רבי שלמה קרליבך; האיש והתופעה [5] – החוויה הדתית היהודית

א

'נהוג להאשים את המדע החילוני ואת הפילוסופיה האנטי-דתית בדחיקת רגליה של הדת מן החברה המודרנית ובהעמת זוהרה. נכון יותר להאשים את הדת עצמה בתבוסותיה. הדת שקעה לא משום שהופרכה, אלא משום שהפכה לבלתי רלוונטית, משעממת, מעיקה ותפלה. כאשר עיקרי הדת תופסים את מקומה של האמונה, כאשר מצוות אנשים מלומדה באה במקום עבודת האלוהים וכאשר ההרגל תופס את מקומה של האהבה, כשמתעלמים מן המשבר של ימינו בגין תפארתם של ימים עברו, כשהאמונה היא דבר העובר בירושה ולא מעיין מים חיים, וכאשר הדת מדברת רק בשמה של סמכות ולא בשם החסד – אז המסר שלה הופך לחסר משמעות'.

רבי אברהם יהושע השל, אלוהים מבקש את האדם, מאגנס ירושלים תשס"ג, עמוד 3.

 

מגוון המודעות והפליירים אודות מנייני קרליבך המציפים את הארץ בימי אלול אלו, מחייבים כמה מילים על מורשתו של רבי שלמה קרליבך והתופעה המתפתחת בעקבותיו.

החוויה הדתית לסוגיה

אחת התפניות המרכזיות בחקר הדת ובחיי הדת עצמם במאה ועשרים, היא העמדת החוויה הדתית במוקד החיים הדתיים במקומה של האמונה הרציונלית. תפיסה זו גורסת, שמוקד החיים הדתיים אינו האמונה, אלא החוויה הגורמת לאמונה. לא האמונה הרציונלית עומדת בתשתית הדת, אלא חווית המסתורין ותחושת הנוכחות האינסופית, היא זאת שמהווה את אבן-הפינה של הדת. האמונה, היא רק התוצאה של אותה חוויה, כפרי מתוך השורש הנפשי של החוויה הדתית.  הנחה זו הביאה לחקר נרחב של החוויה הדתית, אבחונה והבנת תהליכיה הנפשיים.

חיטהחלוץ של תפיסה זו, היה הפילוסוף והפסיכולוג האמריקאי ויליאם ג'יימס (1842-1910) הידוע בזכות ספרו 'החוויה הדתית לסוגיה'. בספרו הציע ג'יימס ניסיון לחקור ולאפיין את החוויה הדתית הסובייקטיבית ומכלול התופעות הנפשיות והרגשיות הקשורות אליה. ספרו זה הוא אחד הניסיונות החשובים להבין את הפסיכולוגיה של התופעה הדתית, ועד היום נחשב לקלאסיקה בתחומו. ג'יימס קרא את יומניהם הפרטיים של אנשי דת ומאמינים, וניסה לרדת לעומקם של חוויותיהם הדתיים. לדעת ג'יימס, הדת היא בראש ובראשונה תופעה אנושית וטבעית המתרחשת, במרחב האינדיבידואלי של המאמין, והיא משותפת לכל בני הדתות.

החוויה הדתית היהודית

מיכה גודמן כבר העיר, שלמרות מחקרו המקיף של ג'יימס, בו חקר את החוויה הדתית כפי שהיא משתקפת אצל בני הדתות הגדולות, מקומה של היהדות נפקד ממנה. היא אינה מוזכרת כלל בספרו של ג'יימס. האם הסיבה היא שכחה גרידא או שמא התעלמות מכוונת? גודמן סבור שמדובר בהתעלמות מכוונת.

"ומעניין שבספרו שהוא מנסח חוויות דתיות של קתולים, של פרוטסטנטים, של בודהסטים, ושל טאואיסטים. כולם יחד עמדו במגע עם המסתורין של המציאות. אולם, ישנה דת אחת שאיננה מוזכרת בספרו של ג'יימס: היהדות. ג'יימס לא שכח את היהדות. היעדרה הבולט מן הספר המבקש להעמיק בחקר הרגש הדתי איננה רשלנות של החוקר, אלא חלק מתפיסת עולמו ומהבנתו את מהותה של היהדות. כמו רבים אחרים, גם ג'ימס היה שותף לדעה הרווחת כל כך שהזכרנו ושעל פיה היהדות היא דת המתבטאת בחוקים ובציות להם. היא לא דת של אמונה או של רגש – היא דת של פעולה. ובאין רגש, אין "חוויה דתית" יהודית…

פרק אחד חסר בספרו של ג'יימס, וההגות הגדולה של השל היא, במידה רבה, השלמתו של אותו פרק חסר. השל ניסח את החוויה הדתית היהודית" – (אלוהים מאמין באדם, הקדמה עמ' 13).

