אָמָּנִים מְחַפְּשִׂים מַשְׁמָעוּת

תופעת החזרה בתשובה בקרב אמנים, כחלק ממגמה אוניברסלית של הפנמה סובייקטיבית, כביטוי למשבר הקיומי של האדם הפוסט-מודרני ולכישלון הציונות לעצב זהות של ישראלי חדש, וכמסמנת תפנית במאבק בין הדת לחילוניות

א

א.

בימינו, האמנים מהווים סוג של נביאים מודרניים. הם אנשי החזון, נושאי דגל הרוח, מבקרי החברה ומוסריותה, מעוררי ההשראה, חוד החנית של התרבות. הם אמנם מעטי מעט, יחידי סגולה, אך השפעתם על החברה והתרבות היא רבה. המוטיב של האמן כנביא, מופיע בין היתר בספרו של וסילי קנדינסקי, מגדולי הציירים במאה העשרים, 'על הרוחני שבאמנות'. בחיבור זה משווה קנדינסקי את החיים הרוחניים של האנושות למשולש ספיריטואלי גדול הדומה לפירמדה כאשר לאמן ישנה שליחות להוביל את בני האדם האחרים אל פסגת משולש זה באמצעות שימוש בכישרונו. בקצהו של המשולש נמצאים רק מתי מעט, רק אלו שמביאים את ה"בשורה" הנשגבה לאנשים הרגילים האחרים. אמן אותנטי, זה היוצר אמנות מתוך "צורך פנימי", נמצא בקצה העליון של משולש נע. משולש דינמי זה מתקדם וחודר אל עבר העתיד. בהתאם, מה שהיה מוזר או בלתי מתקבל על הדעת אתמול, הוא רגיל ונחשב כדבר שבשגרה היום, ומה שנחשב כאוונגרד ומובן רק למעטים היום, יהפוך לדבר מקובל וסטנדרטי מחר. האמן/נביא המודרני עומד בבדידותו בקצה העליון של אותו משולש, ומגלה וחושף ראשון את המציאות שתהיה נחלת הכלל בעתיד.

וסילי קנדינסקי

וסילי קנדינסקי

משכך, כאשר כחמישים אחוז מהאמנים בארץ חזרו בתשובה או נמצאים בעיצומו של תהליך התקרבות ליהדות, הרי שלא מדובר בתופעה שולית הנוגעת אך ורק לאמנים עצמם וסביבתם, אלא מדובר בתופעה אשר לה השפעה עצומה על החברה והתרבות הכללית. כאשר הנביאים עצמם זונחים מאחורי גוום את מטענם התרבותי, את סביבתם הקרובה, את ערכיהם ואמונותיהם, ונושאים את פעמיהם לעבר הדת, היהדות והחסידות, תופעה זו אומרת דרשני. היא מלמדת על תופעה עמוקה הבוערת מתחת השטח, וסוחפת עמה את מיטב בניה וגיבוריה של התרבות החילונית. היא מלמדת על ייאוש עמוק וחיפוש משמעות שאינו מוצא תשובה מספקת בתרבות המודרנית. היא מלמדת על מגמה אוניברסלית של הפנמה סובייקטיבית, שאיפה לחיבור פנימי וחוויה רוחנית אישית.

תופעת ההתקרבות ליהדות בקרב אמנים ויוצרים ישראליים, היא אחת התופעות המרתקות בחברה הישראלית. עשרות אמנים ויוצרים מכל גווני הקשת, זמרים ושחקנים, מפורסמים וסלבס, חזרו בתשובה או נמצאים בעיצומו של תהליך התקרבות ליהדות בשלב כזה או אחר. התופעה הזו זכתה לפני תקופה לסדרה דוקומנטרית 'חוזרים קדימה' מאת הבמאי דן בן חקון (חוזר בתשובה בעצמו) ובהנחיית השחקן מאיר סויסה, המנסה לעקוב אחרי התופעה, להתחקות אחר התהליך הפנימי, ההתלבטויות והקשיים שעבר כל אחד מהם בדרכו, וכיצד הושפעה יצירתם עקב השינוי בתפיסת עולמם ובאורח חייהם.

כאמור, התופעה אינה תופעה שולית הנוגעת רק לסקטור המצומצם של האמנים המתקרבים ליהדות, אלא תופעה חברתית המשפיעה ישירות על כלל החברה הישראלית, שכן בשונה מגל החזרה בתשובה שהחל בשנות ה-70, שאמנים חוזרים בתשובה כמו למשל אורי זוהר התנתקו מהחברה החילונית ונעלמו אל תוככי הגטו החרדי, כיום האמנים החוזרים בתשובה אינם נטמעים בחברה החרדית ונעלמים מהרדאר, אלא ממשיכים לחיות ולפעול בחברה הכללית, ואף להשפיע עליה מבפנים. רק לאחרונה הופיעו בתוכנית 'הכוכב הבא' צמד החוזרים בתשובה האחים גת, שהוכיחו שניתן לחזור בתשובה, לגדל זקן ופאות, ללבוש שחורים וציצית, ובכל זאת לנגן מוזיקה מערבית בלב הפריים טיים הישראלי.

באופן כללי, סדרת 'חוזרים קדימה' מאכזבת למדי. היא שטחית, עושה למרואיינים חיים קלים ואינה שואלת את השאלות הקשות, ובעיקר רק מאזינה בפסיביות לסיפורי החיים של החוזרים בתשובה. חסר בה ניתוח מעמיק של התופעה המרתקת, היא אינה מפתחת תובנות חדשות בעקבות התופעה, וגם סיפורי החיים של המרואיינים המספרים על עצמם ועל תהליך חזרתם בתשובה, מלאים קלישאות נבובות הנאמרים כמנטרה נדושה החוזרת על עצמה. למרות זאת, מבין השיטין ומבין השורות של סיפורי החיים והראיונות, ניתן להציץ מבעד לחרכיה של התופעה ולהבינה לעומק.

ב.

התובנה העיקרית שאפשר ללמוד מהשיחות עם האמנים החוזרים בתשובה בסדרה, היא שהחזרה בתשובה בימינו, לכל הפחות אצל האמנים והיוצרים, לרוב אינה נובעת מתוך מניעים רציונליים אינטלקטואליים, מתוך ספקות ושאלות אמוניות, מתוך הגעה להכרה לוגית על קיומו של אלוהים וחובת קיום מצוותיו, אלא מתוך מניע אקזיסטנציאליסטי, מתוך חוויה פנימית עמוקה הנובעת מתוך שממון קיומי וחיפוש משמעות. במקום מסע פילוסופי של שאלות ותהיות אמוניות, קורסים והרצאות של ארגון ערכים, מספרים החוזרים בתשובה על מסע אישי של חיפוש משמעות קיומית, חיבור פנימי וחוויה רוחנית.

לאורך כל הסדרה, כאשר המרואיינים מספרים על עצמם ועל תהליך החזרה בתשובה, הסוגיה האמונית והפילוסופית כמעט ואינה מוזכרת כלל. אף אחד כמעט אינו מספר על לבטים אמוניים, על ספקות ושאלות רציונליות שהיו אמורים להוביל לחזרה בתשובה או לפחות להיות חלק אינטגרלי ממנה. במקום זאת, הם מספרים כל אחד בדרכו שלו, על חוויה פנימית של שממון קיומי, על תחושה של משהו שחסר בחיים, על תהליך נפשי של חיפוש משמעות ופשר לחיים. סוגיות פילוסופיות ולוגיות כמו הסתירות בין התורה למדע, תיאורית האבולוציה, או שאלת מוצא האדם וכדומה, אינם כלל מעסיקים את החוזרים בתשובה. מה שמעניין אותם, מה שמעסיק אותם, הוא רק החוויה הפנימית והסובייקטיבית של עצמם, שהיא ורק היא מניעה אותם.

דוגמה חדה ומפורטת יותר לתהליך חזרה בתשובה מעין זה, ניתן לראות בספרה רב המכר של נועה ירון דיין, 'מקימי'. לאורך כל הספר המספר את מסע חזרתה בתשובה, אין כלל התייחסות לשאלות אינטלקטואליות בנושאי תורה מן השמים, תורה ומדע, וכיוצא באלו, נושאים המאפיינים את הקורסים של 'ערכים'. בתשתית חזרתה בתשובה עומדת מצוקה קיומית עמוקה של חוסר משמעות בחיים, תחושה עזה של ריקנות ושממה תרבותית שאינה מעניקה סיפוק לנפש. דוגמה נוספת לחזרה בתשובה מעין זה, אפשר גם לראות בספרו של חתן פרס נובל לספרות, יצחק בשביס זינגר, 'החוזר בתשובה'. גם שם, תהליך החזרה בתשובה נובע מתוך ייאוש וסלידה מהתרבות המערבית ההדוניסטית, הגורמים למסקנה שהתרבות המערבית כולה שקר וכזב, ומביאה את גיבור הסיפור יוסף שפירא לשוב אל מורשת אבותיו ואל חיק הדת. (אגב, לזינגר עצמו היו הרהורי תשובה כל ימיו ובעיקר בסוף ימיו, כמו שמובא בביוגרפיה שלו).

ג.

