וַיְהִי בִּימֵי הַגוֹרִלָבּוֹט – ספר השירה שלי

א

שמי אבישלום,
אבישלום פון שילוח.
בן 26, מתגורר כיום בירושלים.

ספר השירה שלי, "וַיְהִי בִּימֵי הַגוֹרִלָבּוֹט"
הוא אוסף נבחר של שירים, פואמוֹת ותפילות,
שחלקם פורסמו ברשת החברתית
וזכו להֵד הרחב ומרגש.

***

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים,
מאז יצאתי בשאלה ונדדתי ממחוזות ילדותי,
מכותלי בית המדרש והיכל הישיבה, אל מרחבי
העולם ומבואות האמנות.

היה זה מסע אינטנסיבי, סוער וגועש.
מירושלים עיר-הקודש, ועד לוונציה היפהפיה,
מיפו התל-אביבית ועד למעזיבוז' החסידית.

שיניתי את שמי,
וכאילו נולדתי מחדש,
אך תמיד נותר בי געגוע לילד שהייתי.
למדתי בבית הספר לקולנוע 'סם-שפיגל',
אבל המשכתי ללכת אל הַטִישׁ של האדמו"ר.

אירחתי מסיבות וארגנתי נשפים,
ולפעמים ישנתי ברחוב כמו הומלס.
זכיתי להכיר אמנים מוכשרים ויצירתיים,
והתחברתי עם קבצני-רחוב שהיו לי לידידי-נפש.

תמצית נדודיי וחוויותיי,
נאספו לספר השירה שלי, "וַיְהִי בִּימֵי הַגוֹרִלָבּוֹט"
שאני מקווה להוציאו לאור בקרוב,
בעזרת תמיכתם.

יהיו בו אסופה נבחרת
מהשירים, הפואמוֹת והתפילות המעושנות;
על אהבה ושיגעון, בדידות וגעגוע,
אלוהים ויציאה בשאלה.

***

הספר ייצא לאור בהפקה מהודרת,
בשימת דגש מיוחד על העיצוב האסתטי,
ובליווי ציורים וצילומים אמנותיים.

נֶשֶׁף השקת הספר ייערך
סמוך ליום הזיכרון הראשון של הכהן הגדול,
מקור ההשראה האינסופי שלי, רבי לאונרד כהן;
בשילוב מופע מחווה מוזיקלי ליצירתו הקדושה,
ותערוכת אמנות רב-תחומית.

אתם מוזמנים בהתרגשות רבה
להיות איתי שותפים ביצירה האמנותית
ולרכוש את הספר בלינק לדף הָהֶדְסְטַארְט המצורף .
וּמָלְאָה הָאָרֶץ רוּחַ תַּרְבּוּת וְאֻמָּנוּת.

***

באהבה

אַבִישָׁלוֹם פוֹן שִׁילוֹחַ

לדף ההדסטארט: לחצו כאן

מודעות פרסומת

מי יעלה בהר – סרט הבכורה של יעל קיים

'ההר' מזמין את הצופה למסע אל ההר המקודש בעולם, מרחב הטרוטופי שמאגד ומפגיש ניגודים וגוונים כמו קדושה וטומאה, מוות וגאולה, יופי וכיעור; אך תובע ממנו לא להסתחרר מאוויר-הפסגות המשכר, מהילת הקדושה המיסטית המרחפת מעל ומעבר; אלא להביט עמוק גם למטה, אל תהום הבדידות והעליבות האנושית

א.

סרט הבכורה המדובר של יעל קיים 'ההר', המוקרן כעת בישראל לאחר סבב הקרנות וזכיות בפסטיבלים בינלאומיים וביניהם הקרנה מיוחדת במוזיאון ה-MOMA בניו יורק, מעורר דיון ער בין מבקרי ומבקרות הקולנוע. באופן לא מפתיע ובהתאם לרוחות הנושבות בזירה התרבותית בשנים האחרונות, הדיון מתמקד בעיקר בפמניזם ומגדר, מגלה בורות לגבי מושא הסרט והרקע התרבותי ממנו הוא צומח; ובעיניי מחמיץ את השיח העיקרי והביקורת האמנותית על ה'צורתא-דשמעתתא' של היצירה הקולנועית החשובה הזו, המצולמת בצורה אסתטית מרהיבה, ומתכתבת עם המיסטיקה היהודית וההגות המודרנית. זהו סרט אינטלגנטי, הדורש תשומת-לב וסבלנות, אך הוא בהחלט שווה את זה.

ההחמצה בולטת יותר לאור העובדה, שמלבד האיכות הקולנועית של 'ההר', הוא מצטרף לתופעה שאפשר לכנותה 'הגל החדש של הקולנוע הישראלי', שהחל בשנים האחרונות לעסוק בשאלת האל והתאולוגיה הדתית, מזווית מבט יהודית-ישראלית [באיחור אופנתי כמובן, שהרי הקולנוע בניגוד לשאר האמנויות נולד במאה ש'יצאה בשאלה', ולא בכדי השאלה המרכזית שהעסיקה את הבמאים המרכזיים בתולדות הקולנוע הייתה שאלת קיומו של האל והתעמתות עם התאולוגיה הדתית וסמליה].

אולי הבורות לגבי מושא הסרט והרקע התרבותי שלו, וההתמקדות של מרבית הביקורות בלוקיישן של 'ההר', תוך כדי פספוס הסיפור האנושי הגלום בתוכו ואי-הבנה למשמעותו הדתית-מיתולוגית; מספר לנו [כמו שלימדנו אוסקר ווילד – הטובה שבביקורות היא מעין אוטו-ביוגרפיה] את כישלונה של הציונות הישראלית שחתרה לכינון מדינה יהודית תוך כדי זניחת העבר הגלותי ובשימת דגש על גאולת האדמה והמרחב הגאוגרפי, ומשכך נגררה לסכסוך עקוב-מדם עם שכניה; במקום להתמקד בכינון תרבות ישראלית מודרנית אך שאינה מתעלמת מעברה התרבותי-היסטורי, וככזאת – שואפת לכונן שיח פורה ואנושי עם שכניה. זה אולי מסביר איך למשל אורי קליין, המבקר אנין הטעם של 'הארץ', מגלה הערכה לכשרונה של הבמאית אך מגלה חוסר הבנה מוחלט למשמעות הסרט עצמו, או יאיר רווה, מבקר הקולנוע של 'ידיעות אחרונות' ששאל פעם איפה נעלם האלוהים מהקולנוע הישראלי, אבל מפספס לגמרי את הסרט של קיים.

f3946e_83011652f5a44efc90f68bfd632c67ac

ב.

'ההר' מזמין את הצופה למסע אל ההר המקודש בעולם, מרחב הטרוטופי שמאגד ומפגיש ניגודים וגוונים כמו קדושה וטומאה, מוות וגאולה, יופי וכיעור; אך תובע ממנו לא להסתחרר מאוויר-הפסגות המשכר, מהילת הקדושה המיסטית המרחפת מעל ומעבר; אלא להביט עמוק גם למטה, אל תהום הבדידות והעליבות האנושית. העלילה אמנם מתרחשת בבית משפחתי השוכן על הר הזיתים, המקום המקודש הנושא בחובו בשורה אוטופית על פי מסורת עתיקה, אך הסיפור האמיתי הוא דווקא על חוסר-מקום, על תלישות כאובה של גיבורת הסיפור, שמרגישה מנוכרת גם בביתה שלה, ומוצאת נחמה והזדהות דווקא בחברתם של חסרי-הבית, אנשי שוליים וזונות, שאי-המקום הוא מרחב חייהם הטבעי.

זהו סיפורה של צביה, אישה דתית המתגוררת עם בעלה ראובן וילדיה בהר הזיתים, על מנת לשמר נוכחות יהודית במקום. בעוד בעלה ראובן המשמש כמגיד-שיעור שקוע בעולמו התורני ונעדר לרוב מהבית, צביה משמשת כאם ועקרת בית בתפקיד מלא, מבשלת ולרוב מרגישה בודדה. היא כמהה ליחס מבעלה, לאינטימיות ולחום, אך ביניהם פעורה תהום של ניכור. ראובן מתחמק מלקיים איתה יחסי מין עקב היותה בלתי נחשקת בעיניו, והיא מצידה מתחילה לחפש מפלט ונחמה לקיומה מחוץ לכותלי הבית, ומתחילה לשוטט בין הקברים. היא משוחחת עם הפועל הערבי, פוגשת קוריאני שתרגם שיר של זלדה, ועם הזמן אף מתחילה להציץ אל העולם האפל המתרחש בחסות החשיכה בהר הזיתים, עולם של זנות ונרקומנים.

בצורה מוזרה, צביה מתחילה להביא בלילות לזונות ולסרסוריהם סיר עם אוכל מבושל מביתה. באחת הפעמים, היא פוגשת את מירי, זונה עלובת-חיים, שלועגת לה על שגעונה ומוזריותה, ואף מנחשת את הסיבה למנהגה המוזר – היותה בלתי נחשקת על ידי בעלה. צביה פורצת בבכי, ושותה ערק עכור יחד עם מירי.

ג.

הבחירה בלוקיישן המרכזי, הר הזיתים בירושלים, אתר הטעון במשמעות מיסטית-דתית-היסטורית, כמו גם הבחירה במשפחה דתית כדמויות המרכזיות בעלילה; מרמזות ללא ספק על הפן הדתי כנקודת המוצא של הסרט. אך לפני כן, מלבד הסמליות הדתית של ההר, ראוי להבחין במשמעות של בית הקברות.

פוקו, בהרצאה שנשא לפני ארכיטקטים בשנת 1967, תיאר את בית הקברות כמרחב של 'הטרוטופיה', מרחב שהוא כאן אך גם איננו כאן, מקום שמייצג הפכים, נקודת מפגש בין החיים והמתים, מרחב של העדר ונוכחות המשתקפים זה בזה. אבריאל בר לבב, הרחיב בתארו את המתח בין שתי מגמות בתרבות היהודית ביחס לבית הקברות, כמקום קדוש ומרכזי הזוכה ליחס של כבוד מחד, וכמקום טמא ושולי המביא לרתיעה מאידך. במסורת היהודית, בית הקברות הוא מקום שבו שוכנים מלבד המתים גם המשוגעים, השדים והרוחות; אך הוא גם שער אל השמים, מקום שראוי בו להתפלל.

הרמב"ם מתנגד בתוקף למנהג ההשתטחות על בתי הקברות (הלכות אבל ד,ד) ובאבות דרבי אליעזר אחד התנאים לקבלת התואר 'חבר' הוא להימנע מביקור בבית הקברות מחמת הטומאה השורה בו. בית הקברות הוא מקום המאפשר לחטוא בחסות החשיכה והשוליות ממרכז החיים העירוני, אך הוא גם מקום שבו הגופניות החושנית יכולה לעבור טרנספורמציה לרוח ולאידאה, כסיפור המובא בספר 'ראשית חכמה' מרבי אליהו די וידאש, ממקובלי צפת במאה הט"ז, משמו של רבי יצחק דמן עכו, מקובל מהמאה הי"ג שעלה לארץ מספרד, על אותו יושב קרנות שחשק בבת המלך שעלתה מהרחצה, והיא אמרה לו שיחכה לה בבית הקברות. בעודו מצפה לה וחושק בה במחשבתו בבית הקברות, אט אט דימוי יופיה החושני הפך לדימוי אידאת היופי המופשט, ואותו יושב קרנות הפך לחסיד קדוש עד שהגיעו לקבל את ברכתו ממרחקים (לסיפור אף מקורות סופיים ובודהיסטיים).

בית הקברות בהר הזיתים, טומן בחובו ניגודיות הטרוטופית חדה יותר משאר בתי-הקברות. כבית קברות הוא מסמל מחד את סופיות-החיים, את החלל הריק והדממה שבמוות, אך לפי המסורת הוא משמש גם כמקום שממנו תצא בשורה וגאולה לעולם, כאשר ייבקע ההר ומעין מים חיים מקודש הקודשים יפרוץ ממנו.

cast-ggg

משתתפי ההר בפסטיבל וונציה

ד.

'ההר' מציע בפני הצופה הצצה אל אותו מרחב הטרוטופי, שהינו השתקפות מייצגת של מלוא גווני החיים; ומציג קן משפחתי של הורים וילדים, המכנים את ביתם בהומור שחור 'פינת-החי', לצד השקט הקודר העוטף את שורותיו הלבנות של בית הקברות. ההר הוא נקודת מפגש של פסיפס אנושי צבעוני, עליו אינם חלים חוקי החברה. אל מול ההילה של ההר המקודש והנוף שבאופק סביבו, נחשפים שוליה של החברה, זונות ונרקומנים; כמו גם תייר דרום-קוריאני, פועל ערבי, ושתי נשים חרדיות מהקהילה החסידית של בעלזא בתל-אביב.

אבל זירת ההתרחשות ההטרוטופית האמיתית ב'ההר', היא בכלל אצל צביה. אותה עקרת-בית צנועה וחסודה, שמטפחת את ילדיה ומבשלת להם ארוחות, מכניסה אורחים בחיוך ובסבר פנים יפות; מתגלה כאשה בודדה ואבודה שחווה ניכור מבעלה, והופכת אט אט לסהרורית, כאילו נכנסה בה רוח. מביתה החמים היא מוצאת מפלט דווקא בחברתם של הזונות והנרקומנים, אבל אפילו מירי הזונה מטיחה בה שהיא משוגעת. היא אולי גרה באחד המקומות האסטרטגיים והמקודשים בעולם; אבל היא עצמה – חסרת מקום. אפילו בביתה הקט, אינה מוצאת נחמה. כאשר צביה פוסעת ברחבי ירושלים ופוגשת חברה, היא מחייכת ומשחקת כרגיל. היא אינה מרגישה בנוח לשתף אותה במצוקתה, לשפוך את ליבה לפניה. במרחב החברתי היא משחקת לפי הכללים. דווקא בחברתה של מירי, זונה אומללה וגסת-רוח, במרחב שהינו מחוץ לספקטרום הנורמטיבי, במקום שבו שווים כולם אל מול מלאך המוות, שם היא מרגישה בנוח לבכות.

אפשרות קיומה של קהילת בעלזא החרדית בלב תל אביב החילונית, מעורר השתאות אצל צביה. אולי היא מרגישה קצת כמוהם, במובן של חיים במרחב זר, כאימא שמגדלת בית וילדים במרכזו של אתר קבורה. האם אכן אפשר למצוא מקום ובית במרחב שהינו זר ומנוכר? מה שהיא לא יודעת, הוא שגם קהילת בעלזא בתל אביב אינה ממש פורחת, אלא יותר שריד לימי קדם שעברו וחלפו.

ה.

המסורת העתיקה אודות סגולתו המיסטית של ההר, כמקום שאינו רק משמש כאתר קבורה למתים, אלא ממנו תיפתח הגאולה, נמסרת ב'ההר' דווקא על ידי קול ילדותי בשעת לימוד עם האב. המיסטיקה יכולה לפעמים להצדיק פשעים ואף רצח בשם הדת (ראו ערך 'ברוך הגבר' של הרב יצחק גינזבורג) אבל יש בתמימות הילדותית משהו קסום שממוסס את הנפיצות הרגישה של אגדות טעונות מעין אלה, ומביע תקווה אופטימית לשינוי, בדומה למה שאמר פעם בראיון הבמאי האיטלקי ג'וזפה טורנטורה, שהרבה להציב ילדים במוקד העלילה ברבים מסרטיו ("סינמה פרדיסו" "באריה" ועוד):

"אני חושב שנקודת המבט שלי, כשהיא מגיעה מהחלק הילדותי שבי, היא תמיד טובה יותר מנקודת המבט שלי כמבוגר. ילד לפעמים מסתפק בכך שדברים מסוימים פשוט אינם מוסברים ואינם מובנים, המבוגר לעומתו לא ייכנע לכך. לילדים אין אולי עדיין היכולת להגן על עצמם מפני העולם ולשנות את המציאות, אבל הם לא פוסלים את האפשרות שייתכן שינוי. כשאתה גדל אתה מתחיל להבין שלא תמיד מה שהמצאנו לעצמנו כדי לשפר את העולם הצליח. לפעמים נכשלנו".

