וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן– על אמנות, אמונה וחרדיות

א

הקרבה הרעיונית בין האמנות לאמונה, ומאידך הפער התהומי בין החרדיות לאמנות

א

פתיחת השלוחה החרדית של 'בצלאל' בשיתוף עם מרכז 'אמן', מעוררת תהייה; האם 'אמנות חרדית' אפשרית? האם ילכו האמנות והחרדיות יחדיו? למרבה הצער, דומה כי לעת עתה התשובה שלילית

 א

האמנות כראי של החברה * על אמונה ואמנות – אסף ענברי * האמנות בחברה החרדית * היחס החרדי לאמנות בסדרה 'שטיסל' * שתיים שהם אחת – חרדים על שום מה * קונפורמיות והיחס אל האינדיבידואל * חומת הבדלנות וההתגוננות * 'האמנות כשלעצמה אין בה ערך' – מדריך תורני לאמנות * נבואה המגשימה את עצמה * 'שמי הוא אשר לב' – מאבקו המיוסר של החסיד למען האמנות * יוצאים מן הכלל – חב"ד וברסלב ובעלי התשובה * האמנות בראי אדמור"י החסידות * מרכז 'אמן' לאמנות חרדית בשיתוף עם האקדמיה לאמנות ועיצוב 'בצלאל' * ביקורת וסיכום * הערת סיום * דוד מוכר את הכינור – שיר מאת יוסף עוזר

 

א

א

האמנות כראי של החברה

האמנות, מעבר להיותה השתקפות של האמן ונפשו, משמשת גם כראי והשתקפות של פני החברה כולה. היא מאפשרות הסתכלות חודרת ומבט פנימי אל תוך החברה, מעבר למציאות הרגילה הפרושה אל מול העין, ומספקת עדות אותנטית על אופייה, צלמה ודמותה, של החברה. בה באים לידי ביטוי גם אותם מראות, תופעות ותהליכים, חברתיים ותרבותיים, שאינם נגלים במבט ראשון, וקיומם נעלם ומוסתר מעין לא מזוינת. האמנות היא יונת דרור החופשייה וחפה מכל מחויבות ועול, מוסכמה ומסגרת, ומשכך היא משמשת כשופר של האינדיבידואל, החריג, השונה והמוזר, ומאפשרת הבעה של קולות שאינם נשמעים בדרך כלל. בהיותה כזאת, היא גם עלולה להיות לעיתים שופר לביקורת נוקבת על החברה, ביקורת מוסרית, תרבותית או פוליטית. אולם יותר משהאמנות היא ראי של החברה, הרי שהעדרה של האמנות מחברה מסוימת, מספרת הרבה יותר על אותה חברה. העדרה של האמנות מהחברה מסמלת את היותה של החברה קונפורמיסטית, אטומה ומסוגרת. חברה שאין בה ביטוי ושיח אמנותי, היא חברה שלא נשמע בה קולו של היחיד, חברה סטרילית שמדחיקה את החיים, חברה שחסרה את אותה נשמה יתרה שהאמנות מפיחה.

 א

על אמונה ואמנות – אסף ענברי

אסף ענברי, במסתו המעמיקה 'על שפת ההתגלות', הדנה בתשובה לשאלה 'מהי האמנות?', משווה ומזהה קירבה רעיונית עמוקה ומקבילה בין האמונה לאמנות ובין המאמין לאמן. לדבריו, שניהם, האמנות והאמונה, המאמין והאמן, עוסקים במשמוע המציאות, בהענקת משמעות קוהרנטית למציאות האקראית, הסתמית, הכאוטית. המציאות לכשעצמה, כפי שהיא נראית לנו בעין לא מזוינת, היא אקראית, מקרית, שטף מפוזר וסתמי, רצף שרירותי וכאוטי של מראות, פיסות מציאות, זמן ומרחב, שאין ביניהם קשר. המאמין והאמן, מתייחס אליהם כאל קומפוזיציה שאף אחד מפריטיה אינו מקרי, כאל מערך קוהרנטי מובנה ונושא-משמעות, שכל פריטיו רלוונטיים, הכרחיים, קשורים זה לזה ולאיזו משמעות כוללת העולה מקישורם.

"כ"אדם", הנחת-היסוד שלך אודות המציאות שסביבך, היא שיש בה מידה רבה של מיקריות. אתה מניח, אמנם, שבבסיסן של תופעות-המציאות פועלים חוקי-טבע כלשהם, ושחוקי-טבע אלה מאפשרים, אולי, מידה כלשהי של ניתוח סיבתי; אבל הנחת קיומו של "מבנה-עומק" זה, של חוקיות זו שבבסיס התופעות, אינה מבטלת את המיקריות של "פני-השטח" הגלויים לעין… היסוד המקרי (ה"טיכה", בלשון היוונים הקדמונים), מלווה את תפישת-המציאות שלך אלא אם תודעתך לוקה, כלשון הפסיכיאטרים, בבוחן-מציאות לקוי. אם תיתקל באדם הכופר בכך שישנה מידה של מקריות במציאות והתופש את המציאות כקומפוזיציה שכל פרטיה מקושרים והכרחיים כמות שהם, תגדירו כפאראנואיד: כחולה-נפש המייחס למציאות רמת-תכנון שאין בה, והתופש אותה – היות שאינו מכיר בשום מידה של קונטינגנטיות – כמערכת מובנית לחלוטין ומסבירת-כל. זהו, עבורנו, מעמדן של תיאוריות-הקונספיראציה למיניהן ושל שאר ה"הסברים" הגורפים, המפרשים את המציאות כאילו היתה טקסט (כלומר, מבע אחדותי של כוונת-יוצר). אבל ישנן שתי אופציות אנושיות מיוחדות במינן, שאותן אין אנו תופשים כמחלת-נפש, למרות שיש קירבה מאלפת בינן לבין הפאראנויה. האחת היא האמנות. השניה היא האמונה. וכפי שאבקש להוכיח להלן, השתיים אינן ניתנות להפרדה זו מזו…" (1)

"המאמין והאמן אינם סולדים מן ההסתתרויות (בניגוד למיסטיקן, הסולד מן המציאות הקונקרטית כי היא מסתירה, על פי תפיסתו, את הטראנסצנדנטאלי); הם אינם תופשים את ההסתתרות כניגודה המאוס של ההתגלות, אלא כמרכיב הכרחי, שווה-ערך, בדינאמיקה המהבהבת המכילה את שתיהן. מבקשי ההתגלות, המאמין והאמן – ולא במקרה גוזרת העברית, שפת דת-ההתגלות, את המלים "אמונה" ו"אמנות" משורש משותף – עוסקים במישמוע של המציאות, לא בפרישה ממנה…" (6)

" ההתרחשות האמנותית היא, אפוא, התרחשות דתית. היא אקט של אמונה מצידו של הצופה באובייקט (או הקורא בטקסט): האמונה בקיומה של תכנית, של תכלית, של כוונת-יוצר, מאחורי כל פרט ופרט באובייקט הנצפה או בטקסט הנקרא. אמונה – לא ידיעה. שום תכונה של האובייקט או הטקסט אינה כופה על הצופה או הקורא לראותו כאמנותי או ספרותי. הצופה או הקורא פועל בדיוק כפי שפועל האדם הדתי במערב: החלטתו לפרש את הניצב מולו כ"אמנות" או כ"ספרות" היא הכרעה אמונית, כלומר, סוג של דרישה, לא של "קליטה". הוא דורש מן האובייקט (או הטקסט) להפגין אירגון תכליתי טוטאלי שאין בו כל מקריות, וכל אימת שהאובייקט (או הטקסט) מספק דרישה זו, הדבר נחווה כהתגלות.

