רבי שלמה קרליבך; האיש והתופעה [5] – החוויה הדתית היהודית

א

'נהוג להאשים את המדע החילוני ואת הפילוסופיה האנטי-דתית בדחיקת רגליה של הדת מן החברה המודרנית ובהעמת זוהרה. נכון יותר להאשים את הדת עצמה בתבוסותיה. הדת שקעה לא משום שהופרכה, אלא משום שהפכה לבלתי רלוונטית, משעממת, מעיקה ותפלה. כאשר עיקרי הדת תופסים את מקומה של האמונה, כאשר מצוות אנשים מלומדה באה במקום עבודת האלוהים וכאשר ההרגל תופס את מקומה של האהבה, כשמתעלמים מן המשבר של ימינו בגין תפארתם של ימים עברו, כשהאמונה היא דבר העובר בירושה ולא מעיין מים חיים, וכאשר הדת מדברת רק בשמה של סמכות ולא בשם החסד – אז המסר שלה הופך לחסר משמעות'.

רבי אברהם יהושע השל, אלוהים מבקש את האדם, מאגנס ירושלים תשס"ג, עמוד 3.

 

מגוון המודעות והפליירים אודות מנייני קרליבך המציפים את הארץ בימי אלול אלו, מחייבים כמה מילים על מורשתו של רבי שלמה קרליבך והתופעה המתפתחת בעקבותיו.

החוויה הדתית לסוגיה

אחת התפניות המרכזיות בחקר הדת ובחיי הדת עצמם במאה ועשרים, היא העמדת החוויה הדתית במוקד החיים הדתיים במקומה של האמונה הרציונלית. תפיסה זו גורסת, שמוקד החיים הדתיים אינו האמונה, אלא החוויה הגורמת לאמונה. לא האמונה הרציונלית עומדת בתשתית הדת, אלא חווית המסתורין ותחושת הנוכחות האינסופית, היא זאת שמהווה את אבן-הפינה של הדת. האמונה, היא רק התוצאה של אותה חוויה, כפרי מתוך השורש הנפשי של החוויה הדתית.  הנחה זו הביאה לחקר נרחב של החוויה הדתית, אבחונה והבנת תהליכיה הנפשיים.

חיטהחלוץ של תפיסה זו, היה הפילוסוף והפסיכולוג האמריקאי ויליאם ג'יימס (1842-1910) הידוע בזכות ספרו 'החוויה הדתית לסוגיה'. בספרו הציע ג'יימס ניסיון לחקור ולאפיין את החוויה הדתית הסובייקטיבית ומכלול התופעות הנפשיות והרגשיות הקשורות אליה. ספרו זה הוא אחד הניסיונות החשובים להבין את הפסיכולוגיה של התופעה הדתית, ועד היום נחשב לקלאסיקה בתחומו. ג'יימס קרא את יומניהם הפרטיים של אנשי דת ומאמינים, וניסה לרדת לעומקם של חוויותיהם הדתיים. לדעת ג'יימס, הדת היא בראש ובראשונה תופעה אנושית וטבעית המתרחשת, במרחב האינדיבידואלי של המאמין, והיא משותפת לכל בני הדתות.

החוויה הדתית היהודית

מיכה גודמן כבר העיר, שלמרות מחקרו המקיף של ג'יימס, בו חקר את החוויה הדתית כפי שהיא משתקפת אצל בני הדתות הגדולות, מקומה של היהדות נפקד ממנה. היא אינה מוזכרת כלל בספרו של ג'יימס. האם הסיבה היא שכחה גרידא או שמא התעלמות מכוונת? גודמן סבור שמדובר בהתעלמות מכוונת.

"ומעניין שבספרו שהוא מנסח חוויות דתיות של קתולים, של פרוטסטנטים, של בודהסטים, ושל טאואיסטים. כולם יחד עמדו במגע עם המסתורין של המציאות. אולם, ישנה דת אחת שאיננה מוזכרת בספרו של ג'יימס: היהדות. ג'יימס לא שכח את היהדות. היעדרה הבולט מן הספר המבקש להעמיק בחקר הרגש הדתי איננה רשלנות של החוקר, אלא חלק מתפיסת עולמו ומהבנתו את מהותה של היהדות. כמו רבים אחרים, גם ג'ימס היה שותף לדעה הרווחת כל כך שהזכרנו ושעל פיה היהדות היא דת המתבטאת בחוקים ובציות להם. היא לא דת של אמונה או של רגש – היא דת של פעולה. ובאין רגש, אין "חוויה דתית" יהודית…

פרק אחד חסר בספרו של ג'יימס, וההגות הגדולה של השל היא, במידה רבה, השלמתו של אותו פרק חסר. השל ניסח את החוויה הדתית היהודית" – (אלוהים מאמין באדם, הקדמה עמ' 13).

