היוצאים בשאלה: נְשָׁמוֹת עַל גְּבוּל שְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת

 א

א.

הכאב, ההלם, האבל.

הכאב עדיין צורב, ההלם עדיין עמוק, האבל עדיין בעיצומו. הלב מרוסק, מסרב להאמין, לעכל שהנורא מכל קרה. משה, עלם צעיר וחינני שכל החיים היו לפניו, ואודיה, עלמה צעירה, אם לתינוקת חמודה, שניהם בשנות העשרים לחייהם, כבר אינם. עד לפני שבוע הם היו כאן עמנו, קמו בבוקר, צחקו ושוחחו, עבדו למחייתם, ועתה כבר אינם. לתמיד. הם לא נדרסו בתאונה, הם לא נרצחו בידי טרוריסטים. הם שמו קץ לחייהם. התאבדו. הם קיבלו את הקשה והנוראה שבהחלטות, ובצעד אחרון שאין ממנו חזור, החליטו לשים סוף לאותה טרגדיה אומללה ששמה חיים. וזהו. שתי נשמות יקרות ואהובות, שעד לא לאחרונה האירו בעולמינו, כבו פתע פתאום, ועלטה אפלה השתררה בלב כל מכיריהם. הפצע העמוק שנפער בלב פנימה, לא יגליד עוד לעולם. השריטה לא תתאחה, והחלל לא יתמלא.

לא העת להכביר במילים, ולא הזמן להטיח האשמות. לפעמים יש להבליג, לשתוק, ללבוש את אדרת הדממה. אולם בכל זאת, הכאב נורא ואיום, חשוף וצורב. וכאב שנותר בפנים, כידוע, מתפתח לזיהום. משכך, המטרה היא רק להביע את עומק המכאוב, לפתוח צוהר מבעד לחרכי אותם נשמות אומללות, לתאר במקצת את עולמם הקשה והנואש של אותה קהילה. אולי ייכנסו הדברים אל הלבבות, שמא יעוררו וישנו את הגישה והיחס אל אותם נשמות אבודות, גישה שלעיתים רבות בידיה חיים ומוות.

אין באמור להלן התייחסות לשני מקרים אלה ספציפית, ומיותר לציין שכל מקרה לגופו שונה בפרטיו; אלא לתופעה המזעזעת בכלליותה, הגובה מחיר דמים וקרבנות נורא. קהילת היוצאים היא מגוונת מאוד, יש בה אתיאיסטים שאיבדו את האמונה, יש בה כאלה שמאסו בדת החרדית, יש בה חוזרים בתשוקה, יש בה כאלו שמחפשים אלוהים אחר, אישי וסובייקטיבי, וכן הלאה. להלן לא אכנס לחלוקות והבחנות תת מגדריות, אלא לקהילה בכלליותה. לא התכוננתי לכתיבה, לא נברתי בספרים ובעיתונים, פשוט נתתי לקולמוס הלב להביע את שלו. הפוסט הזה נכתב בדם, ולא בדיו.

 א

ב.

על גבול שני העולמות

היוצאים בשאלה עומדים על הגבול הדק שבין שני העולמות; החרדי מחד, והחילוני מאידך, כשרק תהום פעורה מתחתם. קהילת היוצאים בשאלה, כפי שהם מכונים, אינה מוכרת לעומק. הסיבה נעוצה בכך, שמהמגזר החרדי הם נפלטו, יצאו ופרשו, ואילו למגזר החילוני עדיין לא התקבלו או התערו בתוכו. הם עזבו את החממה המשפחתית והחמים בה גודלו, את הבית המוגן והסגור, את החברה המלוכדת וחבריה, את התרבות והמורשת שעל ברכיה חונכו; ונזרקו אל תוכה של מציאות אכזרית, קרה ומנוכרת; אל תוך מערבולת של מאבק נואש על הקיום; אל תוך חלל אפל, שמום וריקני. רובם הם יתומים חיים שאיבדו אבא ואימא, משפחה וחברה, תרבות ומסורת. זהותם שבורם ומרוסקת, דרכם במשעולי החיים פתלתלה וסבוכה, ועתיד חייהם לוטה בערפל. הם חסרי כיוון, ללא הדרכה מכוונת, ללא תמרורי ניווט. הם חסרי זהות, חסרי בית, חסרי דרך. ילדים אבודים, תלושים, עקורים. הציבור החרדי מוקיע אותם, ודאי שאינו מבין לנפשם, ואילו הציבור החילוני גם הוא אינו מאיר פניו אליהם, מתוך חוסר היכרות, חוסר מודעות, והבדלי מנטאליות.

