הפרופסור, המקדש, והתת-מודע הקולקטיבי | על הבית אשר נחרב מאת ראובן נמדר

א

קטונתי מללבוש את אדרת מבקר הספרות. בפרט כשמדובר בספר עטור שבחים וביקורות נלהבות, ולא עוד אלא שהכתירוהו כ'יצירת מופת', 'רומן משובח שאין דומה לו בספרות העברית' 'תחייתה של השפה העברית', 'אחד הספרים החשובים ביותר שיצאו בעברית בעשור האחרון', 'הישג כתיבה נדיר, ובשורה ספרותית של ממש', 'ספר מהפכני, ציון דרך בתולדות הספרות העברית', וכהנה וכהנה שלל סופרלטיבים מוצדקים. אך כהכרת הטוב לידידי הווירטואלי הסופר המוכשר רובי נמדר על העונג המשובח שהסב לי ביצירתו, אכתוב כמה מילים מזווית מבטו של קורא פשוט, אחד מיני רבים.

"בבוקר בהיר אחד, ביום ו' אלול שנת ה"א אלפים שבע מאות שישים ואחת לבריאת העולם שחל להיות בשישה בחודש ספטמבר שנת 2000 למניין אומות העולם, נפתחו שערי השמים מעל העיר הגדולה ניו יורק וכל שבעת הרקיעים נגלו מבעדם, סדורים זה על גבי זה כשלביו של סולם הניצב ארצה, ממש מעל תחנת הרכבת התחתית של הרחוב הרביעי, וראשו מגיע השמימה. נשמות תועות חמקו להן בין העולמות, עוברות כצללים, וביניהן נרמזה דמות בהירה, שקופה כמעט – מראה איש כהן, ראשו צנוף במצנפת בד ובידו מחתה של זהב. עין אנוש לא שזפה את כל אלה ואיש לא הבין את גודל השעה, שעת רצון שבה מתקבלות כל התפילות כולן…"

'הבית אשר נחרב' הוא ספר מאוד שונה, ייחודי ובולט בשדה הספרות העכשווית. הוא שונה הן מבחינת הסגנון הלשוני העשיר, ההשראה והציטוטים מהמקורות, והן מבחינת המהותית, העלילה והסיפור. זהו ספר המשלב ואורג אלמנטים ונרטיבים דתיים, מיסטיים, מודרניים, פסיכולוגיים ותרבותיים יחדיו לכדי עלילה סוחפת ומרתקת. הוא כתוב בשפה עשירה ויוצאת-דופן שאין דומה לה. הקריאה בספר היא חוויה לא שגרתית, מהפנטת, מסעירת חושים. זו יצירת אמנות הכתובה בכישרון רב ובלהט בלתי נשלט, יונקת השראה מהמקורות העתיקים, ומתעמתת עם תפיסת המציאות המודרנית.

'הבית אשר נחרב' יורד ונוקב לתהום הנפש של פרופסור אנדרו פ' כהן, מרצה בכיר בחוג לתרבות השוואתית באוניברסיטת ניו יורק, זו המתהדרת כלפי חוץ באורח חיים מודרני ואריסטוקראטי להפליא, נישאת על גבי ההצלחה והתהילה האקדמית, רווית תרבות עשירה ואנינת טעם, אך חושף בעומק פנימיותה ממד אחר, פלאי עד אבסורד, קדום ומסתורי. אל עולמו של אנדרו חודרים קרעי מחזות עלומים מימי קדם, חזיונות עטופי-ערפל ורוויי-מסתורין מעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בבית המקדש אשר בירושלים, המופיעים להם בפתע פתאום משום מקום, לא שום הסבר או הכנה מראש. החזיונות האפוקליפטיים מופיעים מאי-שם, מתוך הערפל, מתוך תהום הנפש. הם מוחשים עד אימה, מלווים בניחוחות, צלילים וגוונים עזים. כשהם מופיעים, המציאות מיטשטשת ומתמוססת, ואת מקומה תופסת מציאות אחרת, ארכאית, קדומה ומסתורית. החוויה הזו, הכה בלתי מובנת ומוזרה, מזעזעת עד עולמו של אנדרו המשתומם ונדהם אל מול המחזות כהלום רעם, מערערת את אישיותו, וסודקת את שפיותו הנפשית. ראשו מסתחרר, זיעה שוטפת את גופו, הוא פוסק מלתפקד כאדם נורמטיבי. השלב האחרון בסיפור, בו אנדרו חוזה בלהבות חורבן הבית, הוא גם חורבנו האישי של אנדרו. נפשו קורסת מנטאלית ורגשית, נקרעת בין העולמות, והוא מידרדר לתהום שמשם אין שבים. ברגע האחרון, אנדרו מתאושש, ושב לחייו הנורמטיביים, שלעולם כבר לא ישובו להיות כפי שהיו.  כריכת הספר הבית אשר נחרב

מעל העלילה מרחפת אי וודאות מעורפלת, חידתית וחסרת פשר. האם החזיונות הם פרי מחלת נפש והזיות טירוף? הם אולי תוצאה מסיפורי הילדות היהודית של אנדרו? או שמא הם ארכיטיפים העולים מתוך עמקי התת-מודע הקולקטיבי של האנושות? ואולי הם מתפרשים ברזין דרזין בסוד גלגולי הנשמות של הקבלה הלוריאנית? כל אחת מהפתרונות הללו יכולה להיות נכונה, אך השאלה הזו מרחפת בחלל הספר, ללא פתרון או תשובה. בזה אף טמון יופייה של העלילה, האפופה ערפילי מסתורין, ומשאירה את הפתרון למחשבתו של הקורא. בראש כל חלק מהסיפור, מצוטטים דברי האר"י על גלגולי נשמות, המרמזים אולי על פתרון אפשרי של הצופן, אך עדיין מותירות את הפרשנות בידי הקורא.

והבדידות, אוי הבדידות. אנדרו שרוי בבדידות תהומית, קשה ומייסרת. במהלך העלילה, תוך כדי החזיונות המיסטיים האופפים אותו, הוא אינו חולק אותם עם שום נפש חיה. הוא מנסה להתמודד עם החוויה לבדו, בדרך שלו, ללא קבלת סיוע או עזרה מאחרים. פעם אחת ויחידה, בטקס האזכרה ליהודה עמיחי, הוא מנסה לשוחח עם הרב בקשר לבית המקדש, אך גם אז הוא מאבד את המילים. אפילו לבתו רייצ'ל, המוצאת אותו בביתו על סף התמוטטות טוטלית ושואלת אותו מה הביא אותו למצב זה, הוא אינו מצליח לספר מאומה. החוויה התוקפת אותו ועולה מתוך תהום נפשו, היא חוויה כה סובייקטיבית, כה אישית, כה אינטימית עד שלא ניתן לחלוק ולשתף אותה עם אחרים. לו רק יעז לספר על החוויה, אין ספק שיאשפזו אותו לאלתר במוסד לחולי נפש. אך זהו לא רק הפחד מפני התגובה או האשפוז, זו החוויה עצמה שלא ניתן להביע אותה. היא מעבר לשיח ולשפה האנושית, מעבר למילים ולאותיות. וזהו הפרדוקס, כיצד ניתן להתייחס לתופעה שהיא מעבר לשיח, מעבר למילים, מעבר לשפה? האם תפיסת המציאות שלנו, מסוגלת להתמודד עם תופעה מעין זו? האם אין כאן פער תהומי שלא ניתן לגישור?

הסיפור הוא מסע נוקב וחודר אל תוככי נפשו של אנדרו, אך הוא גם מסע אוניברסאלי לתת-מודע הקולקטיבי של האנושות. העלילה הייחודית הזו, מתכתבת עם הגותו של קרל גוסטב יונג (שאף מצוטט בראש אחד מחלקי הספר), שטען כי לאנושות יש תת-מודע קולקטיבי, בו מאוכסנים מאגר ארכיטיפים אוניברסאליים, סמלים, תמונות וחוויות קמאיות כלל אנושיות. הופעתם של ארכיטיפים זהים בתרבויות שונות ובזמנים שונים, הוכיחו לדעתו את קיומו של התת-מודע הקולקטיבי. בדומה לחלומו של יונג על בניין רב קומות, שמתחתיו יש מרתף ממנו יוצאת מערה, החלום שבעקבותיו פיתח יונג את התיאוריה שלו; גם בעלילה נפרשת נפשו של אנדרו, כמגדל שחקים מודרני, שפתאום נחשף מתחתיו מרתף אפל ומסתורי, מלא באוצרות נושנים ועתיקים. החשיפה הזו מערערת את יציבותו של המגדל, המתחיל לנטות לצדדים כשיכור סהרורי.

היצירה הזו מעוררת מחשבה על התרבות הפוסט-מודרנית, על היכולת או על אי היכולת של האדם הפוסט-מודרני להתעלם ולחמוק מיסודות התרבות הקדומה, המיסטית והדתית. העלילה כולה עומדת בצילה של הפוסט-מודרניות, כאשר התמוטטותו המנטאלית והנפשית של אנדרו, מסמלת במידה רבה את התמוטטות הערכים והתרבות המודרניים, את אובדן הדרך והעדר הפשר אל מול תופעות ושאלות מטא-פיזיות. למרות שבעלילה הממד המיסטי הקדום מופיע לו ללא שום כוונה מודעת, אלא בפתע פתאום, מתוך הערפל, ללא סיבה מוגדרת או רציונלית, ניתן גם לראות בה ביטוי לתופעת השיבה למיסטיקה בעידן הפוסט-מודרני. תופעה זו מתאפיינת בכך שבעידן הפוסט-מודרני, לאחר ייאושו של האדם מן התבונה ומן המודרנה, ומן היכולת שלהם לפתור את מצוקותיו ותהיותיו הקיומיות, מתעוררת נטייה לשוב אל עולם המיסטיקה, כסוג של תחליף ואלטרנטיבה לרציונליזם. דוגמה לכך ניתן לראות למשל בהגותו של הרב שג"ר, שהיה מודע היטב והתמודד עם השאלות הגדולות והפילוסופיה המודרנית, אך את סיפוקו מצא דווקא באוצרות החסידות והקבלה, לאחר תרגום הטרמינולוגיה שלהם לשפה מודרנית ועכשווית.