השל2

רבי אברהם יהושע השל

אם רבי אברהם יהושע השל (שדמותו והגותו המרתקת מחייבת התייחסות בנפרד) ניסח את הפילוסופיה של החוויה הדתית היהודית ב'תאולוגיית המעמקים' (depth theology) שלו, הרי שמקביל רבי שלמה קרליבך ניסח את הפרקטיקה של אותה חוויה דתית פנימית ורוטטת, והביא אותה לידי ביטוי ממשי וחי. בעזרת מגוון דרכים וכלים, כמו שירים, שיחות וסיפורים, יצק רבי שלמה את נשמתה של החוויה הדתית אל תוככי החיים הממשיים, וקירב אותה לידי כל אדם באשר הוא.

לא מדובר כאן רק בניסוח של מוזיקת נשמה ונוגעת ללב כפי שסבורים רבים, אלא על הבעתו של הרגש הדתי האותנטי, תחושת הקרבה האינטימית בה האדם עומד לבדו מול הנוכחות האלוהית; הגעגוע והמיית הנפש; התפילה והדו-שיח בין האדם לאלוהים; המהווים את לשד נשמתה של החוויה הדתית. מוזיקת נשמה, כמו סיפורים עממיים, כבר היו הרבה לפני רבי שלמה. אולם רבי שלמה הצליח לעצב בעזרתם ערוץ נפשי הנוגע במעמקי הוויתו של האדם, ומעורר מתוכו את הרגש הדתי הטבעי והבסיסי. מגוון האנשים 'המתחברים' למוזיקה של רבי שלמה, ללא קשר לדתם, אמונתם וחייהם הדתיים, מראה עד כמה עמוק הצליח רבי שלמה לגעת באותה נקודה נפשית עלומה ואוניברסלית השוכנת בתוככי כל אדם ואדם ולהביאה לידי ביטוי.

החוויה הדתית החסידית

החסידות כבר התחילה בניסוחה ועיצובה של אותה חוויה דתית, אולם עם השנים והתפתחותה המואצת של תנועת החסידות, גם היא התמסדה וקפאה על שמריה. תהליכי ההתמסדות שעברה החסידות, תהליכים שהגיעו לשיאם בתקומתה מחדש לאחר השואה, גרמו לה להפוך לתנועה ארגונית-חברתית, בעלת תפיסת-עולם שמרנית, היררכיה קשוחה, וקודי התנהגות אחידים. התמסדות זו כוללת מאפיינים שונים כגון: צבירת הנכסים והמוסדות הרבים, אירועי הענק המושקעים, יחצנו"ת מופרזת, שינו כליל את פני החסידות, ובמובן מסוים חיללו את משנתה, חזונה ונשמת אפה. תהליכים אלו, מינפו והעצימו את עוצמתה וריכוזיותה החיצונית של החסידות, אך גרמו למשבר פנימי עמוק, בקרב שוחרי החסידות בצורתה וצביונה המקורי. משנתה הרעיונית, כגון: הדביקות, נוכחות הא-לוהות בחיים, השמחה התוססת, העלאת ניצוצות ועוד, הפכו למשנה תיאורטית בלבד, זכר לימיה הזוהרים של החסידות, שלא לקיום בחיי המעשה. החברה החסידית בימינו, כמעט ואינה מאפשרת כלל את קיומה של המשנה החסידית המקורית.

טיש חסידי

גם הטקסים המסורתיים של החסידות, שנועדו לשם חווית החוויה הדתית, ה'טיש' או ה'התוועדות', שבימי קדם היוו מפגש בעל אופי רוחני-מיסטי, ובו שתו החסידים יי"ש ושמעו 'דא"ח' [דברי אלוקים חיים] מפיו של הצדיק, הפכו לטקסים רשמיים קפואים וחסרי חינניות פנימית, אירוע יחצנ"י מלווה בצלמים ומוזיקה עדכנית ורועשת, הרחוקה אלפיים פרסה מהווייתם ועולמם של מבקשי האלוקים ושוחרי החסידות המקוריים.