הגאולה נוכחת ב'ההר' כמובן, אם כי בעקיפין, מבצבצת מבין השיטין. לאט לאט, נפרשות גישות שונות ומנוגדות לאידאת הגאולה בין האב לאם. הם חיים אמנם בבית אחד, באותו הר מקודש שממנו תבוא בשורה לעולם, אך בעוד מבטו של ראובן, המגיד-שיעור הנערץ, צופה למעלה-למעלה, לאיזשהו אידאה נעלה ורבת-יופי; מבטה של האם, צביה, מושפל מטה-מטה אל שולי החיים והמציאות האפורה, הכאובה וחסרת הפנים. האב עטוף טלית ותפילין ומתפלל, או כותב חידושי-תורה לאור מנורת הלילה; בעוד האם מעשנת עם זונה או מכינה אוכל לילדיה, ומוצאת נחמה בשירי זלדה.

f3946e_9f6fedceb26a461fb7cf97bf30c919c7.jpg

גאולה, הבת הבכורה, היפה והמחוננת; זוכה ליחס מיוחד מצד ראובן, שנהנה ללמוד איתה ואהבתו המועדפת אליה ניכרת בעליל. הוא מגן עליה על השתמטותה מעזרה לאם בעבודות הבית, ומאשים את צביה ביחס לא מבין ומכיל כלפיה. הוא גם מעדיף לחמוק מנוכחות בבית ועיסוק בצרכיו השוטפים, למטרת קודש של כתיבת חידושי-תורה או למען לימוד תורה לאסירים בבית-כלא. צביה לעומתו, המרגישה לא-נחשקת וחסרת יופי, המתמודדת עם מציאות החיים הקשה של ניהול בית וגידול ילדים, תוך כדי בדידות תהומית וניכור; מוצאת את נחמתה דווקא בפינה האפלה של ההר, באנושיות אמפתית בצורת הגשת סיר אוכל חם ומזין לאלה שהחיים והחברה דחפו לשוליים, עקב כיעורם ושפלותם. עם גאולה ביתה הבכורה היא אינה מסתדרת, אבל דווקא עם מירי הפרוצה, שקשה שלא לזהות בה את מריה המגדלית מהברית החדשה; היא כן מוצאת שפה משותפת.

ו.

זהו אינו רק סיפור על גאולה, אלא גם, ואולי בעיקר, סיפור על חורבן-הבית. דווקא מבעד להר המקודש, והילת הגאולה המרחפת מעל הנוף; נפרשת מלוא העליבות והבדידות האנושית, וקן משפחתי שאמור להיות בית חם ואוהב מתגלה כזירה של ניכור, כאב ומצוקה. יתרה מכך; נדמה כי עילת החורבן היא דווקא השאיפה לגאולה עילאית שגדולה מהחיים, גאולה שנכרכת באידאה מופשטת ונעלית של דת, יופי וחכמה; אך היא אינה מודעת ליופי שבתוך הכיעור, מתנכרת לפני-האדם שמעבר לעליבות, וחסרת חיבור ריאלי לקרקעיתה של מציאות-החיים. 'ההר' מספר את מיתוס-הגאולה שתפציע ממרום הר-הזיתים המקודש, אך הוא מכוון אותנו להביט דווקא לעמק, לתהום-התחתית, לגלות רגישות למה שנדמה כמכוער או פשוט מידי; כי דווקא משם ייצאו המים.

הפרופסור, המקדש, והתת-מודע הקולקטיבי | על הבית אשר נחרב מאת ראובן נמדר

א

קטונתי מללבוש את אדרת מבקר הספרות. בפרט כשמדובר בספר עטור שבחים וביקורות נלהבות, ולא עוד אלא שהכתירוהו כ'יצירת מופת', 'רומן משובח שאין דומה לו בספרות העברית' 'תחייתה של השפה העברית', 'אחד הספרים החשובים ביותר שיצאו בעברית בעשור האחרון', 'הישג כתיבה נדיר, ובשורה ספרותית של ממש', 'ספר מהפכני, ציון דרך בתולדות הספרות העברית', וכהנה וכהנה שלל סופרלטיבים מוצדקים. אך כהכרת הטוב לידידי הווירטואלי הסופר המוכשר רובי נמדר על העונג המשובח שהסב לי ביצירתו, אכתוב כמה מילים מזווית מבטו של קורא פשוט, אחד מיני רבים.

"בבוקר בהיר אחד, ביום ו' אלול שנת ה"א אלפים שבע מאות שישים ואחת לבריאת העולם שחל להיות בשישה בחודש ספטמבר שנת 2000 למניין אומות העולם, נפתחו שערי השמים מעל העיר הגדולה ניו יורק וכל שבעת הרקיעים נגלו מבעדם, סדורים זה על גבי זה כשלביו של סולם הניצב ארצה, ממש מעל תחנת הרכבת התחתית של הרחוב הרביעי, וראשו מגיע השמימה. נשמות תועות חמקו להן בין העולמות, עוברות כצללים, וביניהן נרמזה דמות בהירה, שקופה כמעט – מראה איש כהן, ראשו צנוף במצנפת בד ובידו מחתה של זהב. עין אנוש לא שזפה את כל אלה ואיש לא הבין את גודל השעה, שעת רצון שבה מתקבלות כל התפילות כולן…"

'הבית אשר נחרב' הוא ספר מאוד שונה, ייחודי ובולט בשדה הספרות העכשווית. הוא שונה הן מבחינת הסגנון הלשוני העשיר, ההשראה והציטוטים מהמקורות, והן מבחינת המהותית, העלילה והסיפור. זהו ספר המשלב ואורג אלמנטים ונרטיבים דתיים, מיסטיים, מודרניים, פסיכולוגיים ותרבותיים יחדיו לכדי עלילה סוחפת ומרתקת. הוא כתוב בשפה עשירה ויוצאת-דופן שאין דומה לה. הקריאה בספר היא חוויה לא שגרתית, מהפנטת, מסעירת חושים. זו יצירת אמנות הכתובה בכישרון רב ובלהט בלתי נשלט, יונקת השראה מהמקורות העתיקים, ומתעמתת עם תפיסת המציאות המודרנית.

'הבית אשר נחרב' יורד ונוקב לתהום הנפש של פרופסור אנדרו פ' כהן, מרצה בכיר בחוג לתרבות השוואתית באוניברסיטת ניו יורק, זו המתהדרת כלפי חוץ באורח חיים מודרני ואריסטוקראטי להפליא, נישאת על גבי ההצלחה והתהילה האקדמית, רווית תרבות עשירה ואנינת טעם, אך חושף בעומק פנימיותה ממד אחר, פלאי עד אבסורד, קדום ומסתורי. אל עולמו של אנדרו חודרים קרעי מחזות עלומים מימי קדם, חזיונות עטופי-ערפל ורוויי-מסתורין מעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בבית המקדש אשר בירושלים, המופיעים להם בפתע פתאום משום מקום, לא שום הסבר או הכנה מראש. החזיונות האפוקליפטיים מופיעים מאי-שם, מתוך הערפל, מתוך תהום הנפש. הם מוחשים עד אימה, מלווים בניחוחות, צלילים וגוונים עזים. כשהם מופיעים, המציאות מיטשטשת ומתמוססת, ואת מקומה תופסת מציאות אחרת, ארכאית, קדומה ומסתורית. החוויה הזו, הכה בלתי מובנת ומוזרה, מזעזעת עד עולמו של אנדרו המשתומם ונדהם אל מול המחזות כהלום רעם, מערערת את אישיותו, וסודקת את שפיותו הנפשית. ראשו מסתחרר, זיעה שוטפת את גופו, הוא פוסק מלתפקד כאדם נורמטיבי. השלב האחרון בסיפור, בו אנדרו חוזה בלהבות חורבן הבית, הוא גם חורבנו האישי של אנדרו. נפשו קורסת מנטאלית ורגשית, נקרעת בין העולמות, והוא מידרדר לתהום שמשם אין שבים. ברגע האחרון, אנדרו מתאושש, ושב לחייו הנורמטיביים, שלעולם כבר לא ישובו להיות כפי שהיו.  כריכת הספר הבית אשר נחרב

מעל העלילה מרחפת אי וודאות מעורפלת, חידתית וחסרת פשר. האם החזיונות הם פרי מחלת נפש והזיות טירוף? הם אולי תוצאה מסיפורי הילדות היהודית של אנדרו? או שמא הם ארכיטיפים העולים מתוך עמקי התת-מודע הקולקטיבי של האנושות? ואולי הם מתפרשים ברזין דרזין בסוד גלגולי הנשמות של הקבלה הלוריאנית? כל אחת מהפתרונות הללו יכולה להיות נכונה, אך השאלה הזו מרחפת בחלל הספר, ללא פתרון או תשובה. בזה אף טמון יופייה של העלילה, האפופה ערפילי מסתורין, ומשאירה את הפתרון למחשבתו של הקורא. בראש כל חלק מהסיפור, מצוטטים דברי האר"י על גלגולי נשמות, המרמזים אולי על פתרון אפשרי של הצופן, אך עדיין מותירות את הפרשנות בידי הקורא.

והבדידות, אוי הבדידות. אנדרו שרוי בבדידות תהומית, קשה ומייסרת. במהלך העלילה, תוך כדי החזיונות המיסטיים האופפים אותו, הוא אינו חולק אותם עם שום נפש חיה. הוא מנסה להתמודד עם החוויה לבדו, בדרך שלו, ללא קבלת סיוע או עזרה מאחרים. פעם אחת ויחידה, בטקס האזכרה ליהודה עמיחי, הוא מנסה לשוחח עם הרב בקשר לבית המקדש, אך גם אז הוא מאבד את המילים. אפילו לבתו רייצ'ל, המוצאת אותו בביתו על סף התמוטטות טוטלית ושואלת אותו מה הביא אותו למצב זה, הוא אינו מצליח לספר מאומה. החוויה התוקפת אותו ועולה מתוך תהום נפשו, היא חוויה כה סובייקטיבית, כה אישית, כה אינטימית עד שלא ניתן לחלוק ולשתף אותה עם אחרים. לו רק יעז לספר על החוויה, אין ספק שיאשפזו אותו לאלתר במוסד לחולי נפש. אך זהו לא רק הפחד מפני התגובה או האשפוז, זו החוויה עצמה שלא ניתן להביע אותה. היא מעבר לשיח ולשפה האנושית, מעבר למילים ולאותיות. וזהו הפרדוקס, כיצד ניתן להתייחס לתופעה שהיא מעבר לשיח, מעבר למילים, מעבר לשפה? האם תפיסת המציאות שלנו, מסוגלת להתמודד עם תופעה מעין זו? האם אין כאן פער תהומי שלא ניתן לגישור?

הסיפור הוא מסע נוקב וחודר אל תוככי נפשו של אנדרו, אך הוא גם מסע אוניברסאלי לתת-מודע הקולקטיבי של האנושות. העלילה הייחודית הזו, מתכתבת עם הגותו של קרל גוסטב יונג (שאף מצוטט בראש אחד מחלקי הספר), שטען כי לאנושות יש תת-מודע קולקטיבי, בו מאוכסנים מאגר ארכיטיפים אוניברסאליים, סמלים, תמונות וחוויות קמאיות כלל אנושיות. הופעתם של ארכיטיפים זהים בתרבויות שונות ובזמנים שונים, הוכיחו לדעתו את קיומו של התת-מודע הקולקטיבי. בדומה לחלומו של יונג על בניין רב קומות, שמתחתיו יש מרתף ממנו יוצאת מערה, החלום שבעקבותיו פיתח יונג את התיאוריה שלו; גם בעלילה נפרשת נפשו של אנדרו, כמגדל שחקים מודרני, שפתאום נחשף מתחתיו מרתף אפל ומסתורי, מלא באוצרות נושנים ועתיקים. החשיפה הזו מערערת את יציבותו של המגדל, המתחיל לנטות לצדדים כשיכור סהרורי.

היצירה הזו מעוררת מחשבה על התרבות הפוסט-מודרנית, על היכולת או על אי היכולת של האדם הפוסט-מודרני להתעלם ולחמוק מיסודות התרבות הקדומה, המיסטית והדתית. העלילה כולה עומדת בצילה של הפוסט-מודרניות, כאשר התמוטטותו המנטאלית והנפשית של אנדרו, מסמלת במידה רבה את התמוטטות הערכים והתרבות המודרניים, את אובדן הדרך והעדר הפשר אל מול תופעות ושאלות מטא-פיזיות. למרות שבעלילה הממד המיסטי הקדום מופיע לו ללא שום כוונה מודעת, אלא בפתע פתאום, מתוך הערפל, ללא סיבה מוגדרת או רציונלית, ניתן גם לראות בה ביטוי לתופעת השיבה למיסטיקה בעידן הפוסט-מודרני. תופעה זו מתאפיינת בכך שבעידן הפוסט-מודרני, לאחר ייאושו של האדם מן התבונה ומן המודרנה, ומן היכולת שלהם לפתור את מצוקותיו ותהיותיו הקיומיות, מתעוררת נטייה לשוב אל עולם המיסטיקה, כסוג של תחליף ואלטרנטיבה לרציונליזם. דוגמה לכך ניתן לראות למשל בהגותו של הרב שג"ר, שהיה מודע היטב והתמודד עם השאלות הגדולות והפילוסופיה המודרנית, אך את סיפוקו מצא דווקא באוצרות החסידות והקבלה, לאחר תרגום הטרמינולוגיה שלהם לשפה מודרנית ועכשווית.

ובנימה אישית. הספר מאוד נגע לליבי. הוא נוגע בקצוות עולמי השסוע, בדיסוננס בין המיסטיקה והדתיות מחד, ומאידך הרציונאליות והפוסט מודרניזם. הוא עומד כלוליין מעל החוט הדק שבין שפיות לשיגעון, בין המיתי לריאלי, בין חורבן לגאולה. אלו עולמות מנוגדים וסותרים הנפגשים יחד ב'הבית אשר נחרב'. זהו מפגש מפתיע, נוקב ומרתק. השאלות עדיין פתוחות, מנסרות בחלל, אך הן נושקות זו לזו. הספר אינו מציע תשובה, אך הוא מעלה את השסע הנוקב, את הפליאה הרועמת, את המסתורין החידתי. במהותו הוא סיפור של שבר, חורבן וקרע. הוא אינו מציע גאולה, פתרון או תיקון. במשך שלבי העלילה, הולכת ונסדקת אישיותו של אנדרו, ויחד עמה תפיסת המציאות שלו עצמה. הוא הולך ומידרדר פיזית, מנטאלית ורגשית, עד קריסתו הטוטאלית. אמנם הסוף האופטימי משהו של העלילה, לאחר קריסתו הנפשית של אנדרו, כאשר הוא מתאושש ושב לאורח חייו הנורמטיבי, מנחם ומעודד שאולי ניתן לחיות ולהשלים עם הפליאה, עם החידתיות והמסתורין, גם ללא פתרון ותשובה. ואולי זו הגאולה האמיתית המפציעה מתוך האפלה, להשלים עם כך שאיננו יודעים, ולעולם גם לא נדע.

תכל'ס, אם עדיין לא קראתם את הספר, מהרו והזדרזו נא. הוא גם ממש מתאים לעניינא דיומא, לכבוד יום-הכיפורים הבעל"ט.

—————————-

לשמחתי הרבה, מחבר הספר רובי נמדר, כתב בדף הפייסבוק שלי על הסקירה דלעיל: "בעיני הסקירה הזו היא מעבר למעמיקה. אבישלום ממש כוון לדעתי. מרגש מאד לשמוע קורא, שאינני מכיר (עדיין) אישית, מתחבר אל העבודה ואל מערך הכוונות שמאחוריה באופן כ״כ מדויק". התרגשתי.

אָמָּנִים מְחַפְּשִׂים מַשְׁמָעוּת

תופעת החזרה בתשובה בקרב אמנים, כחלק ממגמה אוניברסלית של הפנמה סובייקטיבית, כביטוי למשבר הקיומי של האדם הפוסט-מודרני ולכישלון הציונות לעצב זהות של ישראלי חדש, וכמסמנת תפנית במאבק בין הדת לחילוניות

א

א.

בימינו, האמנים מהווים סוג של נביאים מודרניים. הם אנשי החזון, נושאי דגל הרוח, מבקרי החברה ומוסריותה, מעוררי ההשראה, חוד החנית של התרבות. הם אמנם מעטי מעט, יחידי סגולה, אך השפעתם על החברה והתרבות היא רבה. המוטיב של האמן כנביא, מופיע בין היתר בספרו של וסילי קנדינסקי, מגדולי הציירים במאה העשרים, 'על הרוחני שבאמנות'. בחיבור זה משווה קנדינסקי את החיים הרוחניים של האנושות למשולש ספיריטואלי גדול הדומה לפירמדה כאשר לאמן ישנה שליחות להוביל את בני האדם האחרים אל פסגת משולש זה באמצעות שימוש בכישרונו. בקצהו של המשולש נמצאים רק מתי מעט, רק אלו שמביאים את ה"בשורה" הנשגבה לאנשים הרגילים האחרים. אמן אותנטי, זה היוצר אמנות מתוך "צורך פנימי", נמצא בקצה העליון של משולש נע. משולש דינמי זה מתקדם וחודר אל עבר העתיד. בהתאם, מה שהיה מוזר או בלתי מתקבל על הדעת אתמול, הוא רגיל ונחשב כדבר שבשגרה היום, ומה שנחשב כאוונגרד ומובן רק למעטים היום, יהפוך לדבר מקובל וסטנדרטי מחר. האמן/נביא המודרני עומד בבדידותו בקצה העליון של אותו משולש, ומגלה וחושף ראשון את המציאות שתהיה נחלת הכלל בעתיד.