ובנימה אישית. הספר מאוד נגע לליבי. הוא נוגע בקצוות עולמי השסוע, בדיסוננס בין המיסטיקה והדתיות מחד, ומאידך הרציונאליות והפוסט מודרניזם. הוא עומד כלוליין מעל החוט הדק שבין שפיות לשיגעון, בין המיתי לריאלי, בין חורבן לגאולה. אלו עולמות מנוגדים וסותרים הנפגשים יחד ב'הבית אשר נחרב'. זהו מפגש מפתיע, נוקב ומרתק. השאלות עדיין פתוחות, מנסרות בחלל, אך הן נושקות זו לזו. הספר אינו מציע תשובה, אך הוא מעלה את השסע הנוקב, את הפליאה הרועמת, את המסתורין החידתי. במהותו הוא סיפור של שבר, חורבן וקרע. הוא אינו מציע גאולה, פתרון או תיקון. במשך שלבי העלילה, הולכת ונסדקת אישיותו של אנדרו, ויחד עמה תפיסת המציאות שלו עצמה. הוא הולך ומידרדר פיזית, מנטאלית ורגשית, עד קריסתו הטוטאלית. אמנם הסוף האופטימי משהו של העלילה, לאחר קריסתו הנפשית של אנדרו, כאשר הוא מתאושש ושב לאורח חייו הנורמטיבי, מנחם ומעודד שאולי ניתן לחיות ולהשלים עם הפליאה, עם החידתיות והמסתורין, גם ללא פתרון ותשובה. ואולי זו הגאולה האמיתית המפציעה מתוך האפלה, להשלים עם כך שאיננו יודעים, ולעולם גם לא נדע.

תכל'ס, אם עדיין לא קראתם את הספר, מהרו והזדרזו נא. הוא גם ממש מתאים לעניינא דיומא, לכבוד יום-הכיפורים הבעל"ט.

—————————-

לשמחתי הרבה, מחבר הספר רובי נמדר, כתב בדף הפייסבוק שלי על הסקירה דלעיל: "בעיני הסקירה הזו היא מעבר למעמיקה. אבישלום ממש כוון לדעתי. מרגש מאד לשמוע קורא, שאינני מכיר (עדיין) אישית, מתחבר אל העבודה ואל מערך הכוונות שמאחוריה באופן כ״כ מדויק". התרגשתי.

מודעות פרסומת

לֶךְ לְךָ – האיז'ביצער, רבי נחמן ואושו; בעקבות מסעו של אברהם ופשר התשוקה אנושית

א

מעשי אבות סימן לבנים * העולם כבירה דולקת * הרצון כבסיס ההוויה האנושית * פשר הרצון בהגות המודרנית * כליון הנפש וגעגועי עולם * לך לך * הלב והמעין בהגותו של רבי נחמן מברסלב * האוצר והגשר * אושו מפרש את הרבי מפשיסחא

א

Return again, return again, return to the land of your soul
Return again, return again, return to the land of your soul
Return to what you are, return to who you are, return to where you are
Born and reborn again
Return again, return again, return to the land of your soul

תחזור שוב, תחזור שוב, תחזור לארץ של נשמתך.
תחזור למי שאתה, תחזור למה שאתה,
תחזור לאיפה שאתה נולדת ותיוולד מחדש.
תחזור שוב, תחזור שוב, תחזור לארץ של נשמתך.

– רבי שלמה קרליבך

 

א.     מעשי אבות סימן לבנים

סיפורו של אברהם אבינו, הוא סיפורו של המסע הרוחני הראשון בתולדות האנושות. אברהם היה המחפש הרוחני הראשון, הן מהפן התיאולוגי, והן מהפן האקזיסטנציאליסטי. וכפי שהאמינה החסידות סיפורי התנ"ך רלוונטיים לנצח, כאשר אמרו חז"ל; 'מעשי אבות סימן לבנים'; ומשכך מסעו של אברהם אבינו יכול לשמש כמודל של חיפוש רוחני האקטואלי לכל אדם גם כיום. רבי מרדכי יוסף מאיזביצ'א, בספרו 'מי השילוח', מעניק פרשנות מעמיקה, אקטואלית ומקורית למסעו של אברהם אבינו. בדבריו עולים שתי נקודות עיקריות; האחת: פירוש הציווי 'לך לך' כקריאה לאדם לשוב את אל עצמו ונשמתו, לחפור בעמקי הווייתו, ושם למצוא את נקודת החיים המיוחדת לו. והשנייה: פשר התשוקה והתהייה האנושית כקריאה פנימית מאת האלוהים לאדם. ברשימה דלהלן ננסה להתמקד בנקודה הראשונה, בתוספת הסבר והרחבה. ועוד חזון למועד להרחיב כראוי בנקודה השנייה.

ב.      העולם כבירה דולקת

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. - בראשית יב, א

"ויאמר ה' אל אברם לך לך וכו'. כתיב (ישעיה, מד', ג) "כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה". כאשר התחיל אאע"ה לבקש ולחפש אחר שורש החיים שלו, אחרי הבינו אשר כל חמדת עוה"ז לא יתכנו להקראות בשם חיים אמיתיים, כי כל חמדת עוה"ז הוא רק להסיר טרדות והמניעות, ואחרי אשר יתבטלו כל הטרדות מה יהיו גוף החיים אשר עליו נבראת העולם. וע"ז אמר לו הש"י "לך לך" היינו לעצמך, כי באמת כל דברי עוה"ז לא יקראו בשם חיים ועיקר החיים תמצא בך (ישעיה מ"א, טז) "ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל"…" – מי השילוח, ח"א, פרשת לך לך.

הפרשנות הקלאסית לחיפושו הרוחני של אברהם אבינו, מפרשת את מסעו של אברהם כחיפוש תיאולוגי ביסודו, חיפוש של שאלה מתמדת 'מי ברא אלה?. בשונה מכך, האיזביצ'ער מציע פרשנות אחרת, לפיה חיפושו של אברהם אבינו היה חיפוש אקזיסטנציאליסטי ביסודו, חיפוש אחרי 'שורש החיים'.

המדרש מתאר כך את מסעו של אברהם אבינו: ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו'. ר' יצחק פתח (תהלים מה) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם – מדרש רבה בראשית פרשה לט פסקה א.

אברהם, ראה את העולם כ'בירה דולקת'. הוא הביט לעבר תמונת המפה העולמית, והוא ראה אותה כ'בירה דולקת', משל המסמל את העולם כהר-געש של תשוקה עמוקה ל'שורש החיים'. אברהם ראה את התשוקה העמוקה הלוחשת בתוך הלב האנושי, את הערגה הפנימית שיוקדת במעמקים. הוא שמע את הזעקה הבלתי מודעת למשמעות. כמובן שכתוצאה מכך, התעוררה בו פליאה. תמונת העולם שנחשפה לפניו, עוררה אותו לשאול איפה הכל התחיל, לאן כל זה מוביל, לחפש את הפשר של היקום, את המשמעות של החיים. כשאתה מגלה את הערגה הפנימית, אתה מיד שואל אל מה אנחנו עורגים? מה הנפש מבקשת? לאן היא מתגעגעת? מהו המקור הראשון של היקום, המקור אליו אנו שואפים ומתגעגעים?

תהייתו של אברהם אבינו על 'שורש החיים', נוגעת ביסוד ולשד הקיום האנושי.

ג.      הרצון כבסיס ההוויה האנושית

הרצון עומד במרכז החיים, ביסוד תהלוכות-עולם. התשוקה, היא הנהר הזורם ומפכה בתוכיותם של החיים, מעליהם, תחתיהם וסביבם. השאיפה היא יסוד ההוויה, תמציתה ולשד הווייתה, פסגתה ותהומה, יופייה ואפלתה. הרצון הוא השורש של עץ החיים, על ענפיו, עליו ופירותיו. הוא לב החיים, לב העולם, פעימת-הכול. הוא הכינור העולמי, ממנו עולים הצלילים, הקולות, השירים, הדמעות, השוועות, התפילות, הצרחות, הרעשים, הבכיות. החיים מלאי געגועים, געגועים לאהבה, געגועים ליישוב הדעת ומנוחת הנפש, געגועים לעולם הרמוני.

כל יצירה, כל משב-רוח, כל משאת-נפש, כל תיקון וכל שבר, כל מעוף וכל צלילה, כל חלום וכל חזון-לב, כל אידיאל נעלה, כל הופעה בשמי החיים, מקורה ברצון, בחפץ, בשאיפה. הרצון בונה עולמות והוא מחריבם, הוא מוליד את האושר, את סיפוק-הנפש, אך גם את הצער, את המכאוב.  הדת וכל תופעותיה מקורם ברצון. הרצון הוליד את הצמאון לאלוקים, את הערגה לנסתר ולנשגב, את הכמיהה להתאחדות והתכללות באור אין-סוף, את התפילה, את געגועי הנפש הנצחיים לעילאי, לטהור ולקדוש. הישגי המדע, התקדמות האנושות, פיתוחי העולם, יסודם ברצון לפענח את רזי היקום, לשפר את איכות החיים, להתקדם הלאה. המלחמות עקובות מדם, המאבקים הסוערים, צחצוחי החרבות, קשקושי הקשתות, רעמי התותחים, גם הם מקורם ברצון. הרצון לשלוט, לנצח, למשול. גם פסגת היצירה אנושית, ההגות והתרבות על גווניה השונים, הספרות, הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, המוזיקה, השירה, האומנות, גם הם שורשם ברצון. הרצון להבין, לפענח, למצוא פשר לסבך נפשו של האדם, קיומו וחייו. להביע את המתרחש בעולמה של הנפש, תשוקותיה ויצריה, עליותיה וירידותיה, שמחתה ותוגתה, חולייה ורפואתה.

