לה. הוא מאיים לערער על המסגרת האחידה, על הנורמה המקובלת. הוא מהווה סכנה שיש לנטרל אותה ולהרחיקה. הוא עלול להיות מורד, להצית מהפיכה, לפרוץ את המסגרת.

 א

חומת הבדלנות וההתגוננות

זאת ועוד. החברה החרדית, היא בראש ובראשונה חברה שעסוקה בהתגוננות מול העולם בכלל והמודרנה בפרט. אל מול העולם הגדול ושלל הפיתויים שהוא מציע, היא פיתחה חומת בדלנות הרמטית, קשוחה ושמרנית, המונעת מכל קרן אור חיצוני לחדור אליה. אל מול התרבות המודרנית פיתחה החרדיות מנגנון מרב עוצמה הכולל מגוון אמצעיים שתפקידם לשמור על הסטריליות של המגזר מכל השפעה חיצונית, כמו למשל: סביבת מגורים הומוגנית, קידוש הבורות ומניעת השכלה, קוד לבוש אחיד המגבש זהות שונה, צנזורה קפדנית על תכנים המופיעים בעיתונות החרדית, ועוד.  בהיותה כזאת, בדלנית ומתגוננת, ובעקבות החומה הבצורה המגנה עליה מכל השפעה חיצונית, איבדה החברה החרדית כל קשר ומגע עם היופי הטבעי והאסתטיקה של החיים. החיים, עקב ההנאה והחושניות שהם עלולים לספק, נהפכו למטרה ולאויב שממנו צריך להיזהר ולהתרחק. החברה החרדית הפכה למנותקת ועיוורת מול כל אותם ביטויים ישירים של החיים, גם אם הם לכשעצמם אין בהם פסול; אומנות, ציור, מוזיקה, בעלי חיים, וכאלה. היחס הראשוני והלא-מודע של החרדי המצוי לכל אלה הוא יחס של מרחק, של אי-שייכות, של חוסר רצון למגע והיכרות.

המונה ליזה – לאונרדו דה וינצי

ואילו האמנות, כל תפקידה ומטרתה היא לתאר ולהביע את החיים, יפעתם וכיעורם, מעופם וצלילתם, אושרם וכאבם; את האהבה והשנאה, את היצר ואת הסיפוק, את החושניות  והרומנטיקה, את תהום הנפש וצידה האפל, ושאר כל הופעות וגלי ים החיים הגועש. משכך, עלולה האומנות להיות חצופה, בוטה ומתריסה. לא בכדי זכה העירום למעמד מרכזי בתולדות האמנות, שכן זו אחת ממטרותיה המוצהרות של האמנות, להביע את החיים האנושיים כפי שהם, ללא עידון, ללא שכבות חיצוניות, ללא לבושים והסתרות. היא מקלפת את הקליפה החיצונית, מנסה לגלות את המהות הפנימית הנסתרת.

משכך, החרדיות עומדת בניגוד גמור לאמנות. החרדיות מבקשת להסתיר, להדחיק, לכסות. היא מפחדת מהחיים, והיא מתאמצת להקים חומה גבוהה ובצורה מפני מה שהחיים עשויים לספק ולפתות, וכל מטרתה היא להתגונן מפני החיים. היא שואפת להציג עולם קדוש, טהור, מלא תום. עולם מצונזר, סטרילי ונקי, שאין בו מקום לכל כיעוריהם של החיים האנושיים. בניגוד גמור לכך, האמנות מבקשת לגלות, להביע, לפשט. היא שואפת למגע ישיר ובלתי אמצעי עם החיים כפי שהם, לקרוע את המסך המסתיר בפנינו את החיים. רצונה הוא לחתור, לערער, להתריס.

גם מהבחינה הפרקטית, מיותר לציין את בעיות הצניעות העלולות להיות ביצירות אמנות העוסקות בעירום ובמיניות, מתוקף היותה של האמנות משוחררת, חופשית וללא גבולות, וקיומם מהווה בעיה קשה לאדם החרדי שאמון על 'אוטובסי מהדרין' והורגל לצנזורה מוחלטת של כל ביטוי נשי ולו הקל ביותר בחייו. כך גם הבעייתיות הקשה שעלולים לגרום יצירות אמנות עם מוטיבים נוצריים וכדומה. אלה עלולים חלילה לנפץ ולערער את מצג העולם האמוני, הטהור והתמים.  ספרות חרדית, למשל, אינה יכול לתאר ולעסוק באהבה ורומנטיקה, ולו גם הטהורה והזכה ביותר ללא שמץ של כיעור וגסות, או בלבטים אמוניים אישיים, שכן אם תעסוק בכך אחת דינה להיות מוחרמת על ידי הרבנים והציבור.