מגמה זו, חורגת מההקשר היהודי-ישראלי, ושייכת למגמה תרבותית אוניברסלית ורבת עצמה המאפיינת את העידן הפוסט מודרני במאה העשרים ואחת, ומכונה על ידי הוגים וחוקרי מדעי החברה כצ'ארלס טיילור ואחרים, 'המפנה הסובייקטיבי הגדול של תרבות המערב'. מגמה זו מאופיינת בכך שהאדם נוטש את ההסתמכות על יסודות רציונליים ותבוניים, ומסתמך על התחושה הסובייקטיבית, החיבור הפנימי והחוויה האישית. במקום החיפוש אחרי נקודת עוגן חיצונית ואובייקטיבית, האדם החל לחפש נקודת משען פנימית, אישית וסובייקטיבית. במסגרת תהליך הפנמה זו, נטש האדם את הנאורות, את האידאולוגיות הגדולות, ואת האמת האבסולוטית, והחליפם בשאיפה לזרימה פנימית, בקשת אותנטיות, והסתמכות על האינטואיציה האישית. המפנה הסובייקטיבי מתבטא בכל תחומי התרבות והחיים, כאשר ססמאות כמו 'הלך אחרי לבך' 'היה נאמן לעצמך' 'לזרום עם החיים', השתרשו בספרות, במוזיקה, בקולנוע ובטלוויזיה, ובכל מקום. כחלק ממגמה זו ניתן לראות את פריחת הניו אייג' בכלל ותופעת הנאו-חסידות בפרט, המקדשים את האותנטיות ואת החוויה האישית, ומבכרים את הממד הסובייקטיבי והאינטימי של החוויה הדתית.

במענה לשאלת מגזין 'אודיסאה' 'מהו התהליך המשמעותי המתרחש כיום במערב?', תיאר ד"ר תומר פרסיקו את המפנה האמור, במילים הבאות:

"נימוק לעמדה מסוימת יכול להיות רציונלי, אמוני או אידאולוגי. אולם כשאדם מסביר לך שהוא לא מעוניין בהא או בדא מפני שהוא "לא מתחבר" לזה, אתה מבין היטב שהשארנו הרחק מאחור לא רק את המעטפת החמימה של הדת, אלא גם את עידן הנאורות ואת האידיאולוגיות הגדולות. הפנייה ל"חיבור" הפנימי, הבקשה לאותנטיות, התביעה מעצמנו "לזרום", החיפוש אחר החוויה כמטרה עליונה וההסתמכות החופשית על האינטואיציה – כל אלה תסמינים של התהליך המשמעותי ביותר המתרחש היום בעולם, שהצביעו עליו הוגים וחוקרים של מדעי החברה כצ'ארלס טיילור, ליונל טרילינג, רוברט בלה ואחרים. הוא מכונה "המפנה הסובייקטיבי הגדול של התרבות המערבית", ובמסגרתו מתוארת ההעמקה של המרחבים הפסיכולוגיים של האדם המערבי המודרני במאות השנים האחרונות, והעצמתם לכדי מקורות המעניקים לו נקודת משען פנימית למרחבי חייו כמעט בכל תחום".

למרות שכאמור מדובר במגמה אוניברסלית, בקרב אמנים ויוצרים המגמה הזאת בולטת יותר. בעוד האדם הרגיל והנורמטיבי שואף בעיקר לגמור את החודש, לגדל משפחה וליהנות מן החיים כפי שאפשר, הרי שאצל אמנם ויוצרים, שנחנו בנפש רגישה, הומייה ומשתוקקת, הרי שהשאיפה למשמעות, לאותנטיות ולחיבור פנימי, ניכרת ובולטת יותר. אמנים גם נוטים מטבעם להיות אאוטסידרים, למרוד במוסכמות חברתיות, לתהות ולחפש. מה גם שהאמנים והסלבס כבר הגיעו לפסגת התהילה לאור הזרקורים, ודווקא במרומי ההצלחה והתהילה, מתגברת תחושת הריקנות והשיממון הקיומי, מה שמביא לחיפוש אחרי משמעות, חוויה פנימית ורוחנית, כפי שלמשל מתואר בהרחבה בספרה של נועה ירון דיין, כוכבת טלוויזיה בעברה.

כתוצאה ממגמה זו, רובם של האמנים והיוצרים החוזרים בתשובה בימינו, אינם נטמעים בתוך החברה החרדית השמרנית, אלא מצטרפים לתנועת הנאו-חסידות, ובעיקר לחסידות ברסלב הסוחפת אחריה את מרבית אמנים והיוצרים החוזרים בתשובה, שם מתאפשרת ומסופקת להם חוויה דתית אינטימית וסובייקטיבית, יחד עם מרחב אישי ואינדיבידואלי ליצירה והבעה אמנותית. במיוחד מושכת דמותו של רבי נחמן מברסלב שהיה רב-אמן בזכות עצמו, שהגותו הסוערת וסיפורי מעשיותיו הקסומים, מעוררים השראה באמנים חוזרים בתשובה, וחלקם אף הופכים למשפיעים בעצמם המפיצים הלאה את מורשתו בקרב החברה הישראלית. בעבר היו מנסים החוזרים בתשובה להשתלב במסגרת החברה החרדית, ניסיון שהסתיים לרוב במפח נפש ואכזבה רבה. כיום, החוזרים בתשובה מקימים להם קהילות נפרדות, המתאימה להם ולמורכבות האישית שלהם. כך מתאפשר להם לשלב בין החוויה הדתית לבין חופש היצירה האמנותית, שילוב שאינו מתאפשר במסגרת החברה החרדית השמרנית והקונפורמיסטית.

קשה להפעיל שיפוטיות בנוגע לתופעה זו. מחד, התופעה מתאפיינת בהתעלמות מעיסוק בסוגיות ושאלות לוגיות בסיסיות ושאלות פוליטיות לאומיות, ומסתמכת אך ורק על האינטואיציה הפנימית, 'החיבור האישי' והתחושה הסובייקטיבית. ניתן לראות בכך רדידות מסוימת המתחמקת מהתמודדות רציונלית עם השאלות הגדולות. מאידך גיסא, קשה לזלזל בתופעה הנובעת מתוך כבשונה של הנפש, מתוך המעמקים של הנשמה, מתוך חוויה קיומית רבת משמעות. ובפרט בעידן הפוסט מודרני, לאחר שהאדם התייאש מן התבונה ומיכולתה להכריע את שאלותיו ומצוקותיו הקיומיות, ניתן להבין ללבם של אלה שמבכרים להסתמך על תחושתם הסובייקטיבית, גם ללא משען לוגי ואינטלקטואלי.

ד.

לתופעה זו השפעה רבה על החברה הישראלית. אסף ליבוביץ מהאוניברסיטה העברית, חוקר בעבודת הדוקטורט שלו את השילוב המתרקם בין רוחניות למסורתיות יהודית בקרב אומנים ואת תפיסה הישראליות המתגבשת כתוצאה מכך. הייחודי באומנים ישראלים הוא שהם תופסים עצמם כסיפור הצלחה ישראלי וכמגשימי החזון המערבי של הצלחה כספית, פרסום, מעמד חברתי והשפעה על השיח הציבורי. ליבוביץ טוען כי לפיכך, האומנים תופסים עצמם קודם כל כ'ישראלים', ומתקשים מאוד לראות את עצמם לפתע מסתגרים בתוך קופסה ממוסדת של 'מגזר'. סיפור חייהם של האומנים הפגיש אותם עם שורה של מגזרים תרבותיים בחברה הישראלית ולכן הם חשים שביכולתם לחבר בין קבוצות שונות ולהבין תפיסות שונות. אולם בה בעת, טוען ליבוביץ', האומנים חשים 'מהגרים במדינתם' כפי שמגדיר זאת העיתונאי צבי יחזקאלי, ובמקביל לתחושתם שהם מייצגי הקולקטיב הישראלי, הם חשים בדידות ויתמות, מבחינה זו שהם בעצם לא ממש בבית באף מגזר.

ועל אף שתופעה זו לכאורה נשארת במישור האישי ומבוססת על אינטואיציה ורגש פרטיים, הרי שהיא מבשרת על שינוי שיחי רחב בחברה הישראלית. אסף ליבוביץ' טוען במחקרו כי הבינאריה הכול כך מושרשת בשיח הפוליטי בישראלי בין דתיים לחילונים, בין ציונות לחרדיות, ימין ושמאל ואף בין מזרחיות לאשכנזיות (רבים מהנוהים אחרי חסידות ברסלב המזרח-אירופאית הם אומנים מזרחים שבמקביל מחדשים את היכרותם על המסורת הספרדית) מאותגרת על ידי קבוצת האומנים הזו. התופעה כבר מכניסה לשיח הציבורי בישראל תפיסות חדשות אודות הסכסוך היהודי-ערבי כמבוסס פער אמוני (וכאן טמון גם פתרונו), אודות היחסים בין קבוצות שונות בחברה הישראלית ואודות הישראליות כחוויה קולקטיבית שהרוחניות במרכזה. לכן על אף שהתופעה נדמית כשולית, אישית ואף אסקפיסטית, הרי שמיקומם החברתי של האומנים והשפעתם החברתית, מגבשים שיח חדש של ישראליות שמציב חלופה לוויכוחים ההיסטוריים שהמערכת הפוליטית בישראל מתחבטת בהם מאז קיומה. האומנים מציעים ישראליות המבוססת על יהדות, אמונה ורוחניות ולא על ריבונות, צבא ואזרחות. אולם במקביל לא זונחים את הפן האינדיבידואלי, על-מגזרי וא-ממסדי שבסיפור חייהם, שהוביל אותם במסעם הרוחני אל היהדות.