וסילי קנדינסקי

וסילי קנדינסקי

משכך, כאשר כחמישים אחוז מהאמנים בארץ חזרו בתשובה או נמצאים בעיצומו של תהליך התקרבות ליהדות, הרי שלא מדובר בתופעה שולית הנוגעת אך ורק לאמנים עצמם וסביבתם, אלא מדובר בתופעה אשר לה השפעה עצומה על החברה והתרבות הכללית. כאשר הנביאים עצמם זונחים מאחורי גוום את מטענם התרבותי, את סביבתם הקרובה, את ערכיהם ואמונותיהם, ונושאים את פעמיהם לעבר הדת, היהדות והחסידות, תופעה זו אומרת דרשני. היא מלמדת על תופעה עמוקה הבוערת מתחת השטח, וסוחפת עמה את מיטב בניה וגיבוריה של התרבות החילונית. היא מלמדת על ייאוש עמוק וחיפוש משמעות שאינו מוצא תשובה מספקת בתרבות המודרנית. היא מלמדת על מגמה אוניברסלית של הפנמה סובייקטיבית, שאיפה לחיבור פנימי וחוויה רוחנית אישית.

תופעת ההתקרבות ליהדות בקרב אמנים ויוצרים ישראליים, היא אחת התופעות המרתקות בחברה הישראלית. עשרות אמנים ויוצרים מכל גווני הקשת, זמרים ושחקנים, מפורסמים וסלבס, חזרו בתשובה או נמצאים בעיצומו של תהליך התקרבות ליהדות בשלב כזה או אחר. התופעה הזו זכתה לפני תקופה לסדרה דוקומנטרית 'חוזרים קדימה' מאת הבמאי דן בן חקון (חוזר בתשובה בעצמו) ובהנחיית השחקן מאיר סויסה, המנסה לעקוב אחרי התופעה, להתחקות אחר התהליך הפנימי, ההתלבטויות והקשיים שעבר כל אחד מהם בדרכו, וכיצד הושפעה יצירתם עקב השינוי בתפיסת עולמם ובאורח חייהם.

כאמור, התופעה אינה תופעה שולית הנוגעת רק לסקטור המצומצם של האמנים המתקרבים ליהדות, אלא תופעה חברתית המשפיעה ישירות על כלל החברה הישראלית, שכן בשונה מגל החזרה בתשובה שהחל בשנות ה-70, שאמנים חוזרים בתשובה כמו למשל אורי זוהר התנתקו מהחברה החילונית ונעלמו אל תוככי הגטו החרדי, כיום האמנים החוזרים בתשובה אינם נטמעים בחברה החרדית ונעלמים מהרדאר, אלא ממשיכים לחיות ולפעול בחברה הכללית, ואף להשפיע עליה מבפנים. רק לאחרונה הופיעו בתוכנית 'הכוכב הבא' צמד החוזרים בתשובה האחים גת, שהוכיחו שניתן לחזור בתשובה, לגדל זקן ופאות, ללבוש שחורים וציצית, ובכל זאת לנגן מוזיקה מערבית בלב הפריים טיים הישראלי.

באופן כללי, סדרת 'חוזרים קדימה' מאכזבת למדי. היא שטחית, עושה למרואיינים חיים קלים ואינה שואלת את השאלות הקשות, ובעיקר רק מאזינה בפסיביות לסיפורי החיים של החוזרים בתשובה. חסר בה ניתוח מעמיק של התופעה המרתקת, היא אינה מפתחת תובנות חדשות בעקבות התופעה, וגם סיפורי החיים של המרואיינים המספרים על עצמם ועל תהליך חזרתם בתשובה, מלאים קלישאות נבובות הנאמרים כמנטרה נדושה החוזרת על עצמה. למרות זאת, מבין השיטין ומבין השורות של סיפורי החיים והראיונות, ניתן להציץ מבעד לחרכיה של התופעה ולהבינה לעומק.

ב.

התובנה העיקרית שאפשר ללמוד מהשיחות עם האמנים החוזרים בתשובה בסדרה, היא שהחזרה בתשובה בימינו, לכל הפחות אצל האמנים והיוצרים, לרוב אינה נובעת מתוך מניעים רציונליים אינטלקטואליים, מתוך ספקות ושאלות אמוניות, מתוך הגעה להכרה לוגית על קיומו של אלוהים וחובת קיום מצוותיו, אלא מתוך מניע אקזיסטנציאליסטי, מתוך חוויה פנימית עמוקה הנובעת מתוך שממון קיומי וחיפוש משמעות. במקום מסע פילוסופי של שאלות ותהיות אמוניות, קורסים והרצאות של ארגון ערכים, מספרים החוזרים בתשובה על מסע אישי של חיפוש משמעות קיומית, חיבור פנימי וחוויה רוחנית.

לאורך כל הסדרה, כאשר המרואיינים מספרים על עצמם ועל תהליך החזרה בתשובה, הסוגיה האמונית והפילוסופית כמעט ואינה מוזכרת כלל. אף אחד כמעט אינו מספר על לבטים אמוניים, על ספקות ושאלות רציונליות שהיו אמורים להוביל לחזרה בתשובה או לפחות להיות חלק אינטגרלי ממנה. במקום זאת, הם מספרים כל אחד בדרכו שלו, על חוויה פנימית של שממון קיומי, על תחושה של משהו שחסר בחיים, על תהליך נפשי של חיפוש משמעות ופשר לחיים. סוגיות פילוסופיות ולוגיות כמו הסתירות בין התורה למדע, תיאורית האבולוציה, או שאלת מוצא האדם וכדומה, אינם כלל מעסיקים את החוזרים בתשובה. מה שמעניין אותם, מה שמעסיק אותם, הוא רק החוויה הפנימית והסובייקטיבית של עצמם, שהיא ורק היא מניעה אותם.

דוגמה חדה ומפורטת יותר לתהליך חזרה בתשובה מעין זה, ניתן לראות בספרה רב המכר של נועה ירון דיין, 'מקימי'. לאורך כל הספר המספר את מסע חזרתה בתשובה, אין כלל התייחסות לשאלות אינטלקטואליות בנושאי תורה מן השמים, תורה ומדע, וכיוצא באלו, נושאים המאפיינים את הקורסים של 'ערכים'. בתשתית חזרתה בתשובה עומדת מצוקה קיומית עמוקה של חוסר משמעות בחיים, תחושה עזה של ריקנות ושממה תרבותית שאינה מעניקה סיפוק לנפש. דוגמה נוספת לחזרה בתשובה מעין זה, אפשר גם לראות בספרו של חתן פרס נובל לספרות, יצחק בשביס זינגר, 'החוזר בתשובה'. גם שם, תהליך החזרה בתשובה נובע מתוך ייאוש וסלידה מהתרבות המערבית ההדוניסטית, הגורמים למסקנה שהתרבות המערבית כולה שקר וכזב, ומביאה את גיבור הסיפור יוסף שפירא לשוב אל מורשת אבותיו ואל חיק הדת. (אגב, לזינגר עצמו היו הרהורי תשובה כל ימיו ובעיקר בסוף ימיו, כמו שמובא בביוגרפיה שלו).

ג.

מגמה זו, חורגת מההקשר היהודי-ישראלי, ושייכת למגמה תרבותית אוניברסלית ורבת עצמה המאפיינת את העידן הפוסט מודרני במאה העשרים ואחת, ומכונה על ידי הוגים וחוקרי מדעי החברה כצ'ארלס טיילור ואחרים, 'המפנה הסובייקטיבי הגדול של תרבות המערב'. מגמה זו מאופיינת בכך שהאדם נוטש את ההסתמכות על יסודות רציונליים ותבוניים, ומסתמך על התחושה הסובייקטיבית, החיבור הפנימי והחוויה האישית. במקום החיפוש אחרי נקודת עוגן חיצונית ואובייקטיבית, האדם החל לחפש נקודת משען פנימית, אישית וסובייקטיבית. במסגרת תהליך הפנמה זו, נטש האדם את הנאורות, את האידאולוגיות הגדולות, ואת האמת האבסולוטית, והחליפם בשאיפה לזרימה פנימית, בקשת אותנטיות, והסתמכות על האינטואיציה האישית. המפנה הסובייקטיבי מתבטא בכל תחומי התרבות והחיים, כאשר ססמאות כמו 'הלך אחרי לבך' 'היה נאמן לעצמך' 'לזרום עם החיים', השתרשו בספרות, במוזיקה, בקולנוע ובטלוויזיה, ובכל מקום. כחלק ממגמה זו ניתן לראות את פריחת הניו אייג' בכלל ותופעת הנאו-חסידות בפרט, המקדשים את האותנטיות ואת החוויה האישית, ומבכרים את הממד הסובייקטיבי והאינטימי של החוויה הדתית.

במענה לשאלת מגזין 'אודיסאה' 'מהו התהליך המשמעותי המתרחש כיום במערב?', תיאר ד"ר תומר פרסיקו את המפנה האמור, במילים הבאות:

"נימוק לעמדה מסוימת יכול להיות רציונלי, אמוני או אידאולוגי. אולם כשאדם מסביר לך שהוא לא מעוניין בהא או בדא מפני שהוא "לא מתחבר" לזה, אתה מבין היטב שהשארנו הרחק מאחור לא רק את המעטפת החמימה של הדת, אלא גם את עידן הנאורות ואת האידיאולוגיות הגדולות. הפנייה ל"חיבור" הפנימי, הבקשה לאותנטיות, התביעה מעצמנו "לזרום", החיפוש אחר החוויה כמטרה עליונה וההסתמכות החופשית על האינטואיציה – כל אלה תסמינים של התהליך המשמעותי ביותר המתרחש היום בעולם, שהצביעו עליו הוגים וחוקרים של מדעי החברה כצ'ארלס טיילור, ליונל טרילינג, רוברט בלה ואחרים. הוא מכונה "המפנה הסובייקטיבי הגדול של התרבות המערבית", ובמסגרתו מתוארת ההעמקה של המרחבים הפסיכולוגיים של האדם המערבי המודרני במאות השנים האחרונות, והעצמתם לכדי מקורות המעניקים לו נקודת משען פנימית למרחבי חייו כמעט בכל תחום".

למרות שכאמור מדובר במגמה אוניברסלית, בקרב אמנים ויוצרים המגמה הזאת בולטת יותר. בעוד האדם הרגיל והנורמטיבי שואף בעיקר לגמור את החודש, לגדל משפחה וליהנות מן החיים כפי שאפשר, הרי שאצל אמנם ויוצרים, שנחנו בנפש רגישה, הומייה ומשתוקקת, הרי שהשאיפה למשמעות, לאותנטיות ולחיבור פנימי, ניכרת ובולטת יותר. אמנים גם נוטים מטבעם להיות אאוטסידרים, למרוד במוסכמות חברתיות, לתהות ולחפש. מה גם שהאמנים והסלבס כבר הגיעו לפסגת התהילה לאור הזרקורים, ודווקא במרומי ההצלחה והתהילה, מתגברת תחושת הריקנות והשיממון הקיומי, מה שמביא לחיפוש אחרי משמעות, חוויה פנימית ורוחנית, כפי שלמשל מתואר בהרחבה בספרה של נועה ירון דיין, כוכבת טלוויזיה בעברה.

כתוצאה ממגמה זו, רובם של האמנים והיוצרים החוזרים בתשובה בימינו, אינם נטמעים בתוך החברה החרדית השמרנית, אלא מצטרפים לתנועת הנאו-חסידות, ובעיקר לחסידות ברסלב הסוחפת אחריה את מרבית אמנים והיוצרים החוזרים בתשובה, שם מתאפשרת ומסופקת להם חוויה דתית אינטימית וסובייקטיבית, יחד עם מרחב אישי ואינדיבידואלי ליצירה והבעה אמנותית. במיוחד מושכת דמותו של רבי נחמן מברסלב שהיה רב-אמן בזכות עצמו, שהגותו הסוערת וסיפורי מעשיותיו הקסומים, מעוררים השראה באמנים חוזרים בתשובה, וחלקם אף הופכים למשפיעים בעצמם המפיצים הלאה את מורשתו בקרב החברה הישראלית. בעבר היו מנסים החוזרים בתשובה להשתלב במסגרת החברה החרדית, ניסיון שהסתיים לרוב במפח נפש ואכזבה רבה. כיום, החוזרים בתשובה מקימים להם קהילות נפרדות, המתאימה להם ולמורכבות האישית שלהם. כך מתאפשר להם לשלב בין החוויה הדתית לבין חופש היצירה האמנותית, שילוב שאינו מתאפשר במסגרת החברה החרדית השמרנית והקונפורמיסטית.

קשה להפעיל שיפוטיות בנוגע לתופעה זו. מחד, התופעה מתאפיינת בהתעלמות מעיסוק בסוגיות ושאלות לוגיות בסיסיות ושאלות פוליטיות לאומיות, ומסתמכת אך ורק על האינטואיציה הפנימית, 'החיבור האישי' והתחושה הסובייקטיבית. ניתן לראות בכך רדידות מסוימת המתחמקת מהתמודדות רציונלית עם השאלות הגדולות. מאידך גיסא, קשה לזלזל בתופעה הנובעת מתוך כבשונה של הנפש, מתוך המעמקים של הנשמה, מתוך חוויה קיומית רבת משמעות. ובפרט בעידן הפוסט מודרני, לאחר שהאדם התייאש מן התבונה ומיכולתה להכריע את שאלותיו ומצוקותיו הקיומיות, ניתן להבין ללבם של אלה שמבכרים להסתמך על תחושתם הסובייקטיבית, גם ללא משען לוגי ואינטלקטואלי.

ד.

לתופעה זו השפעה רבה על החברה הישראלית. אסף ליבוביץ מהאוניברסיטה העברית, חוקר בעבודת הדוקטורט שלו את השילוב המתרקם בין רוחניות למסורתיות יהודית בקרב אומנים ואת תפיסה הישראליות המתגבשת כתוצאה מכך. הייחודי באומנים ישראלים הוא שהם תופסים עצמם כסיפור הצלחה ישראלי וכמגשימי החזון המערבי של הצלחה כספית, פרסום, מעמד חברתי והשפעה על השיח הציבורי. ליבוביץ טוען כי לפיכך, האומנים תופסים עצמם קודם כל כ'ישראלים', ומתקשים מאוד לראות את עצמם לפתע מסתגרים בתוך קופסה ממוסדת של 'מגזר'. סיפור חייהם של האומנים הפגיש אותם עם שורה של מגזרים תרבותיים בחברה הישראלית ולכן הם חשים שביכולתם לחבר בין קבוצות שונות ולהבין תפיסות שונות. אולם בה בעת, טוען ליבוביץ', האומנים חשים 'מהגרים במדינתם' כפי שמגדיר זאת העיתונאי צבי יחזקאלי, ובמקביל לתחושתם שהם מייצגי הקולקטיב הישראלי, הם חשים בדידות ויתמות, מבחינה זו שהם בעצם לא ממש בבית באף מגזר.

ועל אף שתופעה זו לכאורה נשארת במישור האישי ומבוססת על אינטואיציה ורגש פרטיים, הרי שהיא מבשרת על שינוי שיחי רחב בחברה הישראלית. אסף ליבוביץ' טוען במחקרו כי הבינאריה הכול כך מושרשת בשיח הפוליטי בישראלי בין דתיים לחילונים, בין ציונות לחרדיות, ימין ושמאל ואף בין מזרחיות לאשכנזיות (רבים מהנוהים אחרי חסידות ברסלב המזרח-אירופאית הם אומנים מזרחים שבמקביל מחדשים את היכרותם על המסורת הספרדית) מאותגרת על ידי קבוצת האומנים הזו. התופעה כבר מכניסה לשיח הציבורי בישראל תפיסות חדשות אודות הסכסוך היהודי-ערבי כמבוסס פער אמוני (וכאן טמון גם פתרונו), אודות היחסים בין קבוצות שונות בחברה הישראלית ואודות הישראליות כחוויה קולקטיבית שהרוחניות במרכזה. לכן על אף שהתופעה נדמית כשולית, אישית ואף אסקפיסטית, הרי שמיקומם החברתי של האומנים והשפעתם החברתית, מגבשים שיח חדש של ישראליות שמציב חלופה לוויכוחים ההיסטוריים שהמערכת הפוליטית בישראל מתחבטת בהם מאז קיומה. האומנים מציעים ישראליות המבוססת על יהדות, אמונה ורוחניות ולא על ריבונות, צבא ואזרחות. אולם במקביל לא זונחים את הפן האינדיבידואלי, על-מגזרי וא-ממסדי שבסיפור חייהם, שהוביל אותם במסעם הרוחני אל היהדות.

ה.

תופעת ההתקרבות לדת בקרב אמנים ויוצרים, מבטאת גם במידה רבה מגמה פוסט-ציונית מובהקת, גם אם המתקרבים אל הדת עדיין נאמנים למדינה, ובלבם פינה חמה לציונות. רבים מן האמנים מגיעים מלב ליבה של החברה הישראלית, והתקרבותם אל הדת מסמלת את כישלונה של הציונות הישראלית לעצב 'ישראלי חדש' ולכונן זהות ישראלית ללא הדת, המסורת והיהדות. במבט רחב יותר, מסמנת התופעה גם תפנית משמעותית במאבק בין הדת לחילוניות. הנהירה של אמנים ויוצרים אל חיקה של הדת, מסמלת את כישלונה של התרבות המערבית לספק אלטרנטיבה אמיתית לשאיפה העמוקה והבסיסית של האדם, היא השאיפה למשמעות. כאשר נביאי התרבות בכבודם ובעצמם משליכים מאחורי גוום את מטען התרבות החילונית, ומוצאים אלטרנטיבה חילופית בדת, הווי אומר שהתרבות המערבית כשלה לספק משמעות לחיים ואלטרנטיבה לדת.