 א

'האמנות כשלעצמה אין בה ערך' – מדריך תורני לאמנות

יתרה מזאת, חשוב להעיר, התרבות כולה מסומנת במגזר החרדי כשלילית, מכיוון ואינה עוסקת ישירות בעבודת האלוהים. החרדיות רואה בכל עיסוק שאינו עבודת האל או שאינו הכרחי לקיום הממשי, כשלילי וכביטול זמן לריק. היא אינה מכירה בצורך הנפשי להביע את ההסתכלות הפנימית, לתאר את החוויה האישית, לממש את כוח היצירה, כצורך קיומי בפני עצמו. גישה זו מובעת היטב ובתמציתיות בספר 'מדריך תורני לאמנות' מאת הרב יואל שוורץ, שם מסכם המחבר את היחס החרדי-תורני לאמנות במילים אלה:

'האמנות כשלעצמה אין בה ערך, ואף סכנות רבות יש בה, וחשיבותה היא רק כשהיא משמשת כאמצעי לעבודת ה'… ואם כן יש לומר, שביקור בתערוכות חייב להעשות רק לצורך לימוד מקצוע, או לימוד היסטוריה וכדומה… (מדריך תורני לאמנות, הרב יואל שוורץ, הוצאת דבר ירושלים התשנ"ב, עמודים 18, 26)

צירופם של מרכיבים אלה, המאפיינים את החרדיות, גורם ליחס השלילי והמתעלם של החברה החרדית אל האמנות. החרדיות, אינה יכולה להתקיים יחד עם האומנות. היא אויבת לה, ועלולה להיות איום פוטנציאלי שיחפור תחת יסודי קיומה. בספר 'כשניטשה בכה' אומר ניטשה: 'ייתכן וההשלמה עם המוסכמות מגבילה את היהודים יותר מאחרים – רדיפות מבחוץ מחייבות את העם הזה לדבוק יחד, עד כי ליחיד בתוכו אין סיכוי לצמוח ולעלות' (עמ' 215). נדמה כי את אותה הגדרה ניתן להחיל גם על החרדיות. חברה העומדת במגננה תמידית ובמערכה על קיומה, מחויבת להחיל קונפורמיות מוחלטת, עד כי ליחיד אין יכולת להביע ולממש את עצמו. נמצא כי אין אלו שני מאפיינים נפרדים, כי אם שתיים שהן אחת, קשורים ותלויים זה בזה.

 א

נבואה המגשימה את עצמה

לעיתים נבואת הזעם הפחדנית גם מגשימה את עצמה. כך למשל קרה עם אילן ברוך, חרדי שגדל במאה שערים, שאביו שלחו ללמוד אמנות ולסיור מוזיאונים באיטליה. בסופו של יום, הוא הפך לאמן מצליח, אך הוריד את הכיפה ויצא בשאלה.

בראיון למוסף שבת של מקור ראשון הוא אמר: "בגיל ההוא הרגשתי את הסתירה. זה לא התיישר עם כל הביקורת שהייתה בחברה מסביב כלפי האמנות, עם זה שיש לי מחשבות לנסוע לחו"ל וללמוד אמנות. ראיתי שזה לא הולך ביחד. לא יכולתי להיות גם וגם, הדת לא יכלה להיות חיצונית לי וגם לא האמנות. ידעתי שאם אשאר בחרדיות שלי, עולם האמנות לא יהיה פתוח בפניי באמת. אהבתי ללמוד תורה, אהבתי להתפלל ולקיים מצוות. הייתי מאוד מסור לזה, והרגשתי שזה ממלא אותי משמעות. לא הייתה לי החלטה לעזוב את הדת. המאבק בין שני המקומות היה פנימי, לא גלוי. הפעם הראשונה שבה נסעתי בשבת הייתה מאוד קשה. זה טבוע בי. אבל הטבוע הזה לא בהכרח תמיד אני, ורציתי לדעת מי אני. נכון שגדלתי בחברה החרדית, אבל מי אמר שזה אני? החלטתי לצאת למסע בעקבות עצמי. אני זוכר את עצמי יושב בבית הכנסת ואומר לאלוהים שאני רוצה לנסוע לאיטליה וללמוד שם אמנות, ושאלתי מה הוא אומר, אם זה בסדר. אני לא זוכר את התשובה שלו, אבל עצם השאלה מספיקה. השאלה הייתה חצי דרך החוצה". כך גם לגבי שאר האמנים שיצאו מהאורתודוקסיה בעבר, כמו מארק שגאל, בן משפחה חסידית הנחשב לגדול הציירים היהודים, חיים סוטין, מאוריצי גוטליב, ועוד רבים אחרים.

 א

'שמי הוא אשר לב' – מאבקו המיוסר של החסיד למען האמנות

הקונפליקט בין החרדיות לבין האמנות, מובע ומתואר היטב בספרו המרתק של הסופר היהודי-אמריקני חיים פוטוק; 'שמי הוא אשר לב'. גיבור הספר הוא אשר לב, ילד חסידי בעל נשמה של אמן, המשתייך לחסידות ליאדוב (חסידות בדיונית, שעוצבה בהשראת חסידות חב"ד, כעדותו של הסופר וכפי שקל לזהות), וניחן בכישרון ציור נדיר המפליא את כל רואיו. ואולם מתגלמת בו דמותו של האמן המתייסר, הנאבק לממש את כישרונו ויצירתו. ביד אמן ובכתיבה רגישה הנוגעת ללב, מתאר פוטוק את שלבי התבגרותו של אשר, ואת מאבקו למען ביטוי כישרונו האמנותי. הסביבה הקרובה אליו, אביו העסקן הדומיננטי, חבריו ב'חיידר', המשפיע של הישיבה, רואים בכישרונו בזבוז זמן לריק, חטא וכישרון מה'סטרא אחרא'. אלה מנסים ללא הרף להניע ולמנוע מבעדו לממש את כישרונו, ואולם נפשו האמנותית אינה נכנעת להם, ובעוז ובנחישות לוחמת ונאבקת ליצור ולצייר.

