הפרופסור, המקדש, והתת-מודע הקולקטיבי | על הבית אשר נחרב מאת ראובן נמדר

א

קטונתי מללבוש את אדרת מבקר הספרות. בפרט כשמדובר בספר עטור שבחים וביקורות נלהבות, ולא עוד אלא שהכתירוהו כ'יצירת מופת', 'רומן משובח שאין דומה לו בספרות העברית' 'תחייתה של השפה העברית', 'אחד הספרים החשובים ביותר שיצאו בעברית בעשור האחרון', 'הישג כתיבה נדיר, ובשורה ספרותית של ממש', 'ספר מהפכני, ציון דרך בתולדות הספרות העברית', וכהנה וכהנה שלל סופרלטיבים מוצדקים. אך כהכרת הטוב לידידי הווירטואלי הסופר המוכשר רובי נמדר על העונג המשובח שהסב לי ביצירתו, אכתוב כמה מילים מזווית מבטו של קורא פשוט, אחד מיני רבים.

"בבוקר בהיר אחד, ביום ו' אלול שנת ה"א אלפים שבע מאות שישים ואחת לבריאת העולם שחל להיות בשישה בחודש ספטמבר שנת 2000 למניין אומות העולם, נפתחו שערי השמים מעל העיר הגדולה ניו יורק וכל שבעת הרקיעים נגלו מבעדם, סדורים זה על גבי זה כשלביו של סולם הניצב ארצה, ממש מעל תחנת הרכבת התחתית של הרחוב הרביעי, וראשו מגיע השמימה. נשמות תועות חמקו להן בין העולמות, עוברות כצללים, וביניהן נרמזה דמות בהירה, שקופה כמעט – מראה איש כהן, ראשו צנוף במצנפת בד ובידו מחתה של זהב. עין אנוש לא שזפה את כל אלה ואיש לא הבין את גודל השעה, שעת רצון שבה מתקבלות כל התפילות כולן…"

'הבית אשר נחרב' הוא ספר מאוד שונה, ייחודי ובולט בשדה הספרות העכשווית. הוא שונה הן מבחינת הסגנון הלשוני העשיר, ההשראה והציטוטים מהמקורות, והן מבחינת המהותית, העלילה והסיפור. זהו ספר המשלב ואורג אלמנטים ונרטיבים דתיים, מיסטיים, מודרניים, פסיכולוגיים ותרבותיים יחדיו לכדי עלילה סוחפת ומרתקת. הוא כתוב בשפה עשירה ויוצאת-דופן שאין דומה לה. הקריאה בספר היא חוויה לא שגרתית, מהפנטת, מסעירת חושים. זו יצירת אמנות הכתובה בכישרון רב ובלהט בלתי נשלט, יונקת השראה מהמקורות העתיקים, ומתעמתת עם תפיסת המציאות המודרנית.

'הבית אשר נחרב' יורד ונוקב לתהום הנפש של פרופסור אנדרו פ' כהן, מרצה בכיר בחוג לתרבות השוואתית באוניברסיטת ניו יורק, זו המתהדרת כלפי חוץ באורח חיים מודרני ואריסטוקראטי להפליא, נישאת על גבי ההצלחה והתהילה האקדמית, רווית תרבות עשירה ואנינת טעם, אך חושף בעומק פנימיותה ממד אחר, פלאי עד אבסורד, קדום ומסתורי. אל עולמו של אנדרו חודרים קרעי מחזות עלומים מימי קדם, חזיונות עטופי-ערפל ורוויי-מסתורין מעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בבית המקדש אשר בירושלים, המופיעים להם בפתע פתאום משום מקום, לא שום הסבר או הכנה מראש. החזיונות האפוקליפטיים מופיעים מאי-שם, מתוך הערפל, מתוך תהום הנפש. הם מוחשים עד אימה, מלווים בניחוחות, צלילים וגוונים עזים. כשהם מופיעים, המציאות מיטשטשת ומתמוססת, ואת מקומה תופסת מציאות אחרת, ארכאית, קדומה ומסתורית. החוויה הזו, הכה בלתי מובנת ומוזרה, מזעזעת עד עולמו של אנדרו המשתומם ונדהם אל מול המחזות כהלום רעם, מערערת את אישיותו, וסודקת את שפיותו הנפשית. ראשו מסתחרר, זיעה שוטפת את גופו, הוא פוסק מלתפקד כאדם נורמטיבי. השלב האחרון בסיפור, בו אנדרו חוזה בלהבות חורבן הבית, הוא גם חורבנו האישי של אנדרו. נפשו קורסת מנטאלית ורגשית, נקרעת בין העולמות, והוא מידרדר לתהום שמשם אין שבים. ברגע האחרון, אנדרו מתאושש, ושב לחייו הנורמטיביים, שלעולם כבר לא ישובו להיות כפי שהיו.  כריכת הספר הבית אשר נחרב