החוויה הדתית הקרליבכית

כבר בשנות השישים, איבחן רבי שלמה את סיבת ניתוקם מהיהדות של אלפי צעירים, שהיא אינה נובעת מחוסר אמונה או מנימוקים רציונאליים, אלא בשל חסרונה של החוויה הדתית. אותם צעירים, בבואם אל בית הכנסת, מצאו בו בית-מדרש עתיק, קריר וחסר חיות, שרק ישישים מילאו את ספסליו המטים ליפול. ואולם חסר זה לא היה רק אצל אותם היפים, אלא גם בקרב מאמינים נורמטיביים, שצמאו למגע ממשי ואינטימי עם האלוהים, לנוכחות חיה ורוטטת של האלוהות בחייהם. צימאון אדיר זה מורגש גם כיום, כאשר אינספור מניינים מתגבשים סביב שיריו וניסוחיו של רבי שלמה, בכל רחבי הארץ וקצוי העולם, מכל הגוונים ומכל המגזרים.

בחלל זה, הופיע רבי שלמה, ותוך כדי שימוש בספרות החסידית, רעיונותיה וסיפוריה, ניסח ועיצב מחדש את אותה חוויה דתית, והצליח להנחילה לקהל רחב ומגוון ביותר, מההיפים של שנות השישים, בחורי ישיבות, מזרוחניקים, ועד חסידי סאטמער. הן בשיריו, שירי לב ונשמה, הפורטים על הנימים הכי עמוקים של הרגש, והן בסיפוריו רווי המתיקות על אותם דמויות עממיות, פשוטות ותמימות, הוא גיבש פרקטיקה של החוויה הדתית הפנימית, אותה חוויה המאירה את העצמי האמיתי, את המהות הטהורה שאין כל פגם נוגע בה, את הגעגוע שלעולם אינו יודע סיפוק ומרגוע, ומכשירה את האדם לחוות את הנוכחות האלוהית בחייו, באשר הוא שם.

 "כשהתמניתי לרב, הבנתי כי רוב האנשים אינם מגיעים לבית הכנסת, ורק עשרה אחוזים מהם נוכחים בתפילות. אם הקהל שלך אינו מגיע, אתה צריך להגיע אליהם. אבל אינך יכול לדבר איתם, אתה צריך לשיר להם. לכן לקחתי את הגיטרה, ובלי לדעת איך אגיע אל כל אחד, התחלתי לשיר. הנס היה שהאנשים החלו להקשיב לי ולהזמין אותי לשיר. התמחותי המיוחדת הייתה ליצור את השיר. נטלתי מילים מהתפילות ומספרי נביאים, המדברים על עולם טוב יותר ועל שלום עולמי, על אהבה כלל עולמית, ועל אחדות בין אנשים. השירים שלי לא היו נגד משהו. הם היו בעד. להעביר אל הלבבות תחושה של טוהר. כל אחד יכול לשיר את שירי, הם נותנים כח כמו גלולת ויטמין יהודית." ~ מתוך נספח לאלבום "הנשמה לך" (2002).

סיפורים ושירים

לחוויה הדתית, אין באמת מילים. אפשר לחקור אותה, לתאר אותה, לכתוב עליה, אולם היא אינה מושגת באמת אלא למי שחווה אותה. כמו שאי אפשר לתאר לעיוור את הצבע האדום, או להסביר את הטעם של מנגו עסיסי, כך גם כל חוויה נפשית, ובפרט החוויה הדתית, לא ניתנת לתיאור. זו הסיבה שרבי שלמה, לא היה איש של מילים, של תיאוריות. לא הייתה לו משנת-עולם מסודרת ושיטתית. גם כשדיבר, דיבורו היה אסוציאטיבי, לא מסודר ומגובש. הוא היה אדם שחי את עומקה של החוויה הדתית, ומשכך היה כבד פה וכבד לשון בבואו לתאר ולהסביר את התחושה העמוקה מיני ים.

482074_401912443190763_100255065_nאולם, בכל זאת, רבי שלמה מצא את הדרך לשתף גם אחרים עם החוויה הדתית. בעזרת סיפורים רווי עומק, תמימות ומתיקות, בעזרת שירי נשמה וניגונים חודרי לבבות, בעזרת עיניים גדולות וחיוך שובה לב, בעזרת שריקות רבי-משמעות, הוא הצליח לעורר את הנקודה הכי פנימית של האדם, המקום בו האדם מחובר לאותה חוויה אוניברסאלית, המקום בו 'הנשמה תמיד מתפללת' כדברי הרב קוק.  מילים הם מסגרת צרה מידי להכיל חוויות נפשיות רבי רגש עז, אולם סיפורים – מתארים את החיים כפי שהם. מוזיקה נוגעת בעומק המהות הפנימית של החיים. בעזרת כלים אלו, באומנות נפלאה ונדירה, הצליח רבי שלמה לחבר גם אחרים אל החוויה הדתית, המרטיטה והפועמת במעמקיה של הנשמה.