לכל ציבור וקהילה, פרנסים ועסקנים הדואגים לקיומו ולרווחתו. אולם קהילת היוצאים בשאלה, קהילה שכה סובלת ונואשת, היא כצאן ללא רועה. אף אחד אינו דואג להם, אף אחד אינו מודע למצוקותיהם, אף אחד אינו מושיט ידו לעזרה ותמיכה. העולם החרדי, ממנו נפלטו, דואג כמובן רק לאנ"ש האמונים אל התורה והמצוות בדרך ישראל סבא. את היוצאים בשאלה, הוא מוקיע בשאט נפש. ואילו העולם החילוני, אינו מכיר אותם. מפאת קשיי שפה, השכלה ומנטאליות, נותרים היוצאים בשאלה לרוב מחוץ למגזר החילוני, בפרט בתקופה הראשונה והגורלית של היציאה בשאלה. כך נותרים היוצאים בשאלה קרחים מכאן ומכאן. את העולם הישן הם הותירו מאחור, ואילו העולם החדש נשאר חסום בפניהם. מן החובה אמנם לציין את פעילותה של אגודת הל"ל, אולם פעילותה של עמותה חשובה זו, שאינה זוכה לתקציב ולסיוע מאת המדינה, קורסת מול העומס הרב.

כאשר יוצא או יוצאת בשאלה מתאבדים, אין הכוונה שהם קפצו למותם ממגדל רב קומות. פירושו של דבר הוא, שהחבל הדק העומד בין העולמות, עליו הם עמדו, נקרע מחמת כובד המשא. ומשכך, נפלו אל מותם. החבל הינו כה דק וחלש, שכאשר הלב כורע תחת משא הכאב, העצב והקושי, הבדידות והתלישות; נקרע החבל לגזרים, והעומד עליו צונח לתהום. לפעמים, הלב החלש והמיוסר, אינו עומד תחת כובד המסע אל החופש.

 א

ג.

השאלה היא כיצד שאר היוצאים בשאלה אינם מתאבדים

השאלה היא לא מדוע אותם יוצאים בשאלה וחבריהם התאבדו. השאלה היא כיצד שאר היוצאים בשאלה אינם מתאבדים, כיצד הם שורדים, כיצד הם ממשיכים לחיות. זו השאלה האמיתית. אולי השאלה אינה תקפה לכל היוצאים בשאלה, אולם היא תקפה להרבה מאוד מביניהם, בפרט בגיל צעיר ובתקופה הראשונית והגורלית של היציאה בשאלה. מציאות החיים השגרתית של מרבית היוצאים בשאלה, הרגשית, הנפשית והקיומית; כה קשה ומצמררת, עד שאיש זר שלא חווה על בשרו את התהליך, לא יהיה מסוגל להבינו. בדידות תהומית, תחושת תלישות עמוקה, נתק משפחתי, אובדן האלוהים ומשמעות החיים, מאבק על הקיום היומיומי הבסיסי, תחושת אשמה, דיכאון ומרה שחורה, טירוף הדעת, תיקים עבי כרס ומאבקים בבית המשפט על הילדים, כל אלה הם רק חלק ממגוון המצוקות הנוראות עימם מתמודדים היוצאים בשאלה. ולא רק שהם מתמודדים, אלא שהם מתמודדים לבדם. ללא הורים, ללא משפחה, ללא תמיכה קהילתית. הם עומדים לבד כעץ ערער מול הרוחות הסוערות והגלים הגועשים המאיימים להכריע אותם ואת נפשם הרצוצה. לפעמים הם עומדים בגבורה נדירה ועל-אנושית, ומצליחים לגבש עתיד וחיים, ולעיתים, למרבה הצער והכאב, התוצאה נוראה ומזעזעת, כפי שנוכחנו לראות. שאלתם של היוצאים אינה האם יש חיים לאחר המוות, אלא האם יש חיים לפני המוות. והתשובה לכך אינה פשוטה כלל. היא כואבת ועגומה עד מאוד.