אם בעבר המאבק בין הדת לחילוניות היה במישור האינטלקטואלי, הפילוסופי והתבוני, כמאבק בין האמונה לכפירה, כאשר כל צד מנסה להביא הוכחות וראיות לוגיות לצדקת דרכו, הרי שכיום המאבק הוא במישור הקיומי, הנפשי והפנימי, ובמגרש זה דומה כי הדת מובילה בהפרש ניכר. התרבות המערבית כשלה לספק אלטרנטיבה אמיתית למשמעות החיים, לתחושת סיפוק פנימי וחוויה רוחנית טראנסצנדנטלית. די בכך שארגון הבריאות העולמי של האו"ם מעריך שבשנת 2020 הדיכאון ידורג כמחלה השנייה בחומרתה אחרי מחלות לב, וקבע בכך את מגיפת המאה העשרים ואחת, בכדי להבין את עומק המשבר של האדם הפוסט-מודרני, השרוי בתוך יקום וקיום אבסורדי, חסר משמעות ופשר לחיים, בודד מיואש ומדוכא. לא פלא אם כך, שאמנים ויוצרים, מיואשים ומאוכזבים מהתרבות המערבית, ומוצאים את סיפוקם בחיקה של הדת, המספקת להם חוויה רוחנית, משמעות וסיפוק.

ההוגה היהודי-אמריקני רבי אברהם יהושע השל, כבר הבין שהמאבק האמיתי בין הדת לחילוניות, אינו במישור הפילוסופי והמדעי, כי אם במישור הקיומי והנפשי. וכך הוא כתב בספרו 'אלוהים מבקש את האדם', (מאגנס, ירושלים תשס"ג, עמוד 3):

'נהוג להאשים את המדע החילוני ואת הפילוסופיה האנטי-דתית בדחיקת רגליה של הדת מן החברה המודרנית ובהעמת זוהרה. נכון יותר להאשים את הדת עצמה בתבוסותיה. הדת שקעה לא משום שהופרכה, אלא משום שהפכה לבלתי רלוונטית, משעממת, מעיקה ותפלה. כאשר עיקרי הדת תופסים את מקומה של האמונה, כאשר מצוות אנשים מלומדה באה במקום עבודת האלוהים וכאשר ההרגל תופס את מקומה של האהבה, כשמתעלמים מן המשבר של ימינו בגין תפארתם של ימים עברו, כשהאמונה היא דבר העובר בירושה ולא מעיין מים חיים, וכאשר הדת מדברת רק בשמה של סמכות ולא בשם החסד – אז המסר שלה הופך לחסר משמעות'.

השל ומרטין לותר קינג במצעד משנת 1965

השל ומרטין לותר קינג במצעד משנת 1965

משכך, כל עוד החילוניות הציגה אלטרנטיבה לחיי המשמעות הדתית בדמות אידאולוגיות וערכים מודרניים, יחד עם העליונות המדעית, ומאידך הדת הייתה ממוסדת, שמרנית ומקובעת, נדמה היה כי הדת המסורתית שוקעת ומוכרעת על ידי החילוניות והמדע. אולם בעידן הפוסט-מודרני, עם תום עידן הנאורות והתמוטטות מגדל הערכים והאידיאלים המודרניים, בד בבד עם תהליכי התחדשות והתרעננות דתית היונקים השראה מתנועת החסידות, דומה כי הדת התעוררה שוב לתחייה, והיא סוחפת אחריה מחפשי משמעות המוצאים בחיקה מזור ומרפא לנפשם ההומייה והמשתוקקת. עדות לכך, ניתן לראות בתופעת החזרה בתשובה בכלל, ואצל אמנים ויוצרים בפרט, תופעה שרק הולכת ומתפשטת בהיקף מדהים (הבמאי ויוצר הסדרה, דן בן חקון, מעריך את היקף התופעה בכך שכ- 50% מהאמנים והיוצרים בארץ נמצאים בתהליכי חזרה בתשובה).

הנביא הפוסט מודרני פרידריך ניטשה, הכריז אמנם על מות האל, אולם 'הנקודה האלוהית' שבאדם (לא, אין כוונתי למונח הקבלי-חסידי דווקא. כוונתי למונח המשמש נוירו-ביולוגים כמו הנוירו-פסיכולוג הקנדי ד"ר מייקל פרסינג'ר ופרופ' רמצ'נדרן מנהל המרכז למוח ולהכרה באוניברסיטת קליפורניה, בבואם לתאר את האזור של האונות הצדעיות של המוח הקשורות לחוויות דתיות או רוחניות. ראו בהרחבה בספר 'אינטליגנציה רוחנית' מאת דנה זהר ואיאן מרשל, הוצאת כתר 2001, פרק חמישי) נותרה חייה ובועטת. אצל רבים, ובעיקר אצל אמנים ואנשי רוח, השאיפה למשמעות, עליה הצביע ד"ר ויקטור פראנקל כשאיפה העמוקה והבסיסית ביותר של האדם, אינה מוצאת את סיפוקה במסגרת התרבות המערבית, ובפרט אצל אמנים ויוצרים, אצלם אותה נקודה אלוהית השואפת למשמעות, ערה ותוססת.

ו.

ועוד הערת אגב על תופעת החזרה בתשובה בקרב אמנים ויוצרים, המשלימה את האמור. סביר מאוד להניח, שאילו אותם אמנים ויוצרים היו נולדים כחרדים מבטן ומלידה, הרי שהם היו יוצאים בשאלה. אותו קטליזטור פנימי המניע את חיפוש המשמעות, את המרידה במוסכמות חברתיות, ואת התשוקה למגע אינטימי עם האל, שעומד בבסיס החזרה בתשובה, הוא הוא זה שהיה גורם להם לצאת בשאלה מתוך החברה החרדית, המתאפיינת בקונפורמיות וטכנוקרטיות דתית. החזרה בתשובה מתאפשרת ומונעת רק בזכות כך שהחוזרים בתשובה נמצאים באזור הדמדומים הלימינאלי בין הדת ולחילוניות, כאשר מתאפשרת להם חוויה דתית, רוחנית ואינטימית, שאינה עומדת בסתירה להבעה ויצירה אמנותית, חופשית ואינדיבידואלית.

_______________________________________

המאמר התפרסם גם במוסף שבת של מקור ראשון, פרשת שופטים, 29,08,2014, הנה הקישור: , תשובה מחוויה – אבישלום שילוח.

עַל נְשָׁמוֹת שְׁסוּעוֹת וְאַאוּטְסַיידֶרִיוֹת

[ א

מֵאָז וּמֵעוֹלָם, מִיּוֹם שֶׁהֵחֵל אֲבִישָׁלוֹם לַחֲקֹר אֶת עַצְמוֹ, פְּלִיאָה הָיְתָה בְּלִבּוֹ, עַל פֵּשֶׁר נִשְׁמָתוֹ הַשְּׁסוּעָה, הַצְּלוּבָה עַל עֵץ הָאֵלָה בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ, וּקְרוּעָה בֵּין שְׁאִיפוֹת וּתְשׁוּקוֹת כֹּה מְנֻגָּדוֹת וְסוֹתְרוֹת זוֹ לָזוֹ; בֵּין גַּן עֵדֶן לִשְׁאֹל תַּחְתִּיּוֹת; בֵּין קוֹדֶשׁ לְחוֹל; בֵּין רוּחוֹת סְעָרָה הַמְנַשְּׁבוֹת כָּל אַחַת לְצַד אַחֵר, הָאַחַת אִינְטְרוֹבֶרְטִית, נוֹשֶׁבֶת בְּשֶׁקֶט וּדְמָמָה כְּלַפֵּי פְנִים, אֶל חֶבְיוֹן מַעֲמַקִּים, אֶל תְּהוֹם הַנֶּפֶשׁ וּבְתוּלֵי הַנְּשָׁמָה, וְאַחַת אֵקְסְטְרוֹבֶרְטִית, נוֹשֶׁבֶת בְּעֹז וּבִסְעָרָה כְּלַפֵּי חוּץ, נוֹשֵׂאת כְּנָפַיִם לְכָל עֵבֶר, מְבַקֶּשֶׁת בִּטּוּי כְּמַעְיָן נוֹבֵעַ, מִתּוֹךְ תַּבְעֵרָה פְּנִימִית כְּהַר גַּעַשׁ הַמִּתְגַּלֶּה פֶתַע פִּתְאוֹם; וַתְּהִי נַפְשׁוֹ כִּפְסִיפָס צִבְעוֹנִי שֶׁל יְצָרִים וּשְׁאִיפוֹת ומַאֲוַיִּים, כְּהַר גַּעַשׁ מָלֵא בְּלֶהָבוֹת רַבּוֹת גְּוָנִים. וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה הַפְּנִימִית בְּקִרְבּוֹ גּוֹעֶשֶׁת יָמִים רַבִּים, מַאֲבַק אֵיתָנִים נָפִיץ וְסוֹעֵר, וְעָשָׁן סָמִיךְ מִתַּמֵּר, מָסַךְ עֲרָפֶל כָּבֵד; וְנִשְׁמָתוֹ עוֹמֶדֶת בַּתָּוֶךְ, צְלוּבָה, מְדַמֶּמֶת.

עַד שֶׁבִּשְׁעַת לַיִל אַחַת, כַּעֲבֹר שְׁעַת הַדִּמְדוּמִים שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת, לְאוֹר יָרֵחַ כָּסוּף וּסְבִיבוֹ כּוֹכָבִים, הִפְצִיעַ מִבֵּין הָעֲנָנִים מַלְאָךְ בַּעַל פְּנֵי תִּינוֹק עִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם, וְלָחַשׁ עַל אָזְנוֹ אֶת סוֹד שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ וּפֵשֶׁר הַמִּלְחָמָה הַתְּמִידִית אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ.

 וְכָךְ לָחַשׁ הַמַּלְאָךְ:

 בְּשָׁעָה שֶׁחָצַב הָאֱלֹהִים אֶת נִשְׁמוֹת בְּנֵי הָאָדָם מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבֹד, וְהִנֵּה מִתּוֹךְ הַחֲצִיבָה הָאֱלֹהִית נִתְּזוּ שְׁבָבֵי נְשָׁמוֹת וּרְסִיסֵי נְפָשׁוֹת, וְנָפְלוּ עַל קַרְקַע הָרָקִיעַ סְבִיבוֹת כִּסֵּא הַכָּבֹד. וּכְכֹל שֶׁמְּלֶאכֶת הַחֲצִיבָה הֹלֶכֶת וְנִשְׁלֶמֶת, כָּךְ הִתְרַבּוּ סְבִיבוֹת כִּסֵּא הַכָּבֹד שִׁבְרֵי נְשָׁמוֹת וְנִיצוֹצֵי נְפָשׁוֹת, עַד שֶׁהִצְטַבְּרוּ לִכְדֵי עֲרֵמָה גְדֹלָה. כְּשֶׁסִּיֵּם הָאֱלֹהִים אֶת מְלֶאכֶת חֲצִיבַת הַנְּשָׁמוֹת, פִּתְאוֹם חָזָה אֶת הֶעֱרִימָה הַגְּדֹלָה שֶׁנֶעֱרְמָה סְבִיבוֹ, וְלֹא יָדַע מַה לַעֲשׂוֹת עִמָּהּ, כִּי אֲבַק הַנְּשָׁמוֹת קֹדֶשׁ הוּא, וְלֹא יָאוּת לְזָרְקוֹ לַתְּהוֹם. נִתְאַסְפָה פָּמַלְיָה שֶׁל מַעְלָה, וְחָשְׁבוּ כַדָּת מַה לַעֲשׂוֹת. נִמְנוּ וְגָמְרוּ, לְקַבֵּץ אֶת אֲבַק הַנְּשָׁמוֹת לִכְדֵי עִסָּה אַחַת, וְלָצֶקֶת מִמֶּנָּה עוֹד כַּמָּה נְשָׁמוֹת.

 וּכְשֶׁנְּשָׁמוֹת אֵלּוּ יוֹרְדוֹת לָעוֹלָם, נַפְשָׁן קְרוּעָה וּשְׁסוּעָה, וְנִשְׁמָתָן מִתְגַּלְגֶּלֶת בְּכַף הַקֶּלַע מֵהָכָא לְהָתָם, וְכָל יְמֵיהֶם צַעַר וּמַכְאוֹב; מֵחֲמַת רִבּוּי הַפָּנִים וְהַתְּכוּנוֹת וְהַשְּׁאִיפוֹת וְהַתְּשׁוּקוֹת אֲשֶׁר בְּקִרְבָּן, כִּי לֹא נְּשָׁמָה אַחַת אֲחִידָה לָהֶן, כִּי אִם נְשָׁמָה אֲשֶׁר קֻבְּצָה וְיֻצְּקָה מֵרְסִיסֵי וְשִׁבְרִי אַלְפֵי נְשָׁמוֹת, כְּמוֹ תְּמוּנַת פְּסִיפָס הַמֻּרְכֶּבֶת מֵאַלְפֵי חֶלְקִיקִים וַאֲבָנִים רַבּוֹת־גְּוָנִים. וְכָכָה הֵן מִסְתּוֹבְבוֹת בָּעוֹלָם, שְׁבוּרוֹת וּשְׁסוּעוֹת, נוֹסְקוֹת לִשְׁחָקִים, צוֹלְלִות לִתְהוֹמוֹת, וְנוֹפְלוֹת לִשְׁאֹל תַּחְתִּיּוֹת, נֶאֱבָקוֹת עִם גְּבוּלוֹת הָעוֹלָם וְחוֹמוֹת הַזְּמַן וּמְצָרֵי הַנֶּפֶשׁ, וְכָל יְמֵיהֶן בְּכַף הַקֶּלַע, בְּסַעַר וּבַפֶּרֶץ וּבַגַּעַשׁ. וּבְנֵי אָדָם מִשְׁתּוֹמְמִים עֲלֵיהֶן, עַל פֵּשֶׁר הַתַּבְעֵרָה הַגּוֹעֶשֶׁת תָּמִיד בְּקִרְבָּן, וְעַל הַתְּשׁוּקָה שֶׁאֵינָה יוֹדַעַת דַּי, וְעַל הַשִּׁגָּעוֹן הַתּוֹקְפָן מֵעֵת לְעֵת, וְאֵינָן יוֹדְעוֹת נְשָׁמוֹת הַלָּלוּ מֶה הָיָה לָּהֶן שֶׁאֵינָן מִן הַיִּשּׁוּב.

 וְאַתָּה אֲבִישָׁלוֹם, גִּלָּה הַמַּלְאָךְ, אֶחָד מִנְּשָׁמוֹת מְיֻסָּרוֹת אֵלֶּה.

 וְאוּלָם, לָחַשׁ הַמַּלְאָךְ בְּקוֹל צוֹפֵן סוֹד:

 אִם תַּצְלֵחְנָה נְשָׁמוֹת אֵלּוּ, לְקַבֵּץ וּלְאָחוֹת אֶת נַפְשָׁן הַשְּׁסוּעָה וְהַקְּרוּעָה, וְלֶאֱסֹף אֶת כָּל שְׁבָרֶיהָ וּרְסִיסֶיהָ, לִכְדֵי יְצִירַת אֳמָנוּת אַחַת וַאֲחִידָה, כַּמָּה יָפָה וּמְלֵאַת אוֹר וְהוֹד אֱלֹהִי תִּהְיֶה אָז נִשְׁמָתָן, וַאֲזַי תִּמְצָא נַפְשָׁן מָנוֹחַ וּמַרְגּוֹעַ, שַׁלְוָה וּשְׁלֵמוּת פְּנִימִית.

 מִשֶּׁרָאָה אֲבִישָׁלוֹם כִּי שְׁעַת הַכֹּשֶׁר הִיא, וּמִתְגַּלִּים לוֹ סוֹדוֹ וְרָזוֹ שֶׁל שֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמוֹת, הִרְהִיב עֹז בְּנַפְשׁוֹ וְשָׁאַל עוֹד אֶת הַמַּלְאָךְ עַל פֵּשֶׁר אֹתָן נְשָׁמוֹת אַאוּטְסֵיידְרִיוֹת, חֲרִיגוֹת וּמוּזָרוֹת, שֶׁאֵינָן מוֹצְאוֹת אֶת עַצְמָן וּמְקוֹמָן בָּעוֹלָם.

 וְכָךְ הֵשִׁיב לוֹ הַמַּלְאָךְ, בַּעַל פְּנֵי הַתִּינוֹק וְשֵׁשׁ הַכְּנָפַיִם:

 כְּשֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל אֱלֹהִים לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם, צִמְצֵם עַצְמוֹ תְּחִלָּה וּפִנָּה לּוֹ מָקוֹם. וּמִתּוֹךְ כָּךְ, כְּשֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ לִשְׁלֹחַ נְשָׁמוֹת לְעוֹלָמוֹ, צִמְצֵם גַּם אֹתָן תְּחִלָּה, וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ צֶלֶם וּמַסֵּכָה הַמִתְקָרֵאת 'אִישִׁיּוּת', כִּי בְּצַלְמוֹ בָּרָא אֶת הָאָדָם. וְאוּלָם כַּמָּה נְשָׁמוֹת אֲחָדוֹת חָמְקוּ מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד, וְהֵן לֹא הוּכְנְסוּ אֶל תּוֹךְ אוֹתָה הַמִּסְגֶּרֶת. וּכְשֶׁאֹתָן נְשָׁמוֹת יוֹרְדוֹת לָעוֹלָם, הוֹמוֹת וּמִתְגַעֲגְעוֹת וְכוֹסְפוֹת וְעוֹרְגוֹת וּמִשְׁתּוֹקְקוֹת עַד מְאֹד, וּמְחַפְּשׂוֹת מָקוֹם בָּעוֹלָם, אֲבָל הָעוֹלָם צַר מֵהָכִילָן וְהֵן צָרוֹת לְהָכִיל אוֹתוֹ.