כבר בערש ילדותו, כשכישרון הציור החל לנבוט בו, מעיר לו אביו; 'פעם אמר לי, כשהתבונן באחד הציורים שציירתי: "אינך יכול לנצל את זמנך ולעשות משהו טוב יותר, אשר? הסבא שלך לא היה מרוצה אילו ידע שאתה מבזבז שעות רבות כל-כך ועוסק בשטויות"… (עמ' 15). היחס הלועג והמזלזל משפיע עליו קשות, עד כדי סיוטים ליליים. 'חלמתי על אבי-סבו של אבי. הוא התנמנם באור השמש בחדר המגורים, צירתי אותו והוא התעורר. הוא נתקף בחמת זעם. הוא התרוצץ בחדר בסערה. הוא היתמר מעלי, זקנו הכהה הטיל צללים ענקיים שהתנועעו על השטיח. "מבזבז זמן, מבזבז זמן" הרעים בקולו' (עמ' 32). אם לי די ביחס המזלזל, אביו מייחס את כישרונו ל'סטרא אחרא', לא פחות. "אשר יש בך כישרון. אינני יודע אם את הכישרון עניק לך ריבונו של עולם, או הסיטרא אחרא. אם הכישרון הוא מהסיטרא אחרא, הרי הוא שטות, שטות מסוכנת, מפני שהוא ירחיק אותך מן התורה ועמך ויאלץ אותך לחשוב אך ורק על עצמך" (עמ' 85). לא עולה בדעתו של אביו, שדווקא יחסו אל אשר, הוא זה שעלול להרחיקו מהדת והתורה, ולא כישרונו. אפילו המשרתת, גברת ראקובר, מטיחה בו; 'אתה משגע את כולנו, בגלל ציוריך ועקשנותך. איזה ילד יהודי מתנהג כמוך כלפי אמו ואביו? תתבייש לך" (עמ' 89).

היחס של סובביו, מביא את אשר הצעיר להטיח דברים כלפי מעלה, בטענה ותהייה תמימה של ילד בן עשר, מדוע חוננו האלוהים בכישרון נורא מאת הסיטרא אחרא. 'מה רצונך ממני? הרהרתי. אינני אלא ילד שמלאו לו עשר שנים. ילדים בני עשר משחקים ברחובות, ילדים בני עשר משחקים בתופסת במסדרונותיהם של בתי הדירות… אם אין רצונך שאשתמש בכישרון, מדוע הענקת לי אותו? או שמא קיבלתי אותו מן הסיטרא אחרא? נתקפתי בהלה למחשבה שהכישרון שלי ניתן לי ממקור הרע והכיעור. כיצד מסוגלים רע וכיעור להעניק כישרון של יופי?' (עמ' 92). פעם אחת, באמצע שיעור בתלמוד תורה, הוא משרבט דיוקן של המורה על גבי החומש. כאשר גילו זאת מורו וחבריו, כמעט ונעשה בו לינץ. חבריו צועקים לעברו; 'טמאת ספר קדוש! אשר לב, אתה חיללת את שם ה'! טמאת את החומש! (עמ' 94). לאחר שיחת נזיפה מהמשפיע, הוא תוהה לעצמו; 'מה הוא מנסה לומר לי? שעלי לחנוק בתוכי את הכישרון? האם גם הוא מאמין שהכישרון מקורו מן הסטרא אחרא? (עמ' 101). ושוב, בתמימותו הטהורה והילדותית הוא תוהה ומטיח כלפי מעלה; 'מה הם רוצים מחיי? ריבונו של עולם, אתה נתת לי את הכישרון, מדוע אינך מראה להם שהכישרון ניתן לי מידך? (עמ' 102).

בניגוד לאביו, אמו הרחמנית מגלה הערכה וסימפטיה לכישרונו. כאשר הוא מבקר לראשונה עם אמו במוזיאון, הוא אינו מבין את מבוכתה של אמו המסמיקה למראה ציורי הנשים והעירום במוזיאון. מוחו הקט והתמים אינו מבין מה הבעיה בכך. אמו מסבירה לו; 'אני חושבת שלפי התורה אסור לצייר נשים כפי שמצייר אמן זה. התורה תובעת מאיתנו לנהוג בצניעות… הציורים האלה מביכים אותי, אני מבקשת ממך שנלך הלאה' (עמ' 125). בהמשך, הוא נחשף גם לציורים של ישו הנוצרי, עד שאמו מתחרטת על הביקור במוזיאון, ואומרת שציור לא נועד כלל ליהודים. 'ראה לאן הגענו, אשר, בגלל הציורים שלך. הם גררו אותנו עד לישו, ולדרך בה הם מציירים נשים. הציור נועד לגויים, אשר. יהודים אינם מציירים ואינם רושמים'. אשר מקשה, הלא שאגאל היה יהודי. אמו עונה לו; 'יהודים שומרי מצוות, אשר. יהודים המקיימים את התורה. יהודים אדוקים אינם רושמים ואינם מציירים. מה היה הרבי אומר אילו נודע לו שביקרנו במוזיאון? חס ושלום שלא יוודע לרבי' (עמ' 127). כאשר נודע לאביו דבר הביקור במוזיאון, הוא משתולל ויוצא מכליו. 'זהו יצר הרע. אתה חייב להילחם נגד היצר הרע. הרצון הזה מקורו מן הסטרא אחרא… אתה תילחם בו. אתה לא תבזבז את חייך על שטויות של גויים. לא, זה כבר איננו בגדר שטויות, זה גרוע משטויות. אתה מביא הביתה רישומים של האיש ההוא, ומה הלאה? בשלב הבא תיהפך לגוי. הלוואי ולא היית נולד… (עמ' 131).