לרצון, פנים רבות, גוונים שונים, לבושים משתנים. הוא לובש צורה ופושט צורה, מחליף גוונים ומתגלה בפנים אחרות. יש והרצון פורש כנפיו ועולה אל-על, לרום-שמים, בדמות שאיפה לטוב, לחסד, להתעלות. ויש והרצון צולל לתהומות, לתחתיות-ארץ ובטן-שאול, בדמות תשוקה לרוע, לשפילות, לגסות. יש והרצון מתלבש בפרט, בדאגה אישית, צרה ומוגבלת, ויש והרצון מתגלה בשאיפה כללית, עולמית, חסרת גבולות.

 ד.     פשר הרצון בהגות המודרנית

אך מהו יסודו של הרצון? מהו השורש של מגוון השאיפות, התשוקות, הערגות, הכיסופים? מהו הרצון החפץ בכל אותם רצונות ומאויים?

שאלת פשר הרצון המניע את החיים, השאיפה הבסיסית והעמוקה ביותר, העומדת ביסוד הסתעפויות הרצון, הינה שאלה עתיקת יומין שהעסיקה הוגים רבים. מה מבקש האדם? אל מה הוא עורג, כוסף ומשתוקק? מהי פשר השאיפה המתמדת, המיית-הנפש, זאת שאינה פוסקת לעולם, היוקדת בלב האדם? תשוקותיו החיצוניות של האדם, רצונותיו וכיסופיו, גלויות וברורות לעין, אך מהי משאת-הנפש הפנימית והכמוסה, הערגה הבסיסית העומדת בלב החיים ובלשד תמציתם, זאת שמניעה ועומדת מתחת לכל אותם שאיפות, רצונות, מאויים, ערגות ותשוקות?

הוגים רבים ניסו לצלול את תהומות-הנפש, לחדור אל חביון-הלב, אל מעמקי ההויה האנושית, בכדי למצוא מענה לשאלה זו. יש מי שאמר, מבקש האדם את העונג, את ההנאה, את סיפוק יצירו ותאוות-נפשו במלואם. יש מי שאמר, מבקש האדם את הכח, חפץ הוא לשלוט ולהנהיג. והיה מי שאמר, שואף האדם למשמעות, ליציקת תוכן וערך לחייו.

אך למרות מאמצם לרדת אל נבכי נפשו של האדם, למרות רוב-תבונתם ועומק-חכמתם, נדמה כי כל אחד מהם ביטא רק צורה אחת מתוך המכלול השלם של נפש האדם, ענף מסתעף מתוך עץ החיים, גוון אחד מתוך התמונה המלאה של צלם-אנוש. הם אמנם צמצמו את מספרם העצום של מגוון הרצונות והשאיפות הרבים אשר בלב האדם, לכמה רצונות יסודיים, אכן עדיין עלינו לחפש את היסוד, את השורש, את הצד השווה העומד מאחורי כל אותם רצונות ושאיפות עמוקות, אשר לדעת אותם הוגים וחכמי-הנפש עומדים ביסוד רצון החיים האנושי.

זאת ועוד.

הוגים אלה ודומיהם, ניסו לחפש ולחקור אודות הרצון העיקרי, השאיפה היסודית והבסיסית, המניעה את ליבו של האדם וחייו. אך הם הניחו והתעלמו משלל הרצונות האחרים, הפחותים והטפלים, שגם הם ממלאים את לב האדם. הם חיפשו את הרצון העיקרי; אבל הם הזניחו את הרצון הכולל, המקיף וסובב את כל רבדי החיים, על מגוון הופעותיהם, הרצון הממלא כל שאיפה וכל תשוקה, כל רגש וכל תחושה, כל אושר וכל מכאוב, כל שמחה וכל צער. הם חיפשו את יסוד מגדל החיים האנושי, אבן-הפינה שהמגדל עומד עליה. אך הם לא חיפשו את החומר ממנו עשוי המגדל כולו, על כל פינותיו, חדריו והיכליו.

מהו הרצון, העומד ביסוד פעימת החיים? הרצון העומד ביסוד כל הרצונות והשאיפות, התשוקות והערגות, הנובעים ממנו? היש רצון המהווה מכנה משותף בין מגוון הרצונות למיניהם? הישנה שאיפה אחת, תשוקה אחת, משאת-נפש אחת המשותפת בין הרצון לכח ולשליטה, התשוקה לעונג ולאושר, השאיפה למשמעות, השאיפה להטבעת חותם, הרצון להשפיע, הצמאון לאלוקים, הערגה לאהבה, לאהוב ולהיות נאהב, כל אלה ודומיהם, הרבים כחול הים?

היטיב לתאר פליאה זו, רבי הלל צייטלין הי"ד, בספרו 'על גבול שני העולמות:

כִּלְיוֹן-הַנֶּפֶשׁ וְגַעְגּוּעֵי-עוֹלָם

"מֵאַיִן הַגַּעְגּוּעִים הַקּוֹרְעִים אֶת הַלֵּב, הַהֶמְיָה אֲשֶׁר לֹא תִּתֵּן דּוֹמִי לָאָדָם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה? מֵאַיִן הַצִּמָּאוֹן אֲשֶׁר יַרְגִּישׁ כָּל אִישׁ בַּעַל נֶפֶשׁ, צִמָּאוֹן עוֹלָמִי, צִמָּאוֹן הַשּׁוֹתֶה אֶת לְשַּׁד הָאָדָם, צִמָּאוֹן אֲשֶׁר כָּל הָאוֹצָרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כָּל הָעֹנֶג, הַטּוֹב וְהַיֹּפִי שֶׁבָּעוֹלָם, לֹא יַרְוֵהוּ אַף בִּמְעַט מִן הַמְּעַט? עַל מַה יֶהֱמֶה לֵב הָאָדָם? אֶל מַה הוּא שׁוֹאֵף כָּל כָּךְ? אֶל מַה הוּא עוֹרֵג? מַה הוּא מְבַקֵּשׁ? וּמַה הוּא זֶה הַמּוֹסֵךְ בְּלֵב הָאָדָם תּוּגָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, 'מָרָה שְׁחוֹרָה', אֲשֶׁר כָּל שִׂמְחָה שֶׁבָּעוֹלָם לֹא תְּגָרְשֶׁנָּה, אוֹ יוֹתֵר נָכוֹן – שֶׁפּוֹרֶצֶת וְחוֹרֶגֶת מִמִּסְגְּרוֹתֶיהָ דַּוְקָא בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה הַיּוֹתֵר עֲצוּמָה?

וְעוֹד: מִי שֶׁשָּׂם לֵב אֶל טֶבַע הַגַּעְגּוּעִים, מִי שֶׁהִסְתַּכֵּל הֵיטֵב אֶל תּוֹךְ עַצְמוֹ, אֶל הַגָּנוּז וְטָמוּן בְּכִלְיוֹן נַפְשׁוֹ, הוּא יֵדַע, כִּי לֹא אֶל מַה שֶּׁכָּאן אָנוּ מִתְגַּעְגְּעִים, כִּי אֶל מַה שֶּׁלֹּא כָּאן, אֶל מַה שֶׁאֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְכַנּוֹת בְּשֵׁם, אֶל מַה שֶׁלֹּא יָחוּלוּ עָלָיו אֹמֶר וּדְבָרִים. יֵשׁ אֲשֶׁר טוֹעִים הִנְנוּ וְחוֹשְׁבִים, שֶׁעִקָּר חִשְׁקֵנוּ הוּא אֶל אֵיזֶה דָּבָר חִיצוֹנִי, וְאוּלָם כֵּיוָן שֶׁנִּמְלָא חִשְׁקֵנוּ, כֵּיוָן שֶׁהִשַּׂגְנוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁחָשַׁקְנוּ בּוֹ, מִיָּד אָנוּ רוֹאִים, כִּי בְּעִקָּר לֹא אוֹתוֹ חָפַצְנוּ, לֹא אֵלָיו עָרְגָה נַפְשֵׁנוּ, כִּי אִם אֶל אֵיזֶה דָּבָר אַחֵר. וְהִנֵּה הִשַּׂגְנוּ גַּם אֶת הַדָּבָר הָאַחֵר הַהוּא – וְהָעֲרִיגָה לֹא חָדֵלָה. מִתְחַבְּטִים אָנוּ בְּתַאֲווֹת וּתְשׁוּקוֹת אֵין קֵץ – וְהַצִּמָּאוֹן אֵינוֹ פּוֹסֵק בִּמְעַט מִן הַמְּעַט. הֱוֵה אוֹמֵר: לֹא אֶל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּחִלָּה וְתִכְלָה, מַשֶּׁהוּ מֻקָּף וּמֻגְדָּר בְּטִבְעוֹ וְקָרוֹב לְחוּשֵׁינוּ וּתְפִיסָתֵנוּ אָנוּ מִתְגַּעְגְּעִים, כִּי אִם אֶל מַה שֶׁאֵין לוֹ תְּחִלָּה וְתִכְלָה, שֶׁנִּמְצָא מֵעֵבֶר לְכָל הַגְּבוּלִים. מֵעֵבֶר לְכָל הָ'אֱנוֹשִׁי' וְהַ'טִּבְעִי', מֵעֵבֶר לְכָל הַ'יֵּשׁ' וְהַ'קַּיָּם' וְהַנִּתְפָּס…"

ה.     לך לך

התשובה של האלוהים לשאלתו של אברהם, הייתה; לך לך. לך. לאן? לך. לכאורה זוהי תשובה פרדקוסלית. כיצד ניתן ללכת אל עצמך? אבל הפירוש הפנימי הוא, לך אל עצמך. אליך, חפש את עצמך. כנס פנימה, אל מערת לבבך, שם שוכנת נשמתך. כשתכנס פנימה, תמצא את שורש-החיים שלך, את מעיין-החיים הנובע בך. חתור וחפור אל עמקי הווייתך, שם שוכנת נשמתך, חלק אלוה ממעל. שם נמצאת נקודת החיים המיוחדת שלך. שם מקור התשוקה, שורש השאיפה, יסוד הרצון. שם התשובה לכל הלבטים והשאלות.