   העיגון המוסדי של ההתרחשות האמנותית, זהה אף הוא לעיגון המוסדי של הדת: כאן וכאן, לפנינו הכרה קולקטיווית בהיכלות-קודש (היכל-התרבות, המוזיאון, הספר), במעמד-כהונה (אוצרים, יוצרים, פרשנים) ובתשמישי-קדושה המופנים אל ציבור המאמינים. כאן וכאן, לפנינו אותו צורך אנושי בהתגלות, ואותו אקט אמוני הנחוץ לסיפוקו של צורך זה. האמונה אמונה על האמנות, והאמנות אמונה על האמונה…" (9)

תפילה - איזידור קאופמאן

תפילה – איזידור קאופמאן

 א

האומנות בחברה החרדית

לכאורה, הקרבה העמוקה והמהותית בין האמנות לאמונה, הייתה אמורה גם להתבטאות לא רק במישור הרעיוני והתיאורטי, כי אם גם במישור המעשי. צפוי היה שנחזה פעילות אומנותית פורייה ומלאת יצירה בקרב קהל המאמינים האמונים על האמונה. אולם התבוננות מקרוב במגזר החרדי, הנושא את דגל האמונה ומתיימר לייצג את קהילת המאמינים האותנטית, מגלה שלא רק שהפעילות האמנותית אינה זוכה בו למקום של כבוד והערכה, אלא שהיא אינה זוכה ליחס כלל. לא שהאמנות זוכה ליחס שלילי במגזר החרדי, אלא שהיא זוכה ליחס של התעלמות מוחלטת. היא פשוט אינה קיימת מבחינתם. 'אמנות חרדית' כמעט ואינה בנמצאת כלל.

החברה החרדית כמעט ולא הוציאה מתוכה אמנים חרדיים; ציירים, משוררים, סופרים או פסלים, מלבד קומץ זעום ובלתי ניכר. תחום הציור בציבור החרדי, למשל, מוגבל לציורי קומיקס בשבועונים לגיל הרך; התחום הספרותי גם הוא אינו מפותח, פונה בעיקר לשכבת הגיל הצעירה, ורמתו רדודה ושטחית. הספרות החרדית חסרת עלילה מעמיקה, דמויות מורכבות, ולרוב היא מגויסת להקניית ערכים המוכתבים מראש. אין בחברה החרדית שום שיח אמנותי, וההתעניינות באמנות שואפת בה לאפס. התחום האמנותי היחיד, שזכה ליחס של כבוד בחברה החרדית, הוא התחום המוזיקלי, וזאת בהשפעת תנועת החסידות שקידשה את השירה והמוזיקה כערך עליון בעבודת האל, והוציאה מתוכה יצירות מופת מוזיקליות. אולם מלבד זאת, נעדרת האמנות לחלוטין מהחברה החרדית.  גם האמנים החרדיים הבודדים, שאת מספרם ניתן למנות על כף היד, הם לרוב חוזרים בתשובה, שאת זיקתם האמנותית ינקו מימי עברם החילוני, וכפי שעוד נרחיב בכך בהמשך.

משפחה חרדית - צילום פרדריק ברנר

משפחה חרדית – צילום פרדריק ברנר

התעלמות זו, ללא ספק, אומרת דרשני. אם האמנות והאמונה כה קרובים זה לזה, מה הסיבה העומדת מאחורי התעלמות המגזר החרדי-אמוני מהתחום האמנותי? מדוע כה חרדים החרדים מפני האמנות? מה יש בה באומנות המרתיע את המגזר החרדי לעסוק בו? האם זו תופעה מקרית בלבד, או שמא יש בה סיבה מהותית והכרחית? להלן אטען שאין זו תופעה מקרית גרידא, כי אם תופעה הקשורה לאופיו המהותי של המגזר החרדי, והתעלמות זו מתחום האמנות קשורה בהכרח לתשתית קיומו האידיאולוגי של המגזר. הבנת התופעה נעוצה בהבנת יסודות תשתיתה של החברה החרדית ואופייה. כשם שהאמונה והאמנות, כדברי ענברי, קרובים זה לזה, כך האמנות והחרדיות רחוקים זה מזה כרחוק השמים מן הארץ.

 א

היחס החרדי לאמנות בסדרה 'שטיסל'

היחס השלילי של החברה החרדית לאמנות, מופיע ומתואר גם בסדרה המצוינת והמצליחה על החברה החרדית, 'שטיסל'. במרכז הסדרה, עומד סיפור-האהבה הנוגע ללב בין עקיבא החולמני (מיכאל אלוני) לבין אלישבע האלמנה פעמיים (איילת זורר). מוטיב די מרכזי המופיע לאורך הסדרה, הוא כישרונו האמנותי הלא-ממומש כראוי של עקיבא.

הקושי של עקיבא לבטא את כישרונו ולממשו מופיע וזועק לאורך כל פרקי הסדרה. מתחילת הסדרה, עקיבא כולו נבוך ומתבייש בציוריו ומנסה להסתיר אותם מסובביו שלא יתפסוהו בקלקלתו. הציור נתפס כמעשה ילדותי ונחות, שאינו מתאים רחמנא לצלן לבחור מבוגר בין עשרים.  בהתחלה עקיבא מצייר להנאתו כשהוא מחכה לפגישה עם נערה, וכשהיא מגיעה הוא מנסה להחביא את מחברת ציוריו מפניה. לאחר מכן שעקיבא מצייר בגן החיות ומסתיר את המחברת מאת ילדי החיידר עליהם הוא מופקד לשמור, וכן הלאה. כל הזמן מרחפת בחלל בעייתיות מסוימת של כישרון הציור של עקיבא, בעייתיות שלכאורה אין לה פשר והיא זועקת דרשני.