השל2

רבי אברהם יהושע השל

אם רבי אברהם יהושע השל (שדמותו והגותו המרתקת מחייבת התייחסות בנפרד) ניסח את הפילוסופיה של החוויה הדתית היהודית ב'תאולוגיית המעמקים' (depth theology) שלו, הרי שמקביל רבי שלמה קרליבך ניסח את הפרקטיקה של אותה חוויה דתית פנימית ורוטטת, והביא אותה לידי ביטוי ממשי וחי. בעזרת מגוון דרכים וכלים, כמו שירים, שיחות וסיפורים, יצק רבי שלמה את נשמתה של החוויה הדתית אל תוככי החיים הממשיים, וקירב אותה לידי כל אדם באשר הוא.

לא מדובר כאן רק בניסוח של מוזיקת נשמה ונוגעת ללב כפי שסבורים רבים, אלא על הבעתו של הרגש הדתי האותנטי, תחושת הקרבה האינטימית בה האדם עומד לבדו מול הנוכחות האלוהית; הגעגוע והמיית הנפש; התפילה והדו-שיח בין האדם לאלוהים; המהווים את לשד נשמתה של החוויה הדתית. מוזיקת נשמה, כמו סיפורים עממיים, כבר היו הרבה לפני רבי שלמה. אולם רבי שלמה הצליח לעצב בעזרתם ערוץ נפשי הנוגע במעמקי הוויתו של האדם, ומעורר מתוכו את הרגש הדתי הטבעי והבסיסי. מגוון האנשים 'המתחברים' למוזיקה של רבי שלמה, ללא קשר לדתם, אמונתם וחייהם הדתיים, מראה עד כמה עמוק הצליח רבי שלמה לגעת באותה נקודה נפשית עלומה ואוניברסלית השוכנת בתוככי כל אדם ואדם ולהביאה לידי ביטוי.

החוויה הדתית החסידית

החסידות כבר התחילה בניסוחה ועיצובה של אותה חוויה דתית, אולם עם השנים והתפתחותה המואצת של תנועת החסידות, גם היא התמסדה וקפאה על שמריה. תהליכי ההתמסדות שעברה החסידות, תהליכים שהגיעו לשיאם בתקומתה מחדש לאחר השואה, גרמו לה להפוך לתנועה ארגונית-חברתית, בעלת תפיסת-עולם שמרנית, היררכיה קשוחה, וקודי התנהגות אחידים. התמסדות זו כוללת מאפיינים שונים כגון: צבירת הנכסים והמוסדות הרבים, אירועי הענק המושקעים, יחצנו"ת מופרזת, שינו כליל את פני החסידות, ובמובן מסוים חיללו את משנתה, חזונה ונשמת אפה. תהליכים אלו, מינפו והעצימו את עוצמתה וריכוזיותה החיצונית של החסידות, אך גרמו למשבר פנימי עמוק, בקרב שוחרי החסידות בצורתה וצביונה המקורי. משנתה הרעיונית, כגון: הדביקות, נוכחות הא-לוהות בחיים, השמחה התוססת, העלאת ניצוצות ועוד, הפכו למשנה תיאורטית בלבד, זכר לימיה הזוהרים של החסידות, שלא לקיום בחיי המעשה. החברה החסידית בימינו, כמעט ואינה מאפשרת כלל את קיומה של המשנה החסידית המקורית.

טיש חסידי

גם הטקסים המסורתיים של החסידות, שנועדו לשם חווית החוויה הדתית, ה'טיש' או ה'התוועדות', שבימי קדם היוו מפגש בעל אופי רוחני-מיסטי, ובו שתו החסידים יי"ש ושמעו 'דא"ח' [דברי אלוקים חיים] מפיו של הצדיק, הפכו לטקסים רשמיים קפואים וחסרי חינניות פנימית, אירוע יחצנ"י מלווה בצלמים ומוזיקה עדכנית ורועשת, הרחוקה אלפיים פרסה מהווייתם ועולמם של מבקשי האלוקים ושוחרי החסידות המקוריים.

החוויה הדתית הקרליבכית

כבר בשנות השישים, איבחן רבי שלמה את סיבת ניתוקם מהיהדות של אלפי צעירים, שהיא אינה נובעת מחוסר אמונה או מנימוקים רציונאליים, אלא בשל חסרונה של החוויה הדתית. אותם צעירים, בבואם אל בית הכנסת, מצאו בו בית-מדרש עתיק, קריר וחסר חיות, שרק ישישים מילאו את ספסליו המטים ליפול. ואולם חסר זה לא היה רק אצל אותם היפים, אלא גם בקרב מאמינים נורמטיביים, שצמאו למגע ממשי ואינטימי עם האלוהים, לנוכחות חיה ורוטטת של האלוהות בחייהם. צימאון אדיר זה מורגש גם כיום, כאשר אינספור מניינים מתגבשים סביב שיריו וניסוחיו של רבי שלמה, בכל רחבי הארץ וקצוי העולם, מכל הגוונים ומכל המגזרים.