למרבה הפליאה, דווקא הרבי, האדמו"ר מליאדוב, מגלה הבנה לנפשו של אשר, ושולחו להשתלמות בציור אצל האמן יעקב קאהן, יהודי חילוני, לצערו הרב של אביו שאינו משלים עם זה. קאהן מכניס את אשר הצעיר לעולמה של האמנות, ומגלה לו את רזיה של דת זו, ובפרט את הטוטאליות הנדרשת מהאמן. בספר 'רוח האמנות' שמביאה לו אמו, הוא קורא: 'עליך לבחור בשימת לב את האנשים שאליהם אתה מתחבר, ואורבת לך סכנה גדולה שמא תיהפך לאבר מכלל החברה, מכיוון שבגופים גדולים קיימת נטייה לרדד את האינדיבידואליות לטעם הכלל, וכך נוצרת השתייכות לאמונה…' 'כל אמן גדול הוא אדם שהשתחרר מכבלי משפחתו, עמו וגזעו. כל אדם שהראה לעולם את הדרך אל היופי ואל התרבות האמיתית, מאז ומתמיד היה מרדן, אדם אוניברסאלי משוחרר מאהבת המולדת, אדם שאין לו בית, אשר בכל מקום מצא לו עם' (עמ' 150). כאן, אשר הצעיר כבר מתחיל להפנים את הקונפליקט הגדול והפער העצום בין הוריו, החינוך והסביבה בה גדל, לבין האמנות. מורו החדש, יעקב קאהן, ממרה את פי הרבי, ומכניסו לרזי ציור העירום, בנמקו ש'כל ניסיון להגיע להישגים באמנות ללא צורה זאת של אמנות, דומה לניסיון ללמוד חסידות מבלי להתעמק בקבלה' (עמ' 170). כאשר שוב הוא מצייר באמצע שיעור תורה, הוא מוצא פתק מוטמן בגמרתו, בו נכתב: 'אשר לב, בגן עדן לא ישב, בתחתיות הגיהנום, הכינו לו מקום' (עמ' 177). עם התקדמותו באמנות הציור, הוא נקרא לחדר של הרבי, אשר מזהירו: 'אשר לב, אתה נכנס לתוך עולמו של הסיטרא אחרא, והישמר לנפשך…' (עמ' 180).

הסופר חיים פוטוק

עם הזמן, הוא הולך ומתמקצע, עד שציוריו מוצגים בתערוכה מיוחדת. אביו מסרב להשתתף בתערוכה, עקב ציורי העירום שבה. הוא גם ממשיך בזלזול ולעג לציוריו של בנו. אשר, מתקשה להבין כיצד אביו, אדם אינטליגנטי בעל תואר אקדמי, כה אינו מבין באמנות. מורו, יעקב קאהן, מסביר לו: 'מניין לאביך הבנה באמנות? מאדם שהתחנך בישיבה אתה מצפה שיבין ציור? מי שמתחנך בישיבה סופו שיגיע לעיוורון באסתטיקה' (עמ' 218). אולם אשר, אינו נכנע ללחץ והלעג מהסביבה הקרובה אליו, וממשיך ללמוד את רזי הציור ולצייר ללא הרף. ציוריו זוכים להערכה רבה בשוק האמנות, ונמכרים בכסף רב.

פסגת יצירתו הוא ציור פרובוקטיבי ונועז במיוחד, בה הוא מציג את אמו צלובה, עומדת בינו ובין אביו, כסמל להיותה קרועה ומיוסרת בין אהבתו לבנה והערכתה לכישרונו האמנותי, לבין מחויבותה לחינוכו השמרני והנוקשה של בעלה (עמ' 242). בציור זה בא לידי ביטוי תמצית הקונפליקט בין אשר האמן הצעיר, לבין החינוך והחברה השמרנית בה גדל. הציור הפרובוקטיבי זוכה לפרסום רב, ומוצג בכתבה בניו-יורק טיימס. כאשר הוריו רואים את הציור בו הם מופיעים, הם חוטפים שוק, הלם ותדהמה. הם מסתלקים מהתערוכה בכאב ובצער, ללא אומר ומילים. גם הרבי ששמע על הציור, קורא אליו את אשר לשיחת נזיפה חמורה ומורה לו להסתלק מניו יורק מיידית.

זהו תמצית סיפורו של אשר לב, ילד טהור בעל נשמה של אמן, שניחן בכישרון ציור נדיר, ובו מתגלמת דמותו של האמן המתייסר המורד באביו ובחינוכו, נאבק בסביבתו ובחברה השמרנית בה גדל, למען ביטוי החופשי והטוטאלי של כישרונו האמנותי. זהו מסעו הכואב, המייסר והנוגע ללב, של האמן הצעיר, בדרך למימושו העצמי והאמנותי. כפי שאמר לו מורו יעקב קאהן, האמנות היא אכן דת בפני עצמה, ומאמיניה נדרשים למסור את נפשם עליה, לעזוב את ביתם, ארצם ומולדתם, למענה.