ה.

תופעת ההתקרבות לדת בקרב אמנים ויוצרים, מבטאת גם במידה רבה מגמה פוסט-ציונית מובהקת, גם אם המתקרבים אל הדת עדיין נאמנים למדינה, ובלבם פינה חמה לציונות. רבים מן האמנים מגיעים מלב ליבה של החברה הישראלית, והתקרבותם אל הדת מסמלת את כישלונה של הציונות הישראלית לעצב 'ישראלי חדש' ולכונן זהות ישראלית ללא הדת, המסורת והיהדות. במבט רחב יותר, מסמנת התופעה גם תפנית משמעותית במאבק בין הדת לחילוניות. הנהירה של אמנים ויוצרים אל חיקה של הדת, מסמלת את כישלונה של התרבות המערבית לספק אלטרנטיבה אמיתית לשאיפה העמוקה והבסיסית של האדם, היא השאיפה למשמעות. כאשר נביאי התרבות בכבודם ובעצמם משליכים מאחורי גוום את מטען התרבות החילונית, ומוצאים אלטרנטיבה חילופית בדת, הווי אומר שהתרבות המערבית כשלה לספק משמעות לחיים ואלטרנטיבה לדת.

אם בעבר המאבק בין הדת לחילוניות היה במישור האינטלקטואלי, הפילוסופי והתבוני, כמאבק בין האמונה לכפירה, כאשר כל צד מנסה להביא הוכחות וראיות לוגיות לצדקת דרכו, הרי שכיום המאבק הוא במישור הקיומי, הנפשי והפנימי, ובמגרש זה דומה כי הדת מובילה בהפרש ניכר. התרבות המערבית כשלה לספק אלטרנטיבה אמיתית למשמעות החיים, לתחושת סיפוק פנימי וחוויה רוחנית טראנסצנדנטלית. די בכך שארגון הבריאות העולמי של האו"ם מעריך שבשנת 2020 הדיכאון ידורג כמחלה השנייה בחומרתה אחרי מחלות לב, וקבע בכך את מגיפת המאה העשרים ואחת, בכדי להבין את עומק המשבר של האדם הפוסט-מודרני, השרוי בתוך יקום וקיום אבסורדי, חסר משמעות ופשר לחיים, בודד מיואש ומדוכא. לא פלא אם כך, שאמנים ויוצרים, מיואשים ומאוכזבים מהתרבות המערבית, ומוצאים את סיפוקם בחיקה של הדת, המספקת להם חוויה רוחנית, משמעות וסיפוק.

ההוגה היהודי-אמריקני רבי אברהם יהושע השל, כבר הבין שהמאבק האמיתי בין הדת לחילוניות, אינו במישור הפילוסופי והמדעי, כי אם במישור הקיומי והנפשי. וכך הוא כתב בספרו 'אלוהים מבקש את האדם', (מאגנס, ירושלים תשס"ג, עמוד 3):

'נהוג להאשים את המדע החילוני ואת הפילוסופיה האנטי-דתית בדחיקת רגליה של הדת מן החברה המודרנית ובהעמת זוהרה. נכון יותר להאשים את הדת עצמה בתבוסותיה. הדת שקעה לא משום שהופרכה, אלא משום שהפכה לבלתי רלוונטית, משעממת, מעיקה ותפלה. כאשר עיקרי הדת תופסים את מקומה של האמונה, כאשר מצוות אנשים מלומדה באה במקום עבודת האלוהים וכאשר ההרגל תופס את מקומה של האהבה, כשמתעלמים מן המשבר של ימינו בגין תפארתם של ימים עברו, כשהאמונה היא דבר העובר בירושה ולא מעיין מים חיים, וכאשר הדת מדברת רק בשמה של סמכות ולא בשם החסד – אז המסר שלה הופך לחסר משמעות'.

השל ומרטין לותר קינג במצעד משנת 1965

השל ומרטין לותר קינג במצעד משנת 1965

משכך, כל עוד החילוניות הציגה אלטרנטיבה לחיי המשמעות הדתית בדמות אידאולוגיות וערכים מודרניים, יחד עם העליונות המדעית, ומאידך הדת הייתה ממוסדת, שמרנית ומקובעת, נדמה היה כי הדת המסורתית שוקעת ומוכרעת על ידי החילוניות והמדע. אולם בעידן הפוסט-מודרני, עם תום עידן הנאורות והתמוטטות מגדל הערכים והאידיאלים המודרניים, בד בבד עם תהליכי התחדשות והתרעננות דתית היונקים השראה מתנועת החסידות, דומה כי הדת התעוררה שוב לתחייה, והיא סוחפת אחריה מחפשי משמעות המוצאים בחיקה מזור ומרפא לנפשם ההומייה והמשתוקקת. עדות לכך, ניתן לראות בתופעת החזרה בתשובה בכלל, ואצל אמנים ויוצרים בפרט, תופעה שרק הולכת ומתפשטת בהיקף מדהים (הבמאי ויוצר הסדרה, דן בן חקון, מעריך את היקף התופעה בכך שכ- 50% מהאמנים והיוצרים בארץ נמצאים בתהליכי חזרה בתשובה).

הנביא הפוסט מודרני פרידריך ניטשה, הכריז אמנם על מות האל, אולם 'הנקודה האלוהית' שבאדם (לא, אין כוונתי למונח הקבלי-חסידי דווקא. כוונתי למונח המשמש נוירו-ביולוגים כמו הנוירו-פסיכולוג הקנדי ד"ר מייקל פרסינג'ר ופרופ' רמצ'נדרן מנהל המרכז למוח ולהכרה באוניברסיטת קליפורניה, בבואם לתאר את האזור של האונות הצדעיות של המוח הקשורות לחוויות דתיות או רוחניות. ראו בהרחבה בספר 'אינטליגנציה רוחנית' מאת דנה זהר ואיאן מרשל, הוצאת כתר 2001, פרק חמישי) נותרה חייה ובועטת. אצל רבים, ובעיקר אצל אמנים ואנשי רוח, השאיפה למשמעות, עליה הצביע ד"ר ויקטור פראנקל כשאיפה העמוקה והבסיסית ביותר של האדם, אינה מוצאת את סיפוקה במסגרת התרבות המערבית, ובפרט אצל אמנים ויוצרים, אצלם אותה נקודה אלוהית השואפת למשמעות, ערה ותוססת.

ו.

ועוד הערת אגב על תופעת החזרה בתשובה בקרב אמנים ויוצרים, המשלימה את האמור. סביר מאוד להניח, שאילו אותם אמנים ויוצרים היו נולדים כחרדים מבטן ומלידה, הרי שהם היו יוצאים בשאלה. אותו קטליזטור פנימי המניע את חיפוש המשמעות, את המרידה במוסכמות חברתיות, ואת התשוקה למגע אינטימי עם האל, שעומד בבסיס החזרה בתשובה, הוא הוא זה שהיה גורם להם לצאת בשאלה מתוך החברה החרדית, המתאפיינת בקונפורמיות וטכנוקרטיות דתית. החזרה בתשובה מתאפשרת ומונעת רק בזכות כך שהחוזרים בתשובה נמצאים באזור הדמדומים הלימינאלי בין הדת ולחילוניות, כאשר מתאפשרת להם חוויה דתית, רוחנית ואינטימית, שאינה עומדת בסתירה להבעה ויצירה אמנותית, חופשית ואינדיבידואלית.

_______________________________________

המאמר התפרסם גם במוסף שבת של מקור ראשון, פרשת שופטים, 29,08,2014, הנה הקישור: , תשובה מחוויה – אבישלום שילוח.

מודעות פרסומת

לֶךְ לְךָ – האיז'ביצער, רבי נחמן ואושו; בעקבות מסעו של אברהם ופשר התשוקה אנושית

א

מעשי אבות סימן לבנים * העולם כבירה דולקת * הרצון כבסיס ההוויה האנושית * פשר הרצון בהגות המודרנית * כליון הנפש וגעגועי עולם * לך לך * הלב והמעין בהגותו של רבי נחמן מברסלב * האוצר והגשר * אושו מפרש את הרבי מפשיסחא

א

Return again, return again, return to the land of your soul
Return again, return again, return to the land of your soul
Return to what you are, return to who you are, return to where you are
Born and reborn again
Return again, return again, return to the land of your soul

תחזור שוב, תחזור שוב, תחזור לארץ של נשמתך.
תחזור למי שאתה, תחזור למה שאתה,
תחזור לאיפה שאתה נולדת ותיוולד מחדש.
תחזור שוב, תחזור שוב, תחזור לארץ של נשמתך.

– רבי שלמה קרליבך

 

א.     מעשי אבות סימן לבנים

סיפורו של אברהם אבינו, הוא סיפורו של המסע הרוחני הראשון בתולדות האנושות. אברהם היה המחפש הרוחני הראשון, הן מהפן התיאולוגי, והן מהפן האקזיסטנציאליסטי. וכפי שהאמינה החסידות סיפורי התנ"ך רלוונטיים לנצח, כאשר אמרו חז"ל; 'מעשי אבות סימן לבנים'; ומשכך מסעו של אברהם אבינו יכול לשמש כמודל של חיפוש רוחני האקטואלי לכל אדם גם כיום. רבי מרדכי יוסף מאיזביצ'א, בספרו 'מי השילוח', מעניק פרשנות מעמיקה, אקטואלית ומקורית למסעו של אברהם אבינו. בדבריו עולים שתי נקודות עיקריות; האחת: פירוש הציווי 'לך לך' כקריאה לאדם לשוב את אל עצמו ונשמתו, לחפור בעמקי הווייתו, ושם למצוא את נקודת החיים המיוחדת לו. והשנייה: פשר התשוקה והתהייה האנושית כקריאה פנימית מאת האלוהים לאדם. ברשימה דלהלן ננסה להתמקד בנקודה הראשונה, בתוספת הסבר והרחבה. ועוד חזון למועד להרחיב כראוי בנקודה השנייה.