שטיסל

הסדרה 'שטיסל' על החברה החרדית

הרושם העולה מתוך הסדרה הוא, שבחור בעל כישרון ציור מפותח כמו עקיבא, במקום לזכות להערכה על הכישרון הנדיר לו זכה ולאפשר לו לפרוח ולממש את עצמו, תמורת זאת הוא  הופך לטיפוס דחוי מבחינה חברתית, והעיסוק היחיד שאביו מייעד לו, לבחור הבטלן והלא-יוצלח שלו, הוא שמרטפות על ילדי החיידר. האבסורד בהתגלמותו. והנה לנו התגלמות של האמן המתייסר, שהחברה אינה מכירה בכישרונו ומנסה למנוע ממנו להביע את יצירתו בצורה חופשית ובריאה.

הסדרה משקפת היטב את היחס השלילי שיש במגזר החרדי כלפי האמנות, אולם מה הסיבה לכך? מהם יש בה באומנות שהביא את המגזר החרדי להתייחס בצורה שלילית אליה? מדוע החרדיות כה פוחדת ונרתעת מהאמנות?

א

 

ב

שתיים שהם אחת – חרדים על שום מה

שתי תשובות בדבר שהם אחת. החרדיות, כחברה שמרנית ומסתגרת המנסה להינזר מהשפעת העולם והתרבות המערבית, המתירנית והקלוקלת בעיניה, פיתחה מנגנון הגנה שמרני ונוקשה, שמרכיביו העיקריים הם שניים. הראשון, הקונפורמיות המוטבעת בד.נ.א. של החרדיות ומונעת כל ביטוי אינדיבידואלי ואישי. והשני, הבדלנות הסטרילית והנוקשה המאפיינת את החרדיות וחוסמת כל מגע עם החיים שאינו עובר דרך הדתיות כפי שהיא גובשה ועוצבה במגזר. שניהם מהווים שתי צדדים למטבע אחת, שהיא חומת המסגרת השמרנית והמתגוננת מפני העולם והמודרנה, המונעת כל פרצה פנימית וכל השפעה מחוצה לה. לא בכדי נקבע שמה של החברה החרדית על שם ה'חרדיות'. הפרשנות הקלאסית מפרשת זאת על שם היותם חרדים לדבר ה', אולם לא ניתן להתעלם מהפרשנות הנוספת, והיא היותם חרדים מפני העולם והמודרנה. דומה כי פרשנות זו מתאימה והולמת יותר את החברה החרדית כפי שהיא מוכרת לנו. היא חרדה, מפוחדת, ועסוקה בעיקר בהתגוננות מפני השפעת העולם החיצוני והתרבות המודרנית. החומה השמרנית שהעמידה החברה החרדית אל מול העולם והתרבות המודרנית, מאפילה גם על החומה הסינית. היא בצורה, אטומה, חוסמת כל השפעה חיצונית אפשרית, חונקת וחוסמת כל ביטוי או פרץ של חתירה מתחת ליסודותיה.

 א

קונפורמיות והיחס אל האינדיבידואל

 הורד (1)החברה החרדית היא קולקטיבית במהותה, ומתאפיינת בקונפורמיות מוחלטת. היא מחויבת לדוקטרינת 'דעת-תורה', (עליה כבר כתב והרחיב ידידי ד"ר בני בראון), ורק חכמי הדור, עיני העדה, הם המוסמכים לדעת את האמת, את ההשקפה הטהורה. הם הם שומרי הגחלת, שומרי פך השמן הטהור. החברה החרדית אינה מכירה בקיומו האישי של היחיד, ואינה מאפשרת את ביטוי האינדיבידואלי של הפרט, שכן היא מאמינה שעל היחיד להיות כפוף להנהגה הרוחנית ולאורח החיים המוכתב על ידה. גם במישור הפרקטי, על כל צעד ושעל ישנם קודי-התנהגות ברורים, ממידת אורך החצאית לפי ס"מ, טלפון כשר וחסום, ועד משטר מחשבות הכופה את 'ההשקפה הטהורה'. כל חריגה, ולו חריגה מועטת, מהנורמה המקובלת, גוררת בעקבותיה השלכות חברתיות משמעותיות, כמו למשל איום באי קבלת הילדים למוסדות החינוך, ועד קשיים בשידוכי הילדים. כל מחשבה עצמאית ואינדיבידואלית המטילה ספק באמונה, בדעתם או בסמכותם של גדולי הדור, ב'השקפה' המקובלת מדור לדור, דינה כמחשבת כפירה הפסולה לחלוטין ויש לעקרה מן השורש.

לקולקטיביות זו, יש לציין, יש גם פן חיובי, והוא הקהילתיות החמה ומהלוכדת של החברה החרדית, המעוררת השתאות. תופעת הגמחי"ם וארגוני החסד הפזורים בכל קהילה ושכונה בחברה החרדית, העזרה ההדדית איש לרעהו, הביתיות והמשפחתיות החמימה, אין להם אח ורע. החברה החרדית חייה כמשפחה אחת גדולה וענקית, העומדת לימין חבריה בעת מצוקה.

מאידך, האמנות היא פסגת כושר ביטויו האישי של האמן האינדיבידואל, ביטוי שחף ומשוחרר מכל מסגרת ומחויבות כל שהיא. האמנות היא יונת דרור חופשייה, הר געש חסר מעצורים; שטח ללא גבולות, ללא כללים, ללא מוסכמות. האמן הוא, כדברי ביאליק, כחתן ביום חופתו הפטור מן המצוות כולם, ללא עול ומחויבות. האמנות היא הדרך שבה היחיד מביע את עצמו, את מבטו האישי ואת תחושתו הפנימית. היא גם עלולה להיות מרדנית, אוונגרדית, חתרנית, פרובוקטיבית.  בכל אמן טמון ובוער הרצון להמציא, ליצור, לצאת להרפתקה, להעז. הוא נאבק בין מסורת וחידוש, בין עבר והווה, בין כנפי דמיונו למציאות, בין ריאליות לספיריטואליות. האמנות היא אינדיבידואלית, אימפולסיבית, ספונטנית, פנטזיונרית ומשוחררת מכל חוק ומסגרת. היא מערערת מוסכמות, מנפצת סטיגמות, מתריסה וחצופה.

האמנות היא גם מסע אישי של חיפוש זהות. "הצורך ליצור", מסביר המלחין היהודי-אמריקני אהרון קופלנד, "הוא ביטוי עצמי; הצורך הבסיסי להבהיר את הרגשות העמוקים ביותר ביחס לחיים. אך מדוע אין המלאכה נשלמת לעולם? מדוע חייבים להתחיל הכל מחדש? הסיבה לצורך הכפייתי לשוב וליצור כל הזמן מחדש נעוצה, כפי שנראה לי, בכך שכל יצירה נוספת מביאה אלמנט של גילוי עצמי. עלי ליצור כדי להכיר את עצמי, ולפי שהכרה עצמית היא חיפוש בלתי נגמר, מספקת כל יצירה חדשה רק תשובה חלקית לשאלה 'מי אני?' ומעלה את הצורך להמשיך הלאה אל תשובות חלקיות נוספות ושונות".