ישראל קליין

גם אם אולי מדובר בתיאור קצת מוגזם ומוקצן, המציאות בשטח אינה כה רחוקה מכך. אני אישית מכיר משפחה חרדית ירושלמית, שאחד מבניה פנה לקריירה בתחום החזנות. תוך כדי, החליף הלה את הבגדים הירושלמיים המסורתיים הנהוגים בחסידות אליה השתייך. תגובתו של אביו, לא הייתה רחוקה מתגובתו של אביו של אשר לב. באוזניי הוא התאונן על בנו שסר מדרך הישר (למרות שבסך הכול 'התמדרן' קצת, ולא יותר מכך) והצהיר בכאב שמדובר ללא ספק בכישרון מהיצר הרע. ואם תאמרו שהתופעה מתרחשת רק בחוגיה הקיצוניים של החברה החרדית, הנה לאחרונה התפרסם סיפורו הכואב של ישראל קליין, צעיר חרדי, שמשפחתו משתייכת לחסידות גור, חסידות המשתייכת למיינסטרים החרדי בהחלט. כששינה הלה את הלבוש הנהוג בחסידות זו ובחר בדרך אמונית שונה, למרות שהמשיך לשמור תורה ומצוות, הפנו לו משפחתו עורף וניתקו עמו כל קשר.  בטור כואב ונוגע ללב, שהתפרסם באתר 'כיכר השבת', תיאר קליין כיצד הפך בן יום מהבחור המוצלח והאהוב של המשפחה, למוקצה ומנודה. משפחתו קברה אותו והקימה עליו מצבה בעודו בחיים, כפי שכתב. כך שלמרבה הצער מדובר בתופעה חיה, כואבת ובועטת, ולא בתיאור ספרותי מוגזם ופרוע.

 א

ג

יוצאים מן הכלל – חב"ד וברסלב ובעלי התשובה

מן העניין לציין, כי לא ניתן להכליל את הנאמר עד כה על חוגי החברה החרדית כולה. החברה החרדית אינה הומוגנית, וגם בה יש זרמים שונים ומגוונים. יוצאים מן הכלל האמור, הם הקבוצות החסידיות חב"ד וברסלב וקהילת בעלי התשובה. קבוצות אלו, רחוקות מן הקונצנזוס החרדי, עד שלעיתים יש הרואים בהם קבוצות הקיימות לכשעצמם ואינם נכללים בתוככי החברה החרדית. הם שונים בהשקפתם, באורח חייהם, בסגנון לבושם, ועוד מגוון מאפיינים תרבותיים. הם פתוחים הרבה יותר לעולם החיצוני, ומקיימים דיאלוג ומפגש בלתי אמצעי מולו.

הצייר החב"די יחיאל אופנר במלאכתו

אחד המאפיינים הבולטים והמשפיעים של חסידויות חב"ד וברסלב, הוא המגוון הצבעוני והפסיפס האנושי שלהם. אחד המצוות הבולטות שלהם הוא 'הפצת המעיינות' וקירוב רחוקים לאמונתם. כפועל יוצא מכך, מצויים בתוכם קהל ענק של מתקרבים ובעלי תשובה. הכמות הגדולה ביותר של בעלי התשובה מתקרבים ונטמעים אצלם. קיומו של קהל כה גדול ודומיננטי שאינו חרדי שורשי מינקות, משפיע רבות על צביונם של תנועות אלו. בעלי התשובה, מביאים עמם את מטענם התרבותי מן העבר, מטען העובר טרנספורמציה ועידון מן החול אל הקודש, ונטמע בקרב תנועות אלו. הפתיחות של חב"ד וברסלב, יחד עם ציבור בעלי התשובה שבקרבם, גורם לריחוקם של תנועות אלו מהקונצנזוס החרדי, ומאפשר קיום של חברה אמונית שאינה מסתגרת ואטומה מהשפעת העולם והתרבות.

זו הסיבה שאצל חב"ד וברסלב ניתן למצוא לרוב חסידים אמנים, ותופעת האמנות פורחת אצלם. ישנם אינספור אמנים מפורסמים שחזרו בתשובה והתקרבו אל הדת בעקבות חב"ד וברסלב, אך המשיכו בפעילות אומנותית ומלאת יצירה. רק לאחרונה סערה הארץ בעקבות תופעת האחים גת, מוזיקאים חוזרים בתשובה חסידי ברסלב, שכיכבו בתוכנית הריאליטי 'הכוכב הבא'.

גם שאר האמנים החרדיים, שאינם נמנים על חסידויות חב"ד וברסלב, גם הם לרוב משתייכים לקהילת בעלי התשובה, ופעילותם האמנותית קשורה בהכרח בעברם החילוני, ולא בחברה החרדית. דוגמה לכך הם האמנים יצחק איקא ישראלי ומרדכי ארנון, שניהם בעלי תשובה ואמנים ידועים. הם אלה שהקימו את המחלקה הישראלית בישיבת 'אור שמח', וגם את עמותת 'תואר – תורה ארט' עמותה המיועדת לפיתוח אמנות חרדית אמונית, וכהגדרתה 'מרכז רב תחומי ייחודי מסוגו, בנושאי אמנות, תרבות, מורשת השואה ומרכז ללימודי יהדות'.

 א

האמנות בראי האדמורי"ם

האם זה היה היחס האורתודוקסי לאמנות מאז ומתמיד? לא בהכרח. לפני מלחמת העולם השנייה, טרם התגבשה החברה החרדית כפי שהיא מוכרת לנו כיום, התייחסה האורתודוקסיה באהדה ובהערכה לאומנות. מצוי בידינו למשל תיעוד מפורט על ביקורו של האדמו"ר הרש"ב מלובביטש במוזיאון הלובר בפאריז, תיעוד המוסר את התפעלותו של הרבי מיצירות האמנות תוך כדי שהוא מגלה בקיאות נפלאה בשמות הציירים ובפרשנות היצירות.