מוזיקת גן-עדן וקולות משאול

המוזיקה שלו, הורתה ולידתה מתוך החוויה הדתית של עצמו. רבי שלמה מעולם לא למד מוזיקה בצורה שיטתית, וגם מעולם לא ישב להלחין שיר בצורה מסודרת.

'מעולם לא ישבתי להלחין ניגון. ניגונים באו אלי ברגעים מיוחדים. כאשר שמעתי את הניגון של גן עדן או את הקולות של גיהנום, או כאשר הרגשתי את השתיקה העמוקה, כאשר ליבי היה שבור או כשנשמתי התרוממה' – (רבי שלוימל'ה, ברנד, עמוד 85).

בשיריו כמו בסיפוריו, עורר רבי שלמה את המהות האלוהית שבכל אדם, אותה מהות טהורה ובתולית שאינה נפגמת לעולם, אותה מהות זכה ואצילית שבה כל אדם מאיר כיהלום, אותה מהות נשגבה ועמוקה המרגשת וחשה את הנוכחות האלוהית, אותה מהות עדינה ותמימה השואפת אך לטוב ואהבה, אותה מהות ענוגה ויוקדת שלא מפסיקה להתגעגע ולכסוף ולהתפלל תמיד. התפילה, שלעיתים הפכה לטקס רשמי וחדגוני, חסר כל חיות פנימית, שרק ישישים באים בימים משתתפים בה, הפכה בהשראתו של רבי שלמה לחוויה נפשית נשגבה וקסומה, חוויה של השתפכות הנפש, חוויה של קירבת-אלוהים אינטימית ותחושת הנוכחות האלוהית מקרוב, חוויה שכולה אהבה וערגה נשמתית, חוויה מלאת יופי, שגב ועומק. אבל לא רק זאת, אבל גם, ובעיקר, הקשר בין האדם לאלוהיו, הדו-שיח ביניהם, הפך בהשראתו להיות אינטימי, חי ופועם.

***

החוויה הדתית לכשעצמה, והחוויה הדתית היהודית בפרט, כפי שהיא נוסחה ע"י השל וכפי שהיא מובאת בהגות האיזיבצ'אית, דורשת התייחסות מעמיקה בנפרד, ועוד חזון למועד.

מודעות פרסומת

רבי שלמה קרליבך – האיש והתופעה [2]

לפני שאתחיל לדון בדמותו ודרכו של רבי שלמה, ברצוני לסקור קצת את ההשפעה הגוברת והולכת של רבי שלמה בזמנינו, תהליך מרתק ומעניין ביותר. דווקא לאחר מותו של רבי שלמה, זוכה מורשתו לתפוצה חסרת תקדים ופורצת גבולות.

נתחיל בתחום המוזיקלי, ואצטט את דבריו של קובי אריאלי, במאמרו במעריב 28,11,2008 [מאז כבר חלפו כארבע שנים, וניתן רק לשער את מימדיה של התופעה בזמנינו…]

 "כשנסגרו הדלתות על 3,000 המאושרים שהשיגו כרטיס לקונצרט השנתי לזכר שלמה קרליבך בירושלים, והותירו עוד מאות בחוץ, הבנתי פתאום שזו לא תופעה אלא עובדה איתנה: יש זרם מוזיקלי ייחודי והוא מועדף על אלפי אנשים בעולם כולו. זו לא ה"חוויה היהודית" הכוללת שמוצאת את ביטויה בקונצרט, ולא ערב בילוי חביב של דוסים. קרליבך הוא הצלחה ענקית בקנה מידה עולמי, וההצלחה הזו הולכת ומתגברת מיום ליום.

הנה רשימת מצאי חלקית: יותר מ-50 אמנים והרכבים שמבצעים קרליבך, רק קרליבך, בארץ ובעולם, כלומר, בכל רגע נתון כמעט באיזשהו מקום בעולם עומדים על במה מישהו או מישהם ושרים "אשא עיני"; עשרות דיסקים ואלבומים בגרסאות מקור וכיסוי שיוצאים לאור מדי שנה; לפחות ארבעה מחזות זמר על האיש ושירתו; עשרות מנייני תפילה "בסגנון קרליבך" בארץ וברחבי העולם היהודי; שלא לדבר על ערבי שירה, התכנסות, משפחה וחברים שבהם שירי קרליבך תופסים את המרכז בדומה לשירי פלמ"ח או שירי ארץ ישראל. עם הזמן מתפתחת גם מיתולוגיה. כל אירוע כזה, חוץ מאשר אירוע מוזיקלי, הוא גם סוג של גל עד. קרליבך האיש נוכח בו אף הוא במידה לא מועטה, זאת בצורת סיפורים, קטעי וידאו, תמונות וזיכרונות.