אך טבעי הוא שחברה קונפורמיסטית וקולקטיבית תתייחס בחוסר אהדה ועד התעלמות ושלילה מוחלטת לאמנות. המסגרת מבקשת לתחום, לאחד, לכבול. ואילו האמנות מבקשת לפרוץ, להעז, לגעוש. האמן זקוק לחופש יצירה טוטאלי כאוויר לנשימה, ואילו החרדיות זקוקה לחומה גבוהה, יצוקה ואטומה, שתגן עליה. האמן, אויב הוא לה. הוא מאיים לערער על המסגרת האחידה, על הנורמה המקובלת. הוא מהווה סכנה שיש לנטרל אותה ולהרחיקה. הוא עלול להיות מורד, להצית מהפיכה, לפרוץ את המסגרת.

 א

חומת הבדלנות וההתגוננות

זאת ועוד. החברה החרדית, היא בראש ובראשונה חברה שעסוקה בהתגוננות מול העולם בכלל והמודרנה בפרט. אל מול העולם הגדול ושלל הפיתויים שהוא מציע, היא פיתחה חומת בדלנות הרמטית, קשוחה ושמרנית, המונעת מכל קרן אור חיצוני לחדור אליה. אל מול התרבות המודרנית פיתחה החרדיות מנגנון מרב עוצמה הכולל מגוון אמצעיים שתפקידם לשמור על הסטריליות של המגזר מכל השפעה חיצונית, כמו למשל: סביבת מגורים הומוגנית, קידוש הבורות ומניעת השכלה, קוד לבוש אחיד המגבש זהות שונה, צנזורה קפדנית על תכנים המופיעים בעיתונות החרדית, ועוד.  בהיותה כזאת, בדלנית ומתגוננת, ובעקבות החומה הבצורה המגנה עליה מכל השפעה חיצונית, איבדה החברה החרדית כל קשר ומגע עם היופי הטבעי והאסתטיקה של החיים. החיים, עקב ההנאה והחושניות שהם עלולים לספק, נהפכו למטרה ולאויב שממנו צריך להיזהר ולהתרחק. החברה החרדית הפכה למנותקת ועיוורת מול כל אותם ביטויים ישירים של החיים, גם אם הם לכשעצמם אין בהם פסול; אומנות, ציור, מוזיקה, בעלי חיים, וכאלה. היחס הראשוני והלא-מודע של החרדי המצוי לכל אלה הוא יחס של מרחק, של אי-שייכות, של חוסר רצון למגע והיכרות.

המונה ליזה - לאונרדו דה וינצי

המונה ליזה – לאונרדו דה וינצי

ואילו האמנות, כל תפקידה ומטרתה היא לתאר ולהביע את החיים, יפעתם וכיעורם, מעופם וצלילתם, אושרם וכאבם; את האהבה והשנאה, את היצר ואת הסיפוק, את החושניות  והרומנטיקה, את תהום הנפש וצידה האפל, ושאר כל הופעות וגלי ים החיים הגועש. משכך, עלולה האומנות להיות חצופה, בוטה ומתריסה. לא בכדי זכה העירום למעמד מרכזי בתולדות האמנות, שכן זו אחת ממטרותיה המוצהרות של האמנות, להביע את החיים האנושיים כפי שהם, ללא עידון, ללא שכבות חיצוניות, ללא לבושים והסתרות. היא מקלפת את הקליפה החיצונית, מנסה לגלות את המהות הפנימית הנסתרת.

משכך, החרדיות עומדת בניגוד גמור לאמנות. החרדיות מבקשת להסתיר, להדחיק, לכסות. היא מפחדת מהחיים, והיא מתאמצת להקים חומה גבוהה ובצורה מפני מה שהחיים עשויים לספק ולפתות, וכל מטרתה היא להתגונן מפני החיים. היא שואפת להציג עולם קדוש, טהור, מלא תום. עולם מצונזר, סטרילי ונקי, שאין בו מקום לכל כיעוריהם של החיים האנושיים. בניגוד גמור לכך, האמנות מבקשת לגלות, להביע, לפשט. היא שואפת למגע ישיר ובלתי אמצעי עם החיים כפי שהם, לקרוע את המסך המסתיר בפנינו את החיים. רצונה הוא לחתור, לערער, להתריס.

גם מהבחינה הפרקטית, מיותר לציין את בעיות הצניעות העלולות להיות ביצירות אמנות העוסקות בעירום ובמיניות, מתוקף היותה של האמנות משוחררת, חופשית וללא גבולות, וקיומם מהווה בעיה קשה לאדם החרדי שאמון על 'אוטובסי מהדרין' והורגל לצנזורה מוחלטת של כל ביטוי נשי ולו הקל ביותר בחייו. כך גם הבעייתיות הקשה שעלולים לגרום יצירות אמנות עם מוטיבים נוצריים וכדומה. אלה עלולים חלילה לנפץ ולערער את מצג העולם האמוני, הטהור והתמים.  ספרות חרדית, למשל, אינה יכול לתאר ולעסוק באהבה ורומנטיקה, ולו גם הטהורה והזכה ביותר ללא שמץ של כיעור וגסות, או בלבטים אמוניים אישיים, שכן אם תעסוק בכך אחת דינה להיות מוחרמת על ידי הרבנים והציבור.

 א

'האמנות כשלעצמה אין בה ערך' – מדריך תורני לאמנות

יתרה מזאת, חשוב להעיר, התרבות כולה מסומנת במגזר החרדי כשלילית, מכיוון ואינה עוסקת ישירות בעבודת האלוהים. החרדיות רואה בכל עיסוק שאינו עבודת האל או שאינו הכרחי לקיום הממשי, כשלילי וכביטול זמן לריק. היא אינה מכירה בצורך הנפשי להביע את ההסתכלות הפנימית, לתאר את החוויה האישית, לממש את כוח היצירה, כצורך קיומי בפני עצמו. גישה זו מובעת היטב ובתמציתיות בספר 'מדריך תורני לאמנות' מאת הרב יואל שוורץ, שם מסכם המחבר את היחס החרדי-תורני לאמנות במילים אלה:

'האמנות כשלעצמה אין בה ערך, ואף סכנות רבות יש בה, וחשיבותה היא רק כשהיא משמשת כאמצעי לעבודת ה'… ואם כן יש לומר, שביקור בתערוכות חייב להעשות רק לצורך לימוד מקצוע, או לימוד היסטוריה וכדומה… (מדריך תורני לאמנות, הרב יואל שוורץ, הוצאת דבר ירושלים התשנ"ב, עמודים 18, 26)