התשובה האיזביצ'אית לשאלת פשר התשוקה האנושית מסתכמת בהכוונה לחתירה פנימית. אין כאן תשובה ברורה, אלא הפנייה להביט אל תוכיותה של התשוקה, לחשוף את מקורה הנפשי והפנימי, ושם לגלות את הנביעה הנשמתית המרווה את הגעגוע האינסופי. האיזביצ'ער הופך את לולאת התשוקה חזרה אל האדם עצמו, כאשר התשוקה משמשת כתמרור המכוון את האדם אל 'שורש החיים' שלו.

במילים אחרות, איזביצ'א עונה כך: האדם מחפש את עצמו, את 'שורש החיים' שלו, את הנביעה הפנימית של נשמתו. התשובה והפיתרון לחיפוש אינו במשהו חיצוני כלשהוא, אלא בשורשו של החיפוש עצמו הנטוע בעמקי הווייתו של האדם. הנשמה המתגעגעת אינה עורגת לגורם או למהות חיצונית כלשהיא, אלא היא מחפשת את עצמה, צמאה אל נביעתה הפנימית, כוספת למגע עם 'שורש החיים' שלה.

לדברי ה'מי-השילוח', יותר מאשר נפגש אברהם אבינו עם האלוהים הטרנסצנדנטלי, הוא נפגש את הנקודה האלוהית הגנוזה בקרבו, בנשמתו שהיא חלק אלוה ממעל, ודרכה הוא דבק באלוהות הממלאת וסובבת כל עלמין.

ו.       החוויה הדתית בעידן הפוסט-מודרני

מקימיחידושו העיקרי בדבריו של המי השילוח, היא בפרשנות האקזיסטנציאליסטית שהוא מעניק למסעו הרוחני של אברהם אבינו, בשונה מהפרשנות הקלאסית המפרשת את מסעו של אברהם כמסע תיאולוגי גרידא שמתמקד בשאלת 'מי ברא אלה'. כיום, בעידן הפוסט-מודרני, פרשנות זו אקטואלית מתמיד. בזמנינו נפוצה התופעה בקרב רבים מהחוזרים בתשובה, שבה האמונה אינה מתבססת על הוכחות לוגיות ובעקבות מסע אינטלקטואלי, אלא על חוויה קיומית אישית ופנימית. דוגמה לכך אפשר לראות בספרה רב-המכר של נועה ירון-דיין 'מקימי'. לאורך כל הספר אין כלל התייחסות לשאלות אינטלקטואליות בנושאי תורה מן השמים, תורה ומדע, וכיוצא באלו, נושאים המאפיינים את הקורסים של 'ערכים'. בתשתית חזרתה בתשובה עומדת מצוקה קיומית עמוקה של חוסר משמעות בחיים, תחושה עזה של ריקנות ושממה תרבותית שאינה מעניקה סיפוק לנפש. תהליך אישי מעין זה מאפיין את העידן הפוסט-מודרני בו האדם התייאש מהתבונה ומהיכולת שלה להגיע אל האמת, ומשכך מתבסס על חווייתו הקיומית האישית.

בעוד שהאמונה הקלאסית מתאפיינת במצב נפשי של יישוב הדעת, 'כשהאדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני' כהגדרתו של החזון-איש בספרו 'אמונה וביטחון'; הרי שהאמונה הפוסט-מודרנית הנובעת מחוויה אקזיסטנציאליסטית שונה והפוכה לחלוטין ומתאפיינת במצב נפשי סוער ומלא תשוקה. נכון אומנם שגם אמונה זו מותנית ב'נטייה דקה מעדינות הנפש' המכשירה את האדם לחוות את הנוכחות האלוהית, אכן נקודת המוצא ואבן-הפינה שונה שלה לחלוטין בכך שהיא מתבטאת בסער ובפרץ, בתשוקה סוערת וערגה יוקדת.

ז.       הלב והמעין בהגותו של רבי נחמן מברסלב

החיים כגעגועהתשוקה המטא-פיזית שאינה יודעת שובעה והגעגוע האינסופי העומדים בתשתית הקיום האנושי, מתוארים גם בסיפורי המעשיות של רבי נחמן, בתיאור חי ומלא סימבוליות. וכך סיפר רבי נחמן, סיפורי מעשיות סיפור י"ג:

"…ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין. וכל דבר יש לו לב. וגם העולם בכללו יש לו לב. וזה הלב של העולם הוא קומה שלמה עם פנים וידים ורגלים וכו'. אבל הצפרן של הרגל, של אותו הלב של העולם, הוא מלובב (בלשון אשכנז הארציקר) יותר מלב של אחר. וזה ההר עם האבן והמעין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם, וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעין הנ"ל, וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעין, בהשתוקקות גדול מאד מאד. וצועק מאד לבוא אל אותו המעין. וגם זה המעין משתוקק אליו… וחלישות השניה יש לו להלב מן גדל ההשתוקקות והגעגועים, שהוא מתגעגע וכוסף תמיד ומשתוקק מאד, בכלות הנפש, אל אותו המעין. וצועק וכו', כנ"ל. כי הוא עומד תמיד כנגד המעין הנ"ל, וצועק (נא גיוואלד) ומשתוקק אליו מאד כנ"ל. וכשצריך לנוח קצת, שיהיה לו אריכת הרוח קצת, (שקורין אפ סאפין) אזי בא צפור גדול ופורש כנפיו עליו, ומגן עליו מן החמה. ואז יש לו ניחא קצת. וגם אז, בשעת ניחא, הוא מסתכל גם כן כנגד המעין ומתגעגע אליו. אך מאחר שהוא מתגעגע אליו כל כך, מפני מה אינו הולך אל המעין? אך כשרוצה לילך ולהתקרב אל ההר, אזי אינו רואה השפוע, ואינו יכול להסתכל על המעין. ואם לא יסתכל על המעין אזי תצא נפשו, כי עקר חיותו הוא מן המעין. וכשעומד כנגד ההר אזי הוא רואה ראש השפוע של ההר, ששם עומד המעין. אבל תכף כשילך ויתקרב אל ההר אזי נעלם מעיניו ראש השפוע, (וזה מובן בחוש) ואזי אינו יכול לראות את המעין, ואזי תצא נפשו, חס ושלום. וכשזה הלב היה מסתלק, חס ושלום, אזי יתבטל כל העולם כולו. כי הלב הוא החיות של כל דבר. ובודאי אין קיום בלא לב, ועל כן אינו יכול לילך אל המעין. רק עומד כנגדו, ומתגעגע וצועק כנ"ל

…ואזי, סמוך לגמר היום, אזי מתחילים לטל רשות זה מזה (שקורין גיזעגינין) ומתחילין לומר חידות ושירים (שקורין לידער) נפלאים זה לזה. (באהבה רבה והשתוקקות גדול מאד מאד). וזה האיש חסד האמת הנ"ל יש לו השגחה על זה. וכשמגיע היום בסופו ממש להיות נגמר ונפסק, אזי זה האיש חסד האמת הוא נותן במתנה יום אחד להלב הנ"ל, והלב נותן היום להמעין. ואזי שוב יש זמן להמעין. וכשזה היום הולך ממקום שהוא בא משם, אזי הוא הולך גם כן בחידות ושירים נפלאים מאד. (שיש בהם כל החכמות) ויש שנויים בין הימים. כי יש יום אחד בשבוע ויום שני וכו'. וכן יש ראשי חדשים וימים טובים".

אולם רבי נחמן ראה בגעגוע מצב תמידי שאינו יכול לבוא על סיפוקו ואינו בא לידי מימוש לעולם. רבי נחמן האמין שהגעגועים הם פעימת החיים עצמם, דרך ללא יעד וסוף, אלא אדרבה הדרך עצמה היא היעד ואין בלתו. אצל רבי נחמן, החיים הם אוקיינוס של געגועים, שגליו גואים וגועשים תדיר ללא סוף. וכפי שכתב יהודה ליבס:

"במקום  הגשמתו של אידיאל, מציע רבי נחמן בכמה מקומות את הכיסופים עצמם. ההגשמה לא רק שאינה אפשרית, היא גם איננה רצויה, שכן בהגשמת תוכנם יתבטלו הכיסופים ויוחלפו בתוכן קבוע, מה שמנוגד לאידיאל הברסלבי של החידוש המתמיד. בכך מתקומם רבי נחמן גם כנגד הרציונאליזם המשכילי בן זמנו, ואף כנגד מחשבת ימי הביניים (ובראשה הפילוסופיה של הרמב"ם) שהעלתה על נס את המציאות הנצחית שבפועל, והעמידה אידיאל אנושי אחר וקבוע, שאליו יש לשאוף בכל זמן" – החידוש של רבי נחמן מברסלב, דעת 45, עמ' 100.

אולם איזביצ'א רואה בתשוקה והגעגוע כתמרור המפנה את האדם פנימה אל עצמו, אל חביון נשמתו; ושם למצוא את 'שורש החיים' שלו, ובכך להביא את התשוקה לידי סיפוק ומימוש. אצל איזביצ'א, גלי התשוקות והגעגועים אינם מתנפצים אל החוף וחוזר חלילה, אלא נושאים אל עצמם את האדם לעבר חוף מבטחים, לאי שקט ומרגוע.

אצל רבי נחמן, בין הלב לבין המעין, קיים פער אינסופי שאיננו ניתן לגישור. הלב מתגעגע ל'מעבר', לטרנסצנדנטלי, ל'אחר' האלוהי, ומסך המציאות מבדילה בינו לבין מושא תשוקתו וגעגועיו. אצל איזביצ'א, התשוקה והגעגועים מובילים ל'אני', והחתירה והחפירה בעומקה של התשוקה, מובילה את האדם להכרה ומודעות שהמעין קיים אצלו בקרבו, בחיק נשמתו; וממוססת את מסך הערפל בין הלב לבין המעין.  רבי נחמן הוא איש הלב, המתגעגע ללא סוף; האיזביצ'ער הוא איש המעין, מעין השילוח, המגלה את הנביעה הפנימית.

ראו עוד על הגעגוע בהגותו של רבי נחמן בספר הנפלא 'החיים כגעגוע', ידיעות ספרים, 2010.