התהליך הזה מרתק, בעיקר לאור עובדה אחת פשוטה: הוא החל להתפתח אך ורק לאחר ששלמה קרליבך עצם את עיניו ושב לעפרו. כל נחלי האהבה וההערצה הללו החלו לפכות לפני פחות מעשור, שנתיים או שלוש לאחר מותו של האמן שכולם אוהבים כל כך."

הוא ממשיך ומסביר את התופעה לדעתו:

"הסיבה לתהליך הזה נעוצה בתיאור הזה עצמו. נחלי דיו כבר נשפכו בניסיונות להתחקות אחר שורשי תופעת פריחתם המאוחרת של אמנים, זו שבאה בשלב שהם עצמם כבר לא יכולים ליהנות ממנה. בין ואן גוך למאיר אריאל ישנם עשרות כאלה, ולכל אחד ההסבר המדויק שלו. במקרה של קרליבך, נראה שזה פשוט וברור: בחייו היה האיש כל כך נוכח ומזוהה עם המוזיקה שלו, עד שאישיותו הבעייתית במקצת תפסה את המרכז ולא הניחה ליצירה להתנחל בלבבות.

ההתחברות לקרליבך החי, כחלק עיקרי מהחבילה שהוא שיווק, הייתה לא קלה, מהסיבות המנויות לעיל. רק משהסתלק לעולם שכולו טוב והניח אחריו את הררי החומר המוזיקלי שלו נטו, החלו כולם להצליח לבלוע אותו בתאוותנות.

והחומר, הו החומר. הוא יפה ומדויק ואינסופי. בקונצרט השבוע לא היו הרבה חידושים. שוב שרו כולם יחד את אותם עשרות השירים, ושוב התמסרו למלודיה, ושוב שמרו על מנעד די מצומצם של תווים, שאחרי שיר אחד כבר מבשל אותך ועוצם את העיניים ומניד את הגוף ולוכד אותך בכוח לתוך מטווה קורים של איכות מוזיקלית, של דבקות ושל געגועים יהודיים. וזה יפה, כל כך יפה. וזה מתנגן בך וממלא אותך עד אפס מקום. שירו איתי, יהודים, היה קרליבך מבקש, ואנחנו שרים איתו בכיף, כבר 14 שנה. "

אך התופעה אינה מסתכמת רק בתחום המוזיקלי בלבד. היא חורגת הרבה מכך, וניכרת גם במורשתו הרוחנית.

לדוגמא, לי אישית ידוע על בחורה חילונית ממרכז הארץ, שחזרה בתשובה בעקבות קלטותיו של רבי שלמה. כך, ללא הרצאות של 'ערכים', ללא נדודים מרב אחד למשנהו, אלא פשוט בעקבות שמיעת קלטת של רבי שלמה. השירים והסיפורים של רבי שלמה, נגעו בה בנקודה העמוקה ביותר שבנשמתה, וגרמו לה להשתכנע שאת 'המעבר' של החיים, את המשמעות של החיים, את הטעם והסיפוק של החיים, תמצא בתוככי היהדות והחסידות. אותה בחורה חשה קירבה אישית ואינטימית עם רבי שלמה, למרות שלא הכירה אותו כלל, ומעולם לא נפגשה עמו. בעקבות חזרתה בתשובה, היא נוהגת אחת לשבועיים שלוש לנסוע ביום שישי לירושלים לקברו של רבי שלמה, רבה ואביה הרוחני.

התופעה המרתקת ביותר, היא אותה תחושת קירבה וחיבור אישית פנימית עם רבי שלמה, שרבים מספרים עליה. אנשים שמעולם לא הכירו את רבי שלמה אישית ומעולם לא נפגשו עמו, מספרים על תחושת פנימית עזה של קירבה אינטמית עם רבי שלמה, לאחר מותו (!). לא מדובר בחוויה מיסטית-רוחנית, אלא על  תחושה פנימית עמוקה, הבוקעת את גבולות הזמן והמציאות. משפטים כמו 'אני מרגיש שרק רבי שלמה מבין אותי, רק הוא מבין את תלאות נפשי' נשמעים מכל עבר.

אביא לכך שתי דוגמאות אקראיות.