צירופם של מרכיבים אלה, המאפיינים את החרדיות, גורם ליחס השלילי והמתעלם של החברה החרדית אל האמנות. החרדיות, אינה יכולה להתקיים יחד עם האומנות. היא אויבת לה, ועלולה להיות איום פוטנציאלי שיחפור תחת יסודי קיומה. בספר 'כשניטשה בכה' אומר ניטשה: 'ייתכן וההשלמה עם המוסכמות מגבילה את היהודים יותר מאחרים – רדיפות מבחוץ מחייבות את העם הזה לדבוק יחד, עד כי ליחיד בתוכו אין סיכוי לצמוח ולעלות' (עמ' 215). נדמה כי את אותה הגדרה ניתן להחיל גם על החרדיות. חברה העומדת במגננה תמידית ובמערכה על קיומה, מחויבת להחיל קונפורמיות מוחלטת, עד כי ליחיד אין יכולת להביע ולממש את עצמו. נמצא כי אין אלו שני מאפיינים נפרדים, כי אם שתיים שהן אחת, קשורים ותלויים זה בזה.

 א

נבואה המגשימה את עצמה

לעיתים נבואת הזעם הפחדנית גם מגשימה את עצמה. כך למשל קרה עם אילן ברוך, חרדי שגדל במאה שערים, שאביו שלחו ללמוד אמנות ולסיור מוזיאונים באיטליה. בסופו של יום, הוא הפך לאמן מצליח, אך הוריד את הכיפה ויצא בשאלה.

בראיון למוסף שבת של מקור ראשון הוא אמר: "בגיל ההוא הרגשתי את הסתירה. זה לא התיישר עם כל הביקורת שהייתה בחברה מסביב כלפי האמנות, עם זה שיש לי מחשבות לנסוע לחו"ל וללמוד אמנות. ראיתי שזה לא הולך ביחד. לא יכולתי להיות גם וגם, הדת לא יכלה להיות חיצונית לי וגם לא האמנות. ידעתי שאם אשאר בחרדיות שלי, עולם האמנות לא יהיה פתוח בפניי באמת. אהבתי ללמוד תורה, אהבתי להתפלל ולקיים מצוות. הייתי מאוד מסור לזה, והרגשתי שזה ממלא אותי משמעות. לא הייתה לי החלטה לעזוב את הדת. המאבק בין שני המקומות היה פנימי, לא גלוי. הפעם הראשונה שבה נסעתי בשבת הייתה מאוד קשה. זה טבוע בי. אבל הטבוע הזה לא בהכרח תמיד אני, ורציתי לדעת מי אני. נכון שגדלתי בחברה החרדית, אבל מי אמר שזה אני? החלטתי לצאת למסע בעקבות עצמי. אני זוכר את עצמי יושב בבית הכנסת ואומר לאלוהים שאני רוצה לנסוע לאיטליה וללמוד שם אמנות, ושאלתי מה הוא אומר, אם זה בסדר. אני לא זוכר את התשובה שלו, אבל עצם השאלה מספיקה. השאלה הייתה חצי דרך החוצה". כך גם לגבי שאר האמנים שיצאו מהאורתודוקסיה בעבר, כמו מארק שגאל, בן משפחה חסידית הנחשב לגדול הציירים היהודים, חיים סוטין, מאוריצי גוטליב, ועוד רבים אחרים.

 א

'שמי הוא אשר לב' – מאבקו המיוסר של החסיד למען האמנות

שמי הוא אשר לב - חיים פוטוקהקונפליקט בין החרדיות לבין האמנות, מובע ומתואר היטב בספרו המרתק של הסופר היהודי-אמריקני חיים פוטוק; 'שמי הוא אשר לב'. גיבור הספר הוא אשר לב, ילד חסידי בעל נשמה של אמן, המשתייך לחסידות ליאדוב (חסידות בדיונית, שעוצבה בהשראת חסידות חב"ד, כעדותו של הסופר וכפי שקל לזהות), וניחן בכישרון ציור נדיר המפליא את כל רואיו. ואולם מתגלמת בו דמותו של האמן המתייסר, הנאבק לממש את כישרונו ויצירתו. ביד אמן ובכתיבה רגישה הנוגעת ללב, מתאר פוטוק את שלבי התבגרותו של אשר, ואת מאבקו למען ביטוי כישרונו האמנותי. הסביבה הקרובה אליו, אביו העסקן הדומיננטי, חבריו ב'חיידר', המשפיע של הישיבה, רואים בכישרונו בזבוז זמן לריק, חטא וכישרון מה'סטרא אחרא'. אלה מנסים ללא הרף להניע ולמנוע מבעדו לממש את כישרונו, ואולם נפשו האמנותית אינה נכנעת להם, ובעוז ובנחישות לוחמת ונאבקת ליצור ולצייר.

כבר בערש ילדותו, כשכישרון הציור החל לנבוט בו, מעיר לו אביו; 'פעם אמר לי, כשהתבונן באחד הציורים שציירתי: "אינך יכול לנצל את זמנך ולעשות משהו טוב יותר, אשר? הסבא שלך לא היה מרוצה אילו ידע שאתה מבזבז שעות רבות כל-כך ועוסק בשטויות"… (עמ' 15). היחס הלועג והמזלזל משפיע עליו קשות, עד כדי סיוטים ליליים. 'חלמתי על אבי-סבו של אבי. הוא התנמנם באור השמש בחדר המגורים, צירתי אותו והוא התעורר. הוא נתקף בחמת זעם. הוא התרוצץ בחדר בסערה. הוא היתמר מעלי, זקנו הכהה הטיל צללים ענקיים שהתנועעו על השטיח. "מבזבז זמן, מבזבז זמן" הרעים בקולו' (עמ' 32). אם לי די ביחס המזלזל, אביו מייחס את כישרונו ל'סטרא אחרא', לא פחות. "אשר יש בך כישרון. אינני יודע אם את הכישרון עניק לך ריבונו של עולם, או הסיטרא אחרא. אם הכישרון הוא מהסיטרא אחרא, הרי הוא שטות, שטות מסוכנת, מפני שהוא ירחיק אותך מן התורה ועמך ויאלץ אותך לחשוב אך ורק על עצמך" (עמ' 85). לא עולה בדעתו של אביו, שדווקא יחסו אל אשר, הוא זה שעלול להרחיקו מהדת והתורה, ולא כישרונו. אפילו המשרתת, גברת ראקובר, מטיחה בו; 'אתה משגע את כולנו, בגלל ציוריך ועקשנותך. איזה ילד יהודי מתנהג כמוך כלפי אמו ואביו? תתבייש לך" (עמ' 89).