בחלל זה, הופיע רבי שלמה, ותוך כדי שימוש בספרות החסידית, רעיונותיה וסיפוריה, ניסח ועיצב מחדש את אותה חוויה דתית, והצליח להנחילה לקהל רחב ומגוון ביותר, מההיפים של שנות השישים, בחורי ישיבות, מזרוחניקים, ועד חסידי סאטמער. הן בשיריו, שירי לב ונשמה, הפורטים על הנימים הכי עמוקים של הרגש, והן בסיפוריו רווי המתיקות על אותם דמויות עממיות, פשוטות ותמימות, הוא גיבש פרקטיקה של החוויה הדתית הפנימית, אותה חוויה המאירה את העצמי האמיתי, את המהות הטהורה שאין כל פגם נוגע בה, את הגעגוע שלעולם אינו יודע סיפוק ומרגוע, ומכשירה את האדם לחוות את הנוכחות האלוהית בחייו, באשר הוא שם.

 "כשהתמניתי לרב, הבנתי כי רוב האנשים אינם מגיעים לבית הכנסת, ורק עשרה אחוזים מהם נוכחים בתפילות. אם הקהל שלך אינו מגיע, אתה צריך להגיע אליהם. אבל אינך יכול לדבר איתם, אתה צריך לשיר להם. לכן לקחתי את הגיטרה, ובלי לדעת איך אגיע אל כל אחד, התחלתי לשיר. הנס היה שהאנשים החלו להקשיב לי ולהזמין אותי לשיר. התמחותי המיוחדת הייתה ליצור את השיר. נטלתי מילים מהתפילות ומספרי נביאים, המדברים על עולם טוב יותר ועל שלום עולמי, על אהבה כלל עולמית, ועל אחדות בין אנשים. השירים שלי לא היו נגד משהו. הם היו בעד. להעביר אל הלבבות תחושה של טוהר. כל אחד יכול לשיר את שירי, הם נותנים כח כמו גלולת ויטמין יהודית." ~ מתוך נספח לאלבום "הנשמה לך" (2002).

סיפורים ושירים

לחוויה הדתית, אין באמת מילים. אפשר לחקור אותה, לתאר אותה, לכתוב עליה, אולם היא אינה מושגת באמת אלא למי שחווה אותה. כמו שאי אפשר לתאר לעיוור את הצבע האדום, או להסביר את הטעם של מנגו עסיסי, כך גם כל חוויה נפשית, ובפרט החוויה הדתית, לא ניתנת לתיאור. זו הסיבה שרבי שלמה, לא היה איש של מילים, של תיאוריות. לא הייתה לו משנת-עולם מסודרת ושיטתית. גם כשדיבר, דיבורו היה אסוציאטיבי, לא מסודר ומגובש. הוא היה אדם שחי את עומקה של החוויה הדתית, ומשכך היה כבד פה וכבד לשון בבואו לתאר ולהסביר את התחושה העמוקה מיני ים.

482074_401912443190763_100255065_nאולם, בכל זאת, רבי שלמה מצא את הדרך לשתף גם אחרים עם החוויה הדתית. בעזרת סיפורים רווי עומק, תמימות ומתיקות, בעזרת שירי נשמה וניגונים חודרי לבבות, בעזרת עיניים גדולות וחיוך שובה לב, בעזרת שריקות רבי-משמעות, הוא הצליח לעורר את הנקודה הכי פנימית של האדם, המקום בו האדם מחובר לאותה חוויה אוניברסאלית, המקום בו 'הנשמה תמיד מתפללת' כדברי הרב קוק.  מילים הם מסגרת צרה מידי להכיל חוויות נפשיות רבי רגש עז, אולם סיפורים – מתארים את החיים כפי שהם. מוזיקה נוגעת בעומק המהות הפנימית של החיים. בעזרת כלים אלו, באומנות נפלאה ונדירה, הצליח רבי שלמה לחבר גם אחרים אל החוויה הדתית, המרטיטה והפועמת במעמקיה של הנשמה.

מוזיקת גן-עדן וקולות משאול

המוזיקה שלו, הורתה ולידתה מתוך החוויה הדתית של עצמו. רבי שלמה מעולם לא למד מוזיקה בצורה שיטתית, וגם מעולם לא ישב להלחין שיר בצורה מסודרת.

'מעולם לא ישבתי להלחין ניגון. ניגונים באו אלי ברגעים מיוחדים. כאשר שמעתי את הניגון של גן עדן או את הקולות של גיהנום, או כאשר הרגשתי את השתיקה העמוקה, כאשר ליבי היה שבור או כשנשמתי התרוממה' – (רבי שלוימל'ה, ברנד, עמוד 85).