הראשונה של אופיר, מגיב אנונימי ברשת:

"בס"ד ראשית, תודה עצומה לך על הכתבה הנפלאה הזו.שנית, בתור בחור צעיר, אשר נפתולי חיים מגוונים ומנוגדים מאוד הובילו אותו למהלך תשובה, נותר לי רק להמשיך ולהצטער על שלא זכיתי מהאדם היחיד שיכל להבין אותי. כלכך הייתי רוצה ללמוד מאותו רבי קדוש שלא היה צריך לבנות חומות בצורות של חלוקה כדי לגרום לך להרגיש מוגן. אני כלכך מתגעגע למשהו שאני לא מכיר"

אופיר, מגיב אנונימי לכתבתה של רות יאיר-נוסבאום על משנתו התיאולוגית של רבי שלמה קרליבל, 'השבר דורש חידוש', 31/10/2008 מגזין ארץ אחרת .

השנייה היא עדותו של זמר הרגאי היהודי הבינלאומי מתיסיהו:

מתיסיהו

מתיסיהו

"אני מרגיש שאני יכול באמת להבין מי הוא היה, למרות שאף פעם לא פגשתי אותו. לפעמים אני מרגיש שהוא היחיד שיודע מה עובר עליי. אני חושב שהוא עבר מצב שבו הוא ניסה לתת ולהיות פתוח במוזיקה ועם אנשים; הוא הגיע מרקע דתי וניסה לאזן בין שני העולמות. אני רואה ביהדות דת שמנסה לאחד את העולם ובאותו זמן יש גם חוקים של הפרדות.

"זה כמו חסד וגבורה. בשביל מישהו כמוני, שנמצא בין אנשים שלא יהודים ולא דתיים, יש חשיבות בניסיון לאחד. אני צריך תמיד לחשב איפה צריך להציב גבולות ואיפה לא, והרבה אנשים מהעולם החרדי לא מבינים מה אני עובר ומצביעים ומפנים אצבע מאשימה. אני חושב ששלמה קרליבך היה בתוך זה וניסה להבין ולעשות את הכול בצורה הנכונה, כמוני. למרות שלא פגשתי אותו אני מרגיש איתו חיבור נפשי, שהוא מחזק אותי".

זמר הרגאי היהודי הבינלאומי מתיסיהו, ראיון למעריב 3,10,2009

אסיים בסיפור מעניין ששמעתי מאחד ממקורביו של רבי שלמה.

כידוע, נפטר רבי שלמה תוך כדי טיסה במטוס. באותם השנים, היה רבי שלמה אדם לא בריא מבחינה גופנית, וחי על כדורים. לפני אותה טיסה, הפציר בו אותו מקורב שלא יטוס, מחמת חולשתו הרבה. רבי שלמה, כדרכו זלזל במצבו הרפואי, והתעקש שעליו לנסוע ולהופיע בפני יהודים. הלה חזר והפציר בו שוב ושוב, עד שלפתע התפרץ רבי שלמה בהחלטיות תקיפה ואמר לו: 'חדל להציק לי בנוגע לנסיעה, אני נוסע! איני מפחד ממצבי הרפואי, איני דואג למצב גופי, שהרי כיצד אלקח מהעולם בטרם עת? הלא עדיין לא סיימתי את שליחותי, יש לי נשמות רבות הזקוקות לי עדיין…' בשומעו דברים אלו, שלא היו אופייניים לרבי שלמה, הבין המקורב שדברים בגו והפסיק להטריד ולהפציר ברבי שלמה אודות הנסיעה. אגב, הייתה זו הפעם היחידה בה ראה את רבי שלמה מתפרץ.

את סופו של הסיפור כולנו יודעים. רבי שלמה שבק את נשמתו על המטוס בעיצומה של הטיסה. הלה, היה שרוי במשבר במשך מספר שנים. המילים של רבי שלמה עדיין הדהדו באוזניו, ההחלטיות והתקיפות בה הם נאמרו, והנה בדיוק באותה טיסה רבי שלמה שבק את נשמתו בטרם עת… כיצד כה טעה רבי שלמה? אם היה כה בטוח שעדיין לא השלים את שליחותו עלי אדמות, כיצד זה נפח את נשמתו בטרם עת?

אולם כעבור שנים מספר, הבין אותו מקורב שרבי שלמה לא טעה. הוא אכן עדיין לא סיים את שליחותו עלי אדמות. נשמות אבודות רבות, לבבות שבורות רבות, זקוקים לו עדיין. רק טעות קטנה הייתה לו. הוא סבר, שבשביל להשלים את שליחותו, עליו לחיות כאן בעולם, על גופו להיות נוכח. אבל נעלם ממנו, שהשפעתו לאחרי מותו תהיה גדולה ורחבה יותר עשרות מונים מאשר בחייו. נשמתו ממשיכה בשליחותו, ממלאה את תפקידו וייעודו עלי אדמות.