היחס של סובביו, מביא את אשר הצעיר להטיח דברים כלפי מעלה, בטענה ותהייה תמימה של ילד בן עשר, מדוע חוננו האלוהים בכישרון נורא מאת הסיטרא אחרא. 'מה רצונך ממני? הרהרתי. אינני אלא ילד שמלאו לו עשר שנים. ילדים בני עשר משחקים ברחובות, ילדים בני עשר משחקים בתופסת במסדרונותיהם של בתי הדירות… אם אין רצונך שאשתמש בכישרון, מדוע הענקת לי אותו? או שמא קיבלתי אותו מן הסיטרא אחרא? נתקפתי בהלה למחשבה שהכישרון שלי ניתן לי ממקור הרע והכיעור. כיצד מסוגלים רע וכיעור להעניק כישרון של יופי?' (עמ' 92). פעם אחת, באמצע שיעור בתלמוד תורה, הוא משרבט דיוקן של המורה על גבי החומש. כאשר גילו זאת מורו וחבריו, כמעט ונעשה בו לינץ. חבריו צועקים לעברו; 'טמאת ספר קדוש! אשר לב, אתה חיללת את שם ה'! טמאת את החומש! (עמ' 94). לאחר שיחת נזיפה מהמשפיע, הוא תוהה לעצמו; 'מה הוא מנסה לומר לי? שעלי לחנוק בתוכי את הכישרון? האם גם הוא מאמין שהכישרון מקורו מן הסטרא אחרא? (עמ' 101). ושוב, בתמימותו הטהורה והילדותית הוא תוהה ומטיח כלפי מעלה; 'מה הם רוצים מחיי? ריבונו של עולם, אתה נתת לי את הכישרון, מדוע אינך מראה להם שהכישרון ניתן לי מידך? (עמ' 102).

בניגוד לאביו, אמו הרחמנית מגלה הערכה וסימפטיה לכישרונו. כאשר הוא מבקר לראשונה עם אמו במוזיאון, הוא אינו מבין את מבוכתה של אמו המסמיקה למראה ציורי הנשים והעירום במוזיאון. מוחו הקט והתמים אינו מבין מה הבעיה בכך. אמו מסבירה לו; 'אני חושבת שלפי התורה אסור לצייר נשים כפי שמצייר אמן זה. התורה תובעת מאיתנו לנהוג בצניעות… הציורים האלה מביכים אותי, אני מבקשת ממך שנלך הלאה' (עמ' 125). בהמשך, הוא נחשף גם לציורים של ישו הנוצרי, עד שאמו מתחרטת על הביקור במוזיאון, ואומרת שציור לא נועד כלל ליהודים. 'ראה לאן הגענו, אשר, בגלל הציורים שלך. הם גררו אותנו עד לישו, ולדרך בה הם מציירים נשים. הציור נועד לגויים, אשר. יהודים אינם מציירים ואינם רושמים'. אשר מקשה, הלא שאגאל היה יהודי. אמו עונה לו; 'יהודים שומרי מצוות, אשר. יהודים המקיימים את התורה. יהודים אדוקים אינם רושמים ואינם מציירים. מה היה הרבי אומר אילו נודע לו שביקרנו במוזיאון? חס ושלום שלא יוודע לרבי' (עמ' 127). כאשר נודע לאביו דבר הביקור במוזיאון, הוא משתולל ויוצא מכליו. 'זהו יצר הרע. אתה חייב להילחם נגד היצר הרע. הרצון הזה מקורו מן הסטרא אחרא… אתה תילחם בו. אתה לא תבזבז את חייך על שטויות של גויים. לא, זה כבר איננו בגדר שטויות, זה גרוע משטויות. אתה מביא הביתה רישומים של האיש ההוא, ומה הלאה? בשלב הבא תיהפך לגוי. הלוואי ולא היית נולד… (עמ' 131).

למרבה הפליאה, דווקא הרבי, האדמו"ר מליאדוב, מגלה הבנה לנפשו של אשר, ושולחו להשתלמות בציור אצל האמן יעקב קאהן, יהודי חילוני, לצערו הרב של אביו שאינו משלים עם זה. קאהן מכניס את אשר הצעיר לעולמה של האמנות, ומגלה לו את רזיה של דת זו, ובפרט את הטוטאליות הנדרשת מהאמן. בספר 'רוח האמנות' שמביאה לו אמו, הוא קורא: 'עליך לבחור בשימת לב את האנשים שאליהם אתה מתחבר, ואורבת לך סכנה גדולה שמא תיהפך לאבר מכלל החברה, מכיוון שבגופים גדולים קיימת נטייה לרדד את האינדיבידואליות לטעם הכלל, וכך נוצרת השתייכות לאמונה…' 'כל אמן גדול הוא אדם שהשתחרר מכבלי משפחתו, עמו וגזעו. כל אדם שהראה לעולם את הדרך אל היופי ואל התרבות האמיתית, מאז ומתמיד היה מרדן, אדם אוניברסאלי משוחרר מאהבת המולדת, אדם שאין לו בית, אשר בכל מקום מצא לו עם' (עמ' 150). כאן, אשר הצעיר כבר מתחיל להפנים את הקונפליקט הגדול והפער העצום בין הוריו, החינוך והסביבה בה גדל, לבין האמנות. מורו החדש, יעקב קאהן, ממרה את פי הרבי, ומכניסו לרזי ציור העירום, בנמקו ש'כל ניסיון להגיע להישגים באמנות ללא צורה זאת של אמנות, דומה לניסיון ללמוד חסידות מבלי להתעמק בקבלה' (עמ' 170). כאשר שוב הוא מצייר באמצע שיעור תורה, הוא מוצא פתק מוטמן בגמרתו, בו נכתב: 'אשר לב, בגן עדן לא ישב, בתחתיות הגיהנום, הכינו לו מקום' (עמ' 177). עם התקדמותו באמנות הציור, הוא נקרא לחדר של הרבי, אשר מזהירו: 'אשר לב, אתה נכנס לתוך עולמו של הסיטרא אחרא, והישמר לנפשך…' (עמ' 180).

הסופר חיים פוטוק

הסופר חיים פוטוק

עם הזמן, הוא הולך ומתמקצע, עד שציוריו מוצגים בתערוכה מיוחדת. אביו מסרב להשתתף בתערוכה, עקב ציורי העירום שבה. הוא גם ממשיך בזלזול ולעג לציוריו של בנו. אשר, מתקשה להבין כיצד אביו, אדם אינטליגנטי בעל תואר אקדמי, כה אינו מבין באמנות. מורו, יעקב קאהן, מסביר לו: 'מניין לאביך הבנה באמנות? מאדם שהתחנך בישיבה אתה מצפה שיבין ציור? מי שמתחנך בישיבה סופו שיגיע לעיוורון באסתטיקה' (עמ' 218). אולם אשר, אינו נכנע ללחץ והלעג מהסביבה הקרובה אליו, וממשיך ללמוד את רזי הציור ולצייר ללא הרף. ציוריו זוכים להערכה רבה בשוק האמנות, ונמכרים בכסף רב.