בשיריו כמו בסיפוריו, עורר רבי שלמה את המהות האלוהית שבכל אדם, אותה מהות טהורה ובתולית שאינה נפגמת לעולם, אותה מהות זכה ואצילית שבה כל אדם מאיר כיהלום, אותה מהות נשגבה ועמוקה המרגשת וחשה את הנוכחות האלוהית, אותה מהות עדינה ותמימה השואפת אך לטוב ואהבה, אותה מהות ענוגה ויוקדת שלא מפסיקה להתגעגע ולכסוף ולהתפלל תמיד. התפילה, שלעיתים הפכה לטקס רשמי וחדגוני, חסר כל חיות פנימית, שרק ישישים באים בימים משתתפים בה, הפכה בהשראתו של רבי שלמה לחוויה נפשית נשגבה וקסומה, חוויה של השתפכות הנפש, חוויה של קירבת-אלוהים אינטימית ותחושת הנוכחות האלוהית מקרוב, חוויה שכולה אהבה וערגה נשמתית, חוויה מלאת יופי, שגב ועומק. אבל לא רק זאת, אבל גם, ובעיקר, הקשר בין האדם לאלוהיו, הדו-שיח ביניהם, הפך בהשראתו להיות אינטימי, חי ופועם.

***

החוויה הדתית לכשעצמה, והחוויה הדתית היהודית בפרט, כפי שהיא נוסחה ע"י השל וכפי שהיא מובאת בהגות האיזיבצ'אית, דורשת התייחסות מעמיקה בנפרד, ועוד חזון למועד.

מודעות פרסומת

רבי שלמה קרליבך – האיש והתופעה [3] – על מוזיקה, מיהות פנימית, ואחדות חוצת מגזרים

לאחר הרשימה העיונית הקודמת על האינדיבידואליות במשנת איזביצ'א, קבלו עכשיו רשימה 'קלילה' יותר, כהמשך לרשימות על 'רבי שלמה קרליבך – האיש והתופעה', ובה רשמים אישיים מ'קומזיץ' קרליבכי, ועוד כמה מילים קצרות על 'טבע האדם' בהגות העולמית, החסידית והאיזביצ'אית. הרשימה קשורה בעקיפין גם להגות האיזביצ'אית, ממנה ינק רבי שלמה ולאורה הלך כל ימי חייו. הרשמים משקפים הן את 'האיש' והן את 'התופעה'; את החיבור בין מוזיקה – גילוי המיהות הפנימית (כן, זו לא טעות. זה מונח מופלא שלמדתי מהבלוגר שועי רז. כדאי להוסיף ללקסיקון) – ואחדות חוצת מגזרים ומגדרים. הנה הדברים:

במערה היסטורית בצפון הארץ, התאספו להם בשעת ערב מאוחרת, כארבעים איש. שום דבר לא היה משותף ביניהם, לא ההשתייכות החברתית, לא סגנון הלבוש, לא הדעות, שום דבר מלבד האהדה או יותר נכון; ההערצה העמוקה שלהם, לרבי שלמה קרליבך ושיריו. בין הנאספים היו נציגים מכל המגזרים והעדות, חסידים; ליטאים; מתנחלים; בעלי תשובה; חילוניים; מוזיקאים; בחורי ישיבות; אנשי עסקים; ועוד.

המערה החשוכה הוארה במאות נרות, שהוסיפו אוירה מסתורית ומעוררת השראה לאירוע. האנרגיה הייתה מטורפת. הנוכחים הרגישו כאילו הזיזו את שעון הזמן כמה מאות שנים אחורה, וחזרו לימי הביניים. במערה לא הייתה קליטה סלולארית, מה שהוסיף לניתוק מהציוויליזציה, ולכמה שעות נדירות של שחרור מכבלי הפייסבוק, אימייל, וואטצאפ, וכל המסתעף.

כנראה שהניתוק מהציוויליזציה לא היה רק מטאפורה, והמערה הזאת באמת הייתה מחוץ לכדור הארץ, אי שם באיזה 'חלל פנוי' חיצוני, שכן במפתיע 'שכחו' המתאספים מכל הפלגנות המאפיינת בתקופה סוערת זו את החברה הישראלית השסועה, הויכוחים האינסופיים על גיוס בני הישיבות, נשות הכותל, קיצוצים בקצבאות הילדים, הבחירות לרבנות הראשית, הדילים הפוליטיים ושאר ירקות. באוויר היה תחושה של 'מעבר', מעבר לזמן, מעבר לפלגנות החברתית, מעבר לזוטות והקטנוניות של החיים שמונעים לחוות את העומק שלהם, מעבר למגדרים והסטיגמות החברתיות. היו אלו רגעים נדירים של חירות עילאית, של התעלות מעל הסתמי, רגעים של עומק ושגב.