רבי שלמה קרליבך – האיש והתופעה [1]

דמותו הססגונית של רבי שלמה קרליבך שכונה 'הרבי המרקד' ידועה ומוכרת לרבים. מאות ניגוניו הפזורים בכל תפוצות ישראל, הטביעו את חותמם זה עשרות שנים בהיכל הנגינה היהודי. אולם רבי שלמה כבר מזמן אינו רק זמר, אלא נהפך לתופעה פורצת גבולות ומגזרים שהולכת ומתפשטת מיום ליום. שיחותיו ששוכתבו לספרים רבי מכר, קברו שהפך לאתר עלייה לרגל רוחני, וקהל רב ומגוון המתעניין באיש ובדרכו, מהווים תופעה מרתקת לכשעצמה, שרק עומדת בתחילתה.

כבר היה מי שכתב על כישלון המהפכה של קרליבך, אך כנראה ההספד היה מוקדם מידי. כיום, מורשתו של רבי שלמה זוכה לעדנה חדשה, והשפעתו לאחר מותו רק מתגברת והולכת. מה שכן, אם הכוונה למהפכה של 'גמישות הלכתית ופלורוליזם אנושי' הרי שהיא מעולם לא החלה ולכן לא נכשלה. זו אחת הטעויות הנפוצות אודות רבי שלמה קרליבך. רבי שלמה מעולם לא התכוון להגמיש את ההלכה, ודווקא בנקודה זו בולט ומזדקר ההבדל הדק כחוט השערה אך עמוק מיני תהום בינו לבין רעהו זלמן שכטר-שלומי, ועל כך בהמשך בהרחבה.

אישיותו הצבעונית והתנהגותו העממית, גרמה לרבים לרושם מוטעה מעיקרו, כשהיחס אליו הוא כאל זמר פולקלור גרידא, היודע לנגן שירי נשמה ולספר סיפורי-חסידים במתיקות בלבד מחד, ומאידך יחס של בוז והוקעה בקרב החרדים האורתודוקסיים על אורחות חייו ויחסו הליברלי לנשים. אולם התופעה המתפשטת והולכת בעקבותיו, מחייבת עיון מעמיק יותר בדמותו ואישיותו של רבי שלמה.

אך לאמיתו של דבר, לרבי שלמה הייתה משנת חיים מקיפה ומעמיקה, שהתייחסה למגוון נושאי יסוד תיאולוגיים, פסיכולוגיים, ואקזיסטנציאליים. היא אמנם מעולם לא גובשה לכדי תיאוריה שיטתית, אך מכלול אמירותיו, שיעוריו ושיחותיו, בהם התייחס למגוון נושאים דתיים וקיומיים, כמו תפילה, אמונה, אינדיבידואליות, אינטואיציה, ישראל ואומות העולם, חינוך, פוסט-מודרניזם, ועוד הרבה, מצטברים לכדי תפיסת עולם מקורית וחדשנית של ממש.

רבי שלמה היה אישיות אינטלקטואלית, בעל ידע נרחב ומעמיק במחשבת ישראל ובפרט במחשבת החסידות, על זרמיה העמוקים והרדיקליים ביותר. לא רק שהיה בעל ידע נרחב ומקיף במחשבת החסידות, עיקר כוחו היה בכישרון 'לתרגם' את המונחים הקבליים והרעיונות המיסטיים לשפה מודרנית ועדכנית, עד שהצליח להעביר רעיונות חסידיים עמוקים, גם לאלו שחסרו כל ידע בסיסי בחסידות ואפילו ביהדות.

רבי שלמה מתואר לפעמים כ'אבי המוזיקה היהודית המודרנית', או כ'רב האורטודוקסי הניו-אייג'י הראשון'. היחס אליו נע מיחס אוהד ומחבב, כאישיות חמה ולבבית שאהבה את האדם באשר הוא, ועד יחס מזלזל וצונן, הקשור לאישיותו המורכבת והתנהגותו הבעייתית לכאורה. אך דמותו מעולם לא הוערכה כראוי לה. למרות הספרים הרבים שנכתבו אודותיו, רובם הינם מכילים סיפורים אודותיו, תיאור קורות חייו וכדומה. אך באופן כללי היחס אליו הוא רק כאל דמות פלורליסטית, כזו שאין לה משנת רעיונית-תיאולוגית ובשורה כל שהיא. יחס זה הינו מוטעה לחלוטין, והאשמה נזקפת גם לחובתו של רבי שלמה עצמו, שחזותו החיצונית ואורחות חייו גרמו לקבלת רושם זה. בנוסף, רבי שלמה מעולם לא הרצה באופן מסודר ומאורגן על נושא ספציפי, וכן מעולם לא העלה את רעיונותיו והגיגיו על גבי הכתב. כל זאת ועוד, גרמו לקבלת הרושם המוטעה.