פסגת יצירתו הוא ציור פרובוקטיבי ונועז במיוחד, בה הוא מציג את אמו צלובה, עומדת בינו ובין אביו, כסמל להיותה קרועה ומיוסרת בין אהבתו לבנה והערכתה לכישרונו האמנותי, לבין מחויבותה לחינוכו השמרני והנוקשה של בעלה (עמ' 242). בציור זה בא לידי ביטוי תמצית הקונפליקט בין אשר האמן הצעיר, לבין החינוך והחברה השמרנית בה גדל. הציור הפרובוקטיבי זוכה לפרסום רב, ומוצג בכתבה בניו-יורק טיימס. כאשר הוריו רואים את הציור בו הם מופיעים, הם חוטפים שוק, הלם ותדהמה. הם מסתלקים מהתערוכה בכאב ובצער, ללא אומר ומילים. גם הרבי ששמע על הציור, קורא אליו את אשר לשיחת נזיפה חמורה ומורה לו להסתלק מניו יורק מיידית.

זהו תמצית סיפורו של אשר לב, ילד טהור בעל נשמה של אמן, שניחן בכישרון ציור נדיר, ובו מתגלמת דמותו של האמן המתייסר המורד באביו ובחינוכו, נאבק בסביבתו ובחברה השמרנית בה גדל, למען ביטוי החופשי והטוטאלי של כישרונו האמנותי. זהו מסעו הכואב, המייסר והנוגע ללב, של האמן הצעיר, בדרך למימושו העצמי והאמנותי. כפי שאמר לו מורו יעקב קאהן, האמנות היא אכן דת בפני עצמה, ומאמיניה נדרשים למסור את נפשם עליה, לעזוב את ביתם, ארצם ומולדתם, למענה.

ישראל קליין

ישראל קליין

גם אם אולי מדובר בתיאור קצת מוגזם ומוקצן, המציאות בשטח אינה כה רחוקה מכך. אני אישית מכיר משפחה חרדית ירושלמית, שאחד מבניה פנה לקריירה בתחום החזנות. תוך כדי, החליף הלה את הבגדים הירושלמיים המסורתיים הנהוגים בחסידות אליה השתייך. תגובתו של אביו, לא הייתה רחוקה מתגובתו של אביו של אשר לב. באוזניי הוא התאונן על בנו שסר מדרך הישר (למרות שבסך הכול 'התמדרן' קצת, ולא יותר מכך) והצהיר בכאב שמדובר ללא ספק בכישרון מהיצר הרע. ואם תאמרו שהתופעה מתרחשת רק בחוגיה הקיצוניים של החברה החרדית, הנה לאחרונה התפרסם סיפורו הכואב של ישראל קליין, צעיר חרדי, שמשפחתו משתייכת לחסידות גור, חסידות המשתייכת למיינסטרים החרדי בהחלט. כששינה הלה את הלבוש הנהוג בחסידות זו ובחר בדרך אמונית שונה, למרות שהמשיך לשמור תורה ומצוות, הפנו לו משפחתו עורף וניתקו עמו כל קשר.  בטור כואב ונוגע ללב, שהתפרסם באתר 'כיכר השבת', תיאר קליין כיצד הפך בן יום מהבחור המוצלח והאהוב של המשפחה, למוקצה ומנודה. משפחתו קברה אותו והקימה עליו מצבה בעודו בחיים, כפי שכתב. כך שלמרבה הצער מדובר בתופעה חיה, כואבת ובועטת, ולא בתיאור ספרותי מוגזם ופרוע.

 א

ג

יוצאים מן הכלל – חב"ד וברסלב ובעלי התשובה

מן העניין לציין, כי לא ניתן להכליל את הנאמר עד כה על חוגי החברה החרדית כולה. החברה החרדית אינה הומוגנית, וגם בה יש זרמים שונים ומגוונים. יוצאים מן הכלל האמור, הם הקבוצות החסידיות חב"ד וברסלב וקהילת בעלי התשובה. קבוצות אלו, רחוקות מן הקונצנזוס החרדי, עד שלעיתים יש הרואים בהם קבוצות הקיימות לכשעצמם ואינם נכללים בתוככי החברה החרדית. הם שונים בהשקפתם, באורח חייהם, בסגנון לבושם, ועוד מגוון מאפיינים תרבותיים. הם פתוחים הרבה יותר לעולם החיצוני, ומקיימים דיאלוג ומפגש בלתי אמצעי מולו.

הצייר החב"די יחיאל אופנר במלאכתו

הצייר החב"די יחיאל אופנר במלאכתו

אחד המאפיינים הבולטים והמשפיעים של חסידויות חב"ד וברסלב, הוא המגוון הצבעוני והפסיפס האנושי שלהם. אחד המצוות הבולטות שלהם הוא 'הפצת המעיינות' וקירוב רחוקים לאמונתם. כפועל יוצא מכך, מצויים בתוכם קהל ענק של מתקרבים ובעלי תשובה. הכמות הגדולה ביותר של בעלי התשובה מתקרבים ונטמעים אצלם. קיומו של קהל כה גדול ודומיננטי שאינו חרדי שורשי מינקות, משפיע רבות על צביונם של תנועות אלו. בעלי התשובה, מביאים עמם את מטענם התרבותי מן העבר, מטען העובר טרנספורמציה ועידון מן החול אל הקודש, ונטמע בקרב תנועות אלו. הפתיחות של חב"ד וברסלב, יחד עם ציבור בעלי התשובה שבקרבם, גורם לריחוקם של תנועות אלו מהקונצנזוס החרדי, ומאפשר קיום של חברה אמונית שאינה מסתגרת ואטומה מהשפעת העולם והתרבות.

זו הסיבה שאצל חב"ד וברסלב ניתן למצוא לרוב חסידים אמנים, ותופעת האמנות פורחת אצלם. ישנם אינספור אמנים מפורסמים שחזרו בתשובה והתקרבו אל הדת בעקבות חב"ד וברסלב, אך המשיכו בפעילות אומנותית ומלאת יצירה. רק לאחרונה סערה הארץ בעקבות תופעת האחים גת, מוזיקאים חוזרים בתשובה חסידי ברסלב, שכיכבו בתוכנית הריאליטי 'הכוכב הבא'.