 וְכָכָה הֵן מִסְתּוֹבְבוֹת בָּעוֹלָם, נוֹסְקוֹת לַשְּׁחָקִים, צוֹלְלוֹת לִתְהוֹמוֹת, וְנוֹפְלוֹת לִשְׁאֹל תַּחְתִּיּוֹת, נֶאֱבָקוֹת עִם גְּבוּלוֹת הָעוֹלָם וְחוֹמוֹת הַזְּמַן וּמְצָרֵי הַנֶּפֶשׁ, וְכָל יְמֵיהֶן בְּכַף הַקֶּלַע, בְּסַעַר וּבַפֶּרֶץ וּבַגַּעַשׁ. וּבְנֵי אָדָם מִשְׁתּוֹמְמִים עֲלֵיהֶן, עַל פֵּשֶׁר הַתַּבְעֵרָה הַגּוֹעֶשֶׁת תָּמִיד בְּקִרְבָּן, וְעַל הַתְּשׁוּקָה שֶׁאֵינָה יוֹדַעַת דַּי, וְעַל הַשִּׁגָּעוֹן הַתּוֹקְפָן מֵעֵת לְעֵת, וְאֵינָן יוֹדְעוֹת נְשָׁמוֹת הַלָּלוּ מָּה הָיָה לָהֶן שֶׁאֵינָן מִן הַיִּשּׁוּב. וְהֵן אֵינָן מְבִינוֹת אֵיכָה צֻמְצְמוּ שְׁאָר הַנְּשָׁמוֹת לְתוֹךְ מִסְגֶּרֶת וְצֶלֶם, כַּאֲשֶׁר לֹא יִכָּנֵס הַפִּיל בְּחֻדּוֹ שֶׁל מַחַט, פְּלִיאָה דַּעַת מֵאִתָּם נִשְׂגָּבָה.

וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא יֻצְּקוּ אֹתָם נְשָׁמוֹת בְּאוֹתָהּ הַמִּסְגֶּרֶת, מוֹרָדוֹת וְכוֹפְרוֹת בְּאוֹתוֹ אֱלֹהִים שֶׁצִּמְצֵם אֶת עַצְמוֹ, וְאֵינָן מְבַקְּשׁוֹת אֶלָא אֶת הָאֱלֹהִים שֶׁפָּנָיו לֹא יֵרָאוּ, כִּי בְצַלְמוֹ נִבְרָאוּ. וּמִתּוֹךְ כָּךְ מְשׁוֹטְטוֹת בָּעוֹלָם, וְכַף הַקֶּלַע זוֹרַקְתָּן מִסּוֹפוֹ וְעַד סוֹפוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַד שֶׁנּוֹפְלוֹת הֵן בֶּחָלָל הַפָּנוּי, אוֹתוֹ הֶחָלָל הַנּוֹצָר בִּנְשִׁיקַת הָעוֹלָמוֹת, וְשָׁם נוֹפְלוֹת הֵן בְּחֵיקוֹ שֶׁל הָאֱלֹהִים שֶׁפָּנָיו לֹּא יֵרָאוּ, וּבְאוֹר פָּנָיו מוֹצְאוֹת הֵן מְנוּחָה וְאַהֲבָה וּמָקוֹם.

 מִשֶּׁסִּיֵּם הַמַּלְאָךְ אֶת לְחִישָׁתוֹ, וּבִקֵּשׁ לָשׁוּב אֶל הַשָּׁמַיִם, קַד אֲבִישָׁלוֹם וְהוֹדָה עֲמֻקּוֹת לַמַּלְאָךְ, וְנִפְרַד מִמֶּנּוּ לְשָׁלוֹם. הַמַּלְאָךְ בַּעַל פְּנֵי הַתִּינוֹק פָּרַשׂ אֶת שֵׁשׁ כְּנָפָיו, וְהִמְרִיא בִּסְעָרָה הַשָּׁמָיְמָה. יָמִים רַבִּים הָיָה אֲבִישָׁלוֹם יוֹשֵׁב בִּבְדִידוּתוֹ עָטוּף שַׂרְעַפִּים, וּמְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי הַמַּלְאָךְ, הוֹפֵךְ בָּהֶם שׁוּב וָשׁוּב, מְנַסֶּה לְהָבִין אֶת עַצְמוֹ וְאֶת רָז נִשְׁמָתוֹ. שֶׁכֵּן זוֹ הָיְתָה הָרְפוּאָה הַיְּחִידָה לְנַפְשׁוֹ, הֲבָנָה עַצְמִית מַעֲמִיקָה וְחוֹדֶרֶת.

א

לתגובות – לחצו על לחצן התגובה בראש המאמר. תודה.

וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן– על אמנות, אמונה וחרדיות

א

הקרבה הרעיונית בין האמנות לאמונה, ומאידך הפער התהומי בין החרדיות לאמנות

א

פתיחת השלוחה החרדית של 'בצלאל' בשיתוף עם מרכז 'אמן', מעוררת תהייה; האם 'אמנות חרדית' אפשרית? האם ילכו האמנות והחרדיות יחדיו? למרבה הצער, דומה כי לעת עתה התשובה שלילית

 א

האמנות כראי של החברה * על אמונה ואמנות – אסף ענברי * האמנות בחברה החרדית * היחס החרדי לאמנות בסדרה 'שטיסל' * שתיים שהם אחת – חרדים על שום מה * קונפורמיות והיחס אל האינדיבידואל * חומת הבדלנות וההתגוננות * 'האמנות כשלעצמה אין בה ערך' – מדריך תורני לאמנות * נבואה המגשימה את עצמה * 'שמי הוא אשר לב' – מאבקו המיוסר של החסיד למען האמנות * יוצאים מן הכלל – חב"ד וברסלב ובעלי התשובה * האמנות בראי אדמור"י החסידות * מרכז 'אמן' לאמנות חרדית בשיתוף עם האקדמיה לאמנות ועיצוב 'בצלאל' * ביקורת וסיכום * הערת סיום * דוד מוכר את הכינור – שיר מאת יוסף עוזר

 

א

א

האמנות כראי של החברה

האמנות, מעבר להיותה השתקפות של האמן ונפשו, משמשת גם כראי והשתקפות של פני החברה כולה. היא מאפשרות הסתכלות חודרת ומבט פנימי אל תוך החברה, מעבר למציאות הרגילה הפרושה אל מול העין, ומספקת עדות אותנטית על אופייה, צלמה ודמותה, של החברה. בה באים לידי ביטוי גם אותם מראות, תופעות ותהליכים, חברתיים ותרבותיים, שאינם נגלים במבט ראשון, וקיומם נעלם ומוסתר מעין לא מזוינת. האמנות היא יונת דרור החופשייה וחפה מכל מחויבות ועול, מוסכמה ומסגרת, ומשכך היא משמשת כשופר של האינדיבידואל, החריג, השונה והמוזר, ומאפשרת הבעה של קולות שאינם נשמעים בדרך כלל. בהיותה כזאת, היא גם עלולה להיות לעיתים שופר לביקורת נוקבת על החברה, ביקורת מוסרית, תרבותית או פוליטית. אולם יותר משהאמנות היא ראי של החברה, הרי שהעדרה של האמנות מחברה מסוימת, מספרת הרבה יותר על אותה חברה. העדרה של האמנות מהחברה מסמלת את היותה של החברה קונפורמיסטית, אטומה ומסוגרת. חברה שאין בה ביטוי ושיח אמנותי, היא חברה שלא נשמע בה קולו של היחיד, חברה סטרילית שמדחיקה את החיים, חברה שחסרה את אותה נשמה יתרה שהאמנות מפיחה.

 א

על אמונה ואמנות – אסף ענברי

אסף ענברי, במסתו המעמיקה 'על שפת ההתגלות', הדנה בתשובה לשאלה 'מהי האמנות?', משווה ומזהה קירבה רעיונית עמוקה ומקבילה בין האמונה לאמנות ובין המאמין לאמן. לדבריו, שניהם, האמנות והאמונה, המאמין והאמן, עוסקים במשמוע המציאות, בהענקת משמעות קוהרנטית למציאות האקראית, הסתמית, הכאוטית. המציאות לכשעצמה, כפי שהיא נראית לנו בעין לא מזוינת, היא אקראית, מקרית, שטף מפוזר וסתמי, רצף שרירותי וכאוטי של מראות, פיסות מציאות, זמן ומרחב, שאין ביניהם קשר. המאמין והאמן, מתייחס אליהם כאל קומפוזיציה שאף אחד מפריטיה אינו מקרי, כאל מערך קוהרנטי מובנה ונושא-משמעות, שכל פריטיו רלוונטיים, הכרחיים, קשורים זה לזה ולאיזו משמעות כוללת העולה מקישורם.

"כ"אדם", הנחת-היסוד שלך אודות המציאות שסביבך, היא שיש בה מידה רבה של מיקריות. אתה מניח, אמנם, שבבסיסן של תופעות-המציאות פועלים חוקי-טבע כלשהם, ושחוקי-טבע אלה מאפשרים, אולי, מידה כלשהי של ניתוח סיבתי; אבל הנחת קיומו של "מבנה-עומק" זה, של חוקיות זו שבבסיס התופעות, אינה מבטלת את המיקריות של "פני-השטח" הגלויים לעין… היסוד המקרי (ה"טיכה", בלשון היוונים הקדמונים), מלווה את תפישת-המציאות שלך אלא אם תודעתך לוקה, כלשון הפסיכיאטרים, בבוחן-מציאות לקוי. אם תיתקל באדם הכופר בכך שישנה מידה של מקריות במציאות והתופש את המציאות כקומפוזיציה שכל פרטיה מקושרים והכרחיים כמות שהם, תגדירו כפאראנואיד: כחולה-נפש המייחס למציאות רמת-תכנון שאין בה, והתופש אותה – היות שאינו מכיר בשום מידה של קונטינגנטיות – כמערכת מובנית לחלוטין ומסבירת-כל. זהו, עבורנו, מעמדן של תיאוריות-הקונספיראציה למיניהן ושל שאר ה"הסברים" הגורפים, המפרשים את המציאות כאילו היתה טקסט (כלומר, מבע אחדותי של כוונת-יוצר). אבל ישנן שתי אופציות אנושיות מיוחדות במינן, שאותן אין אנו תופשים כמחלת-נפש, למרות שיש קירבה מאלפת בינן לבין הפאראנויה. האחת היא האמנות. השניה היא האמונה. וכפי שאבקש להוכיח להלן, השתיים אינן ניתנות להפרדה זו מזו…" (1)

"המאמין והאמן אינם סולדים מן ההסתתרויות (בניגוד למיסטיקן, הסולד מן המציאות הקונקרטית כי היא מסתירה, על פי תפיסתו, את הטראנסצנדנטאלי); הם אינם תופשים את ההסתתרות כניגודה המאוס של ההתגלות, אלא כמרכיב הכרחי, שווה-ערך, בדינאמיקה המהבהבת המכילה את שתיהן. מבקשי ההתגלות, המאמין והאמן – ולא במקרה גוזרת העברית, שפת דת-ההתגלות, את המלים "אמונה" ו"אמנות" משורש משותף – עוסקים במישמוע של המציאות, לא בפרישה ממנה…" (6)

" ההתרחשות האמנותית היא, אפוא, התרחשות דתית. היא אקט של אמונה מצידו של הצופה באובייקט (או הקורא בטקסט): האמונה בקיומה של תכנית, של תכלית, של כוונת-יוצר, מאחורי כל פרט ופרט באובייקט הנצפה או בטקסט הנקרא. אמונה – לא ידיעה. שום תכונה של האובייקט או הטקסט אינה כופה על הצופה או הקורא לראותו כאמנותי או ספרותי. הצופה או הקורא פועל בדיוק כפי שפועל האדם הדתי במערב: החלטתו לפרש את הניצב מולו כ"אמנות" או כ"ספרות" היא הכרעה אמונית, כלומר, סוג של דרישה, לא של "קליטה". הוא דורש מן האובייקט (או הטקסט) להפגין אירגון תכליתי טוטאלי שאין בו כל מקריות, וכל אימת שהאובייקט (או הטקסט) מספק דרישה זו, הדבר נחווה כהתגלות.

   העיגון המוסדי של ההתרחשות האמנותית, זהה אף הוא לעיגון המוסדי של הדת: כאן וכאן, לפנינו הכרה קולקטיווית בהיכלות-קודש (היכל-התרבות, המוזיאון, הספר), במעמד-כהונה (אוצרים, יוצרים, פרשנים) ובתשמישי-קדושה המופנים אל ציבור המאמינים. כאן וכאן, לפנינו אותו צורך אנושי בהתגלות, ואותו אקט אמוני הנחוץ לסיפוקו של צורך זה. האמונה אמונה על האמנות, והאמנות אמונה על האמונה…" (9)

תפילה - איזידור קאופמאן

תפילה – איזידור קאופמאן

 א

האומנות בחברה החרדית

לכאורה, הקרבה העמוקה והמהותית בין האמנות לאמונה, הייתה אמורה גם להתבטאות לא רק במישור הרעיוני והתיאורטי, כי אם גם במישור המעשי. צפוי היה שנחזה פעילות אומנותית פורייה ומלאת יצירה בקרב קהל המאמינים האמונים על האמונה. אולם התבוננות מקרוב במגזר החרדי, הנושא את דגל האמונה ומתיימר לייצג את קהילת המאמינים האותנטית, מגלה שלא רק שהפעילות האמנותית אינה זוכה בו למקום של כבוד והערכה, אלא שהיא אינה זוכה ליחס כלל. לא שהאמנות זוכה ליחס שלילי במגזר החרדי, אלא שהיא זוכה ליחס של התעלמות מוחלטת. היא פשוט אינה קיימת מבחינתם. 'אמנות חרדית' כמעט ואינה בנמצאת כלל.

החברה החרדית כמעט ולא הוציאה מתוכה אמנים חרדיים; ציירים, משוררים, סופרים או פסלים, מלבד קומץ זעום ובלתי ניכר. תחום הציור בציבור החרדי, למשל, מוגבל לציורי קומיקס בשבועונים לגיל הרך; התחום הספרותי גם הוא אינו מפותח, פונה בעיקר לשכבת הגיל הצעירה, ורמתו רדודה ושטחית. הספרות החרדית חסרת עלילה מעמיקה, דמויות מורכבות, ולרוב היא מגויסת להקניית ערכים המוכתבים מראש. אין בחברה החרדית שום שיח אמנותי, וההתעניינות באמנות שואפת בה לאפס. התחום האמנותי היחיד, שזכה ליחס של כבוד בחברה החרדית, הוא התחום המוזיקלי, וזאת בהשפעת תנועת החסידות שקידשה את השירה והמוזיקה כערך עליון בעבודת האל, והוציאה מתוכה יצירות מופת מוזיקליות. אולם מלבד זאת, נעדרת האמנות לחלוטין מהחברה החרדית.  גם האמנים החרדיים הבודדים, שאת מספרם ניתן למנות על כף היד, הם לרוב חוזרים בתשובה, שאת זיקתם האמנותית ינקו מימי עברם החילוני, וכפי שעוד נרחיב בכך בהמשך.

משפחה חרדית - צילום פרדריק ברנר

משפחה חרדית – צילום פרדריק ברנר

התעלמות זו, ללא ספק, אומרת דרשני. אם האמנות והאמונה כה קרובים זה לזה, מה הסיבה העומדת מאחורי התעלמות המגזר החרדי-אמוני מהתחום האמנותי? מדוע כה חרדים החרדים מפני האמנות? מה יש בה באומנות המרתיע את המגזר החרדי לעסוק בו? האם זו תופעה מקרית בלבד, או שמא יש בה סיבה מהותית והכרחית? להלן אטען שאין זו תופעה מקרית גרידא, כי אם תופעה הקשורה לאופיו המהותי של המגזר החרדי, והתעלמות זו מתחום האמנות קשורה בהכרח לתשתית קיומו האידיאולוגי של המגזר. הבנת התופעה נעוצה בהבנת יסודות תשתיתה של החברה החרדית ואופייה. כשם שהאמונה והאמנות, כדברי ענברי, קרובים זה לזה, כך האמנות והחרדיות רחוקים זה מזה כרחוק השמים מן הארץ.