ב.      העולם כבירה דולקת

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. - בראשית יב, א

"ויאמר ה' אל אברם לך לך וכו'. כתיב (ישעיה, מד', ג) "כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה". כאשר התחיל אאע"ה לבקש ולחפש אחר שורש החיים שלו, אחרי הבינו אשר כל חמדת עוה"ז לא יתכנו להקראות בשם חיים אמיתיים, כי כל חמדת עוה"ז הוא רק להסיר טרדות והמניעות, ואחרי אשר יתבטלו כל הטרדות מה יהיו גוף החיים אשר עליו נבראת העולם. וע"ז אמר לו הש"י "לך לך" היינו לעצמך, כי באמת כל דברי עוה"ז לא יקראו בשם חיים ועיקר החיים תמצא בך (ישעיה מ"א, טז) "ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל"…" – מי השילוח, ח"א, פרשת לך לך.

הפרשנות הקלאסית לחיפושו הרוחני של אברהם אבינו, מפרשת את מסעו של אברהם כחיפוש תיאולוגי ביסודו, חיפוש של שאלה מתמדת 'מי ברא אלה?. בשונה מכך, האיזביצ'ער מציע פרשנות אחרת, לפיה חיפושו של אברהם אבינו היה חיפוש אקזיסטנציאליסטי ביסודו, חיפוש אחרי 'שורש החיים'.

המדרש מתאר כך את מסעו של אברהם אבינו: ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו'. ר' יצחק פתח (תהלים מה) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם – מדרש רבה בראשית פרשה לט פסקה א.

אברהם, ראה את העולם כ'בירה דולקת'. הוא הביט לעבר תמונת המפה העולמית, והוא ראה אותה כ'בירה דולקת', משל המסמל את העולם כהר-געש של תשוקה עמוקה ל'שורש החיים'. אברהם ראה את התשוקה העמוקה הלוחשת בתוך הלב האנושי, את הערגה הפנימית שיוקדת במעמקים. הוא שמע את הזעקה הבלתי מודעת למשמעות. כמובן שכתוצאה מכך, התעוררה בו פליאה. תמונת העולם שנחשפה לפניו, עוררה אותו לשאול איפה הכל התחיל, לאן כל זה מוביל, לחפש את הפשר של היקום, את המשמעות של החיים. כשאתה מגלה את הערגה הפנימית, אתה מיד שואל אל מה אנחנו עורגים? מה הנפש מבקשת? לאן היא מתגעגעת? מהו המקור הראשון של היקום, המקור אליו אנו שואפים ומתגעגעים?

תהייתו של אברהם אבינו על 'שורש החיים', נוגעת ביסוד ולשד הקיום האנושי.

ג.      הרצון כבסיס ההוויה האנושית

הרצון עומד במרכז החיים, ביסוד תהלוכות-עולם. התשוקה, היא הנהר הזורם ומפכה בתוכיותם של החיים, מעליהם, תחתיהם וסביבם. השאיפה היא יסוד ההוויה, תמציתה ולשד הווייתה, פסגתה ותהומה, יופייה ואפלתה. הרצון הוא השורש של עץ החיים, על ענפיו, עליו ופירותיו. הוא לב החיים, לב העולם, פעימת-הכול. הוא הכינור העולמי, ממנו עולים הצלילים, הקולות, השירים, הדמעות, השוועות, התפילות, הצרחות, הרעשים, הבכיות. החיים מלאי געגועים, געגועים לאהבה, געגועים ליישוב הדעת ומנוחת הנפש, געגועים לעולם הרמוני.

כל יצירה, כל משב-רוח, כל משאת-נפש, כל תיקון וכל שבר, כל מעוף וכל צלילה, כל חלום וכל חזון-לב, כל אידיאל נעלה, כל הופעה בשמי החיים, מקורה ברצון, בחפץ, בשאיפה. הרצון בונה עולמות והוא מחריבם, הוא מוליד את האושר, את סיפוק-הנפש, אך גם את הצער, את המכאוב.  הדת וכל תופעותיה מקורם ברצון. הרצון הוליד את הצמאון לאלוקים, את הערגה לנסתר ולנשגב, את הכמיהה להתאחדות והתכללות באור אין-סוף, את התפילה, את געגועי הנפש הנצחיים לעילאי, לטהור ולקדוש. הישגי המדע, התקדמות האנושות, פיתוחי העולם, יסודם ברצון לפענח את רזי היקום, לשפר את איכות החיים, להתקדם הלאה. המלחמות עקובות מדם, המאבקים הסוערים, צחצוחי החרבות, קשקושי הקשתות, רעמי התותחים, גם הם מקורם ברצון. הרצון לשלוט, לנצח, למשול. גם פסגת היצירה אנושית, ההגות והתרבות על גווניה השונים, הספרות, הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, המוזיקה, השירה, האומנות, גם הם שורשם ברצון. הרצון להבין, לפענח, למצוא פשר לסבך נפשו של האדם, קיומו וחייו. להביע את המתרחש בעולמה של הנפש, תשוקותיה ויצריה, עליותיה וירידותיה, שמחתה ותוגתה, חולייה ורפואתה.

לרצון, פנים רבות, גוונים שונים, לבושים משתנים. הוא לובש צורה ופושט צורה, מחליף גוונים ומתגלה בפנים אחרות. יש והרצון פורש כנפיו ועולה אל-על, לרום-שמים, בדמות שאיפה לטוב, לחסד, להתעלות. ויש והרצון צולל לתהומות, לתחתיות-ארץ ובטן-שאול, בדמות תשוקה לרוע, לשפילות, לגסות. יש והרצון מתלבש בפרט, בדאגה אישית, צרה ומוגבלת, ויש והרצון מתגלה בשאיפה כללית, עולמית, חסרת גבולות.

 ד.     פשר הרצון בהגות המודרנית

אך מהו יסודו של הרצון? מהו השורש של מגוון השאיפות, התשוקות, הערגות, הכיסופים? מהו הרצון החפץ בכל אותם רצונות ומאויים?

שאלת פשר הרצון המניע את החיים, השאיפה הבסיסית והעמוקה ביותר, העומדת ביסוד הסתעפויות הרצון, הינה שאלה עתיקת יומין שהעסיקה הוגים רבים. מה מבקש האדם? אל מה הוא עורג, כוסף ומשתוקק? מהי פשר השאיפה המתמדת, המיית-הנפש, זאת שאינה פוסקת לעולם, היוקדת בלב האדם? תשוקותיו החיצוניות של האדם, רצונותיו וכיסופיו, גלויות וברורות לעין, אך מהי משאת-הנפש הפנימית והכמוסה, הערגה הבסיסית העומדת בלב החיים ובלשד תמציתם, זאת שמניעה ועומדת מתחת לכל אותם שאיפות, רצונות, מאויים, ערגות ותשוקות?

הוגים רבים ניסו לצלול את תהומות-הנפש, לחדור אל חביון-הלב, אל מעמקי ההויה האנושית, בכדי למצוא מענה לשאלה זו. יש מי שאמר, מבקש האדם את העונג, את ההנאה, את סיפוק יצירו ותאוות-נפשו במלואם. יש מי שאמר, מבקש האדם את הכח, חפץ הוא לשלוט ולהנהיג. והיה מי שאמר, שואף האדם למשמעות, ליציקת תוכן וערך לחייו.

אך למרות מאמצם לרדת אל נבכי נפשו של האדם, למרות רוב-תבונתם ועומק-חכמתם, נדמה כי כל אחד מהם ביטא רק צורה אחת מתוך המכלול השלם של נפש האדם, ענף מסתעף מתוך עץ החיים, גוון אחד מתוך התמונה המלאה של צלם-אנוש. הם אמנם צמצמו את מספרם העצום של מגוון הרצונות והשאיפות הרבים אשר בלב האדם, לכמה רצונות יסודיים, אכן עדיין עלינו לחפש את היסוד, את השורש, את הצד השווה העומד מאחורי כל אותם רצונות ושאיפות עמוקות, אשר לדעת אותם הוגים וחכמי-הנפש עומדים ביסוד רצון החיים האנושי.

זאת ועוד.

הוגים אלה ודומיהם, ניסו לחפש ולחקור אודות הרצון העיקרי, השאיפה היסודית והבסיסית, המניעה את ליבו של האדם וחייו. אך הם הניחו והתעלמו משלל הרצונות האחרים, הפחותים והטפלים, שגם הם ממלאים את לב האדם. הם חיפשו את הרצון העיקרי; אבל הם הזניחו את הרצון הכולל, המקיף וסובב את כל רבדי החיים, על מגוון הופעותיהם, הרצון הממלא כל שאיפה וכל תשוקה, כל רגש וכל תחושה, כל אושר וכל מכאוב, כל שמחה וכל צער. הם חיפשו את יסוד מגדל החיים האנושי, אבן-הפינה שהמגדל עומד עליה. אך הם לא חיפשו את החומר ממנו עשוי המגדל כולו, על כל פינותיו, חדריו והיכליו.