מעל העלילה מרחפת אי וודאות מעורפלת, חידתית וחסרת פשר. האם החזיונות הם פרי מחלת נפש והזיות טירוף? הם אולי תוצאה מסיפורי הילדות היהודית של אנדרו? או שמא הם ארכיטיפים העולים מתוך עמקי התת-מודע הקולקטיבי של האנושות? ואולי הם מתפרשים ברזין דרזין בסוד גלגולי הנשמות של הקבלה הלוריאנית? כל אחת מהפתרונות הללו יכולה להיות נכונה, אך השאלה הזו מרחפת בחלל הספר, ללא פתרון או תשובה. בזה אף טמון יופייה של העלילה, האפופה ערפילי מסתורין, ומשאירה את הפתרון למחשבתו של הקורא. בראש כל חלק מהסיפור, מצוטטים דברי האר"י על גלגולי נשמות, המרמזים אולי על פתרון אפשרי של הצופן, אך עדיין מותירות את הפרשנות בידי הקורא.

והבדידות, אוי הבדידות. אנדרו שרוי בבדידות תהומית, קשה ומייסרת. במהלך העלילה, תוך כדי החזיונות המיסטיים האופפים אותו, הוא אינו חולק אותם עם שום נפש חיה. הוא מנסה להתמודד עם החוויה לבדו, בדרך שלו, ללא קבלת סיוע או עזרה מאחרים. פעם אחת ויחידה, בטקס האזכרה ליהודה עמיחי, הוא מנסה לשוחח עם הרב בקשר לבית המקדש, אך גם אז הוא מאבד את המילים. אפילו לבתו רייצ'ל, המוצאת אותו בביתו על סף התמוטטות טוטלית ושואלת אותו מה הביא אותו למצב זה, הוא אינו מצליח לספר מאומה. החוויה התוקפת אותו ועולה מתוך תהום נפשו, היא חוויה כה סובייקטיבית, כה אישית, כה אינטימית עד שלא ניתן לחלוק ולשתף אותה עם אחרים. לו רק יעז לספר על החוויה, אין ספק שיאשפזו אותו לאלתר במוסד לחולי נפש. אך זהו לא רק הפחד מפני התגובה או האשפוז, זו החוויה עצמה שלא ניתן להביע אותה. היא מעבר לשיח ולשפה האנושית, מעבר למילים ולאותיות. וזהו הפרדוקס, כיצד ניתן להתייחס לתופעה שהיא מעבר לשיח, מעבר למילים, מעבר לשפה? האם תפיסת המציאות שלנו, מסוגלת להתמודד עם תופעה מעין זו? האם אין כאן פער תהומי שלא ניתן לגישור?

הסיפור הוא מסע נוקב וחודר אל תוככי נפשו של אנדרו, אך הוא גם מסע אוניברסאלי לתת-מודע הקולקטיבי של האנושות. העלילה הייחודית הזו, מתכתבת עם הגותו של קרל גוסטב יונג (שאף מצוטט בראש אחד מחלקי הספר), שטען כי לאנושות יש תת-מודע קולקטיבי, בו מאוכסנים מאגר ארכיטיפים אוניברסאליים, סמלים, תמונות וחוויות קמאיות כלל אנושיות. הופעתם של ארכיטיפים זהים בתרבויות שונות ובזמנים שונים, הוכיחו לדעתו את קיומו של התת-מודע הקולקטיבי. בדומה לחלומו של יונג על בניין רב קומות, שמתחתיו יש מרתף ממנו יוצאת מערה, החלום שבעקבותיו פיתח יונג את התיאוריה שלו; גם בעלילה נפרשת נפשו של אנדרו, כמגדל שחקים מודרני, שפתאום נחשף מתחתיו מרתף אפל ומסתורי, מלא באוצרות נושנים ועתיקים. החשיפה הזו מערערת את יציבותו של המגדל, המתחיל לנטות לצדדים כשיכור סהרורי.