"יש כמה שיחות מכ"ק מו"ח אדמו"ר על דבר ההתרשמות וההעמקה שהיו אצל כ"ק אביו כשראה ציורים מעשה ידי אמן, ועד כדי כך שלמרות שכידוע עד כמה הי' יקר לו כל רגע, בכל זה בהיותו בפּאַריס הקדיש כמה שעות לביקור בלואוור, ביחוד במחלקת הציורים, ואח"כ סיפר לבנו וממלא מקומו, הוא כ"ק מו"ח [אדמו"ר], ענינים בחסידות שניצנצו ברעיונו בהסתכלו בציורים" – אגרות הרמ"מ מליובאיטש (אגרות קודש, כרך כו, ט'תרסט).

"בעמדי… אצל תמונה זו (תמונתו של הצייר המפורסם רפאל, המתארת את "מחזה בית המשפט ברומי") לא יכולתי לזוז ממקומי שעה ארוכה ואחרי כן הלכתי ולקחתי כסא לשבת, וישבתי שם עד סגור הבית, ושלושה פעמים הלכתי לראות תמונה זו שעשתה עלי רושם עז… הרבה הרבה מאוד… נתנו לי… ראיית התמונות האלו בעבודה…" – אגרות הריי"צ (אגרות קודש, אדמו"ר מוהריי"צ, עמ' שצז-שצח).

ראו עוד בהרחבה רבה על ביקור הרש"ב במוזיאון, והתפעלותו הרבה משלושת ציוריו של הצייר הנודע רפאל, ובעיקר מהציור של מחזה בית המשפט ברומי והנער הצעיר, ואף ביאור לגבי הלימוד שאפשר להוציא מהם לענין עבודת האלוהים – בספר התולדות (אדמו"ר מוהריי"ץ) א, גליצנשטיין, עמוד 99 ואילך (בארוכה), ובספר השיחות לאדמו"ר הריי"צ, תרצ"ו עמוד 46 ואילך.

ההשתנות של ישו – רפאלו סנציו

חשוב לציין שהצייר רפאל (באיטלקית רָפָאֵלו סאנציו), שמציוריו התפעל הרש"ב, עיטר בציוריו את כותלי ארמון האפיפיור בקריית הוותיקן ברומא, ומרבית יצירותיו עוסקות במוטיבים נוצריים מובהקים. ובכלל, כל מי שמכיר במקצת את תחום האומנות, יודע שבמוזיאון הלובר בפאריז (מוזיאון האומנות המבוקר בעולם) ישנם 'גם' פריטי אמנות שאין עליהם מן הסתם חותמת של 'משמרת הקדושה והצניעות', ובכל זאת לא מנע הרש"ב את עצמו מללכת ולבקר שם, במטרה להוציא משם תובנות ורעיונות לגבי עבודת האלוהים.

אדמו"ר נוסף שביקר במוזיאונים רבים, ואף תיאר את התרשמויותיו מהם, הוא רבי מנחם נחום פרידמן מאיצקן, נצר לבית רוזין (ראה אודותיו ב'נאחז בסבך' פרק שישי). בסוף ספרו 'על היופי' ישנו פרק המוקדש לתיאור אוטוביוגרפי על מסעותיו והתרשמויותיו מחוויות נוף, טבע ואומנות. בין השאר נזכרים שם יצירותיהם מיכאל אנג'לו, רפאל (האמן שמציורו התפעל הרש"ב כדלעיל), רמברנדט, דירר, טיציאן ואחרים.

מטרתו של הספר להוכיח ולבאר שאין שום סתירה בין האסתטיקה, היופי והאמנות, לבין היהדות והחסידות, ואדרבה אפשר וצריך לראות בכל דבר את גדלות ה' וללמוד ממנו לענין עבודת השי"ת. על הספר נכתב ביציאתו לאור 'אכן נפלא הדבר, ותופעה חדשה היא באמת, וכמעט יחידה במינה, שרב דתי ועוד אדמו"ר, יורה דעת ותבונה במקצוע האסתטיקה , וידע לדון בה עמוקות לכל פרטיה ודקדוקיה' (העולם, לונדון, יז, ט"ו באלול תרפ"ט, גליון מ, עמוד 784(. אולם כתביו של אדמו"ר ייחודי זה, הוחרמו ע"י הממסד החרדי, בשל פתיחותו הרבה.

 א

ד

 

מרכז 'אמן' לאמנות חרדית בשיתוף עם האקדמיה לאמנות ועיצוב 'בצלאל'

בימים אלו, חנכה האקדמיה לאמנות ועיצוב 'בצלאל' שלוחה חרדית לאמנות, בשיתוף עם מרכז 'אמן' ברוממה, ירושלים. בטקס מיוחד שנערך במרכז 'אמן', השתתפו ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, פרופ' מנואל טרכנברג, פרופ' אווה אילוז נשיאת בצלאל, ועוד מכובדים רבים. באתר של 'בצלאל' כתבו על השלוחה החדשה: "מאז פרסום התוכנית בעיתונות לפני זמן קצר נרשמה התעניינות רבה המעידה על החוסר הקיים ועל הצמא האמיתי בקרב הציבור החרדי לתוכנית לימודים אקדמית בתחומי האמנות והאדריכלות. אנו רואים חשיבות עליונה בפתיחת המח"ר בשיתוף עם "אמן". אין לנו ספק שזו  תהווה פריצת דרך משמעותית הן לבצלאל והן לאוכלוסיה והחינוך החרדי".