מהו הרצון, העומד ביסוד פעימת החיים? הרצון העומד ביסוד כל הרצונות והשאיפות, התשוקות והערגות, הנובעים ממנו? היש רצון המהווה מכנה משותף בין מגוון הרצונות למיניהם? הישנה שאיפה אחת, תשוקה אחת, משאת-נפש אחת המשותפת בין הרצון לכח ולשליטה, התשוקה לעונג ולאושר, השאיפה למשמעות, השאיפה להטבעת חותם, הרצון להשפיע, הצמאון לאלוקים, הערגה לאהבה, לאהוב ולהיות נאהב, כל אלה ודומיהם, הרבים כחול הים?

היטיב לתאר פליאה זו, רבי הלל צייטלין הי"ד, בספרו 'על גבול שני העולמות:

כִּלְיוֹן-הַנֶּפֶשׁ וְגַעְגּוּעֵי-עוֹלָם

"מֵאַיִן הַגַּעְגּוּעִים הַקּוֹרְעִים אֶת הַלֵּב, הַהֶמְיָה אֲשֶׁר לֹא תִּתֵּן דּוֹמִי לָאָדָם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה? מֵאַיִן הַצִּמָּאוֹן אֲשֶׁר יַרְגִּישׁ כָּל אִישׁ בַּעַל נֶפֶשׁ, צִמָּאוֹן עוֹלָמִי, צִמָּאוֹן הַשּׁוֹתֶה אֶת לְשַּׁד הָאָדָם, צִמָּאוֹן אֲשֶׁר כָּל הָאוֹצָרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כָּל הָעֹנֶג, הַטּוֹב וְהַיֹּפִי שֶׁבָּעוֹלָם, לֹא יַרְוֵהוּ אַף בִּמְעַט מִן הַמְּעַט? עַל מַה יֶהֱמֶה לֵב הָאָדָם? אֶל מַה הוּא שׁוֹאֵף כָּל כָּךְ? אֶל מַה הוּא עוֹרֵג? מַה הוּא מְבַקֵּשׁ? וּמַה הוּא זֶה הַמּוֹסֵךְ בְּלֵב הָאָדָם תּוּגָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, 'מָרָה שְׁחוֹרָה', אֲשֶׁר כָּל שִׂמְחָה שֶׁבָּעוֹלָם לֹא תְּגָרְשֶׁנָּה, אוֹ יוֹתֵר נָכוֹן – שֶׁפּוֹרֶצֶת וְחוֹרֶגֶת מִמִּסְגְּרוֹתֶיהָ דַּוְקָא בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה הַיּוֹתֵר עֲצוּמָה?

וְעוֹד: מִי שֶׁשָּׂם לֵב אֶל טֶבַע הַגַּעְגּוּעִים, מִי שֶׁהִסְתַּכֵּל הֵיטֵב אֶל תּוֹךְ עַצְמוֹ, אֶל הַגָּנוּז וְטָמוּן בְּכִלְיוֹן נַפְשׁוֹ, הוּא יֵדַע, כִּי לֹא אֶל מַה שֶּׁכָּאן אָנוּ מִתְגַּעְגְּעִים, כִּי אֶל מַה שֶּׁלֹּא כָּאן, אֶל מַה שֶׁאֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְכַנּוֹת בְּשֵׁם, אֶל מַה שֶׁלֹּא יָחוּלוּ עָלָיו אֹמֶר וּדְבָרִים. יֵשׁ אֲשֶׁר טוֹעִים הִנְנוּ וְחוֹשְׁבִים, שֶׁעִקָּר חִשְׁקֵנוּ הוּא אֶל אֵיזֶה דָּבָר חִיצוֹנִי, וְאוּלָם כֵּיוָן שֶׁנִּמְלָא חִשְׁקֵנוּ, כֵּיוָן שֶׁהִשַּׂגְנוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁחָשַׁקְנוּ בּוֹ, מִיָּד אָנוּ רוֹאִים, כִּי בְּעִקָּר לֹא אוֹתוֹ חָפַצְנוּ, לֹא אֵלָיו עָרְגָה נַפְשֵׁנוּ, כִּי אִם אֶל אֵיזֶה דָּבָר אַחֵר. וְהִנֵּה הִשַּׂגְנוּ גַּם אֶת הַדָּבָר הָאַחֵר הַהוּא – וְהָעֲרִיגָה לֹא חָדֵלָה. מִתְחַבְּטִים אָנוּ בְּתַאֲווֹת וּתְשׁוּקוֹת אֵין קֵץ – וְהַצִּמָּאוֹן אֵינוֹ פּוֹסֵק בִּמְעַט מִן הַמְּעַט. הֱוֵה אוֹמֵר: לֹא אֶל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּחִלָּה וְתִכְלָה, מַשֶּׁהוּ מֻקָּף וּמֻגְדָּר בְּטִבְעוֹ וְקָרוֹב לְחוּשֵׁינוּ וּתְפִיסָתֵנוּ אָנוּ מִתְגַּעְגְּעִים, כִּי אִם אֶל מַה שֶׁאֵין לוֹ תְּחִלָּה וְתִכְלָה, שֶׁנִּמְצָא מֵעֵבֶר לְכָל הַגְּבוּלִים. מֵעֵבֶר לְכָל הָ'אֱנוֹשִׁי' וְהַ'טִּבְעִי', מֵעֵבֶר לְכָל הַ'יֵּשׁ' וְהַ'קַּיָּם' וְהַנִּתְפָּס…"

ה.     לך לך

התשובה של האלוהים לשאלתו של אברהם, הייתה; לך לך. לך. לאן? לך. לכאורה זוהי תשובה פרדקוסלית. כיצד ניתן ללכת אל עצמך? אבל הפירוש הפנימי הוא, לך אל עצמך. אליך, חפש את עצמך. כנס פנימה, אל מערת לבבך, שם שוכנת נשמתך. כשתכנס פנימה, תמצא את שורש-החיים שלך, את מעיין-החיים הנובע בך. חתור וחפור אל עמקי הווייתך, שם שוכנת נשמתך, חלק אלוה ממעל. שם נמצאת נקודת החיים המיוחדת שלך. שם מקור התשוקה, שורש השאיפה, יסוד הרצון. שם התשובה לכל הלבטים והשאלות.

התשובה האיזביצ'אית לשאלת פשר התשוקה האנושית מסתכמת בהכוונה לחתירה פנימית. אין כאן תשובה ברורה, אלא הפנייה להביט אל תוכיותה של התשוקה, לחשוף את מקורה הנפשי והפנימי, ושם לגלות את הנביעה הנשמתית המרווה את הגעגוע האינסופי. האיזביצ'ער הופך את לולאת התשוקה חזרה אל האדם עצמו, כאשר התשוקה משמשת כתמרור המכוון את האדם אל 'שורש החיים' שלו.

במילים אחרות, איזביצ'א עונה כך: האדם מחפש את עצמו, את 'שורש החיים' שלו, את הנביעה הפנימית של נשמתו. התשובה והפיתרון לחיפוש אינו במשהו חיצוני כלשהוא, אלא בשורשו של החיפוש עצמו הנטוע בעמקי הווייתו של האדם. הנשמה המתגעגעת אינה עורגת לגורם או למהות חיצונית כלשהיא, אלא היא מחפשת את עצמה, צמאה אל נביעתה הפנימית, כוספת למגע עם 'שורש החיים' שלה.

לדברי ה'מי-השילוח', יותר מאשר נפגש אברהם אבינו עם האלוהים הטרנסצנדנטלי, הוא נפגש את הנקודה האלוהית הגנוזה בקרבו, בנשמתו שהיא חלק אלוה ממעל, ודרכה הוא דבק באלוהות הממלאת וסובבת כל עלמין.

ו.       החוויה הדתית בעידן הפוסט-מודרני

מקימיחידושו העיקרי בדבריו של המי השילוח, היא בפרשנות האקזיסטנציאליסטית שהוא מעניק למסעו הרוחני של אברהם אבינו, בשונה מהפרשנות הקלאסית המפרשת את מסעו של אברהם כמסע תיאולוגי גרידא שמתמקד בשאלת 'מי ברא אלה'. כיום, בעידן הפוסט-מודרני, פרשנות זו אקטואלית מתמיד. בזמנינו נפוצה התופעה בקרב רבים מהחוזרים בתשובה, שבה האמונה אינה מתבססת על הוכחות לוגיות ובעקבות מסע אינטלקטואלי, אלא על חוויה קיומית אישית ופנימית. דוגמה לכך אפשר לראות בספרה רב-המכר של נועה ירון-דיין 'מקימי'. לאורך כל הספר אין כלל התייחסות לשאלות אינטלקטואליות בנושאי תורה מן השמים, תורה ומדע, וכיוצא באלו, נושאים המאפיינים את הקורסים של 'ערכים'. בתשתית חזרתה בתשובה עומדת מצוקה קיומית עמוקה של חוסר משמעות בחיים, תחושה עזה של ריקנות ושממה תרבותית שאינה מעניקה סיפוק לנפש. תהליך אישי מעין זה מאפיין את העידן הפוסט-מודרני בו האדם התייאש מהתבונה ומהיכולת שלה להגיע אל האמת, ומשכך מתבסס על חווייתו הקיומית האישית.