אך לאמיתו של דבר, לרבי שלמה הייתה משנת חיים מקיפה ומעמיקה, שהתייחסה למגוון נושאי יסוד תיאולוגיים, פסיכולוגיים, ואקזיסטנציאליים. היא אמנם מעולם לא גובשה לכדי תיאוריה שיטתית, אך מכלול אמירותיו, שיעוריו ושיחותיו, בהם התייחס למגוון נושאים דתיים וקיומיים, כמו תפילה, אמונה, אינדיבידואליות, אינטואיציה, ישראל ואומות העולם, חינוך, פוסט-מודרניזם, ועוד הרבה, מצטברים לכדי תפיסת עולם מקורית וחדשנית של ממש. רבי שלמה היה אישיות אינטלקטואלית, בעל ידע נרחב ומעמיק במחשבת ישראל ובפרט במחשבת החסידות, על זרמיה העמוקים והרדיקליים ביותר. לא רק שהיה בעל ידע נרחב ומקיף במחשבת החסידות, עיקר כוחו היה בכישרון 'לתרגם' את המונחים הקבליים והרעיונות המיסטיים לשפה מודרנית ועדכנית, עד שהצליח להעביר רעיונות חסידיים עמוקים, גם לאלו שחסרו כל ידע בסיסי בחסידות ואפילו ביהדות.

מאז ומתמיד כשנתקלתי לא פעם בתמונת מצבתו של רבי שלמה, הועלה חיוך על שפתי, למראה התארים המופרזים למדי שחרטו חסידיו ומעריציו על קברו, תארים שלא יביישו אף אדמו"ר חסידי נערץ בקרב חסידיו. למרות הערכתי ואהבתי אליו, סברתי שיש בדברים שמץ ויותר של גוזמא. ואולם עברו הימים וחלפו השנים, וכדרכו של עולם אף אנוכי התבגרתי, החכמתי והעמקתי, וכיום סבורני שאפילו חסידיו ומעריציו המובהקים, לא ירדו לסוד אישיותו ושגב נשמתו של רבי שלמה, עומק ליבו ורוחב אופקיו.

2007225_344323769_תמונה 0032007225_36464593_תמונה 004

בכדי להבין את סוד אישיותו ודרכו של רבי שלמה, מן החובה ומן העניין להעמיק בהגותה העמוקה והנועזת של משנת איזביצ'א, שממעיינה הנובע ינק רבי שלמה כל ימי חייו ולאורה הלך. כפי שהעיד על עצמו, 'היה קצת חסיד ליובאביטש, קצת חסיד ברסלב, אבל הרבה חסיד איזביצ'א'. כרבי שלמה, גם ההגות האיזביצ'אית לוטה בערפל, ואינה מוכרת לרבים.

רבי שלמה קרליבך מעיין בספר מי השילוח

רבי שלמה קרליבך מעיין בספר מי השילוח

לאחרונה, אכן זוכה ההגות האיזביצ'אית להתעניינות רבה הן במחקר האקדמי והן בקרב הישיבות, אך רבי שלמה צלל במעמקיה עוד הרבה לפני שזה הפך ל'אופנתי'. אין ספק שלא ניתן לנתח את אישיותו של רבי שלמה ודרכו, כי אם באספקלריא האיזביצ'אית, המשתקפת מתוך דמותו ומסע חייו. איזביצ'א היא המפתח לסוד אישיותו הלוטה בערפל, ולסוד התופעה החדשה שמכה גלים ולוחשת במעמקים.

ברשימות דלהלן, ננסה לחשוף טפח וטפחיים מסוד אישיותו ודרכו של רבי שלמה, לאור אספקלרייתה של משנת איזביצ'א, וננסה לנתח את התופעה המופלאה המתפשטת והלוכת.

רבי שלמה הינו 'אורח הכבוד' הראשון בבלוג, ואין עוד דוגמא טובה יותר לנשמה שהייתה תלוייה בין השמים לבין הארץ. מחד, תמיד היה מעופף באטמוספרה רוחנית עילאית, דבוק בכל ליבו ונפשו בספרי החסידות העמוקים ביותר, בירושלים עיר הקודש והמקדש, בשליחותו וייעודו עלי אדמות; ומאידך, הסתובב במחוזות האפלים והנידחים ביותר, יחד עם הנשמות האבודות והלבבות השבורות, מסוממים ועלובי החיים. הוא הוא אשר העמיד את סולם המיתרים בין האדמה לשמים, סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.