 א

היחס החרדי לאמנות בסדרה 'שטיסל'

היחס השלילי של החברה החרדית לאמנות, מופיע ומתואר גם בסדרה המצוינת והמצליחה על החברה החרדית, 'שטיסל'. במרכז הסדרה, עומד סיפור-האהבה הנוגע ללב בין עקיבא החולמני (מיכאל אלוני) לבין אלישבע האלמנה פעמיים (איילת זורר). מוטיב די מרכזי המופיע לאורך הסדרה, הוא כישרונו האמנותי הלא-ממומש כראוי של עקיבא.

הקושי של עקיבא לבטא את כישרונו ולממשו מופיע וזועק לאורך כל פרקי הסדרה. מתחילת הסדרה, עקיבא כולו נבוך ומתבייש בציוריו ומנסה להסתיר אותם מסובביו שלא יתפסוהו בקלקלתו. הציור נתפס כמעשה ילדותי ונחות, שאינו מתאים רחמנא לצלן לבחור מבוגר בין עשרים.  בהתחלה עקיבא מצייר להנאתו כשהוא מחכה לפגישה עם נערה, וכשהיא מגיעה הוא מנסה להחביא את מחברת ציוריו מפניה. לאחר מכן שעקיבא מצייר בגן החיות ומסתיר את המחברת מאת ילדי החיידר עליהם הוא מופקד לשמור, וכן הלאה. כל הזמן מרחפת בחלל בעייתיות מסוימת של כישרון הציור של עקיבא, בעייתיות שלכאורה אין לה פשר והיא זועקת דרשני.

שטיסל

הסדרה 'שטיסל' על החברה החרדית

הרושם העולה מתוך הסדרה הוא, שבחור בעל כישרון ציור מפותח כמו עקיבא, במקום לזכות להערכה על הכישרון הנדיר לו זכה ולאפשר לו לפרוח ולממש את עצמו, תמורת זאת הוא  הופך לטיפוס דחוי מבחינה חברתית, והעיסוק היחיד שאביו מייעד לו, לבחור הבטלן והלא-יוצלח שלו, הוא שמרטפות על ילדי החיידר. האבסורד בהתגלמותו. והנה לנו התגלמות של האמן המתייסר, שהחברה אינה מכירה בכישרונו ומנסה למנוע ממנו להביע את יצירתו בצורה חופשית ובריאה.

הסדרה משקפת היטב את היחס השלילי שיש במגזר החרדי כלפי האמנות, אולם מה הסיבה לכך? מהם יש בה באומנות שהביא את המגזר החרדי להתייחס בצורה שלילית אליה? מדוע החרדיות כה פוחדת ונרתעת מהאמנות?

א

 

ב

שתיים שהם אחת – חרדים על שום מה

שתי תשובות בדבר שהם אחת. החרדיות, כחברה שמרנית ומסתגרת המנסה להינזר מהשפעת העולם והתרבות המערבית, המתירנית והקלוקלת בעיניה, פיתחה מנגנון הגנה שמרני ונוקשה, שמרכיביו העיקריים הם שניים. הראשון, הקונפורמיות המוטבעת בד.נ.א. של החרדיות ומונעת כל ביטוי אינדיבידואלי ואישי. והשני, הבדלנות הסטרילית והנוקשה המאפיינת את החרדיות וחוסמת כל מגע עם החיים שאינו עובר דרך הדתיות כפי שהיא גובשה ועוצבה במגזר. שניהם מהווים שתי צדדים למטבע אחת, שהיא חומת המסגרת השמרנית והמתגוננת מפני העולם והמודרנה, המונעת כל פרצה פנימית וכל השפעה מחוצה לה. לא בכדי נקבע שמה של החברה החרדית על שם ה'חרדיות'. הפרשנות הקלאסית מפרשת זאת על שם היותם חרדים לדבר ה', אולם לא ניתן להתעלם מהפרשנות הנוספת, והיא היותם חרדים מפני העולם והמודרנה. דומה כי פרשנות זו מתאימה והולמת יותר את החברה החרדית כפי שהיא מוכרת לנו. היא חרדה, מפוחדת, ועסוקה בעיקר בהתגוננות מפני השפעת העולם החיצוני והתרבות המודרנית. החומה השמרנית שהעמידה החברה החרדית אל מול העולם והתרבות המודרנית, מאפילה גם על החומה הסינית. היא בצורה, אטומה, חוסמת כל השפעה חיצונית אפשרית, חונקת וחוסמת כל ביטוי או פרץ של חתירה מתחת ליסודותיה.

 א

קונפורמיות והיחס אל האינדיבידואל

 הורד (1)החברה החרדית היא קולקטיבית במהותה, ומתאפיינת בקונפורמיות מוחלטת. היא מחויבת לדוקטרינת 'דעת-תורה', (עליה כבר כתב והרחיב ידידי ד"ר בני בראון), ורק חכמי הדור, עיני העדה, הם המוסמכים לדעת את האמת, את ההשקפה הטהורה. הם הם שומרי הגחלת, שומרי פך השמן הטהור. החברה החרדית אינה מכירה בקיומו האישי של היחיד, ואינה מאפשרת את ביטוי האינדיבידואלי של הפרט, שכן היא מאמינה שעל היחיד להיות כפוף להנהגה הרוחנית ולאורח החיים המוכתב על ידה. גם במישור הפרקטי, על כל צעד ושעל ישנם קודי-התנהגות ברורים, ממידת אורך החצאית לפי ס"מ, טלפון כשר וחסום, ועד משטר מחשבות הכופה את 'ההשקפה הטהורה'. כל חריגה, ולו חריגה מועטת, מהנורמה המקובלת, גוררת בעקבותיה השלכות חברתיות משמעותיות, כמו למשל איום באי קבלת הילדים למוסדות החינוך, ועד קשיים בשידוכי הילדים. כל מחשבה עצמאית ואינדיבידואלית המטילה ספק באמונה, בדעתם או בסמכותם של גדולי הדור, ב'השקפה' המקובלת מדור לדור, דינה כמחשבת כפירה הפסולה לחלוטין ויש לעקרה מן השורש.

לקולקטיביות זו, יש לציין, יש גם פן חיובי, והוא הקהילתיות החמה ומהלוכדת של החברה החרדית, המעוררת השתאות. תופעת הגמחי"ם וארגוני החסד הפזורים בכל קהילה ושכונה בחברה החרדית, העזרה ההדדית איש לרעהו, הביתיות והמשפחתיות החמימה, אין להם אח ורע. החברה החרדית חייה כמשפחה אחת גדולה וענקית, העומדת לימין חבריה בעת מצוקה.

מאידך, האמנות היא פסגת כושר ביטויו האישי של האמן האינדיבידואל, ביטוי שחף ומשוחרר מכל מסגרת ומחויבות כל שהיא. האמנות היא יונת דרור חופשייה, הר געש חסר מעצורים; שטח ללא גבולות, ללא כללים, ללא מוסכמות. האמן הוא, כדברי ביאליק, כחתן ביום חופתו הפטור מן המצוות כולם, ללא עול ומחויבות. האמנות היא הדרך שבה היחיד מביע את עצמו, את מבטו האישי ואת תחושתו הפנימית. היא גם עלולה להיות מרדנית, אוונגרדית, חתרנית, פרובוקטיבית.  בכל אמן טמון ובוער הרצון להמציא, ליצור, לצאת להרפתקה, להעז. הוא נאבק בין מסורת וחידוש, בין עבר והווה, בין כנפי דמיונו למציאות, בין ריאליות לספיריטואליות. האמנות היא אינדיבידואלית, אימפולסיבית, ספונטנית, פנטזיונרית ומשוחררת מכל חוק ומסגרת. היא מערערת מוסכמות, מנפצת סטיגמות, מתריסה וחצופה.

האמנות היא גם מסע אישי של חיפוש זהות. "הצורך ליצור", מסביר המלחין היהודי-אמריקני אהרון קופלנד, "הוא ביטוי עצמי; הצורך הבסיסי להבהיר את הרגשות העמוקים ביותר ביחס לחיים. אך מדוע אין המלאכה נשלמת לעולם? מדוע חייבים להתחיל הכל מחדש? הסיבה לצורך הכפייתי לשוב וליצור כל הזמן מחדש נעוצה, כפי שנראה לי, בכך שכל יצירה נוספת מביאה אלמנט של גילוי עצמי. עלי ליצור כדי להכיר את עצמי, ולפי שהכרה עצמית היא חיפוש בלתי נגמר, מספקת כל יצירה חדשה רק תשובה חלקית לשאלה 'מי אני?' ומעלה את הצורך להמשיך הלאה אל תשובות חלקיות נוספות ושונות".

אך טבעי הוא שחברה קונפורמיסטית וקולקטיבית תתייחס בחוסר אהדה ועד התעלמות ושלילה מוחלטת לאמנות. המסגרת מבקשת לתחום, לאחד, לכבול. ואילו האמנות מבקשת לפרוץ, להעז, לגעוש. האמן זקוק לחופש יצירה טוטאלי כאוויר לנשימה, ואילו החרדיות זקוקה לחומה גבוהה, יצוקה ואטומה, שתגן עליה. האמן, אויב הוא לה. הוא מאיים לערער על המסגרת האחידה, על הנורמה המקובלת. הוא מהווה סכנה שיש לנטרל אותה ולהרחיקה. הוא עלול להיות מורד, להצית מהפיכה, לפרוץ את המסגרת.

 א

חומת הבדלנות וההתגוננות

זאת ועוד. החברה החרדית, היא בראש ובראשונה חברה שעסוקה בהתגוננות מול העולם בכלל והמודרנה בפרט. אל מול העולם הגדול ושלל הפיתויים שהוא מציע, היא פיתחה חומת בדלנות הרמטית, קשוחה ושמרנית, המונעת מכל קרן אור חיצוני לחדור אליה. אל מול התרבות המודרנית פיתחה החרדיות מנגנון מרב עוצמה הכולל מגוון אמצעיים שתפקידם לשמור על הסטריליות של המגזר מכל השפעה חיצונית, כמו למשל: סביבת מגורים הומוגנית, קידוש הבורות ומניעת השכלה, קוד לבוש אחיד המגבש זהות שונה, צנזורה קפדנית על תכנים המופיעים בעיתונות החרדית, ועוד.  בהיותה כזאת, בדלנית ומתגוננת, ובעקבות החומה הבצורה המגנה עליה מכל השפעה חיצונית, איבדה החברה החרדית כל קשר ומגע עם היופי הטבעי והאסתטיקה של החיים. החיים, עקב ההנאה והחושניות שהם עלולים לספק, נהפכו למטרה ולאויב שממנו צריך להיזהר ולהתרחק. החברה החרדית הפכה למנותקת ועיוורת מול כל אותם ביטויים ישירים של החיים, גם אם הם לכשעצמם אין בהם פסול; אומנות, ציור, מוזיקה, בעלי חיים, וכאלה. היחס הראשוני והלא-מודע של החרדי המצוי לכל אלה הוא יחס של מרחק, של אי-שייכות, של חוסר רצון למגע והיכרות.

המונה ליזה - לאונרדו דה וינצי

המונה ליזה – לאונרדו דה וינצי

ואילו האמנות, כל תפקידה ומטרתה היא לתאר ולהביע את החיים, יפעתם וכיעורם, מעופם וצלילתם, אושרם וכאבם; את האהבה והשנאה, את היצר ואת הסיפוק, את החושניות  והרומנטיקה, את תהום הנפש וצידה האפל, ושאר כל הופעות וגלי ים החיים הגועש. משכך, עלולה האומנות להיות חצופה, בוטה ומתריסה. לא בכדי זכה העירום למעמד מרכזי בתולדות האמנות, שכן זו אחת ממטרותיה המוצהרות של האמנות, להביע את החיים האנושיים כפי שהם, ללא עידון, ללא שכבות חיצוניות, ללא לבושים והסתרות. היא מקלפת את הקליפה החיצונית, מנסה לגלות את המהות הפנימית הנסתרת.

משכך, החרדיות עומדת בניגוד גמור לאמנות. החרדיות מבקשת להסתיר, להדחיק, לכסות. היא מפחדת מהחיים, והיא מתאמצת להקים חומה גבוהה ובצורה מפני מה שהחיים עשויים לספק ולפתות, וכל מטרתה היא להתגונן מפני החיים. היא שואפת להציג עולם קדוש, טהור, מלא תום. עולם מצונזר, סטרילי ונקי, שאין בו מקום לכל כיעוריהם של החיים האנושיים. בניגוד גמור לכך, האמנות מבקשת לגלות, להביע, לפשט. היא שואפת למגע ישיר ובלתי אמצעי עם החיים כפי שהם, לקרוע את המסך המסתיר בפנינו את החיים. רצונה הוא לחתור, לערער, להתריס.

גם מהבחינה הפרקטית, מיותר לציין את בעיות הצניעות העלולות להיות ביצירות אמנות העוסקות בעירום ובמיניות, מתוקף היותה של האמנות משוחררת, חופשית וללא גבולות, וקיומם מהווה בעיה קשה לאדם החרדי שאמון על 'אוטובסי מהדרין' והורגל לצנזורה מוחלטת של כל ביטוי נשי ולו הקל ביותר בחייו. כך גם הבעייתיות הקשה שעלולים לגרום יצירות אמנות עם מוטיבים נוצריים וכדומה. אלה עלולים חלילה לנפץ ולערער את מצג העולם האמוני, הטהור והתמים.  ספרות חרדית, למשל, אינה יכול לתאר ולעסוק באהבה ורומנטיקה, ולו גם הטהורה והזכה ביותר ללא שמץ של כיעור וגסות, או בלבטים אמוניים אישיים, שכן אם תעסוק בכך אחת דינה להיות מוחרמת על ידי הרבנים והציבור.

 א

'האמנות כשלעצמה אין בה ערך' – מדריך תורני לאמנות

יתרה מזאת, חשוב להעיר, התרבות כולה מסומנת במגזר החרדי כשלילית, מכיוון ואינה עוסקת ישירות בעבודת האלוהים. החרדיות רואה בכל עיסוק שאינו עבודת האל או שאינו הכרחי לקיום הממשי, כשלילי וכביטול זמן לריק. היא אינה מכירה בצורך הנפשי להביע את ההסתכלות הפנימית, לתאר את החוויה האישית, לממש את כוח היצירה, כצורך קיומי בפני עצמו. גישה זו מובעת היטב ובתמציתיות בספר 'מדריך תורני לאמנות' מאת הרב יואל שוורץ, שם מסכם המחבר את היחס החרדי-תורני לאמנות במילים אלה:

'האמנות כשלעצמה אין בה ערך, ואף סכנות רבות יש בה, וחשיבותה היא רק כשהיא משמשת כאמצעי לעבודת ה'… ואם כן יש לומר, שביקור בתערוכות חייב להעשות רק לצורך לימוד מקצוע, או לימוד היסטוריה וכדומה… (מדריך תורני לאמנות, הרב יואל שוורץ, הוצאת דבר ירושלים התשנ"ב, עמודים 18, 26)

צירופם של מרכיבים אלה, המאפיינים את החרדיות, גורם ליחס השלילי והמתעלם של החברה החרדית אל האמנות. החרדיות, אינה יכולה להתקיים יחד עם האומנות. היא אויבת לה, ועלולה להיות איום פוטנציאלי שיחפור תחת יסודי קיומה. בספר 'כשניטשה בכה' אומר ניטשה: 'ייתכן וההשלמה עם המוסכמות מגבילה את היהודים יותר מאחרים – רדיפות מבחוץ מחייבות את העם הזה לדבוק יחד, עד כי ליחיד בתוכו אין סיכוי לצמוח ולעלות' (עמ' 215). נדמה כי את אותה הגדרה ניתן להחיל גם על החרדיות. חברה העומדת במגננה תמידית ובמערכה על קיומה, מחויבת להחיל קונפורמיות מוחלטת, עד כי ליחיד אין יכולת להביע ולממש את עצמו. נמצא כי אין אלו שני מאפיינים נפרדים, כי אם שתיים שהן אחת, קשורים ותלויים זה בזה.

 א

נבואה המגשימה את עצמה

לעיתים נבואת הזעם הפחדנית גם מגשימה את עצמה. כך למשל קרה עם אילן ברוך, חרדי שגדל במאה שערים, שאביו שלחו ללמוד אמנות ולסיור מוזיאונים באיטליה. בסופו של יום, הוא הפך לאמן מצליח, אך הוריד את הכיפה ויצא בשאלה.

בראיון למוסף שבת של מקור ראשון הוא אמר: "בגיל ההוא הרגשתי את הסתירה. זה לא התיישר עם כל הביקורת שהייתה בחברה מסביב כלפי האמנות, עם זה שיש לי מחשבות לנסוע לחו"ל וללמוד אמנות. ראיתי שזה לא הולך ביחד. לא יכולתי להיות גם וגם, הדת לא יכלה להיות חיצונית לי וגם לא האמנות. ידעתי שאם אשאר בחרדיות שלי, עולם האמנות לא יהיה פתוח בפניי באמת. אהבתי ללמוד תורה, אהבתי להתפלל ולקיים מצוות. הייתי מאוד מסור לזה, והרגשתי שזה ממלא אותי משמעות. לא הייתה לי החלטה לעזוב את הדת. המאבק בין שני המקומות היה פנימי, לא גלוי. הפעם הראשונה שבה נסעתי בשבת הייתה מאוד קשה. זה טבוע בי. אבל הטבוע הזה לא בהכרח תמיד אני, ורציתי לדעת מי אני. נכון שגדלתי בחברה החרדית, אבל מי אמר שזה אני? החלטתי לצאת למסע בעקבות עצמי. אני זוכר את עצמי יושב בבית הכנסת ואומר לאלוהים שאני רוצה לנסוע לאיטליה וללמוד שם אמנות, ושאלתי מה הוא אומר, אם זה בסדר. אני לא זוכר את התשובה שלו, אבל עצם השאלה מספיקה. השאלה הייתה חצי דרך החוצה". כך גם לגבי שאר האמנים שיצאו מהאורתודוקסיה בעבר, כמו מארק שגאל, בן משפחה חסידית הנחשב לגדול הציירים היהודים, חיים סוטין, מאוריצי גוטליב, ועוד רבים אחרים.