כנאמר לעיל, אין בכוונתי להאשים, להפנות אצבע מאשימה למישהו. למרות שבאחד המקרים, לפחות, אפשר להפנות אצבע מאשימה ונוטפת דם לעבר המשפחה הקרובה של אחד הקרבנות. אבל כאמור, לא זו מטרתי ולא ארחיב על כך. המטרה היא לזעוק את הזעקה הנוקבת והמחרידה, 'מדוע שיוצא בשאלה לא יתאבד? מדוע?'. השאלה הזאת מנסרת בחלל, ללא מענה. במציאות האכזרית העכשווית, ובמצב הנתון לעת עתה, כאשר היוצאים בשאלה מוצאים את עצמם לבדם, ללא תמיכה ועזרה, הן מהסביבה המשפחתית והקרובה, והן מהגורמים הממשלתיים, אך כפסע הוא עד למקרה הבא. ההורים, המשפחה, החברים, המכרים, המדינה וגורמי הרווחה, כולנו אחראיים לכך. אף אחד לא יוכל לומר ידינו לא שפכה את הדם הזה. הלוואי והפוסט הזה, יפקח עיני עיוורים, ויסייע בהבנת התהליך הכאוב והמייסר אותו עוברים, כל אחד בדרכו, היוצאים בשאלה.

suicide

 א

ד.

הבדידות

הבדידות האיומה, עומדת בראש מצוקתם של היוצאים בשאלה. אל העולם הביאו אותם הוריהם, עטפו אותם ברוך, אהבה וחום, אולם מהרגע שהחליטו לצעוד בדרך עצמאית וחופשית, הם נותרים לרוב לבדם. לרוב, המשפחה מתביישת בכבשה הרעה והסוררת, העלולה חלילה לקלקל את שאר הילדים, או להזיק חלילה בשידוכים, ומנתקת קשר עם הילד הסורר. לפעמים המשפחה אינה ממש מנתקת קשר, אבל הקשר הופך להיות מאולץ, קריר וכאוב. אפשר גם להבין את הכאב של ההורים, את הצער והעוגמת נפש, אולם התוצאה הסופית היא שהילד, שרק עתה בקע מתוך הביצה, נותר לו לבדו. בודד. גלמוד. אתמול הוא עוד היה מסובב בהורים תומכים ואוהבים, במשפחה חמה ולבבית, בידידים וחברים, מתפללי בית הכנסת ומכרים מהשכונה, והיום הוא זאב בודד. אל המערכה הגורלית בחייו, בדרכו אל החופש וגיבוש עתיד חייו, הוא יוצא לו לבדו, ללא אף אחד, ללא תמיכה וללא עזרה.

קשה היא הבדידות, שהיא מביאה לידי טירוף הדעת. היא מכלה כל חלקה טובה בגוף ובנפש, צורבת ושורפת מבפנים, ומותירה נפש פצועה, מיוסרת ושבורה לרסיסים. גם בתקופה הכי רגועה ומאושרת בחייו, זקוק האדם לחברה, לאהבה, לידידות. זהו הטבע האנושי. על אחת כמה וכמה שבתקופה כה קשה, מייסרת וכאובה, כמו בתהליך היציאה בשאלה, שנזקק האדם כאוויר לנשימה פשוטו כמשמעו ליד חמה ומלטפת, לאוזן קשבת ותומכת, לנפש אוהבת ומבינה. ושעה שהוא נעדר מכל אלה, פלא שהוא נחנק? פלא שהוא מואס בחיים? אתמהה.