בחלל הגדול של המערה, שרתה רוחו המאירה של רבי שלמה. רוח של אהבה, רוח של עומק, רוח של שלום, רוח של שגב, רוח של מתיקות, רוח של 'מעבר'. למרות שהמערה הייתה אפלה, חשוכה לגמרי, הנרות היו מיותרים לחלוטין. בלבבות האירה שלהבת של אור ואהבה, שהפיצה את קרניה לכל עבר, בוקעת חומות ומחיצות, מחברת שונים והפכים.  כמו פאזל מעורבב, שנדמה שאין כל קשר בין חלקיו השונים, ופתאום מתקרבים החלקים, מתחברים זה לזה, ותמונה יפהפייה ומושלמת מתגלה; כך הרגישה החוויה, כאשר רוחו של רבי שלמה ורוחה של המוזיקה חיברה בין הקבוצה הגדולה והמגוונת של הנאספים, שכל אחד מהם מגיע מרקע שונה, מגזר אחר, ופתע פתאום הפכו לאחד, לקבוצה מאוחדת, שלובת ידיים, באהבה ואחווה ורעות.

המתאספים הגיעו חמושים, כל אחד וכלי זיינו-נגינתו בידו או על כתפיו, לא חסרו שם גיטרות כמובן, אך גם חלילים, דרבוקות, אקורדיון, וכל הבא ליד מעולם הנגינה. סביב מעגל של כסאות ומחצלאות התאספו כולם, חלקם עומדים, חלקם יושבים, חלקם מסתובבים. האקוסטיקה הנפלאה של המערה, הגביהה את השירה והנגינה לשיאים לא רגילים. קשה להגדיר את האווירה, אולי אפשר בכל זאת להגדיר זאת במילים שהיו שגורות בפי רבי שלמה; "היה ממש גיוואלד, עד לב השמים".

לבקשת המארגן, נשא אחד המשתתפים כמה מילים לכבוד הערב:

"ברצוני לומר לפניכם 'ווארט' של רבי שלמה, ווארט עמוק ונשגב, שמאוד מאפיין את רבי שלמה, בבחינת 'הוא היה אומר' –

בפרשת בהעלותך כתוב בפסוק, ויעש כן אהרן. רש"י על אתר מפרש; מגיד שבחו של אהרן שלא שינה. כל המפרשים מקשים מה השבח בכך שאהרן שלא שינה מעשיית ציוויו של הקב"ה, הרי זה מובן מאליו. ישנם הרבה תירוצים ויישובים לשאלה זו, אומר גם אני את תירוצי שלי.

 וכך היה אומר ומפרש, פתחו נא את שערי הלב:

'מגיד שבחו של אהרן שלא שינה'. יש צדיק המוכיח את האדם בשבט מוסר, לאמר; ראה בן אדם פחיתות נפשך, רוע מעשיך ועקימות לבבך. שוב בן אדם, כלך מדרך זו, שנה את עצמך, הפוך והיה לאדם אחר.

אבל יש צדיק, המביט וחודר אל עמקי מעמקים, אל חביון נשמתו של האדם, ואומר לו;

הייליגע זיסע ברידער, אח קדוש ומתוק, מה יקרה נפשך, הלא נשגבה היא ממלאכי השרת וממלאכי עליון, מאירה כשמש בצהריים, נוצצת כנוגה-כוכבים, ואתה איך שכחת ממנה, הפנית לה עורף, את קולה לא שמעת, ואל שוועתה, ערגתה ותשוקתה לא האזנת? וקולו הולך ומלטף, אל תירא ואל תפחד בן אדם, אל תעצב ואל תשתוחח נפשך. הלא תדע, כי נשמתך טהורה היא, וגם אם הוכתמת עד בלי הכר, אל עצם נשמתך אין מגיע שום פגם או כתם, כי היא עצם השמים לטוהר, חלק אלו-ה ממעל.

דע לך, שאינך זקוק להשתנות כלל וכלל, רק שוב אל עצמך, היה את מי שהנך, מי שאתה באמת, גלה את מעמקיך וחשוף את פנימיותך, והנה אור צלם אלו-הים קורן מפניך ושכינת א-ל על ראשך.

נשמה קדושה ומתוקה, התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך, קרבה אל נפשך גאלה, התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי אורי, עורי עורי שיר דברי, כי כבוד ה' עלייך נגלה…

ומעתה אמור; מגיד שבחו של אהרן, כהנא קדישא, אוהב שלום ורודף שלום, שקירב את נפשות ישראל אל אביהם שבשמים, שלא שינה… הוא לא הטיף לאדם להשתנות, אלא לגלות את מהותו הפנימית. תחת הכות בשבט מוסר ושוט תוכחה, העלה את הנרות היוקדים במעמקי חביון הלב, עד שהייתה שלהבת הפנימית עולה מאליה, ומאירה מסוף העולם ועד סופו.