היצירה הזו מעוררת מחשבה על התרבות הפוסט-מודרנית, על היכולת או על אי היכולת של האדם הפוסט-מודרני להתעלם ולחמוק מיסודות התרבות הקדומה, המיסטית והדתית. העלילה כולה עומדת בצילה של הפוסט-מודרניות, כאשר התמוטטותו המנטאלית והנפשית של אנדרו, מסמלת במידה רבה את התמוטטות הערכים והתרבות המודרניים, את אובדן הדרך והעדר הפשר אל מול תופעות ושאלות מטא-פיזיות. למרות שבעלילה הממד המיסטי הקדום מופיע לו ללא שום כוונה מודעת, אלא בפתע פתאום, מתוך הערפל, ללא סיבה מוגדרת או רציונלית, ניתן גם לראות בה ביטוי לתופעת השיבה למיסטיקה בעידן הפוסט-מודרני. תופעה זו מתאפיינת בכך שבעידן הפוסט-מודרני, לאחר ייאושו של האדם מן התבונה ומן המודרנה, ומן היכולת שלהם לפתור את מצוקותיו ותהיותיו הקיומיות, מתעוררת נטייה לשוב אל עולם המיסטיקה, כסוג של תחליף ואלטרנטיבה לרציונליזם. דוגמה לכך ניתן לראות למשל בהגותו של הרב שג"ר, שהיה מודע היטב והתמודד עם השאלות הגדולות והפילוסופיה המודרנית, אך את סיפוקו מצא דווקא באוצרות החסידות והקבלה, לאחר תרגום הטרמינולוגיה שלהם לשפה מודרנית ועכשווית.

ובנימה אישית. הספר מאוד נגע לליבי. הוא נוגע בקצוות עולמי השסוע, בדיסוננס בין המיסטיקה והדתיות מחד, ומאידך הרציונאליות והפוסט מודרניזם. הוא עומד כלוליין מעל החוט הדק שבין שפיות לשיגעון, בין המיתי לריאלי, בין חורבן לגאולה. אלו עולמות מנוגדים וסותרים הנפגשים יחד ב'הבית אשר נחרב'. זהו מפגש מפתיע, נוקב ומרתק. השאלות עדיין פתוחות, מנסרות בחלל, אך הן נושקות זו לזו. הספר אינו מציע תשובה, אך הוא מעלה את השסע הנוקב, את הפליאה הרועמת, את המסתורין החידתי. במהותו הוא סיפור של שבר, חורבן וקרע. הוא אינו מציע גאולה, פתרון או תיקון. במשך שלבי העלילה, הולכת ונסדקת אישיותו של אנדרו, ויחד עמה תפיסת המציאות שלו עצמה. הוא הולך ומידרדר פיזית, מנטאלית ורגשית, עד קריסתו הטוטאלית. אמנם הסוף האופטימי משהו של העלילה, לאחר קריסתו הנפשית של אנדרו, כאשר הוא מתאושש ושב לאורח חייו הנורמטיבי, מנחם ומעודד שאולי ניתן לחיות ולהשלים עם הפליאה, עם החידתיות והמסתורין, גם ללא פתרון ותשובה. ואולי זו הגאולה האמיתית המפציעה מתוך האפלה, להשלים עם כך שאיננו יודעים, ולעולם גם לא נדע.

תכל'ס, אם עדיין לא קראתם את הספר, מהרו והזדרזו נא. הוא גם ממש מתאים לעניינא דיומא, לכבוד יום-הכיפורים הבעל"ט.

—————————-

לשמחתי הרבה, מחבר הספר רובי נמדר, כתב בדף הפייסבוק שלי על הסקירה דלעיל: "בעיני הסקירה הזו היא מעבר למעמיקה. אבישלום ממש כוון לדעתי. מרגש מאד לשמוע קורא, שאינני מכיר (עדיין) אישית, מתחבר אל העבודה ואל מערך הכוונות שמאחוריה באופן כ״כ מדויק". התרגשתי.

מודעות פרסומת