 א

ה.

קפיצה אל האוקיינוס, ללא לדעת לשחות

היוצאים בשאלה הם ילדים שקפצו אל אוקיינוס החיים הגועש, ללא לדעת לשחות. המנטאליות החילונית זרה להם, השכלתם לוקה בחסר, והם נעדרי כל ידע או הכשרה מקצועיים. הם כמו פליטים שברחו מארץ דמים, והגיעו אל ארץ נכר זרה, ללא ידיעת השפה, ללא הכרת המנטאליות, ללא ידע בסיסי הנדרש לחיים. אולם בעוד העולים מרוסייה זוכים לסל קליטה ונדיב במיוחד מאת המדינה, והפליטים מסודן נהנים מחסותם האצילית של פעילי זכויות אדם, הרי שהיוצאים בשאלה נותרים לבדם במערכה על חייהם. איש אינו מכיר בהם, איש אינו מודע למצבם הנואש, איש אינו מתנדב לסייע להם.

 חז"ל אמנם ציוו ואמרו 'חייב אדם ללמד את בנו אומנות', אבל הציבור החרדי בחר להתעלם ולהתכחש לצו זה. בבתי הספר ובישיבות החרדים לא לומדים לימודי ליב"ה בסיסיים. השכלה היא טריפה בעיניהם. גם בסמינרים לבנות בהם לומדים אנגלית ומתמטיקה בסיסית, הרי שההשכלה מסתכמת רק בידע בסיסי זה, ללא כל לימודים מקצועיים הנדרשים לקראת החיים. כך יוצא שהיוצאים בשאלה, הבוחרים לצאת מהמגזר החרדי, מוצאים את עצמם ביום בהיר ערום ועריה, ללא כל ידע בסיסי ונחוץ. עתה, בגיל בוגר, הם נדרשים להשלים פער השכלתי עצום, ולהתחיל הכול מכיתה א'. וזאת, כמובן, במקביל לכך שהם נדרשים לממן את עצמם בתנאים קשים ומפרכים. זהו פרדוקס, כי מצד אחד הם מחוסרי כל ידע וכושר מקצועי, ואינם מסוגלים למצוא עבודה ראויה ומפרנסת. אולם מאידך, הם אינם יכולים לממן לעצמם לימודים כל עוד אינם מצליחים לפרנס את עצמם. וככה הגלגל מסתובב לו, כמו מערבולת אינסופית.

images (1)

 א

ו.

אובדן האלוהים ואובדן משמעות החיים

בנוהג שבעולם, כאשר משפחה מאבדת את אחד מההורים, ונותרים בבית יתומים קטנים ועוללים, אין מי שלא ירחם על היתומים האומללים. כולם באים לנחם, לתמוך, להביע חום ואהבה. הקרובים מזדרזים להעביר את הילדים לטיפול פסיכולוגי ונפשי, שחס וחלילה נפשם הרכה לא תישרט בעקבות מות ההורה. כולם, הסבא והסבתא, הדודים והדודות, מכרכרים סביבם, מנסים להעניק חום ולעטוף ברכות ואהבה את היתומים המסכנים.

אולם ישנם ילדים יתומים, שאיבדו את היקר מכול, אבל אין שם על לב. אלה הם היוצאים בשאלה, שאיבדו את אלוהיהם. בעולמו של ילד או ילדה חרדיים, האלוהים הוא הכול. הוא בורא העולם ומחייה אותו בתמידות, הוא האב הרחמן, הוא השכינה הקדושה והרחמנית, הוא חונן הדעת, המרפא, הגואל, המפרנס והמכלכל, הגואל, השומע כל תפילה. הוא העוגן המרכזי של כל השקפת עולמם התמימה והטהורה. יום אחד, כל הבועה מתנפצת. האמונה התמימה נסדקת אט אט, נשברת לרסיסים. והרסיסים פוגעים בעמקי הנפש, שורטים וחותכים עמוקות. פתאום משמעות החיים, שכה הייתה ברורה ונהירה, לעשות רצונו יתברך שמו, הופכת לחידה חסרת פיתרון. פתאום החיים מאבדים את משמעותם, את תכליתם ומטרתם.