זוהי סוד קסמה וכוחה של המוזיקה. רבי שלמה היה אומר, שהמוזיקה היא השפה האוניברסלית היחידה. היא חוצת מדינות, אומות, דתות ויבשות. למה? כי המוזיקה היא שפת הנשמה. היא חושפת ומביעה את הפנימיות, את המעמקים. לכן היא מאחדת, משלבת ידיים, חוצת מגזרים ומגדרים.  זו הסיבה שהגאולה תתחיל בשירה, 'מזמור שיר ליום השבת', 'שירו לה' שיר חדש'. שיר חדש שיחשוף את מעמקיה של ההויה, את מעמקיה של האנושות, ובכך תאיר את העולם באור חדש, אור של גאולה. 

גיוואלד.

***

המונח המחודש 'מיהות', שכאמור למדתי מהבלוגר שועי רז, מתאים במיוחד כאשר אנו עוסקים ברבי שלמה קרליבך. רבי שלמה היה אומר, שישנם שתי שאלות שאפשר לשאול אדם זר. מי אתה, ומה אתה. כשאנחנו שואלים מי אתה? אתה בונה את העולם. כשאתה שואל מה אתה? אתה הורס את העולם. השאלה 'מי' מתייחסת אל המיהות הפנימית, אל הזהות האמיתית של האדם. השאלה 'מה' מתייחסת אל ההשתייכות החיצונית, אל המעמד החברתי, ועוד מאפיינים חיצוניים.

There are two questions you can ask another human being: “What are you?” and “Who are you?” If you ask “What are you” – you destroy the world. If you ask “Who are you?” you build the world…” (Shlomo Carlebach).

A trader inspects a diamond at the trading floor of Israel's diamond exchange near Tel Aviv

אני הולך ברחובות מידי יום, וכל מה שאני רואה זה את היהלומים היקרים ביותר בעולם מהלכים סביבי. כמה מהם אולי צריך להוציא מהבוץ ולנקות קצת, ללטש קצת, אבל אחרי שעושים זאת הם כל-כך מאירים, בוהקים, ממש כמו היהלום היפה בעולם – רבי שלמה קרליבך

רבי שלמה היה המאמין הגדול בטוב הבסיסי שבטבע האדם, במיהות הפנימית והזכה, בנשמה הקדושה השוכנת במעמקים. כשנשאל פעם על ידי יהלומן מכובד מדוע הוא מרבה להתעסק עם אותם אנשים מוזרים, היפים ומסוממים, השיב: "קרה לך פעם שזרקת לאשפה יהלום גולמי של מליון דולר? בודאי שלא. אתה מומחה ליהלומים. ובכן, גם אני מומחה ליהלומים. אני הולך ברחובות מידי יום, וכל מה שאני רואה זה את היהלומים היקרים ביותר בעולם מהלכים סביבי. כמה מהם אולי צריך להוציא מהבוץ ולנקות קצת, ללטש קצת, אבל אחרי שעושים זאת הם כל-כך מאירים, בוהקים, ממש כמו היהלום היפה בעולם. זה ממש הדבר הכי חשוב שצריך לדעת בחיים. כל אחד, כל אדם, הוא יהלום…" ראו עוד על כך בספרה המופלא של יוטא הלברשטם-מנדלבאום, 'הרבי מקרן הרחוב', פרק ב, עמוד 61 ואילך.

אומן מופלא היה רבי שלוימל'ע, שמלאכתו איתור מרגליות המכוסות בוץ וטיט, אבני פז המושלכות באשפתות, והרי הוא מהלך תמיד בין המבואות האפילות, מחפש ניצוצות עלומות, שברי לוחות, רסיסי שמים. בכל אדם, יהיה אשר יהיה, למרות לבושו המסואב, חיצוניותו המוכתמת, ראה את צלם אלוקים קורן מפניו, את יהלום-נשמתו המאירה ממעמקים, מבקשת לבקוע, להתגלות, ולהפיץ את קרני אורה הבהיר בכל קצוי עולם ופינות הנפש.

בתוך עמו הוא ישב, בין הנשמות העלובות והנפשות התועות, בין הלבבות השבורות והרוחות הנדכאות, מחפשות דרך ומבקשות נתיב, אלה שלהב הגעגוע יוקד בקרבם, ונפשם מחפשת את המעין הנובע. עימם ישב, כמותם התלבש, ואל תוך מעמקי ליבם ונשמתם הוא נכנס.

***

זה היה המסר העיקרי של רבי שלמה, האמונה במהות הפנימית של האדם, והקריאה לגילוי עומק הנשמה. והדברים אמורים לא רק כלפי האדם עצמו, אלא גם כלפי היחס לבני אדם אחרים. אנו פוגשים אנשים מידי יום, חולפים ועוברים על פניהם, אך שופטים אותם לפי המראה החיצוני, לפי הלבוש, לפי סטיגמות, היריסטיקות שיפוטיות וסטריאוטיפים. אבל האמת היא, שאנחנו לעולם לא יודעים. אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו לא יודעים את העומק שבאדם, את המהות הפנימית, את היהלום שעלול להסתתר תחת לשכבות אשפה. לעולם אינך יודע, וכפי שהיה רבי שלמה תמיד אומר  You never know

[אגב, ישנו סרט דוקומנטרי על רבי שלמה בשם זה, מומלץ מאוד. הנה הקישור: http://www.youtube.com/watch?v=7np6jL8dHUU].