ראש עיריית ירושלים ניר ברקת בטקס פתיחת השלוחה החרדית של בצלאל

לכאורה יש בכך בשורה חדשנית ופריצת דרך של ממש, שתוביל למהפכה אמנותית במגזר החרדי. אולם למרבה הצער, למרות היוזמה הרעננה והחשובה, ספק רב האם יוזמה זו תצליח, שכן כאמור תהום מהותית שאינה ניתנת לגישור פעורה בין המגזר החרדי לבין האמנות. סביר להניח שפרץ היצירתיות האמנותי של תלמידי המרכז החדש, תיתקל בחומה בצורה שתחסום ותמנע את ביטויו החופשי והאותנטי של הכישרון האמנותי. האמנים החרדיים, יצטרכו לקבל החלטה קשה ומשמעותית, האם להמשיך להשתייך למגזר החרדי ולהתכחש לאמת האמנותית שלהם, או שמא לעזוב את המגזר החרדי ולבכר את חופש היצירה והאמנות.

 א

ביקורת וסיכום

זהו סיפורה העגום של החברה החרדית והפער התהומי בינה לבין האמנות. כל חברה מתוקנת, בריאה ונאורה, אמורה להיות חפה משרירותיות נוקשה זו, לאפשר מרחב אישי גם לאינדיבידואל, ולאפשר מגע ישיר עם היופי והנביעה של החיים. אולם מאידך גיסא, חשוב לציין, לא ניתן להתעלם מכך שמאפיינים אלו הם הם סוד כוחו של המגזר החרדי, ומאפשרים את המשך קיומו והישרדותו בעולם כה בעולם כה משוחרר, מתירני וחסר-גבולות. השאלה היא רק האם חומה שמרנית זו עדיין תקפה ואפקטיבית בעולם האינטרנטי, בעידן שבו כל העולם טמון בכף היד. החרדיות עומדת כיום באחד המשברים הגדולים בתולדותיה, האש בוערת מסביבה ובתוכה, וספק רב האם יש לה עוד את האמצעים להתגונן מפני העולם הגדול והמודרנה. אולם, החברה החרדית הוכיחה יכולת הישרדות יוצאת מן הכלל בהשתקמותה לאחר השואה, כך שמוקדם מידי להספיד אותה.

החברה החרדית בימינו עוברת תהליכים חברתיים פנימיים רבי משמעות, כמו יציאה לשוק העבודה, מוסדות אקדמאיים המותאמים במיוחד לחרדים, וכדומה. בהשפעת תהליכים אלו, החברה החרדית משנה אט אט את צלמה ודמותה, והופכת לחברה פתוחה יותר, מתונה יותר, וליברלית יותר. ניתן לקוות, כי אולי יבוא היום ונחזה בחברה החרדית פריחה אמנותית, יצירה פורייה, ושיח אמנותי מעמיק ומשמעותי.

 א

הערת סיום

בסיומם של הדברים, ברצוני להביא את דבריו של ידידי, איש רוח חרדי, בתגובה לנכתב לעיל. לטענתו, דווקא הקרבה בין האמנות לאמונה, בכך ששניהם עוסקים במשמוע המציאות, בהענקת משמעות קוהרנטית למציאות האקראית, הסתמית, הכאוטית, וכדברי ענברי, היא זאת שמיישבת ומסבירה את העדרה של האמנות בחברה החרדית. הצורך לאמנות נובע מהשאיפה האנושית למשמעות. האדם זקוק למשמע ולהעניק משמעות למציאות חסרת הפשר שסביבו. וכפי שאמר אלברט איינשטיין; 'אחד המניעים התקפים ביותר הדוחפים את האדם אל האמנות ואל המדע, הוא השאיפה להימלט מחיי היום יום, על גסותם המכאיבה, מכבלי התאוות האישיות החולפות ומשתנות תמיד'. בעוד אצל האדם החילוני, שהאמנות היא האפשרות היחידה להעניק פשר קוהרנטי למציאות הכאוטית, הרי שאצל המאמין, צורך זה מסופק באמונתו הדתית, המעניקה למציאות הכאוטית את המשמעות, ומשכך שוב אינו נצרך לספק את נפשו על ידי האמנות.

 א

דוד מוכר את הכינור – שיר מאת יוסף עוזר

אסיים בשירו של יוסף עוזר, משורר ישראלי חוזר בתשובה, המתאר את התהליך הקשה של החוזר בתשובה, שעם כניסתו לחברה החרדית, מוכרח לוותר על האמנות, למכור את הגיטרה והכינור, את כן הציור וצבעי השמן.