התהליך הפנימי של איבוד האמונה, אותו עוברים רבים מהיוצאים בשאלה, הינו תהליך קשה מנשוא. הקונפליקט הפנימי בו הם נתונים, הלבטים האמוניים, המאבק בין האמונה לכפירה, בין היצרים והתשוקות, מביאים לידי חיבוטי נפש וייסורי שאול. לא קל להתכחש לכל מה שגודלת עליו, לכל המסורת המקודשת עליה חונכת. אובדן האלוהים לעיתים גם עלול להביא לאובדן משמעות החיים בכלל. פתאום אין משמעות מוגדרת וברורה לחיים, פתאום הסבל נהיה חסר מטרה ותכלית, פתאום העולם כולו הופך להיות אפל וחסר פשר. אין עוד אל מי להתפלל, לפני מי לשפוך שיח, לפני מי להעתיר ולדמוע. אין עוד אמונה בהשארת הנפש ובחיי נצח, לא עוד אמונה כי 'הכול לטובה' ו'כל מה שעביד רחמנא לטב עביד'. כשהאמונה נסדקת, הנפש כולה נזדעזעת ונפצעת משבריה המנופצים של האמונה, שברים ורסיסים החותכים ושורטים עמוק בלב פנימה, ומותירים חותם בל יימחה. החכם מכל אדם, קהלת, כבר תיאר והביע מצב זה של ריק קיומי המוביל למיאוס החיים, כאשר אמר; 'וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ (ב, יז).

 א

ז.

האמיצים ולוחמי החופש

אי אפשר לסיים מבלי לציין את שבחם של היוצאים בשאלה. מדובר בקבוצה עילית של נפשות הנאבקות ונלחמות למען החופש להם הם זכאים, למען עצמיותם וחירותם, קבוצה שאינה הולכת אחרי העדר ואינה נכנעת למוסכמות, קבוצה של אמיצי לב ועזי רוח המחפשים את עצמם בעקשנות מפליאה, נדירה ומעלה השתאות. רק מי שמכיר מקרוב את הנפשות, יודע ומכיר את עומק נפשותיהם, רוחב ליבם ואומץ רוחם. הם ראויים לכל שבח והערכה. החברות האמיצה והשותפות העמוקה ביניהם, העזרה והתמיכה הדדית, המשפחתיות המלוכדת שביניהם, ראויה לצל"ש מיוחד.

זהו סיפורם העגום והטראגי של קהילת היוצאים בשאלה, על קצה המזלג. הלוואי וישפיעו הדברים על הקרובים אל אותם יוצאים, בני משפחה וחברים, מכרים וידידים. הלוואי ויהיו הדברים תמרור אזהרה על התופעה המחרידה ויימנעו עוד אסון ושבר. הלוואי ויאירו הדברים את עולמם הכה מיוסר של היוצאים בשאלה. מי ייתן והדברים ישפיעו לקבל את אותם נשמות מרדניות וכאובות באהבה ותמיכה ללא תנאי, כפי שהם, כדמותם וצלמם, ללא שיפוט וללא ביקורת.

יהיו הדברים לזכרם ולעילוי נשמתם של כל אותם נשמות טהורות, בודדות וכאובות; שנלחמו ונאבקו בדם ליבם, באומץ לב ובעוז רוח, למען חירותם, למען עצמיותם, למען חופשיותם; ונרם כבה בטרם עת למגינת לב אוהביהם ומכריהם. יהי זכרם ברוך.

באהבה, בכאב ובדמע, אבישלום שילוח.

הורד (1)

מודעות פרסומת