רבי שלמה הילך ברחובות העולם וביקש "אם יש מישהו שאני אמור לפגוש בעולם הזה, אנא אל תיתן לי לחלוף על פניו…"

***

אכן, האמונה ביסוד הטוב שבאדם, במהות הפנימית הצחה כשלג, בנשמה קדושה וטהורה; כמה שהיא נשמעת רומנטית וקסומה, אינה כה פשוטה ומובנת מאליה.

אדם לאדם זאב

אדם לאדם זאב

שאלת טבע האדם מהווה שאלה מרכזית בהגות האנושית לדורותיה, וגדולי ההוגים והפילוסופיים התחבטו בשאלה זו. המושג 'טבע האדם' משמש כמוטיב מרכזי בפילוסופיה, פסיכולוגיה, מדעי המדינה והחברה, ועוד.

ישנם כאלו אשר ראו את האדם כרע במהותו, חיית פרא שנטיותיה החייתיות מודחקים. בתיאוריה הפסיכואינליטת של פרויד למשל, מתואר האדם כיצור שגן חיות פראי וגס מתרוצץ בקרבו, כשרק מנגנוני הגנה חברתיים מדחיקים ושומרים על האדם מפני נטיות הטבעיות. תומס הובס בספרו "הלוויתן" מתאר את הטבע האנושי כאלים וברוטאלי ("אדם לאדם זאב"), כשרק המערכת השלטונית מסוגלת לרסן את נטייתו הטבעית. "בכל אדם חבויה חיה – חיה מלאת חימה, חיה בעלת תאווה, המתלהטת על ידי זעקת השבר של הקורבן המעונה, חיה שהותרה מן השלשלת ואינה יודעת כל מעצור" – כתב פ. מ. דוסטוייבסקי.

 מאידך, הפילוסוף והמחנך הצרפתי ז'אן-ז'אק רוסו האמין שהאדם ביסודו טוב, 'אציל פראי', ורק החברה משחיתה את הצלם הפנימי של הנפש, כדבריו בריש ספרו 'אמילי-או על החינוך': הכל יוצא מתוקן מתחת ידי הבורא; הכל מתנוון בידי האדם. 

"טבעו האומלל של האדם, אילו פשעים נוראיים בוצעו בשמך! כל שוטה, ממלך עד לאיש-משטרה, מהכומר שטוח הראש לחובב המדע חסר המעוף, כולם מרשים לעצמם לדבר בסמכותיות על הטבע האנושי. ככל שהשרלטן גדול יותר, מוחלטת יותר התעקשותו על זדוניותו וחולשותיו של הטבע האנושי. אך כיצד ניתן כלל להזכיר את שמו כיום, כשכל נפש נמצאת כלואה, וכל לב מרוסן, פצוע ובעל מום? […] כשהטבע האנושי כלוא בחלל צר, מולקה יום יום עד להכנעה, כיצד יכולים אנו לדבר על האפשרויות הגלומות בו?" –  – אמה גולדמן, אנרכיזם וחיבורים אחרים  1910

גישה שלישית, טוענת שהאדם מטבעו הוא דף חלק לחלוטין [Tabula rasa – דף חלק], אינו טוב ואינו רע, ורק במהלך חייו מעצבים גורמים שונים את אישיותו, עמו נסיבות החיים, סביבה ותרבות. גישה זו שכיחה אצל פסיכולוגיים חברתיים רבים.

גם במסורת היהודית, אפשר לראות ויכוח נוקב זה. ייצוג לגישה המאמינה ביסוד הטוב שבאדם, אפשר לראות בדברי שלמה המלך, ה'אלוקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים'. מאידך, המקרא אומר 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו'. תנועת המוסר מזוהה בדרך כלל עם הגישה הראשונה, ומדגישה את היסוד המושחת באדם ויצריו, כאשר עבודתו המרכזית היא לעבוד ולתקן את מידותיו, בעוד החסידות מזוהה עם הגישה השנייה, ומדגישה את קדושה וטהרתה הטבעית של נשמת האדם, כשעבודתו היא רק לגלות את המהות הטבעית שלו.

ההגות החבדי"ת, הציגה גישה הנוקטת ששתי הגישות נכונות במידה מסוימת, מכיוון שאישיותו של האדם מפוצלת, ושתי נפשות מקננות בקרבו, אחת נפש אלוהית, קדושה וטהורה, והשנייה נפש בהמית, יצרית וחייתית, כמבואר בהרחבה בספר היסוד למשנת חב"ד 'ליקוטי אמרים-תניא'.