בעוד שהאמונה הקלאסית מתאפיינת במצב נפשי של יישוב הדעת, 'כשהאדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני' כהגדרתו של החזון-איש בספרו 'אמונה וביטחון'; הרי שהאמונה הפוסט-מודרנית הנובעת מחוויה אקזיסטנציאליסטית שונה והפוכה לחלוטין ומתאפיינת במצב נפשי סוער ומלא תשוקה. נכון אומנם שגם אמונה זו מותנית ב'נטייה דקה מעדינות הנפש' המכשירה את האדם לחוות את הנוכחות האלוהית, אכן נקודת המוצא ואבן-הפינה שונה שלה לחלוטין בכך שהיא מתבטאת בסער ובפרץ, בתשוקה סוערת וערגה יוקדת.

ז.       הלב והמעין בהגותו של רבי נחמן מברסלב

החיים כגעגועהתשוקה המטא-פיזית שאינה יודעת שובעה והגעגוע האינסופי העומדים בתשתית הקיום האנושי, מתוארים גם בסיפורי המעשיות של רבי נחמן, בתיאור חי ומלא סימבוליות. וכך סיפר רבי נחמן, סיפורי מעשיות סיפור י"ג:

"…ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין. וכל דבר יש לו לב. וגם העולם בכללו יש לו לב. וזה הלב של העולם הוא קומה שלמה עם פנים וידים ורגלים וכו'. אבל הצפרן של הרגל, של אותו הלב של העולם, הוא מלובב (בלשון אשכנז הארציקר) יותר מלב של אחר. וזה ההר עם האבן והמעין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם, וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעין הנ"ל, וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעין, בהשתוקקות גדול מאד מאד. וצועק מאד לבוא אל אותו המעין. וגם זה המעין משתוקק אליו… וחלישות השניה יש לו להלב מן גדל ההשתוקקות והגעגועים, שהוא מתגעגע וכוסף תמיד ומשתוקק מאד, בכלות הנפש, אל אותו המעין. וצועק וכו', כנ"ל. כי הוא עומד תמיד כנגד המעין הנ"ל, וצועק (נא גיוואלד) ומשתוקק אליו מאד כנ"ל. וכשצריך לנוח קצת, שיהיה לו אריכת הרוח קצת, (שקורין אפ סאפין) אזי בא צפור גדול ופורש כנפיו עליו, ומגן עליו מן החמה. ואז יש לו ניחא קצת. וגם אז, בשעת ניחא, הוא מסתכל גם כן כנגד המעין ומתגעגע אליו. אך מאחר שהוא מתגעגע אליו כל כך, מפני מה אינו הולך אל המעין? אך כשרוצה לילך ולהתקרב אל ההר, אזי אינו רואה השפוע, ואינו יכול להסתכל על המעין. ואם לא יסתכל על המעין אזי תצא נפשו, כי עקר חיותו הוא מן המעין. וכשעומד כנגד ההר אזי הוא רואה ראש השפוע של ההר, ששם עומד המעין. אבל תכף כשילך ויתקרב אל ההר אזי נעלם מעיניו ראש השפוע, (וזה מובן בחוש) ואזי אינו יכול לראות את המעין, ואזי תצא נפשו, חס ושלום. וכשזה הלב היה מסתלק, חס ושלום, אזי יתבטל כל העולם כולו. כי הלב הוא החיות של כל דבר. ובודאי אין קיום בלא לב, ועל כן אינו יכול לילך אל המעין. רק עומד כנגדו, ומתגעגע וצועק כנ"ל

…ואזי, סמוך לגמר היום, אזי מתחילים לטל רשות זה מזה (שקורין גיזעגינין) ומתחילין לומר חידות ושירים (שקורין לידער) נפלאים זה לזה. (באהבה רבה והשתוקקות גדול מאד מאד). וזה האיש חסד האמת הנ"ל יש לו השגחה על זה. וכשמגיע היום בסופו ממש להיות נגמר ונפסק, אזי זה האיש חסד האמת הוא נותן במתנה יום אחד להלב הנ"ל, והלב נותן היום להמעין. ואזי שוב יש זמן להמעין. וכשזה היום הולך ממקום שהוא בא משם, אזי הוא הולך גם כן בחידות ושירים נפלאים מאד. (שיש בהם כל החכמות) ויש שנויים בין הימים. כי יש יום אחד בשבוע ויום שני וכו'. וכן יש ראשי חדשים וימים טובים".

אולם רבי נחמן ראה בגעגוע מצב תמידי שאינו יכול לבוא על סיפוקו ואינו בא לידי מימוש לעולם. רבי נחמן האמין שהגעגועים הם פעימת החיים עצמם, דרך ללא יעד וסוף, אלא אדרבה הדרך עצמה היא היעד ואין בלתו. אצל רבי נחמן, החיים הם אוקיינוס של געגועים, שגליו גואים וגועשים תדיר ללא סוף. וכפי שכתב יהודה ליבס:

"במקום  הגשמתו של אידיאל, מציע רבי נחמן בכמה מקומות את הכיסופים עצמם. ההגשמה לא רק שאינה אפשרית, היא גם איננה רצויה, שכן בהגשמת תוכנם יתבטלו הכיסופים ויוחלפו בתוכן קבוע, מה שמנוגד לאידיאל הברסלבי של החידוש המתמיד. בכך מתקומם רבי נחמן גם כנגד הרציונאליזם המשכילי בן זמנו, ואף כנגד מחשבת ימי הביניים (ובראשה הפילוסופיה של הרמב"ם) שהעלתה על נס את המציאות הנצחית שבפועל, והעמידה אידיאל אנושי אחר וקבוע, שאליו יש לשאוף בכל זמן" – החידוש של רבי נחמן מברסלב, דעת 45, עמ' 100.

אולם איזביצ'א רואה בתשוקה והגעגוע כתמרור המפנה את האדם פנימה אל עצמו, אל חביון נשמתו; ושם למצוא את 'שורש החיים' שלו, ובכך להביא את התשוקה לידי סיפוק ומימוש. אצל איזביצ'א, גלי התשוקות והגעגועים אינם מתנפצים אל החוף וחוזר חלילה, אלא נושאים אל עצמם את האדם לעבר חוף מבטחים, לאי שקט ומרגוע.

אצל רבי נחמן, בין הלב לבין המעין, קיים פער אינסופי שאיננו ניתן לגישור. הלב מתגעגע ל'מעבר', לטרנסצנדנטלי, ל'אחר' האלוהי, ומסך המציאות מבדילה בינו לבין מושא תשוקתו וגעגועיו. אצל איזביצ'א, התשוקה והגעגועים מובילים ל'אני', והחתירה והחפירה בעומקה של התשוקה, מובילה את האדם להכרה ומודעות שהמעין קיים אצלו בקרבו, בחיק נשמתו; וממוססת את מסך הערפל בין הלב לבין המעין.  רבי נחמן הוא איש הלב, המתגעגע ללא סוף; האיזביצ'ער הוא איש המעין, מעין השילוח, המגלה את הנביעה הפנימית.

ראו עוד על הגעגוע בהגותו של רבי נחמן בספר הנפלא 'החיים כגעגוע', ידיעות ספרים, 2010.

ח.    האוצר והגשר

ביסוד תורה איזביצ'אית זו, עומד הסיפור הידוע על 'האוצר והגשר' שהיה מספר רבו של האיזיבצ'ער, רבי בונים מפשיסחא, לכל הצעירים שבאו בפעם הראשונה להסתופף בצילו ולדלות מתורתו. לסיפור שורשים וגרסאות רבות, ראה כאן אודות הגלגולים השונים של הסיפור.

 וזהו הסיפור:

"היה מרגלא בפומיה הרב הקדוש ר' חנוך העניך מאלכסנדר ז"ל, לומר בשם רבו הרב הקדוש הרבי ר' שמחה בונים ז"ל. שאמר אשר כל אברך בנוסעו פעם הראשון אל הצדיק, ולהסתופף בצל החסידים, צריך לידע המעשה מרבי אייזיק ר' יעקעליס מקרקוב, שבנה הבית הכנסת בקרקוב הנקרא בית הכנסת של ר' אייזיק ר' יעקעליס וזהו:

כי הר' אייזיק ר' יעקעליס חלם כמה פעמים שיסע לפראג, ושם סמוך לחצר המלך תחת הגשר יחפור בארץ וימצא אוצר גדול ויתעשר. הוא נסע לפראג ובבואו שמה הלך אל הגשר אשר אצל חצר המלך, אבל שם עמדו אנשי חיל ההולכים על המשמר לילה כיום, והיה ירא לחפור בארץ ולחפש במטמונים, אבל מרוב צערו כי עמל כל כך בדרך רחוקה, ועתה ישוב לביתו בחוסר כל, היה הולך כל היום סמוך לגשר אנה ואנה, תפוש במחשבותיו וכשחשכה הלך אל האכסניה לנוח, וביום השני וכן ביום השלישי שוב בא בבוקר בבוקר אל המקום הזה, וטייל שם כל היום, ולפנות ערב הלך לאכסניה. השר העומד שם בראש אנשי חיל שומרי ראש המלך, בראותו יום יום כי איש יהודי הולך שחוח ותוארו כעני המעוטף בצער ויגון, סובב סובב אצל הגשר כל הימים, קראו אליו ושאלו בדברים רכים: "מה אתה מחפש ועל מי אתה ממתין זה כמה ימים במקום הזה". סיפר לו כל הענין כי כמה לילות רצופים חלם כי כאן טמון אוצר גדול, ולמטרה זאת בא לפראג ברוב עמל וטורח. אז פתח השר את פיו שחוק ואמר לו: "האם היה כדאי שתיסע דרך רחוקה כל כך על ידי חלום, מי זה אשר יאמין לחלומות ?! הלוא גם אני בחלומי אמרו לי שאסע לעיר קרקוב ושם נמצא אחד הנקרא בשמו אייזיק ר' יעקעליס, ואם אחפור שם בבית היהודי אייזיק ר' יעקעליס תחת התנור וכיריים אז אמצא אוצר גדול, אבל הכי אתן אומן לחלומות אשר שווא ידברו, ולנסוע בשביל זה לקרקוב, ואתה עשית שטות כזה לבא לכאן?!". ויהי כשמוע רבי אייזיק ר' יעקעליס דברי השר הבין כי עיקר ביאתו לכאן היה למען ישמע דברים אלו ושידע כי האוצר נמצא לא כאן רק בביתו וכי עליו לחפור ולבקש במטמונים בביתו ושם ימצא האוצר. חזר ונסע לביתו וחיפש ומצא בביתו תחת התנור וכיריים את האוצר ונתעשר, ובנה בהונו הבית הכנסת הנודעת בשם בית הכנסת של ר' אייזיק ר' יעקעליס.

כן הדבר כל אברך צריך לידע כי על ידי בואו אל הצדיק והרבי, נתוודע לו שהאוצר אין לו לחפש אצל הרבי רק בביתו, ויהי בנוסעו לביתו שם יחפש ויחפור עד מקום שידו מגעת, ויגעת ומצאת תאמין כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו, אצלו ממש והבן". – שמחת ישראל, מאמרי שמחה, אות ל'

המסר העולה מתוך הסיפור דומה לרעיון שהובא ב'מי השילוח'. החיים הם חיפוש תמידי, אוקיינוס של תשוקה שאינו מפסיק לגאות ולגעוש. אולם האוצר האמיתי, שורש התשוקה, התשובה לכל התהיות, מצוי בפנים, במעמקיה של הנשמה. כאן גם מודגשת האינדיבידואליות של היחיד, שעליו לחפש את עצמו ולמצוא את האוצר הגנוז בו, ולא להסתמך על רבו.

ט.     האוצר של הרבי מפשיסחא מתחת לגשר של אושו

מעשה בעלם צעיר ומרדני, שלא מצאה נשמתו מקום ומנוח בבית אביו ומורשת אבותיו. קם אותו צעיר ונטש את דרך ישראל סבא, והחליט לצאת למסע חיפוש אחרי משמעות החיים, לחפש תשובות על שאלותיו ותהיותיו הקיומיות. באחת מתחנות מסעו, הגיע אל האשרם של הגורו הנודע אושו בפונה, הודו, כמו ישראלים רבים (כידוע, אחוז המחפשים הרוחניים הישראליים המסתובבים בהודו, גדול לאין ערוך וללא פורפורציה ממדינות אחרות). בהגיעו לפונה, נכנס מייד אל הרצאתו של אושו, הידוע בכישרונו הרטורי המהפנט את שומעיו. להפתעתו ולפליאתו, שמע את אושו מספר ומצטט מ…אדמו"ר חסידי ידוע, רבי בונים מפרשיסחא, לא פחות ולא יותר! ולא עוד, אלא שלא ציטט ממנו סתם אמרה או רעיון, אלא סיפור שמסרו המרכזי הוא, שלפעמים מחפש האדם את האוצר האבוד במחוזות נידחים ורחוקים, בעוד האוצר נמצא בביתו אותו נטש… בדיוק כמו במשל, מצא הצעיר את האוצר של הרבי מפשיסחא, אצל הגשר של אושו.

סיפור זה, ייתכן ולא התרחש במציאות, אך סביר מאוד שהיה עלול להתרחש. צעירים ישראלים רבים, מחפשים רוחניים, הסתובבו אצל אושו (אחד התלמידים שלו, שהפך לגורו בינלאומי בזכות עצמו, הינו ישראלי), ואושו באמת סיפר את הסיפור של הרבי מפשיסחא, והוסיף לו פרשנות מקורית משלו, המעניקה פרספקטיבה שונה ומעניינת על המשל ומסרו. אושו מסר שיחות על חסידות בשנת 1976 בין ה-11 לאוקטובר ל-20 בו, ובתוך דבריו סיפר את הסיפור על האוצר והגשר. פרשנותו ארוכה ונרחבת, ולהלן הובאו עיקרי ותמצית הדברים.

osho-viha-meditation

 וכך סיפר אושו:

"ר' בונם נהג לספר לצעירים שבאו אליו בפעם הראשונה את סיפורו של רב אייזיק בנו של רבי יקל בקראקוב…

לאחר שנות עוני רבות, בלי שנתערערה אמונתו באלוהים, הוא חלם שמישהו ציווה עליו לחפש אוצר תחת הגשר המוביל לארמון המלך בפראג. כשהופיע החלום בשלישית, הוא יצא לדרך בפראג. אולם הגשר היה נתון תחת משמר יומם ולילה, והוא לא העז להתחיל בחפירה. למרות זאת הוא הלך אל הגשר מידי בוקר, והסתובב מסביב עד רדת הערב.

בסופו של דבר פנה אליו מפקד המשמר שצפה בו, ושאלו בחביבות האם הוא מחפש משהו או ממתין למישהו.

רבי אייזיק סיפר לו את החלום שהביאו מארץ רחוקה.

מפקד המשמר צחק. "וכך כדי לרצות את חלומך בילית את נעליך כדי לבוא הנה? מסכן שכמותך. ואם להאמין לחלומות, לו האמנתי, כי אז היה עלי לנסוע לקראקוב ולחפור אוצר מתחת לתנור בחדרו של יהודי – אייזיק, בנו של יקל! ושוב הוא פרץ בצחוק. רבי אייזיק קד קידה, נסע הביתה, חפר אתהאוצר מתחת לתנורו ובנה את בית התפילה הקרוי בית הכנסת של רב אייזיק.

רבי בונם נהג להוסיף ולומר: קחו את הסיפור ללבכם, ועשוהו כאילו היה שלכם. יש משהו שאינכם יכולים למצוא בשום מקום בעולם, אפילו לא אצל הצדיק (כצ"ל, בספר נדפס בטעות: אצל אייזיק, אך בהמשך מובא הסיפור שוב ושם נכתב 'הצדיק'), אך יש בכל זאת מקום שבו תוכלו למצאו."

***

החיים הם חיפוש.

חיפוש נואש, חיפוש חסר תקוה, חיפוש אחרי משהו בלתי ידוע. וקיים מצב נפש מסוים, שבו כל מה שלא תקבל, לא יספק אותך. נראה האנושות נועדה להיות מתסכלת, משום שכל מה שאתה מקבל נהיה חסר משמעות ברגע שאתה מקבל אותו, ושוב אתה מתחיל לחפש.

החיפוש נמשך בין אם אתה משיג משהו ובין אם לאו. נראה שאין זה משנה מה יש לך, מה אין לך. החיפוש ממשיך בין כה וכה. העניים מחפשים, העשירים מחפשים, החולים מחפשים, הבריאים מחפשים, החזקים מחפשים, החלשים מחפשים, החכמים מחפשים, ואיש אינו יודע מה בדיוק.

צריך להבין את עצם החיפוש הזה. מהו ומדוע הוא קיים. נראה שקיים פער אצל בן האנוש, במחשבה האנושית. בעצם המבנה של התודעה האנושית קיים כפי הנראה חור שחור, אתה משליך דברים לתוכו והם ממשיכים להיעלם. נראה שדבר אינו יכול למלאות אותו. נראה שדבר אינו עוזר לו להתמלא. זהו חיפוש מאוד קדחתני. אתה מחפש בעוחם הזה, אתה מחפש בעולם הבא, לפעמים אתה מחפש בסף, בכוח, ביוקרה, ולפעמים אתה מחפש זאת באלוהים, בחסד, באהבה, במדיטציה, בתפילה. אך החיפוש ממשיך. האדם כפי הנראה עדיין נמצא בחיפוש.

החיפוש אינו מאפשר לך להיות כאן ועכשיו. משום שהחיפוש תמיד מוביל אותך למקום אחר. החיפוש הוא השלכה, החיפוש הוא תשוקה: מה שנחוץ נמצא במקום אחר. זה קיים, אך זה קיים במקום אחר. לא כאן במקום שאתה נמצא. בהחלט קיים, אך לא כאן ברגע הזה בזמן, לא עכשיו אלא במקום אחר. זה קיים שם, אז, לא כאן ועכשיו. זה ממשיך לנדנד לך; זה ממשיך למשוך אותך, לדחוף אותך. זה ממשיך וזורק אותך ליותר ויותר טירוף. זה משגע אותך, ואינו מתגשם לעולם.