ח.    האוצר והגשר

ביסוד תורה איזביצ'אית זו, עומד הסיפור הידוע על 'האוצר והגשר' שהיה מספר רבו של האיזיבצ'ער, רבי בונים מפשיסחא, לכל הצעירים שבאו בפעם הראשונה להסתופף בצילו ולדלות מתורתו. לסיפור שורשים וגרסאות רבות, ראה כאן אודות הגלגולים השונים של הסיפור.

 וזהו הסיפור:

"היה מרגלא בפומיה הרב הקדוש ר' חנוך העניך מאלכסנדר ז"ל, לומר בשם רבו הרב הקדוש הרבי ר' שמחה בונים ז"ל. שאמר אשר כל אברך בנוסעו פעם הראשון אל הצדיק, ולהסתופף בצל החסידים, צריך לידע המעשה מרבי אייזיק ר' יעקעליס מקרקוב, שבנה הבית הכנסת בקרקוב הנקרא בית הכנסת של ר' אייזיק ר' יעקעליס וזהו:

כי הר' אייזיק ר' יעקעליס חלם כמה פעמים שיסע לפראג, ושם סמוך לחצר המלך תחת הגשר יחפור בארץ וימצא אוצר גדול ויתעשר. הוא נסע לפראג ובבואו שמה הלך אל הגשר אשר אצל חצר המלך, אבל שם עמדו אנשי חיל ההולכים על המשמר לילה כיום, והיה ירא לחפור בארץ ולחפש במטמונים, אבל מרוב צערו כי עמל כל כך בדרך רחוקה, ועתה ישוב לביתו בחוסר כל, היה הולך כל היום סמוך לגשר אנה ואנה, תפוש במחשבותיו וכשחשכה הלך אל האכסניה לנוח, וביום השני וכן ביום השלישי שוב בא בבוקר בבוקר אל המקום הזה, וטייל שם כל היום, ולפנות ערב הלך לאכסניה. השר העומד שם בראש אנשי חיל שומרי ראש המלך, בראותו יום יום כי איש יהודי הולך שחוח ותוארו כעני המעוטף בצער ויגון, סובב סובב אצל הגשר כל הימים, קראו אליו ושאלו בדברים רכים: "מה אתה מחפש ועל מי אתה ממתין זה כמה ימים במקום הזה". סיפר לו כל הענין כי כמה לילות רצופים חלם כי כאן טמון אוצר גדול, ולמטרה זאת בא לפראג ברוב עמל וטורח. אז פתח השר את פיו שחוק ואמר לו: "האם היה כדאי שתיסע דרך רחוקה כל כך על ידי חלום, מי זה אשר יאמין לחלומות ?! הלוא גם אני בחלומי אמרו לי שאסע לעיר קרקוב ושם נמצא אחד הנקרא בשמו אייזיק ר' יעקעליס, ואם אחפור שם בבית היהודי אייזיק ר' יעקעליס תחת התנור וכיריים אז אמצא אוצר גדול, אבל הכי אתן אומן לחלומות אשר שווא ידברו, ולנסוע בשביל זה לקרקוב, ואתה עשית שטות כזה לבא לכאן?!". ויהי כשמוע רבי אייזיק ר' יעקעליס דברי השר הבין כי עיקר ביאתו לכאן היה למען ישמע דברים אלו ושידע כי האוצר נמצא לא כאן רק בביתו וכי עליו לחפור ולבקש במטמונים בביתו ושם ימצא האוצר. חזר ונסע לביתו וחיפש ומצא בביתו תחת התנור וכיריים את האוצר ונתעשר, ובנה בהונו הבית הכנסת הנודעת בשם בית הכנסת של ר' אייזיק ר' יעקעליס.

כן הדבר כל אברך צריך לידע כי על ידי בואו אל הצדיק והרבי, נתוודע לו שהאוצר אין לו לחפש אצל הרבי רק בביתו, ויהי בנוסעו לביתו שם יחפש ויחפור עד מקום שידו מגעת, ויגעת ומצאת תאמין כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו, אצלו ממש והבן". – שמחת ישראל, מאמרי שמחה, אות ל'

המסר העולה מתוך הסיפור דומה לרעיון שהובא ב'מי השילוח'. החיים הם חיפוש תמידי, אוקיינוס של תשוקה שאינו מפסיק לגאות ולגעוש. אולם האוצר האמיתי, שורש התשוקה, התשובה לכל התהיות, מצוי בפנים, במעמקיה של הנשמה. כאן גם מודגשת האינדיבידואליות של היחיד, שעליו לחפש את עצמו ולמצוא את האוצר הגנוז בו, ולא להסתמך על רבו.

ט.     האוצר של הרבי מפשיסחא מתחת לגשר של אושו

מעשה בעלם צעיר ומרדני, שלא מצאה נשמתו מקום ומנוח בבית אביו ומורשת אבותיו. קם אותו צעיר ונטש את דרך ישראל סבא, והחליט לצאת למסע חיפוש אחרי משמעות החיים, לחפש תשובות על שאלותיו ותהיותיו הקיומיות. באחת מתחנות מסעו, הגיע אל האשרם של הגורו הנודע אושו בפונה, הודו, כמו ישראלים רבים (כידוע, אחוז המחפשים הרוחניים הישראליים המסתובבים בהודו, גדול לאין ערוך וללא פורפורציה ממדינות אחרות). בהגיעו לפונה, נכנס מייד אל הרצאתו של אושו, הידוע בכישרונו הרטורי המהפנט את שומעיו. להפתעתו ולפליאתו, שמע את אושו מספר ומצטט מ…אדמו"ר חסידי ידוע, רבי בונים מפרשיסחא, לא פחות ולא יותר! ולא עוד, אלא שלא ציטט ממנו סתם אמרה או רעיון, אלא סיפור שמסרו המרכזי הוא, שלפעמים מחפש האדם את האוצר האבוד במחוזות נידחים ורחוקים, בעוד האוצר נמצא בביתו אותו נטש… בדיוק כמו במשל, מצא הצעיר את האוצר של הרבי מפשיסחא, אצל הגשר של אושו.

סיפור זה, ייתכן ולא התרחש במציאות, אך סביר מאוד שהיה עלול להתרחש. צעירים ישראלים רבים, מחפשים רוחניים, הסתובבו אצל אושו (אחד התלמידים שלו, שהפך לגורו בינלאומי בזכות עצמו, הינו ישראלי), ואושו באמת סיפר את הסיפור של הרבי מפשיסחא, והוסיף לו פרשנות מקורית משלו, המעניקה פרספקטיבה שונה ומעניינת על המשל ומסרו. אושו מסר שיחות על חסידות בשנת 1976 בין ה-11 לאוקטובר ל-20 בו, ובתוך דבריו סיפר את הסיפור על האוצר והגשר. פרשנותו ארוכה ונרחבת, ולהלן הובאו עיקרי ותמצית הדברים.

osho-viha-meditation

 וכך סיפר אושו:

"ר' בונם נהג לספר לצעירים שבאו אליו בפעם הראשונה את סיפורו של רב אייזיק בנו של רבי יקל בקראקוב…

לאחר שנות עוני רבות, בלי שנתערערה אמונתו באלוהים, הוא חלם שמישהו ציווה עליו לחפש אוצר תחת הגשר המוביל לארמון המלך בפראג. כשהופיע החלום בשלישית, הוא יצא לדרך בפראג. אולם הגשר היה נתון תחת משמר יומם ולילה, והוא לא העז להתחיל בחפירה. למרות זאת הוא הלך אל הגשר מידי בוקר, והסתובב מסביב עד רדת הערב.

בסופו של דבר פנה אליו מפקד המשמר שצפה בו, ושאלו בחביבות האם הוא מחפש משהו או ממתין למישהו.

רבי אייזיק סיפר לו את החלום שהביאו מארץ רחוקה.

מפקד המשמר צחק. "וכך כדי לרצות את חלומך בילית את נעליך כדי לבוא הנה? מסכן שכמותך. ואם להאמין לחלומות, לו האמנתי, כי אז היה עלי לנסוע לקראקוב ולחפור אוצר מתחת לתנור בחדרו של יהודי – אייזיק, בנו של יקל! ושוב הוא פרץ בצחוק. רבי אייזיק קד קידה, נסע הביתה, חפר אתהאוצר מתחת לתנורו ובנה את בית התפילה הקרוי בית הכנסת של רב אייזיק.

רבי בונם נהג להוסיף ולומר: קחו את הסיפור ללבכם, ועשוהו כאילו היה שלכם. יש משהו שאינכם יכולים למצוא בשום מקום בעולם, אפילו לא אצל הצדיק (כצ"ל, בספר נדפס בטעות: אצל אייזיק, אך בהמשך מובא הסיפור שוב ושם נכתב 'הצדיק'), אך יש בכל זאת מקום שבו תוכלו למצאו."

***

החיים הם חיפוש.

חיפוש נואש, חיפוש חסר תקוה, חיפוש אחרי משהו בלתי ידוע. וקיים מצב נפש מסוים, שבו כל מה שלא תקבל, לא יספק אותך. נראה האנושות נועדה להיות מתסכלת, משום שכל מה שאתה מקבל נהיה חסר משמעות ברגע שאתה מקבל אותו, ושוב אתה מתחיל לחפש.

החיפוש נמשך בין אם אתה משיג משהו ובין אם לאו. נראה שאין זה משנה מה יש לך, מה אין לך. החיפוש ממשיך בין כה וכה. העניים מחפשים, העשירים מחפשים, החולים מחפשים, הבריאים מחפשים, החזקים מחפשים, החלשים מחפשים, החכמים מחפשים, ואיש אינו יודע מה בדיוק.

צריך להבין את עצם החיפוש הזה. מהו ומדוע הוא קיים. נראה שקיים פער אצל בן האנוש, במחשבה האנושית. בעצם המבנה של התודעה האנושית קיים כפי הנראה חור שחור, אתה משליך דברים לתוכו והם ממשיכים להיעלם. נראה שדבר אינו יכול למלאות אותו. נראה שדבר אינו עוזר לו להתמלא. זהו חיפוש מאוד קדחתני. אתה מחפש בעוחם הזה, אתה מחפש בעולם הבא, לפעמים אתה מחפש בסף, בכוח, ביוקרה, ולפעמים אתה מחפש זאת באלוהים, בחסד, באהבה, במדיטציה, בתפילה. אך החיפוש ממשיך. האדם כפי הנראה עדיין נמצא בחיפוש.