לאיזביצא, גישה מקורית ומעניינת בנושא. איזביצא מתנגדת לגישה החבדי"ת, הנוקטת בפיצול אישיות של טבע האדם, ורואה באדם ישות אחידה ושלמה. איזביצ'א מאמינה בטוב הטבעי שביסוד האדם, אולם מכירה גם ב'חיסרון' המוטבע בטבע נפשו, מין 'חור שחור' שמתוכו צומחים הנטיות החייתיות בכלל, ונטייה יצרית אישית מסויימת בפרט. גם נטיות ויצרים אלו, אינם נטיות רעות ושליליות ביסודם, ואין האדם צריך לעקרם מהשורש, אלא רק לעדנם ולבררם. יתרה מכך, מעלתו הייחודית של כל אדם, באה לידי ביטוי דווקא באותו 'חיסרון' מוטבע, שכאשר יזדכך ויתברר, אותו חיסרון עצמו הופך לתכונה הייחודית של האדם.

הנושא רחב, עמוק ומקיף, ועוד חזון למועד להידרש אליו בהרחבה הראויה לו.

***

בתמונה למעלה, רבי שלמה קרליבך בהופעה בבית האהבה והתפילה, סן-פרנסיסקו.

עדכון: ידידי ד"ר הרב נתן אופיר, לשעבר רב האוניברסיטה העברית, (אגב, הוא עומד להוציא לאור בקרוב ספר מקיף על רבי שלמה, בעברית ובאנגלית) הערני על כך שהתמונה לא צולמה בבית האהבה והתפילה, ואלו הם דבריו:

הנה הסיפור של התמונה שפרסמת.

זה היה בפברואר 1972 בסן פרנסיסקו במגפש של נציגי כל המי ומי ברוחניות הדתית באותה תקופה עם 3,000 משתתפים (3,165 כסאות כולם תפוסים), ושלמה דיבר על שמחת בית השואבה כזמן לשמחה עולמית המדגישה כיצד גם האדם הפשוט יכול להשתתף ולשאוב מים טהורים מהמעיין העמוק ביותר בירושלים. שלמה הצהיר: אם רוצים להרים את העולם כולו לשמים אפשר להגים לשם רק על-ידי הריקוד. החברה' של שלמה עלו לבמה והתחילו לרקוד ושלמה שר "בואו נרים את העולם כולו עד לשמים". וכל האולם רקד. לקראת הסיום ביקש ר' שלמה מכולם להתקרב כדי להביא את היום הגדול של אהבה ושלום. הוא הזמין במיוחד את המורים הרוחניים בשורה הראשונה לעמוד קרוב אליו. מעגלים רבים נוצרו במעין טרנס של אקסטה בריקוד. ואז שלמה נעצר. הוא הביט אל חבריו הגורואים והמנהיגים הרוחניים, רבים מהם ממוצא יהודי והודיע: חלקכם אמרת שאנחנו בדרכים שונות אבל כל הדרכים מופנות לאותו כיוון. תרשו לי לחלוק עליכם. אם אוכל להעז ולומר, לעניות דעתי, כולנו באותה דרך. לעת עתה כאשר אנו צועדים, רק עוד קצת, וההבדל הוא רק שאנו נועלים נעליים אחרות.

The ecumenical program in February 1972 with Buddhists, Sufis, Hindus, and Christians took place at the Nob Hill Masonic Center of San Francisco. Reb Shlomo began by singing “the Great Day is coming, and God is sending us holy teachers,” implying his colleagues in the front row. But, Shlomo asked rhetorically, how can ordinary people help? He then taught about the special joy of the drawing of the water in coming to the Temple on Sukkot, bringing “pure water from the deepest well in Jerusalem.” The joy was expressed by water which is a gift from Heaven and unlike the other offerings at the Temple during the other holidays, is not dependent on personal wealth. Every person, from the greatest landowner to the humblest little beggar, pours their water over the holy stones. The Levi’im (Levites), the holy musicians, played and sang as the people danced in joy. Shlomo proclaimed: “If we want to lift the whole world up to Heaven, we can only get there by dancing on our feet.]2]

The Masonic Auditorium has a large round stage that juts out into the audience and is surrounded by 3,165 seats arranged in concentric semi-circles. Shlomo’s hippies joined on the large round stage, and began jumping up and down as Shlomo sang, “Let’s lift the whole world up to Heaven.” Soon, 3,000 people were dancing in the aisles. Toward the conclusion, Shlomo asked everyone to draw close, “to bring the Great Day of Love and Peace.” He invited the teachers in the front row to stand close to him on stage. Circles of people held each other in a trance-like dance of ecstasy. Shlomo stopped and looked at the teachers:

 Some of you said that while we may be on different paths, the paths are all going to the same place. I respectfully disagree. If I may be so bold to say so, in my humble opinion, we are all on the same path. For now, while we are walking, just for a little longer, we are just wearing different shoes.

 

הד לתופעה ההולכת ומתפשטת סביב רבי שלמה, ניתן לראות גם במחזמר שעלה זה עתה בברודווי. ראו כתבה על כך במעריב ובהארץ.