דוד מוכר את הכנור
(רקוויאם לחוזר בתשובה)
מאת: יוסף עוזר

אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל דָּוִד שִׁגְּעוּ כִּנּוֹר. טֶרֶם גָּזַז אֶת תַּלְתַּלָּיו,
מֵיתַר גִּיטָרָה נֶהֱדָר בְּדָוִד שָׁר,
כְּגֹבַהּ אֵיקָלִיפְּטוּסִים שֶׁהֶעֱלִימוּ כָּאן קַדַּחַת כְּאֵב.
עַכְשָׁו דָּוִד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ
וְהָאָבָק שֶׁעַל מֵיתְרֵי גְּרוֹנוֹ צִפָּה לְשִׁיר אַךְ
מוֹדָעָה שָׁם הוּא תּוֹלֶה עַל הַלּוּחַ הַשָּׁחֹר –
"אַהְלָן חֲבֵרִים! חָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה,
אֲנִי מוֹכֵר אֶת הַכִּנּוֹר"…
"לִמְכִירָה כַּן צִיּוּר, מִבְרָשׁוֹת מְשֻׁבָּחוֹת וְצִבְעֵי שֶׁמֶן"…
"לִמְכִירָה גִּיטָרָה"… "חֻלְצוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת לַהַחְלָפָה בִּלְבָנוֹת"…
"לִמְכִירָה תֹּם לֵב"… "נְיָר שֶׁל שִׁירֵי רָחֵל"…

כִּי עַכְשָׁו דָּוִד רוֹצֶה לִקְנוֹת דָּוִד חָדָשׁ :
וְהוּא קוֹנֶה אֶת כֶּתֶם הַזֵּעָה שֶׁבְּשׁוּלֵי מִגְבָּעוֹת שְׁחֹרוֹת.
וְנִגּוּנֵי בֵּית אַבָּא נִדְחָפִים מִזִּכְרוֹנוֹ בְּמַרְפֵּקִים שֶׁל גִּנּוּנִים בְּאִידִישׁ.
קוֹנֶה גַּאֲוָה שֶׁל נִרְדָּפִים
אֲשֶׁר יָבוּזוּ לִדְמָעוֹת שֶׁאֵינָן מְתֻיָּקוֹת לְיוֹם צוֹם
לְתֹם לֵב שֶׁאֵינוֹ נִשְׁלַף בָּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה.

דָּוִד עִם הָעֵינַיִם הַכְּחֻלּוֹת כְּכִנֶּרֶת בְּמִפְלָס שֶׁלֹּא יִהְיֶה גֵּאֶה עוֹד
וְהַטַּלִּית פִּתְאוֹם הִיא סַרְקוֹפָג
בְּתוֹךְ נַפְשׁוֹ הַנִּטְמֶנֶת בְּדָלֶת אַמּוֹתָיו
שָׁם מְעַט תִּדְאָב: בְּנוֹ הִלֵּל לֹא יִשְׁמַע כִּנּוֹר עוֹד. וּמַה יִהְיֶה עָלָיו,
עַל מָרְדְּכַי הַקָּטָן שֶׁל אַבָּא מֹשֶׁה שֶׁהָפַךְ לְמֹשֶׁה בְּמִלְּעֵיל,
שֶׁכִּמְעַט רוֹפֵא הָיָה לְנַחְלִיאֵלִים שֶׁבִּשְּׂרוּ כָּאן עִקְבְתָא שֶׁל אֶפּוֹפֵּאָה
עַכְשָׁו יִשְׁתֹּק. יִשְׁתֹּק הָרוּחַ. כְּמוֹ דָּוִד. כְּמוֹ מוֹיְשֶׁה הַחוֹשְׁשִׁים
לְהַגִּיד בְּגַת, "פֶּן יַעַלְזוּ הַחִילוֹיְנִים" –

שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה הֵם כָּאן מָרֵי חֲלוֹם מָרֵי כִּנּוֹר, מָרֵי חֲשָׁד.
וְלֹא יָעֵזּוּ לְהָלִין
דָּוִד יֵשֵׁב מוּלָם : מוּל לוֹחֲצֵי הַיָּד וּמְחַיְכֵי עֵינַיִם, חֲמוּמֵי חֵךְ.
בְּרֶגַע חֶסֶד אֲנַגֵּן לוֹ, לְהִלֵּל אֲנַגֵּן. בְּאֵין מֵיתָר לַנֶּפֶשׁ, אֶפְרֹט
עַל מֵיתְרֵי צִיצִית שֶׁאֲנַשֵּׁק בְּחֹם
אֲשֶׁר הָפְכוּ עָלַי שִׁירָה אֲשֶׁר לֹא נִשְׁמְעָה,

עַל יְדִידַי שֶׁנִּפְטְרוּ מִן הַכִּנּוֹר, מִסִּתְוָנִיּוֹת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
מִן הַכִּנֶּרֶת , מִשְּׁמוֹת הָרוּחַ הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר צִמְּחָה לָהֶם כְּנָפַיִם לִצְמִיחָה
בְּרֶגַע חֶסֶד אֶתְנַחֵם: תַּנָּא רַבָּא, הוֹ, תַּנּוּ רַבָּנָן ,
בֵּין צִבְעֵי וִיטְרָאז' שֶׁיָּד בּוֹרְאִי רוֹשֶׁמֶת וּבְחֵן תַּרְהִיב
כְּדֵי שֶׁאַרְגִּיעַ לְמַעַן אָבִין

*********************

תודה לידידי החוקר הדגול ד"ר שלמה טיקוצינסקי, שקרא את המאמר וסייע בעריכתו.

אחד הקוראים הפנה את תשומת לבי לדיון המרתק שהתפתח בעקבות הרשימה בפורום החרדי 'לדעת'. הנה הקישור.

המאמר פורסם בגרסה מקוצרת במוסף 'שבת' של מקור ראשון, פרשת תזריע תשע"ד, 28,03,2014 הנה הקישור: יונת דרור בתוך מסגרת