החיפוש אינו מאפשר לך להיות כאן ועכשיו. משום שהחיפוש תמיד מוביל אותך למקום אחר. החיפוש הוא השלכה, החיפוש הוא תשוקה: מה שנחוץ נמצא במקום אחר. זה קיים, אך זה קיים במקום אחר. לא כאן במקום שאתה נמצא. בהחלט קיים, אך לא כאן ברגע הזה בזמן, לא עכשיו אלא במקום אחר. זה קיים שם, אז, לא כאן ועכשיו. זה ממשיך לנדנד לך; זה ממשיך למשוך אותך, לדחוף אותך. זה ממשיך וזורק אותך ליותר ויותר טירוף. זה משגע אותך, ואינו מתגשם לעולם.

שמעתי על מיסטיקנית סופית גדולה: רביה אל אדאוויה: ערב אחד מצאוה עוברים ושבים יושבת על אם הדרך ומחפשת משהו. היא הייתה אישה זקנה, עיניה היו חלשות והיא התקשתה לראות; אז השכנים באו לעזור לה. הם שאלוה; "מה את מחפשת?" רביה אמרה: "השאלה איננה לעניין. אני מחפשת. אם יש ביכולתכם לעזור, עזרו". הם צחקו ואמרו: "רביה, השתגעת, את אומרת שהשאלה אינה לעניין, אם לא נדע מה את מחפשת, איך נוכל לעזור לך?"  רביה אמרה: "שוב אתם שואלים שאלה שאיננה לעניין. מה זה נוגע לחיפושים שלי?" הם הפסיקו ואמרו: "אין ספק שהשתגעת." אמרה רביה: "בסדר רק כדי להשביע את רצונכם, איבדתי אותה בתוך ביתי." הם שאלוה: "אם כך מדוע את מחפשת כאן?" ומספרים שרביה אמרה: "משום שכאן יש יותר אור."

המשל הזה הוא משמעותי ביותר. האם שאלת את עצמך אי פעם מה אתה מחפש? לא. אפילו אם בכמה רגעי טשטוש רגעי חלום, אתה חש איכשהו מה אתה מחפש, לעולם אין זה מדויק. עדיין לא הגדרת זאת. אם תנסה להגדיר, ככל שזה יהיה מוגדר יותר תרגיש שאין צורך לחפש. החיפוש יכול להימשך רק מתוך ערפול, מתוך חלום. כשהדברים אינם ברורים, אתה פשוט ממשיך לחפש, נמשך על ידי דלף פנימי כלשהוא, נדחף על ידי דחיפות פנימית כלשהי. דבר אחד אתה יודע: אתה חייב לחפש. זהו צורך פנימי, אך אתה אינך יודע מה אתה מחפש.

ובלי שתדע מה אתה מחפש, איך תוכל למצוא? זה מעורפל. נדמה לך שזה כסף, כוח, יוקרה, כבוד, אולם אז אתה רואה אנשים מכובדים, אנשים רבי כוח, גם הם מחפשים. ואז אתה רואה אנשים עשירים כקורח, וגם הם מחפשים. עד יומם האחרון הם מחפשים. כך שעושר לא יעזור, כוח לא יעזור, החיפוש נמשך למרות מה שיש לך.

החיפוש חייב להיות משהו אחר. השמות האלה, החוויות האלה, כסף, כוח, יוקרה, הם רק כדי להעניק סיפוק לשכל. הם קיימים רק כדי לעזור לך להרגיש שאתה מחפש משהו, המשהו הזה עדיין אינו מוגדר, תחושה מעורפלת.

הדבר הראשון עבור המחפש האמיתי, עבור מחפש שנהיה עירני במקצת, מודע, הוא להרגיש את החיפוש. לנסח מושג חד וחלק של החיפוש. מה הוא? לחלץ אותו מתוך התודעה החולמת, לפגוש אותו בעירנות עמוקה, להביט לתוכו ישירות, להביט בפניו. מיד מתחילה להתרחש טרנספורמציה. אם תתחיל להגדיר את החיפוש, תתחיל לאבד את העניין בו. ככל שהוא מוגדר, הוא הולך ופוחת. ברגע שידוע בבירור מהו, לפתע הוא נעלם. הוא קיים רק כשאינך שם לב.

ואני חוזר ואומר: החיפוש קיים רק כאשר אתה רדום, החיפוש קיים רק כאשר אינך מודע. החיפוש קיים רק באי-מודעותך. אי המודעות היא שיוצרת את החיפוש.

כל החושים שיש לנו הם אקסטרוברטיים. העיניים נפקחות כל פי חוץ, הידיים נעות, מתפשטות כלפי חוץ, הרגליים נעות החוצה, האוזניים מקשיבות לרעשים, לקולות שבחוץ, כל מה שיש לך נפתח כלפי חוץ – כל חמשת החושים נעים בצורה אקסטרוברטית. אתה מתחיל לחפש היכן שאתה רואה, חש, נוגע. אורם של החושים נופל החוצה, והמחפש הוא בפנים.

החלוקה הזו חייבת להיות מובנת. המחפש הוא בפנים, ומכיוון שהאור הוא בחוץ, המחפש מתחיל לנוע באופן שאפתני למצוא בחוץ משהו שיספק אותו. זה אף פעם לא יקרה. זה מעולם לא קרה. זה לא יכול לקרות מטבע הדברים. משום שאם לא תחפש את המחפש, כל חיפושך הוא חסר טעם. אם אינך יודע מי אתה, כל מה שתחפש אינו אלא הבל, מכיוון שאינך מכיר את המחפש…

אם כל החיפושים נפסקו, ולפתע מתחוור לך שנותר רק דבר אחד לדעת, "מיהו המחפש הזה שבתוכי, מהי האנרגיה הזאת השואפת לחפש, מי אני?" אז מתרחשת הטרנספורמציה, כל סולם הערכים משתנה לפתע. אתה מתחיל לנוע פנימה.

ואז רביה כבר אינה יושבת על אם הדרך, ומחפשת מחט שנעלמה במקום כלשהו במחשכי הנשמה. ברגע שהתחלת לנוע פנימה, בתחילה חשוך מאוד, רביה צודקת. מאוד מאוד חשוך משום שחיים על גבי חיים לא היית בפנים, עיניך התמקדו רק בעולם החיצון.

…כך שאם לפתע אתה בא מבחוץ, ביתך נראה חשוך, אם אתה יושב מעט, החשכה נעלמת, יש יותר אור, העיניים מתרגלות.

במשך חיים רבים היית בחוץ, בשמש החמה, בעולם. וכך בהיכנסך פנימה, אתה שוכח לחלוטין איך להיכנס ואיך להתאים את עיניך. מדיטציה אינה אלא התאמת המבט, כושר הראייה, העיניים. בהודו זה מה שנקרא העין השלישית. זו אינה עין הנמצאת במקום כלשהו, זו התאמה, התאמה טוטאלית של ראייתך. אט אט החושך אינו חשוך יותר, אור רפה ועמום מתחיל להיות מורגש.

ואם אתה ממשיך להביט פנימה, זה לוקח זמן. בהדרגה, אט אט, אתה מתחיל לחוש באור יפהפה בפנים. אך אין זה אור תוקפני, אין הוא דומה לשמש; הוא דומה יותר לירח. הוא אינו בוהק, הוא אינו מסנוור, הוא מאוד קריר, הוא אינו חם, הוא מלא חמלה, הוא מרגיע, הוא מרפא.

אט אט כשתתרגל לאור הפנימי, תראה שאתה הוא המקור. חיפשת את המחפש. אז תראה שהאוצר הוא בתוכך, וכל הבעיה הייתה שחיפשת אותו בחוץ. אתה חיפשת במקום כלשהו בחוץ, וזה היה תמיד בתוכך. זה היה תמיד כאן, בפנים. חיפשת במקום הלא נכון, זה הכל…

 הדבר הראשון שיש להבין בקשר לסיפור הוא שזה היה חלום. כל השתוקקות היא חלום. וכל החלומות מרחיקים אותך מעצמך. זהו טבעו של חלום… במציאות אין חלומות, כך שמי שחפץ להכיר את המציאות חייב להפסיק לחלום…

זהו סיפור מאוד יפה, אמיתי מאוד, כך זה קורה בחיים. אתה מחפש במקום אחר את מה שכבר נמצא בתוכך. ר' אייזיק קד קידה, הודה לאיש ונסע הביתה… זהו המסע הדתי. לנסוע בחזרה הביתה…

האוצר ציפה לו במשך כל הזמן מתחת לתנור. באותו החדר הוא גם חלם שהאוצר היה במקום כלשהו בקרבת ארמון המלך בפראג. בחדרו שלו, בביתו שלו הוא היה, מחכה להתגלות. זה סמלי מאוד, האוצר שלך נמצא בך, אל תחפש אותו במקום אחר. כל הארמונות וכל הגשרים המובילים לארמונות הם חסרי משמעות; עליך ליצור את הגשר של עצמך בהווייתך שלך. שם נמצא הארמון. שם נמצא האוצר.

אלוהים אינו שולח מישהו לעולם ללא אוצר. הוא שולח אותך מוכן לכל מצב. כיצד אפשרי הדבר אחרת? כאשר אב שולח את בנו לנסיעה ארוכה הוא עושה את כל ההכנות. אפילו מצבים בלתי צפויים הוא מביא בחשבון, הוא עושה את כל ההכנות. אתה נושא את כל מה שאתה צריך. פשוט היכנס לתוך המחפש ואל תחפש בחוץ. חפש את המחפש. תן למחפש להיות המטרה של חיפושך.