 א

'שמי הוא אשר לב' – מאבקו המיוסר של החסיד למען האמנות

שמי הוא אשר לב - חיים פוטוקהקונפליקט בין החרדיות לבין האמנות, מובע ומתואר היטב בספרו המרתק של הסופר היהודי-אמריקני חיים פוטוק; 'שמי הוא אשר לב'. גיבור הספר הוא אשר לב, ילד חסידי בעל נשמה של אמן, המשתייך לחסידות ליאדוב (חסידות בדיונית, שעוצבה בהשראת חסידות חב"ד, כעדותו של הסופר וכפי שקל לזהות), וניחן בכישרון ציור נדיר המפליא את כל רואיו. ואולם מתגלמת בו דמותו של האמן המתייסר, הנאבק לממש את כישרונו ויצירתו. ביד אמן ובכתיבה רגישה הנוגעת ללב, מתאר פוטוק את שלבי התבגרותו של אשר, ואת מאבקו למען ביטוי כישרונו האמנותי. הסביבה הקרובה אליו, אביו העסקן הדומיננטי, חבריו ב'חיידר', המשפיע של הישיבה, רואים בכישרונו בזבוז זמן לריק, חטא וכישרון מה'סטרא אחרא'. אלה מנסים ללא הרף להניע ולמנוע מבעדו לממש את כישרונו, ואולם נפשו האמנותית אינה נכנעת להם, ובעוז ובנחישות לוחמת ונאבקת ליצור ולצייר.

כבר בערש ילדותו, כשכישרון הציור החל לנבוט בו, מעיר לו אביו; 'פעם אמר לי, כשהתבונן באחד הציורים שציירתי: "אינך יכול לנצל את זמנך ולעשות משהו טוב יותר, אשר? הסבא שלך לא היה מרוצה אילו ידע שאתה מבזבז שעות רבות כל-כך ועוסק בשטויות"… (עמ' 15). היחס הלועג והמזלזל משפיע עליו קשות, עד כדי סיוטים ליליים. 'חלמתי על אבי-סבו של אבי. הוא התנמנם באור השמש בחדר המגורים, צירתי אותו והוא התעורר. הוא נתקף בחמת זעם. הוא התרוצץ בחדר בסערה. הוא היתמר מעלי, זקנו הכהה הטיל צללים ענקיים שהתנועעו על השטיח. "מבזבז זמן, מבזבז זמן" הרעים בקולו' (עמ' 32). אם לי די ביחס המזלזל, אביו מייחס את כישרונו ל'סטרא אחרא', לא פחות. "אשר יש בך כישרון. אינני יודע אם את הכישרון עניק לך ריבונו של עולם, או הסיטרא אחרא. אם הכישרון הוא מהסיטרא אחרא, הרי הוא שטות, שטות מסוכנת, מפני שהוא ירחיק אותך מן התורה ועמך ויאלץ אותך לחשוב אך ורק על עצמך" (עמ' 85). לא עולה בדעתו של אביו, שדווקא יחסו אל אשר, הוא זה שעלול להרחיקו מהדת והתורה, ולא כישרונו. אפילו המשרתת, גברת ראקובר, מטיחה בו; 'אתה משגע את כולנו, בגלל ציוריך ועקשנותך. איזה ילד יהודי מתנהג כמוך כלפי אמו ואביו? תתבייש לך" (עמ' 89).

היחס של סובביו, מביא את אשר הצעיר להטיח דברים כלפי מעלה, בטענה ותהייה תמימה של ילד בן עשר, מדוע חוננו האלוהים בכישרון נורא מאת הסיטרא אחרא. 'מה רצונך ממני? הרהרתי. אינני אלא ילד שמלאו לו עשר שנים. ילדים בני עשר משחקים ברחובות, ילדים בני עשר משחקים בתופסת במסדרונותיהם של בתי הדירות… אם אין רצונך שאשתמש בכישרון, מדוע הענקת לי אותו? או שמא קיבלתי אותו מן הסיטרא אחרא? נתקפתי בהלה למחשבה שהכישרון שלי ניתן לי ממקור הרע והכיעור. כיצד מסוגלים רע וכיעור להעניק כישרון של יופי?' (עמ' 92). פעם אחת, באמצע שיעור בתלמוד תורה, הוא משרבט דיוקן של המורה על גבי החומש. כאשר גילו זאת מורו וחבריו, כמעט ונעשה בו לינץ. חבריו צועקים לעברו; 'טמאת ספר קדוש! אשר לב, אתה חיללת את שם ה'! טמאת את החומש! (עמ' 94). לאחר שיחת נזיפה מהמשפיע, הוא תוהה לעצמו; 'מה הוא מנסה לומר לי? שעלי לחנוק בתוכי את הכישרון? האם גם הוא מאמין שהכישרון מקורו מן הסטרא אחרא? (עמ' 101). ושוב, בתמימותו הטהורה והילדותית הוא תוהה ומטיח כלפי מעלה; 'מה הם רוצים מחיי? ריבונו של עולם, אתה נתת לי את הכישרון, מדוע אינך מראה להם שהכישרון ניתן לי מידך? (עמ' 102).

בניגוד לאביו, אמו הרחמנית מגלה הערכה וסימפטיה לכישרונו. כאשר הוא מבקר לראשונה עם אמו במוזיאון, הוא אינו מבין את מבוכתה של אמו המסמיקה למראה ציורי הנשים והעירום במוזיאון. מוחו הקט והתמים אינו מבין מה הבעיה בכך. אמו מסבירה לו; 'אני חושבת שלפי התורה אסור לצייר נשים כפי שמצייר אמן זה. התורה תובעת מאיתנו לנהוג בצניעות… הציורים האלה מביכים אותי, אני מבקשת ממך שנלך הלאה' (עמ' 125). בהמשך, הוא נחשף גם לציורים של ישו הנוצרי, עד שאמו מתחרטת על הביקור במוזיאון, ואומרת שציור לא נועד כלל ליהודים. 'ראה לאן הגענו, אשר, בגלל הציורים שלך. הם גררו אותנו עד לישו, ולדרך בה הם מציירים נשים. הציור נועד לגויים, אשר. יהודים אינם מציירים ואינם רושמים'. אשר מקשה, הלא שאגאל היה יהודי. אמו עונה לו; 'יהודים שומרי מצוות, אשר. יהודים המקיימים את התורה. יהודים אדוקים אינם רושמים ואינם מציירים. מה היה הרבי אומר אילו נודע לו שביקרנו במוזיאון? חס ושלום שלא יוודע לרבי' (עמ' 127). כאשר נודע לאביו דבר הביקור במוזיאון, הוא משתולל ויוצא מכליו. 'זהו יצר הרע. אתה חייב להילחם נגד היצר הרע. הרצון הזה מקורו מן הסטרא אחרא… אתה תילחם בו. אתה לא תבזבז את חייך על שטויות של גויים. לא, זה כבר איננו בגדר שטויות, זה גרוע משטויות. אתה מביא הביתה רישומים של האיש ההוא, ומה הלאה? בשלב הבא תיהפך לגוי. הלוואי ולא היית נולד… (עמ' 131).

למרבה הפליאה, דווקא הרבי, האדמו"ר מליאדוב, מגלה הבנה לנפשו של אשר, ושולחו להשתלמות בציור אצל האמן יעקב קאהן, יהודי חילוני, לצערו הרב של אביו שאינו משלים עם זה. קאהן מכניס את אשר הצעיר לעולמה של האמנות, ומגלה לו את רזיה של דת זו, ובפרט את הטוטאליות הנדרשת מהאמן. בספר 'רוח האמנות' שמביאה לו אמו, הוא קורא: 'עליך לבחור בשימת לב את האנשים שאליהם אתה מתחבר, ואורבת לך סכנה גדולה שמא תיהפך לאבר מכלל החברה, מכיוון שבגופים גדולים קיימת נטייה לרדד את האינדיבידואליות לטעם הכלל, וכך נוצרת השתייכות לאמונה…' 'כל אמן גדול הוא אדם שהשתחרר מכבלי משפחתו, עמו וגזעו. כל אדם שהראה לעולם את הדרך אל היופי ואל התרבות האמיתית, מאז ומתמיד היה מרדן, אדם אוניברסאלי משוחרר מאהבת המולדת, אדם שאין לו בית, אשר בכל מקום מצא לו עם' (עמ' 150). כאן, אשר הצעיר כבר מתחיל להפנים את הקונפליקט הגדול והפער העצום בין הוריו, החינוך והסביבה בה גדל, לבין האמנות. מורו החדש, יעקב קאהן, ממרה את פי הרבי, ומכניסו לרזי ציור העירום, בנמקו ש'כל ניסיון להגיע להישגים באמנות ללא צורה זאת של אמנות, דומה לניסיון ללמוד חסידות מבלי להתעמק בקבלה' (עמ' 170). כאשר שוב הוא מצייר באמצע שיעור תורה, הוא מוצא פתק מוטמן בגמרתו, בו נכתב: 'אשר לב, בגן עדן לא ישב, בתחתיות הגיהנום, הכינו לו מקום' (עמ' 177). עם התקדמותו באמנות הציור, הוא נקרא לחדר של הרבי, אשר מזהירו: 'אשר לב, אתה נכנס לתוך עולמו של הסיטרא אחרא, והישמר לנפשך…' (עמ' 180).

הסופר חיים פוטוק

הסופר חיים פוטוק

עם הזמן, הוא הולך ומתמקצע, עד שציוריו מוצגים בתערוכה מיוחדת. אביו מסרב להשתתף בתערוכה, עקב ציורי העירום שבה. הוא גם ממשיך בזלזול ולעג לציוריו של בנו. אשר, מתקשה להבין כיצד אביו, אדם אינטליגנטי בעל תואר אקדמי, כה אינו מבין באמנות. מורו, יעקב קאהן, מסביר לו: 'מניין לאביך הבנה באמנות? מאדם שהתחנך בישיבה אתה מצפה שיבין ציור? מי שמתחנך בישיבה סופו שיגיע לעיוורון באסתטיקה' (עמ' 218). אולם אשר, אינו נכנע ללחץ והלעג מהסביבה הקרובה אליו, וממשיך ללמוד את רזי הציור ולצייר ללא הרף. ציוריו זוכים להערכה רבה בשוק האמנות, ונמכרים בכסף רב.

פסגת יצירתו הוא ציור פרובוקטיבי ונועז במיוחד, בה הוא מציג את אמו צלובה, עומדת בינו ובין אביו, כסמל להיותה קרועה ומיוסרת בין אהבתו לבנה והערכתה לכישרונו האמנותי, לבין מחויבותה לחינוכו השמרני והנוקשה של בעלה (עמ' 242). בציור זה בא לידי ביטוי תמצית הקונפליקט בין אשר האמן הצעיר, לבין החינוך והחברה השמרנית בה גדל. הציור הפרובוקטיבי זוכה לפרסום רב, ומוצג בכתבה בניו-יורק טיימס. כאשר הוריו רואים את הציור בו הם מופיעים, הם חוטפים שוק, הלם ותדהמה. הם מסתלקים מהתערוכה בכאב ובצער, ללא אומר ומילים. גם הרבי ששמע על הציור, קורא אליו את אשר לשיחת נזיפה חמורה ומורה לו להסתלק מניו יורק מיידית.

זהו תמצית סיפורו של אשר לב, ילד טהור בעל נשמה של אמן, שניחן בכישרון ציור נדיר, ובו מתגלמת דמותו של האמן המתייסר המורד באביו ובחינוכו, נאבק בסביבתו ובחברה השמרנית בה גדל, למען ביטוי החופשי והטוטאלי של כישרונו האמנותי. זהו מסעו הכואב, המייסר והנוגע ללב, של האמן הצעיר, בדרך למימושו העצמי והאמנותי. כפי שאמר לו מורו יעקב קאהן, האמנות היא אכן דת בפני עצמה, ומאמיניה נדרשים למסור את נפשם עליה, לעזוב את ביתם, ארצם ומולדתם, למענה.

ישראל קליין

ישראל קליין

גם אם אולי מדובר בתיאור קצת מוגזם ומוקצן, המציאות בשטח אינה כה רחוקה מכך. אני אישית מכיר משפחה חרדית ירושלמית, שאחד מבניה פנה לקריירה בתחום החזנות. תוך כדי, החליף הלה את הבגדים הירושלמיים המסורתיים הנהוגים בחסידות אליה השתייך. תגובתו של אביו, לא הייתה רחוקה מתגובתו של אביו של אשר לב. באוזניי הוא התאונן על בנו שסר מדרך הישר (למרות שבסך הכול 'התמדרן' קצת, ולא יותר מכך) והצהיר בכאב שמדובר ללא ספק בכישרון מהיצר הרע. ואם תאמרו שהתופעה מתרחשת רק בחוגיה הקיצוניים של החברה החרדית, הנה לאחרונה התפרסם סיפורו הכואב של ישראל קליין, צעיר חרדי, שמשפחתו משתייכת לחסידות גור, חסידות המשתייכת למיינסטרים החרדי בהחלט. כששינה הלה את הלבוש הנהוג בחסידות זו ובחר בדרך אמונית שונה, למרות שהמשיך לשמור תורה ומצוות, הפנו לו משפחתו עורף וניתקו עמו כל קשר.  בטור כואב ונוגע ללב, שהתפרסם באתר 'כיכר השבת', תיאר קליין כיצד הפך בן יום מהבחור המוצלח והאהוב של המשפחה, למוקצה ומנודה. משפחתו קברה אותו והקימה עליו מצבה בעודו בחיים, כפי שכתב. כך שלמרבה הצער מדובר בתופעה חיה, כואבת ובועטת, ולא בתיאור ספרותי מוגזם ופרוע.

 א

ג

יוצאים מן הכלל – חב"ד וברסלב ובעלי התשובה

מן העניין לציין, כי לא ניתן להכליל את הנאמר עד כה על חוגי החברה החרדית כולה. החברה החרדית אינה הומוגנית, וגם בה יש זרמים שונים ומגוונים. יוצאים מן הכלל האמור, הם הקבוצות החסידיות חב"ד וברסלב וקהילת בעלי התשובה. קבוצות אלו, רחוקות מן הקונצנזוס החרדי, עד שלעיתים יש הרואים בהם קבוצות הקיימות לכשעצמם ואינם נכללים בתוככי החברה החרדית. הם שונים בהשקפתם, באורח חייהם, בסגנון לבושם, ועוד מגוון מאפיינים תרבותיים. הם פתוחים הרבה יותר לעולם החיצוני, ומקיימים דיאלוג ומפגש בלתי אמצעי מולו.

הצייר החב"די יחיאל אופנר במלאכתו

הצייר החב"די יחיאל אופנר במלאכתו

אחד המאפיינים הבולטים והמשפיעים של חסידויות חב"ד וברסלב, הוא המגוון הצבעוני והפסיפס האנושי שלהם. אחד המצוות הבולטות שלהם הוא 'הפצת המעיינות' וקירוב רחוקים לאמונתם. כפועל יוצא מכך, מצויים בתוכם קהל ענק של מתקרבים ובעלי תשובה. הכמות הגדולה ביותר של בעלי התשובה מתקרבים ונטמעים אצלם. קיומו של קהל כה גדול ודומיננטי שאינו חרדי שורשי מינקות, משפיע רבות על צביונם של תנועות אלו. בעלי התשובה, מביאים עמם את מטענם התרבותי מן העבר, מטען העובר טרנספורמציה ועידון מן החול אל הקודש, ונטמע בקרב תנועות אלו. הפתיחות של חב"ד וברסלב, יחד עם ציבור בעלי התשובה שבקרבם, גורם לריחוקם של תנועות אלו מהקונצנזוס החרדי, ומאפשר קיום של חברה אמונית שאינה מסתגרת ואטומה מהשפעת העולם והתרבות.

זו הסיבה שאצל חב"ד וברסלב ניתן למצוא לרוב חסידים אמנים, ותופעת האמנות פורחת אצלם. ישנם אינספור אמנים מפורסמים שחזרו בתשובה והתקרבו אל הדת בעקבות חב"ד וברסלב, אך המשיכו בפעילות אומנותית ומלאת יצירה. רק לאחרונה סערה הארץ בעקבות תופעת האחים גת, מוזיקאים חוזרים בתשובה חסידי ברסלב, שכיכבו בתוכנית הריאליטי 'הכוכב הבא'.