שמעתי על מיסטיקנית סופית גדולה: רביה אל אדאוויה: ערב אחד מצאוה עוברים ושבים יושבת על אם הדרך ומחפשת משהו. היא הייתה אישה זקנה, עיניה היו חלשות והיא התקשתה לראות; אז השכנים באו לעזור לה. הם שאלוה; "מה את מחפשת?" רביה אמרה: "השאלה איננה לעניין. אני מחפשת. אם יש ביכולתכם לעזור, עזרו". הם צחקו ואמרו: "רביה, השתגעת, את אומרת שהשאלה אינה לעניין, אם לא נדע מה את מחפשת, איך נוכל לעזור לך?"  רביה אמרה: "שוב אתם שואלים שאלה שאיננה לעניין. מה זה נוגע לחיפושים שלי?" הם הפסיקו ואמרו: "אין ספק שהשתגעת." אמרה רביה: "בסדר רק כדי להשביע את רצונכם, איבדתי אותה בתוך ביתי." הם שאלוה: "אם כך מדוע את מחפשת כאן?" ומספרים שרביה אמרה: "משום שכאן יש יותר אור."

המשל הזה הוא משמעותי ביותר. האם שאלת את עצמך אי פעם מה אתה מחפש? לא. אפילו אם בכמה רגעי טשטוש רגעי חלום, אתה חש איכשהו מה אתה מחפש, לעולם אין זה מדויק. עדיין לא הגדרת זאת. אם תנסה להגדיר, ככל שזה יהיה מוגדר יותר תרגיש שאין צורך לחפש. החיפוש יכול להימשך רק מתוך ערפול, מתוך חלום. כשהדברים אינם ברורים, אתה פשוט ממשיך לחפש, נמשך על ידי דלף פנימי כלשהוא, נדחף על ידי דחיפות פנימית כלשהי. דבר אחד אתה יודע: אתה חייב לחפש. זהו צורך פנימי, אך אתה אינך יודע מה אתה מחפש.

ובלי שתדע מה אתה מחפש, איך תוכל למצוא? זה מעורפל. נדמה לך שזה כסף, כוח, יוקרה, כבוד, אולם אז אתה רואה אנשים מכובדים, אנשים רבי כוח, גם הם מחפשים. ואז אתה רואה אנשים עשירים כקורח, וגם הם מחפשים. עד יומם האחרון הם מחפשים. כך שעושר לא יעזור, כוח לא יעזור, החיפוש נמשך למרות מה שיש לך.

החיפוש חייב להיות משהו אחר. השמות האלה, החוויות האלה, כסף, כוח, יוקרה, הם רק כדי להעניק סיפוק לשכל. הם קיימים רק כדי לעזור לך להרגיש שאתה מחפש משהו, המשהו הזה עדיין אינו מוגדר, תחושה מעורפלת.

הדבר הראשון עבור המחפש האמיתי, עבור מחפש שנהיה עירני במקצת, מודע, הוא להרגיש את החיפוש. לנסח מושג חד וחלק של החיפוש. מה הוא? לחלץ אותו מתוך התודעה החולמת, לפגוש אותו בעירנות עמוקה, להביט לתוכו ישירות, להביט בפניו. מיד מתחילה להתרחש טרנספורמציה. אם תתחיל להגדיר את החיפוש, תתחיל לאבד את העניין בו. ככל שהוא מוגדר, הוא הולך ופוחת. ברגע שידוע בבירור מהו, לפתע הוא נעלם. הוא קיים רק כשאינך שם לב.

ואני חוזר ואומר: החיפוש קיים רק כאשר אתה רדום, החיפוש קיים רק כאשר אינך מודע. החיפוש קיים רק באי-מודעותך. אי המודעות היא שיוצרת את החיפוש.

כל החושים שיש לנו הם אקסטרוברטיים. העיניים נפקחות כל פי חוץ, הידיים נעות, מתפשטות כלפי חוץ, הרגליים נעות החוצה, האוזניים מקשיבות לרעשים, לקולות שבחוץ, כל מה שיש לך נפתח כלפי חוץ – כל חמשת החושים נעים בצורה אקסטרוברטית. אתה מתחיל לחפש היכן שאתה רואה, חש, נוגע. אורם של החושים נופל החוצה, והמחפש הוא בפנים.

החלוקה הזו חייבת להיות מובנת. המחפש הוא בפנים, ומכיוון שהאור הוא בחוץ, המחפש מתחיל לנוע באופן שאפתני למצוא בחוץ משהו שיספק אותו. זה אף פעם לא יקרה. זה מעולם לא קרה. זה לא יכול לקרות מטבע הדברים. משום שאם לא תחפש את המחפש, כל חיפושך הוא חסר טעם. אם אינך יודע מי אתה, כל מה שתחפש אינו אלא הבל, מכיוון שאינך מכיר את המחפש…

אם כל החיפושים נפסקו, ולפתע מתחוור לך שנותר רק דבר אחד לדעת, "מיהו המחפש הזה שבתוכי, מהי האנרגיה הזאת השואפת לחפש, מי אני?" אז מתרחשת הטרנספורמציה, כל סולם הערכים משתנה לפתע. אתה מתחיל לנוע פנימה.

ואז רביה כבר אינה יושבת על אם הדרך, ומחפשת מחט שנעלמה במקום כלשהו במחשכי הנשמה. ברגע שהתחלת לנוע פנימה, בתחילה חשוך מאוד, רביה צודקת. מאוד מאוד חשוך משום שחיים על גבי חיים לא היית בפנים, עיניך התמקדו רק בעולם החיצון.

…כך שאם לפתע אתה בא מבחוץ, ביתך נראה חשוך, אם אתה יושב מעט, החשכה נעלמת, יש יותר אור, העיניים מתרגלות.

במשך חיים רבים היית בחוץ, בשמש החמה, בעולם. וכך בהיכנסך פנימה, אתה שוכח לחלוטין איך להיכנס ואיך להתאים את עיניך. מדיטציה אינה אלא התאמת המבט, כושר הראייה, העיניים. בהודו זה מה שנקרא העין השלישית. זו אינה עין הנמצאת במקום כלשהו, זו התאמה, התאמה טוטאלית של ראייתך. אט אט החושך אינו חשוך יותר, אור רפה ועמום מתחיל להיות מורגש.

ואם אתה ממשיך להביט פנימה, זה לוקח זמן. בהדרגה, אט אט, אתה מתחיל לחוש באור יפהפה בפנים. אך אין זה אור תוקפני, אין הוא דומה לשמש; הוא דומה יותר לירח. הוא אינו בוהק, הוא אינו מסנוור, הוא מאוד קריר, הוא אינו חם, הוא מלא חמלה, הוא מרגיע, הוא מרפא.

אט אט כשתתרגל לאור הפנימי, תראה שאתה הוא המקור. חיפשת את המחפש. אז תראה שהאוצר הוא בתוכך, וכל הבעיה הייתה שחיפשת אותו בחוץ. אתה חיפשת במקום כלשהו בחוץ, וזה היה תמיד בתוכך. זה היה תמיד כאן, בפנים. חיפשת במקום הלא נכון, זה הכל…

 הדבר הראשון שיש להבין בקשר לסיפור הוא שזה היה חלום. כל השתוקקות היא חלום. וכל החלומות מרחיקים אותך מעצמך. זהו טבעו של חלום… במציאות אין חלומות, כך שמי שחפץ להכיר את המציאות חייב להפסיק לחלום…

זהו סיפור מאוד יפה, אמיתי מאוד, כך זה קורה בחיים. אתה מחפש במקום אחר את מה שכבר נמצא בתוכך. ר' אייזיק קד קידה, הודה לאיש ונסע הביתה… זהו המסע הדתי. לנסוע בחזרה הביתה…

האוצר ציפה לו במשך כל הזמן מתחת לתנור. באותו החדר הוא גם חלם שהאוצר היה במקום כלשהו בקרבת ארמון המלך בפראג. בחדרו שלו, בביתו שלו הוא היה, מחכה להתגלות. זה סמלי מאוד, האוצר שלך נמצא בך, אל תחפש אותו במקום אחר. כל הארמונות וכל הגשרים המובילים לארמונות הם חסרי משמעות; עליך ליצור את הגשר של עצמך בהווייתך שלך. שם נמצא הארמון. שם נמצא האוצר.

אלוהים אינו שולח מישהו לעולם ללא אוצר. הוא שולח אותך מוכן לכל מצב. כיצד אפשרי הדבר אחרת? כאשר אב שולח את בנו לנסיעה ארוכה הוא עושה את כל ההכנות. אפילו מצבים בלתי צפויים הוא מביא בחשבון, הוא עושה את כל ההכנות. אתה נושא את כל מה שאתה צריך. פשוט היכנס לתוך המחפש ואל תחפש בחוץ. חפש את המחפש. תן למחפש להיות המטרה של חיפושך.

זו הסיבה שרב אייזיק בנה את בית התפילה. זו הייתה התגלות כה עצומה, חוויה כה אדירה; "אלוהים הניח את האוצר במקום שבו הייתי תמיד. הייתי עני בגללי, לא הייתי עני בגלל רצונו של אלוהים. עד כמה שנוגע לו, הייתי מלך, תמיד מלך." בזכות ההבנה הזו הוא בנה בית תפילה, בית כנסת, בכספי האוצר. הוא עשה בו שימוש טוב. בכל פעם שמישהו מגיע אל האוצר הפנימי שלו מתעוררת תפילה. זוהי משמעות הסיפור…

 [מתוך: אושו, אמנות המיתה – שיחות על חסידות (שנאמרו באשרם בפונה בין 11 לאוקטובר ל-20 בו, 1967), הוצאת גל, מהדורת 1999, פרק 7 עמוד 145]