זו הסיבה שרב אייזיק בנה את בית התפילה. זו הייתה התגלות כה עצומה, חוויה כה אדירה; "אלוהים הניח את האוצר במקום שבו הייתי תמיד. הייתי עני בגללי, לא הייתי עני בגלל רצונו של אלוהים. עד כמה שנוגע לו, הייתי מלך, תמיד מלך." בזכות ההבנה הזו הוא בנה בית תפילה, בית כנסת, בכספי האוצר. הוא עשה בו שימוש טוב. בכל פעם שמישהו מגיע אל האוצר הפנימי שלו מתעוררת תפילה. זוהי משמעות הסיפור…

 [מתוך: אושו, אמנות המיתה – שיחות על חסידות (שנאמרו באשרם בפונה בין 11 לאוקטובר ל-20 בו, 1967), הוצאת גל, מהדורת 1999, פרק 7 עמוד 145]

הרהורים על אבלות אקזיסטנציאליסטית

בימי האבל הלאומיים, ברצוני להציע זווית אחרת של אבלות על חורבן בית-המקדש, זווית קיומית ואקטואלית, שאולי יותר קל להתחבר אליה, איש איש באמונתו ובמקומו האישי, ללא הבדל דת, גזע ומין.

ובכן, העולם המודרני וביותר הפוסט-מודרני המוכר לנו, מתאפיין במצב של בדידות, אובדן משמעות, וגעגוע מטא-פיזי אינסופי. כמו ביצירה הנודעת של אדוארד מונק, המהווה את אחת מסמלי המאה ועשרים; 'הצעקה', האדם המודרני ניצב לו עומד לבדו, בתחושת בדידות, ניכור ולבדיות, אוקיינוס החיים סוער וגועש סביבו, כשבלבו רק שממה, צעקה דוממת, וגעגוע אינסופי למשמעות. מונק כתב על היצירה ביומנו האישי, בשנת 1892: "וכך צעדתי לאורך הדרך עם שני חברייהשמש שקעה וחשתי במשב של מלנכוליההשמיים היו אדומים כדםעצרתי. נשענתי על המעקה, עייף כמוותהבטתי אל מעבר לעננים הבוערים, התלויים בשמיים כחרב וכדם מעל מפרץ הפיורד השחור-כחולחבריי המשיכו לצעוד ואני עודני עומד רועד מפחדחשתי צעקה גדולה, אינסופית המפלחת את הטבע".

העולם דומה לפאזל מעורבב, כשהתמונה הכללית מעורפלת, לא פתורה, ופלאית. כמו ספר קרוע, שדפיו מתגלגלים ללא סדר, והעלילה אינה ידועה, ללא התחלה וללא סוף. והדפים הקרועים מתגלגלים ברחבי העולם, עלעלים עלעלים, מקומטים ובלתי קריאים. 'וכמו ששמעתי, כי השי"ת עשה ספר והוא העולם, ופירוש על אותו ספר הוא התורה, כי התורה כמו מפרשת קניני השי"ת בנבראים' – רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רטז. 

במדרש על אברהם אבינו, מתואר העולם כ'בירה דולקת'. משל המסמל, כפרשנותו של המי השילוח, את העולם כהר-געש של תשוקה עמוקה הלוחשת בתוך הלב האנושי ל'שורש החיים', את הערגה הפנימית שיוקדת במעמקים, את 'הזעקה הבלתי מודעת למשמעות' כניסוחו של ויקטור פראנקל. ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו'. ר' יצחק פתח (תהלים מה) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם – מדרש רבה בראשית פרשה לט פסקה א. הבירה הדולקת היא חבית אפלה שבתוכה לוחשת להבה במעמקים, מחפשת, משתוקקת, מתגעגעת, אל הלא-נודע.

והאדם, בתהליך איטי מאבד את זהותו, את ישותו, את פניו שפעם נוצקו בצלם-אלוהים, והופך אט אט לגורילבוט (חציו גורילה וחציו רובוט). זהו האדם הפוסט-מודרני, או יותר נכון; הפוסט-אנושי. האדם חסר הנשמה, שאיבד את פניו, פני צלם אלו-הים. האדם חסר הזהות וחסר המיהות, האדם שאישיותו נעדרת, האדם שהוא כל-אחד ואף-אחד.

אפשר לראות בבית המקדש, מעין סמל וארכיטיפ אוניברסלי, למרכז ההוויה, מקור ההשראה של האנושות ממנו ינקו גדולי המשוררים וההוגים, נאד הדמעות של עלובי החיים, הכאובים והמיוסרים. הלא הוא המעין, אליו עורג והומה הלב האנושי, כמתואר בסיפור 'ז' בעטלערס' של רבי נחמן מברסלב; …ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין. וכל דבר יש לו לב. וגם העולם בכללו יש לו לב… וזה ההר עם האבן והמעין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם, וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעין הנ"ל, וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעין, בהשתוקקות גדול מאד מאד. וצועק מאד לבוא אל אותו המעין. וגם זה המעין משתוקק אליו… ואזי, סמוך לגמר היום, אזי מתחילים לטל רשות זה מזה (שקורין גיזעגינין) ומתחילין לומר חידות ושירים (שקורין לידער) נפלאים זה לזה. (באהבה רבה והשתוקקות גדול מאד מאד)… – סיפורי מעשיות – מעשה יג.

וכפי שכבר הראה יונג, הארכיטיפ של הבית המקדש, משותף וחוזר על עצמו בתיאורים שונים אצל כל הדתות, התרבויות והזרמים.

מעתה, האבלות היא על החורבן, על התמוטטותו של מגדל המוסר והערכים, על קץ האידאלוגיות, על העולם שנהפך לשומם ואפל, על הבדידות הכואבת, על הגעגוע והחיפוש שאינו יודע שובעה, על העדר הנוכחות האלוהית הממשית, על התום הבתולי שאיננו עוד, על הקטסטרופה האנושית שאין לה מזור ומרפא, על הסבל שאין לו טעם וסיבה, על הדרך ללא מוצא, ועל הקיום עצמו, שכיום יותר מתמיד – אבסורדי לחלוטין.

אפשר לראות בכך גם את המשמעות הפנימית של החורבן ההיסטורי והלאומי של בית המקדש. אך גם מי שאינו מזדהה מאיזה טעם שיהיה לסיפור ההיסטורי, יכול להתחבר לכך ממקום אישי ואקזיסטנציאליסטי לחלוטין.

***

בקרוב אפרסם רשימה נרחבת ומעמיקה הקשורה לרשימה זו ומהווה המשך לה, או יותר נכון רשימה זו מהווה הקדמה לרשימה הבאה, תחת הכותרת 'ויהי בימי הגורילבוט – על העידן הפוסט-אנושי, בעקבות 'הצעקה'. עקבו.

יהדות ופוסט-מודרניזם – ליום הזיכרון של הרב שג"ר

לכבוד יום הזיכרון של הרב שג"ר – שמעון גרשון רוזנברג, מההוגים היהודיים החשובים ביותר במאה ה-21, וככל הנראה ההוגה האורטודוקסי הראשון שהתמודד עם הפוסט-מודרניזם בצורה מעמיקה ורחבה, ברצוני לכתוב כמה מילים קצרות על האיש, ועל ההתמודדות היהודית מול הפוסט-מודרניזם. הנושא רחב ומקיף, אך הפעם אתייחס במילים קצרות בלבד.

לא מזמן קראתי את ספרו של הרב שג"ר, 'לוחות ושברי לוחות' – המנסה להציג הגות יהודית לנוכח הפוסט-מודרניזם, וסוקר תהליכים חברתיים פוסט-מודרניים בחברה האורטודוקסית בישראל.

כך הספר מתואר בכריכתו: 3767370-5377

"קץ עידן האידיאולוגיות הגדולות והאמיתות המוחלטות, שהוא ממאפייני הפוסטמודרניזם, מאיים לרוב על המחשבה הדתית, התופסת רעיונות כגון אלה כמפרקי זהות העלולים להחליש את המחויבות הדתית. העובדה כי רבים חיים כיום בתודעה פוסטמודרנית מקשה על הנחלת השקפת עולם סדורה בכלל, והדבר נכון פי כמה לגבי העולם הדתי שממהותו שואף להעניק משמעות לחיי הפרט והכלל בתוך מסגרת תבונית מסודרת. רוב הניסיונות לגשר על הפער הזה כרוכים בביטול הערך של המצב הפוסטמודרני ולמעשה בסוג של עצימת עיניים אל מול תכניו.

לא כן הספר לוחות ושברי לוחות, המתמודד באופן אמיץ ומקורי עם שאלות נוקבות שמעלה הפוסטמודרניזם; שאלות כגון ערך החיים הדתיים, מוסריות, דמוקרטיה, ציונות וניו אייג'. מחבר הספר,הרב שג"ר, הנמנה עם המקוריים ופורצי הדרך שבהוגי הדעות היהודיים בדורות האחרונים, אף טוען כי לא ניתן לקיים חיים דתיים ומוסריים שלמים בתקופתנו ללא אימוץ ביקורתי של חלק מתפיסות הפוסטמודרניזם. לדעתו, תפיסות אלה לא מביאות בהכרח התפרקות דתית וערכית אלא להיפך – ליצירת עולם דתי וערכי אותנטי ומלא חיוניות. הספר מכיל מענה של ממש למצוקות הפרט בראשית המאה העשרים ואחת ובד בבד פורש חזון חברתי עכשווי, רלוונטי מאין כמוהו.

הרב שמעון גרשון רוזנברג – שג"ר (1949–2007) היה תלמיד חכם ציוני והוגה דעות דתי אשר לימד את תורת החסידות וניהל דיאלוג עמוק עם  הפוסטמודרניזם. הוא השאיר אחריו כתבים רבים במגוון תחומי היהדות, אשר רואים אור בשנים האחרונות וחושפים את הגותו המיוחדת לקהל הרחב".

התמודדותו הכנה והאמיצה של הרב שג"ר עם הפוסט-מודרניזם ומגוון השאלות והלבטים שהיא מעלה לאדם הדתי, מעוררת התפעלות וראויה להערצה. הרב שג"ר לא הסתיר את נשמתו הקרועה בין העולמות, הוא לא הכחיש את המשבר ואת הקרע, ואף לא ניסה להתחמק מהתמודדות אישית, קשה ונוקבת, עם הסתירות בין אמונתו לבין ההגות הפוסט-מודרנית.