גם שאר האמנים החרדיים, שאינם נמנים על חסידויות חב"ד וברסלב, גם הם לרוב משתייכים לקהילת בעלי התשובה, ופעילותם האמנותית קשורה בהכרח בעברם החילוני, ולא בחברה החרדית. דוגמה לכך הם האמנים יצחק איקא ישראלי ומרדכי ארנון, שניהם בעלי תשובה ואמנים ידועים. הם אלה שהקימו את המחלקה הישראלית בישיבת 'אור שמח', וגם את עמותת 'תואר – תורה ארט' עמותה המיועדת לפיתוח אמנות חרדית אמונית, וכהגדרתה 'מרכז רב תחומי ייחודי מסוגו, בנושאי אמנות, תרבות, מורשת השואה ומרכז ללימודי יהדות'.

 א

האמנות בראי האדמורי"ם

האם זה היה היחס האורתודוקסי לאמנות מאז ומתמיד? לא בהכרח. לפני מלחמת העולם השנייה, טרם התגבשה החברה החרדית כפי שהיא מוכרת לנו כיום, התייחסה האורתודוקסיה באהדה ובהערכה לאומנות. מצוי בידינו למשל תיעוד מפורט על ביקורו של האדמו"ר הרש"ב מלובביטש במוזיאון הלובר בפאריז, תיעוד המוסר את התפעלותו של הרבי מיצירות האמנות תוך כדי שהוא מגלה בקיאות נפלאה בשמות הציירים ובפרשנות היצירות.

"יש כמה שיחות מכ"ק מו"ח אדמו"ר על דבר ההתרשמות וההעמקה שהיו אצל כ"ק אביו כשראה ציורים מעשה ידי אמן, ועד כדי כך שלמרות שכידוע עד כמה הי' יקר לו כל רגע, בכל זה בהיותו בפּאַריס הקדיש כמה שעות לביקור בלואוור, ביחוד במחלקת הציורים, ואח"כ סיפר לבנו וממלא מקומו, הוא כ"ק מו"ח [אדמו"ר], ענינים בחסידות שניצנצו ברעיונו בהסתכלו בציורים" – אגרות הרמ"מ מליובאיטש (אגרות קודש, כרך כו, ט'תרסט).

"בעמדי… אצל תמונה זו (תמונתו של הצייר המפורסם רפאל, המתארת את "מחזה בית המשפט ברומי") לא יכולתי לזוז ממקומי שעה ארוכה ואחרי כן הלכתי ולקחתי כסא לשבת, וישבתי שם עד סגור הבית, ושלושה פעמים הלכתי לראות תמונה זו שעשתה עלי רושם עז… הרבה הרבה מאוד… נתנו לי… ראיית התמונות האלו בעבודה…" – אגרות הריי"צ (אגרות קודש, אדמו"ר מוהריי"צ, עמ' שצז-שצח).

ראו עוד בהרחבה רבה על ביקור הרש"ב במוזיאון, והתפעלותו הרבה משלושת ציוריו של הצייר הנודע רפאל, ובעיקר מהציור של מחזה בית המשפט ברומי והנער הצעיר, ואף ביאור לגבי הלימוד שאפשר להוציא מהם לענין עבודת האלוהים – בספר התולדות (אדמו"ר מוהריי"ץ) א, גליצנשטיין, עמוד 99 ואילך (בארוכה), ובספר השיחות לאדמו"ר הריי"צ, תרצ"ו עמוד 46 ואילך.

ההשתנות של ישו - רפאלו סנציו

ההשתנות של ישו – רפאלו סנציו

חשוב לציין שהצייר רפאל (באיטלקית רָפָאֵלו סאנציו), שמציוריו התפעל הרש"ב, עיטר בציוריו את כותלי ארמון האפיפיור בקריית הוותיקן ברומא, ומרבית יצירותיו עוסקות במוטיבים נוצריים מובהקים. ובכלל, כל מי שמכיר במקצת את תחום האומנות, יודע שבמוזיאון הלובר בפאריז (מוזיאון האומנות המבוקר בעולם) ישנם 'גם' פריטי אמנות שאין עליהם מן הסתם חותמת של 'משמרת הקדושה והצניעות', ובכל זאת לא מנע הרש"ב את עצמו מללכת ולבקר שם, במטרה להוציא משם תובנות ורעיונות לגבי עבודת האלוהים.

אדמו"ר נוסף שביקר במוזיאונים רבים, ואף תיאר את התרשמויותיו מהם, הוא רבי מנחם נחום פרידמן מאיצקן, נצר לבית רוזין (ראה אודותיו ב'נאחז בסבך' פרק שישי). בסוף ספרו 'על היופי' ישנו פרק המוקדש לתיאור אוטוביוגרפי על מסעותיו והתרשמויותיו מחוויות נוף, טבע ואומנות. בין השאר נזכרים שם יצירותיהם מיכאל אנג'לו, רפאל (האמן שמציורו התפעל הרש"ב כדלעיל), רמברנדט, דירר, טיציאן ואחרים.

מטרתו של הספר להוכיח ולבאר שאין שום סתירה בין האסתטיקה, היופי והאמנות, לבין היהדות והחסידות, ואדרבה אפשר וצריך לראות בכל דבר את גדלות ה' וללמוד ממנו לענין עבודת השי"ת. על הספר נכתב ביציאתו לאור 'אכן נפלא הדבר, ותופעה חדשה היא באמת, וכמעט יחידה במינה, שרב דתי ועוד אדמו"ר, יורה דעת ותבונה במקצוע האסתטיקה , וידע לדון בה עמוקות לכל פרטיה ודקדוקיה' (העולם, לונדון, יז, ט"ו באלול תרפ"ט, גליון מ, עמוד 784(. אולם כתביו של אדמו"ר ייחודי זה, הוחרמו ע"י הממסד החרדי, בשל פתיחותו הרבה.

 א

ד

 

מרכז 'אמן' לאמנות חרדית בשיתוף עם האקדמיה לאמנות ועיצוב 'בצלאל'

בימים אלו, חנכה האקדמיה לאמנות ועיצוב 'בצלאל' שלוחה חרדית לאמנות, בשיתוף עם מרכז 'אמן' ברוממה, ירושלים. בטקס מיוחד שנערך במרכז 'אמן', השתתפו ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, פרופ' מנואל טרכנברג, פרופ' אווה אילוז נשיאת בצלאל, ועוד מכובדים רבים. באתר של 'בצלאל' כתבו על השלוחה החדשה: "מאז פרסום התוכנית בעיתונות לפני זמן קצר נרשמה התעניינות רבה המעידה על החוסר הקיים ועל הצמא האמיתי בקרב הציבור החרדי לתוכנית לימודים אקדמית בתחומי האמנות והאדריכלות. אנו רואים חשיבות עליונה בפתיחת המח"ר בשיתוף עם "אמן". אין לנו ספק שזו  תהווה פריצת דרך משמעותית הן לבצלאל והן לאוכלוסיה והחינוך החרדי".

ראש עיריית ירושלים ניר ברקת בטקס פתיחת השלוחה החרדית של בצלאל

ראש עיריית ירושלים ניר ברקת בטקס פתיחת השלוחה החרדית של בצלאל

לכאורה יש בכך בשורה חדשנית ופריצת דרך של ממש, שתוביל למהפכה אמנותית במגזר החרדי. אולם למרבה הצער, למרות היוזמה הרעננה והחשובה, ספק רב האם יוזמה זו תצליח, שכן כאמור תהום מהותית שאינה ניתנת לגישור פעורה בין המגזר החרדי לבין האמנות. סביר להניח שפרץ היצירתיות האמנותי של תלמידי המרכז החדש, תיתקל בחומה בצורה שתחסום ותמנע את ביטויו החופשי והאותנטי של הכישרון האמנותי. האמנים החרדיים, יצטרכו לקבל החלטה קשה ומשמעותית, האם להמשיך להשתייך למגזר החרדי ולהתכחש לאמת האמנותית שלהם, או שמא לעזוב את המגזר החרדי ולבכר את חופש היצירה והאמנות.

 א

ביקורת וסיכום

זהו סיפורה העגום של החברה החרדית והפער התהומי בינה לבין האמנות. כל חברה מתוקנת, בריאה ונאורה, אמורה להיות חפה משרירותיות נוקשה זו, לאפשר מרחב אישי גם לאינדיבידואל, ולאפשר מגע ישיר עם היופי והנביעה של החיים. אולם מאידך גיסא, חשוב לציין, לא ניתן להתעלם מכך שמאפיינים אלו הם הם סוד כוחו של המגזר החרדי, ומאפשרים את המשך קיומו והישרדותו בעולם כה בעולם כה משוחרר, מתירני וחסר-גבולות. השאלה היא רק האם חומה שמרנית זו עדיין תקפה ואפקטיבית בעולם האינטרנטי, בעידן שבו כל העולם טמון בכף היד. החרדיות עומדת כיום באחד המשברים הגדולים בתולדותיה, האש בוערת מסביבה ובתוכה, וספק רב האם יש לה עוד את האמצעים להתגונן מפני העולם הגדול והמודרנה. אולם, החברה החרדית הוכיחה יכולת הישרדות יוצאת מן הכלל בהשתקמותה לאחר השואה, כך שמוקדם מידי להספיד אותה.

החברה החרדית בימינו עוברת תהליכים חברתיים פנימיים רבי משמעות, כמו יציאה לשוק העבודה, מוסדות אקדמאיים המותאמים במיוחד לחרדים, וכדומה. בהשפעת תהליכים אלו, החברה החרדית משנה אט אט את צלמה ודמותה, והופכת לחברה פתוחה יותר, מתונה יותר, וליברלית יותר. ניתן לקוות, כי אולי יבוא היום ונחזה בחברה החרדית פריחה אמנותית, יצירה פורייה, ושיח אמנותי מעמיק ומשמעותי.

 א

הערת סיום

בסיומם של הדברים, ברצוני להביא את דבריו של ידידי, איש רוח חרדי, בתגובה לנכתב לעיל. לטענתו, דווקא הקרבה בין האמנות לאמונה, בכך ששניהם עוסקים במשמוע המציאות, בהענקת משמעות קוהרנטית למציאות האקראית, הסתמית, הכאוטית, וכדברי ענברי, היא זאת שמיישבת ומסבירה את העדרה של האמנות בחברה החרדית. הצורך לאמנות נובע מהשאיפה האנושית למשמעות. האדם זקוק למשמע ולהעניק משמעות למציאות חסרת הפשר שסביבו. וכפי שאמר אלברט איינשטיין; 'אחד המניעים התקפים ביותר הדוחפים את האדם אל האמנות ואל המדע, הוא השאיפה להימלט מחיי היום יום, על גסותם המכאיבה, מכבלי התאוות האישיות החולפות ומשתנות תמיד'. בעוד אצל האדם החילוני, שהאמנות היא האפשרות היחידה להעניק פשר קוהרנטי למציאות הכאוטית, הרי שאצל המאמין, צורך זה מסופק באמונתו הדתית, המעניקה למציאות הכאוטית את המשמעות, ומשכך שוב אינו נצרך לספק את נפשו על ידי האמנות.

 א

דוד מוכר את הכינור – שיר מאת יוסף עוזר

אסיים בשירו של יוסף עוזר, משורר ישראלי חוזר בתשובה, המתאר את התהליך הקשה של החוזר בתשובה, שעם כניסתו לחברה החרדית, מוכרח לוותר על האמנות, למכור את הגיטרה והכינור, את כן הציור וצבעי השמן.

דוד מוכר את הכנור
(רקוויאם לחוזר בתשובה)
מאת: יוסף עוזר

אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל דָּוִד שִׁגְּעוּ כִּנּוֹר. טֶרֶם גָּזַז אֶת תַּלְתַּלָּיו,
מֵיתַר גִּיטָרָה נֶהֱדָר בְּדָוִד שָׁר,
כְּגֹבַהּ אֵיקָלִיפְּטוּסִים שֶׁהֶעֱלִימוּ כָּאן קַדַּחַת כְּאֵב.
עַכְשָׁו דָּוִד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ
וְהָאָבָק שֶׁעַל מֵיתְרֵי גְּרוֹנוֹ צִפָּה לְשִׁיר אַךְ
מוֹדָעָה שָׁם הוּא תּוֹלֶה עַל הַלּוּחַ הַשָּׁחֹר –
"אַהְלָן חֲבֵרִים! חָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה,
אֲנִי מוֹכֵר אֶת הַכִּנּוֹר"…
"לִמְכִירָה כַּן צִיּוּר, מִבְרָשׁוֹת מְשֻׁבָּחוֹת וְצִבְעֵי שֶׁמֶן"…
"לִמְכִירָה גִּיטָרָה"… "חֻלְצוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת לַהַחְלָפָה בִּלְבָנוֹת"…
"לִמְכִירָה תֹּם לֵב"… "נְיָר שֶׁל שִׁירֵי רָחֵל"…

כִּי עַכְשָׁו דָּוִד רוֹצֶה לִקְנוֹת דָּוִד חָדָשׁ :
וְהוּא קוֹנֶה אֶת כֶּתֶם הַזֵּעָה שֶׁבְּשׁוּלֵי מִגְבָּעוֹת שְׁחֹרוֹת.
וְנִגּוּנֵי בֵּית אַבָּא נִדְחָפִים מִזִּכְרוֹנוֹ בְּמַרְפֵּקִים שֶׁל גִּנּוּנִים בְּאִידִישׁ.
קוֹנֶה גַּאֲוָה שֶׁל נִרְדָּפִים
אֲשֶׁר יָבוּזוּ לִדְמָעוֹת שֶׁאֵינָן מְתֻיָּקוֹת לְיוֹם צוֹם
לְתֹם לֵב שֶׁאֵינוֹ נִשְׁלַף בָּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה.

דָּוִד עִם הָעֵינַיִם הַכְּחֻלּוֹת כְּכִנֶּרֶת בְּמִפְלָס שֶׁלֹּא יִהְיֶה גֵּאֶה עוֹד
וְהַטַּלִּית פִּתְאוֹם הִיא סַרְקוֹפָג
בְּתוֹךְ נַפְשׁוֹ הַנִּטְמֶנֶת בְּדָלֶת אַמּוֹתָיו
שָׁם מְעַט תִּדְאָב: בְּנוֹ הִלֵּל לֹא יִשְׁמַע כִּנּוֹר עוֹד. וּמַה יִהְיֶה עָלָיו,
עַל מָרְדְּכַי הַקָּטָן שֶׁל אַבָּא מֹשֶׁה שֶׁהָפַךְ לְמֹשֶׁה בְּמִלְּעֵיל,
שֶׁכִּמְעַט רוֹפֵא הָיָה לְנַחְלִיאֵלִים שֶׁבִּשְּׂרוּ כָּאן עִקְבְתָא שֶׁל אֶפּוֹפֵּאָה
עַכְשָׁו יִשְׁתֹּק. יִשְׁתֹּק הָרוּחַ. כְּמוֹ דָּוִד. כְּמוֹ מוֹיְשֶׁה הַחוֹשְׁשִׁים
לְהַגִּיד בְּגַת, "פֶּן יַעַלְזוּ הַחִילוֹיְנִים" –

שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה הֵם כָּאן מָרֵי חֲלוֹם מָרֵי כִּנּוֹר, מָרֵי חֲשָׁד.
וְלֹא יָעֵזּוּ לְהָלִין
דָּוִד יֵשֵׁב מוּלָם : מוּל לוֹחֲצֵי הַיָּד וּמְחַיְכֵי עֵינַיִם, חֲמוּמֵי חֵךְ.
בְּרֶגַע חֶסֶד אֲנַגֵּן לוֹ, לְהִלֵּל אֲנַגֵּן. בְּאֵין מֵיתָר לַנֶּפֶשׁ, אֶפְרֹט
עַל מֵיתְרֵי צִיצִית שֶׁאֲנַשֵּׁק בְּחֹם
אֲשֶׁר הָפְכוּ עָלַי שִׁירָה אֲשֶׁר לֹא נִשְׁמְעָה,

עַל יְדִידַי שֶׁנִּפְטְרוּ מִן הַכִּנּוֹר, מִסִּתְוָנִיּוֹת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
מִן הַכִּנֶּרֶת , מִשְּׁמוֹת הָרוּחַ הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר צִמְּחָה לָהֶם כְּנָפַיִם לִצְמִיחָה
בְּרֶגַע חֶסֶד אֶתְנַחֵם: תַּנָּא רַבָּא, הוֹ, תַּנּוּ רַבָּנָן ,
בֵּין צִבְעֵי וִיטְרָאז' שֶׁיָּד בּוֹרְאִי רוֹשֶׁמֶת וּבְחֵן תַּרְהִיב
כְּדֵי שֶׁאַרְגִּיעַ לְמַעַן אָבִין

*********************

תודה לידידי החוקר הדגול ד"ר שלמה טיקוצינסקי, שקרא את המאמר וסייע בעריכתו.

אחד הקוראים הפנה את תשומת לבי לדיון המרתק שהתפתח בעקבות הרשימה בפורום החרדי 'לדעת'הנה הקישור.

המאמר פורסם בגרסה מקוצרת במוסף 'שבת' של מקור ראשון, פרשת תזריע תשע"ד, 28,03,2014 הנה הקישור: יונת דרור בתוך מסגרת