אך ביחס להגות היהודית שהרב שג"ר מנסה להציג כאלטרנטיבה ומענה מול הפוסט–מודרניזם, ניתן לומר שהשאלות משכנעות יותר מהתשובות. השאלות הקשות והמטרידות, נותרות ללא מענה רציני ומשכנע. הד הספקנות, הייאוש מהתבונה, והפסימיות, עולה מכל דף בספר, כשלעומתו נשמע רק הד קלוש ובלתי ומאולץ של ניסיון לתת מענה. מספרים על אחד הרבנים שאסר על תלמידו לעיין בספר 'מורה-נבוכים' לרמב"ם. לשאלת התלמיד מדוע לא, הלא הרמב"ם עונה על כל השאלות האמוניות בצורה רהוטה וברורה, ענה לו הרב; אם אכן תלמד את הספר בעיון מכריכה לכריכה, בטוחני שאכן אמונתך לא תיפגם ואדרבה רק תתחזק, אך מפחד אני שהשאלות ישכנעו אותך יותר מאשר התשובות…

ובכלל, הגות מקורית אמיתית, חייבת לנבוע מתוכה עצמה, לא להיות רק תגובה נגדית להגות אחרת. הרב שג"ר מנסה להתמודד מול ההגות הפוסט-מודרנית, להציג אלטרנטיבה, לתת מענה, – אך זה נדמה שהוא רודף אחריה ואינה משיגה. בשביל להעמיד אלטרנטיבה אמיתית ומשכנעת, עלינו למצוא הגות יהודית מקורית באמת, שאינה מתמודדת ישירות מול הפוסט-מודרניזם, ולא פותחה רק לעומתה, אך מהווה אלטרנטיבה למולה.

אמנם מתוך כותלי הספר ניכר שלא מדובר ב'הוגה תאורטי' היושב במגדל השן ודן בשאלות הזמן. אין ספק שהמחבר, ת"ח עצום ונערץ, התחבט קשות באותן שאלות, ונשמתו התגלגלה בכף הקלע של הספק והתהייה. זה לבד כבר מהווה חידוש מפתיע ומנחם. הידיעה שרב ת"ח חשוב ונערץ שכמותו התייסר בכף הקלע של אותן תהיות ומצוקות הטורדים את מנוחתם ואמונתם של דתיים אינטלקטואליים רבים, כבר יש בה שמץ של נחמה ואף יותר מכך.

הנה דברים שכתב הבלוגר יהודה גזבר, היום בדף הפייסבוק שלו:

היום, כ"ה בסיון, הוא יום פטירתו השישי של הרב שג"ר.

לא הכרתי את הרב שג"ר. אני דור שני לאנשים שידעו אותו, וגם בשיח אנחנו לא יושבים בקבוצות כל היום ולומדים את תורתו. לפעמים מצטטים אותו, לפעמים אומרים: היה כאן איש. היה יושב ליד החלון, משמאל לארון הקודש, ולומד גמרא. לפעמים אלחנן מספר סיפורים, ופעם בשנה עושים יום עיון ותלמידיו ממלאים את בית המדרש. לא הכרתי את הרב שג"ר, אני מסופק אם ראיתי אי פעם את פניו. ובכל זאת, אני מתגעגע.

אני מתגעגע ואיני יודע לְמה אני מתגעגע. צריך לדעת שכמו שרוח נושבת בחלון ובלבד שיהיה החלון פתוח, כך רוחו של הרב שג"ר נושבת מבין החרכים, מתפרצת במקומות הכי לא צפויים. פתאום אדם הולך ברחוב ואומר לעצמו שאפשר שיהיו הדברים מעולם. שבאמת אפשר. אולי בדוחק, אולי בקושי הלב, אולי רק להאחז באזלת-יד בקצה הממשות. שאפשר, גם אם זה רק בגעגוע. ואולי הגעגוע הקטן-גדול הזה, געגוע של לב (שבכלל לא ידע שיש בו לב) למעיין (שלא רצה להיות מעיין), הוא המקום היחיד שאפשר להיות בו בכל העולם הזה שבו אנו חיים.

זה לא געגוע אל החדות או הפלפול. זה לא הידע התורני או הכללי, זה אפילו לא החידוש. זה לדעת שאי פעם, פעם אחת בעולם דתי יודע-כל, היה רב שבאמת הרגיש את מה שאני מרגיש. רב שידע את אבדן המשמעות, ידע את הייאוש, את חוסר התוחלת, הרגיש את הכאב שבהחמצה וחוסר היכולת להגיד משהו בכלל. שהיה מישהו שיכל להושיט לך יד בעמידה מול התוהו. וגם אני עכשיו: איך לקמט את כל האור הזה לתוך כמה מילים. רק לשלוח אותם לאויר ולדעת שמי שיודע, יודע. שמי שמבין, מבין. 

בשורה משמחת ואופטימית אחת בכל זאת מופיעה בספר, והיא מעין חזון נבואי על העתיד:

"אני צופה בעתיד הלא רחוק התפרצות רוחנית בעלת עוצמה ומשמעות לא פחות מהתפרצות החסידות בתקופת הבעש"ט ותלמידיו. נכנה זאת חידוש הנבואה, רוח הקודש, או פיתוח כישורים רוחניים – המינוח אינו חשוב… אינני יודע האם יקום 'בעל שם טוב' חדש או שהמפעל החסידי המתחדש יהיה קולקטיבי, גם אינני יודע איזו צורה הוא יקבל, אך אמונתי רבה שהוא יהיה בעל משמעות ומשקל לא פחות מאשר החסידות הקודמת" [178].

כנראה שאחרי ניפוצו של 'מגדל התבונה' המודרני ע"י הפוסט-מודרניזם, מתאימה השעה להופעתו של 'אברהם אבינו' חדש…

 ***

אך לדעתי, ישנה הגות יהודית-חסידית המתמודדת בצורה מעמיקה ומקורית מול הפוסט-מודרניזם, ומציגה מענה על התהיות והמצוקות הפוסט-מודרניות בזמנינו. אותה הגות, הקדימה את זמנה, ופותחה עוד לפני שהפוסט-מודרניזם הפציע לעולם. אני מתכוון כמובן להגות האיזביצ'אית של בעל 'מי-השילוח'.

אך למרות ההתעניינות הרבה שפורחת לאחרונה סביבה, הן במחקר האקדמי והן בקרב בני הישיבות, הרי שההגות האיזביצ'אית עדיין לוטה בערפל. רובם של המתעניינים בה, נמשכים אל הרעיונות הרדיקליים והנועזים שלה, כמו פירושיה לחטאים המקראיים וכדומה, אך מפספסים את 'תורת החיים' הקיומית שלה, שדנה במגוון נושאי יסוד אקזיסטנציאליים, ומהווה אלטרנטיבה יהודית להגות הפוסט-מודרנית והתהליכים החברתיים בעקבותיה. נושאים כמו אמונה והחיים בצל הספק, אינטואיציה, אינדיבידואליות, מימוש עצמי, ועוד רבים, מקבלים אצלה פרשנות מקורית ומעמיקה.

בהשוואה למול אחיותיה – חב"ד וברסלב – שזכו לתפוצה רחבה בקהלים מגוונים, ואף להתייחסות מכובדת של המחקר האקדמי, הרי שההגות האיזביצ'אית דומה לשדה בתולית שלא נחרשה, המצפה ומחכה לגואל. הפוטנציאל שגנוז בה, כהגות יהודית-חסידית שאקטואלית כיום יותר מתמיד לאדם הפוסט-מודרני בן זמנינו, גדול לאין שיעור מזה של אחיותיה.

האמת היא שהרב שג"ר עסק בהגות האיזביצ'אית רבות, ואף התייחס אליה בספרו בעמוד 183:

'אני מאמין בקיומיות בנוסח מי השילוח, האדמו"ר מאיזביצא. האיזביצ'אי שואל שאלה מרחיקת לכת; אין זו השאלה האקזיסטנציאליסטית הקלאסית – מה הדבר אומר לי? ולא השאלה הדתית המקובלת – מהו רצון ה' המתגלה לי בדבר? אלא שאלה רדיקלית יותר – האם זו האמת? האם זהו באמת רצון ה'? זאת ועוד; השאלה נשאלת גם כאשר מדובר בקיום ההלכה עצמה. באופן כללי ההלכה בוודאי מבטאת את רצון ה', אולם באופן אישי זמני וקונקרטי, ייתכן שבמקרה מסוים מוטלת עלי החובה של 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'…

אך גם כאן, איזביצ'א מובאת בהקשר של האפשרות הדתית לחרוג במקרים מסוימים מכללי ההלכה, ההקשר בו מובאת איזביצ'א לרוב. אך ההגות האיזביצ'אית מתייחסת באופן מעמיק ורחב לאין-ספור מגוון נושאים נוספים הקשורים לפוסט-מודרניזם.

מתעתד אני לחשוף את מעמקיו של מעין השילוח האיזביצ'אי, לדלות ולהשקות ממימיו למבקשים ומחפשים הגות יהודית מקורית המתמודדת מול הפוסט-מודרניזם בצורה מעמיקה ומקיפה. מי ייתן ואזכה לממש את חלומי, ובקרוב.

 הרב שג"ר הינו 'אורח הכבוד' השני בבלוג, דוגמה לעוד לנשמה שהייתה תלויה בין השמים לבין הארץ, מתחבטת בכף הקלע של התהייה והספק המתמיד, בין האמונה למדע, בין מערב למזרח, בין התורה לתרבות העמים, בין הדת לחילוניות. בהתמודדותו האמיצה והכנה מול הפוסט-מודרניזם, הוא העמיד לנו גשר, או לכל הפחות שביל לקראת הגשר, גשר המיתרים המחבר בין העולמות.  

חסידים היו אומרים, שקדושתם של שברי לוחות גדולה מקדושתם של הלוחות. שברי הלוחות הם שבריה של התורה העליונה, שהעולם לא היה ראוי לקבלה. רבנים של 'לוחות הברית' כבר היו לנו ויש לנו דיים. אך רבנים של 'שברי לוחות' כמעט ולא קיימים. כזה היה הרב שג"ר, רב של 'שברי לוחות'.