גם שאר האמנים החרדיים, שאינם נמנים על חסידויות חב"ד וברסלב, גם הם לרוב משתייכים לקהילת בעלי התשובה, ופעילותם האמנותית קשורה בהכרח בעברם החילוני, ולא בחברה החרדית. דוגמה לכך הם האמנים יצחק איקא ישראלי ומרדכי ארנון, שניהם בעלי תשובה ואמנים ידועים. הם אלה שהקימו את המחלקה הישראלית בישיבת 'אור שמח', וגם את עמותת 'תואר – תורה ארט' עמותה המיועדת לפיתוח אמנות חרדית אמונית, וכהגדרתה 'מרכז רב תחומי ייחודי מסוגו, בנושאי אמנות, תרבות, מורשת השואה ומרכז ללימודי יהדות'.

 א

האמנות בראי האדמורי"ם

האם זה היה היחס האורתודוקסי לאמנות מאז ומתמיד? לא בהכרח. לפני מלחמת העולם השנייה, טרם התגבשה החברה החרדית כפי שהיא מוכרת לנו כיום, התייחסה האורתודוקסיה באהדה ובהערכה לאומנות. מצוי בידינו למשל תיעוד מפורט על ביקורו של האדמו"ר הרש"ב מלובביטש במוזיאון הלובר בפאריז, תיעוד המוסר את התפעלותו של הרבי מיצירות האמנות תוך כדי שהוא מגלה בקיאות נפלאה בשמות הציירים ובפרשנות היצירות.

"יש כמה שיחות מכ"ק מו"ח אדמו"ר על דבר ההתרשמות וההעמקה שהיו אצל כ"ק אביו כשראה ציורים מעשה ידי אמן, ועד כדי כך שלמרות שכידוע עד כמה הי' יקר לו כל רגע, בכל זה בהיותו בפּאַריס הקדיש כמה שעות לביקור בלואוור, ביחוד במחלקת הציורים, ואח"כ סיפר לבנו וממלא מקומו, הוא כ"ק מו"ח [אדמו"ר], ענינים בחסידות שניצנצו ברעיונו בהסתכלו בציורים" – אגרות הרמ"מ מליובאיטש (אגרות קודש, כרך כו, ט'תרסט).

"בעמדי… אצל תמונה זו (תמונתו של הצייר המפורסם רפאל, המתארת את "מחזה בית המשפט ברומי") לא יכולתי לזוז ממקומי שעה ארוכה ואחרי כן הלכתי ולקחתי כסא לשבת, וישבתי שם עד סגור הבית, ושלושה פעמים הלכתי לראות תמונה זו שעשתה עלי רושם עז… הרבה הרבה מאוד… נתנו לי… ראיית התמונות האלו בעבודה…" – אגרות הריי"צ (אגרות קודש, אדמו"ר מוהריי"צ, עמ' שצז-שצח).

ראו עוד בהרחבה רבה על ביקור הרש"ב במוזיאון, והתפעלותו הרבה משלושת ציוריו של הצייר הנודע רפאל, ובעיקר מהציור של מחזה בית המשפט ברומי והנער הצעיר, ואף ביאור לגבי הלימוד שאפשר להוציא מהם לענין עבודת האלוהים – בספר התולדות (אדמו"ר מוהריי"ץ) א, גליצנשטיין, עמוד 99 ואילך (בארוכה), ובספר השיחות לאדמו"ר הריי"צ, תרצ"ו עמוד 46 ואילך.

ההשתנות של ישו - רפאלו סנציו

ההשתנות של ישו – רפאלו סנציו

חשוב לציין שהצייר רפאל (באיטלקית רָפָאֵלו סאנציו), שמציוריו התפעל הרש"ב, עיטר בציוריו את כותלי ארמון האפיפיור בקריית הוותיקן ברומא, ומרבית יצירותיו עוסקות במוטיבים נוצריים מובהקים. ובכלל, כל מי שמכיר במקצת את תחום האומנות, יודע שבמוזיאון הלובר בפאריז (מוזיאון האומנות המבוקר בעולם) ישנם 'גם' פריטי אמנות שאין עליהם מן הסתם חותמת של 'משמרת הקדושה והצניעות', ובכל זאת לא מנע הרש"ב את עצמו מללכת ולבקר שם, במטרה להוציא משם תובנות ורעיונות לגבי עבודת האלוהים.

אדמו"ר נוסף שביקר במוזיאונים רבים, ואף תיאר את התרשמויותיו מהם, הוא רבי מנחם נחום פרידמן מאיצקן, נצר לבית רוזין (ראה אודותיו ב'נאחז בסבך' פרק שישי). בסוף ספרו 'על היופי' ישנו פרק המוקדש לתיאור אוטוביוגרפי על מסעותיו והתרשמויותיו מחוויות נוף, טבע ואומנות. בין השאר נזכרים שם יצירותיהם מיכאל אנג'לו, רפאל (האמן שמציורו התפעל הרש"ב כדלעיל), רמברנדט, דירר, טיציאן ואחרים.

מטרתו של הספר להוכיח ולבאר שאין שום סתירה בין האסתטיקה, היופי והאמנות, לבין היהדות והחסידות, ואדרבה אפשר וצריך לראות בכל דבר את גדלות ה' וללמוד ממנו לענין עבודת השי"ת. על הספר נכתב ביציאתו לאור 'אכן נפלא הדבר, ותופעה חדשה היא באמת, וכמעט יחידה במינה, שרב דתי ועוד אדמו"ר, יורה דעת ותבונה במקצוע האסתטיקה , וידע לדון בה עמוקות לכל פרטיה ודקדוקיה' (העולם, לונדון, יז, ט"ו באלול תרפ"ט, גליון מ, עמוד 784(. אולם כתביו של אדמו"ר ייחודי זה, הוחרמו ע"י הממסד החרדי, בשל פתיחותו הרבה.

 א

ד

 

מרכז 'אמן' לאמנות חרדית בשיתוף עם האקדמיה לאמנות ועיצוב 'בצלאל'

בימים אלו, חנכה האקדמיה לאמנות ועיצוב 'בצלאל' שלוחה חרדית לאמנות, בשיתוף עם מרכז 'אמן' ברוממה, ירושלים. בטקס מיוחד שנערך במרכז 'אמן', השתתפו ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, פרופ' מנואל טרכנברג, פרופ' אווה אילוז נשיאת בצלאל, ועוד מכובדים רבים. באתר של 'בצלאל' כתבו על השלוחה החדשה: "מאז פרסום התוכנית בעיתונות לפני זמן קצר נרשמה התעניינות רבה המעידה על החוסר הקיים ועל הצמא האמיתי בקרב הציבור החרדי לתוכנית לימודים אקדמית בתחומי האמנות והאדריכלות. אנו רואים חשיבות עליונה בפתיחת המח"ר בשיתוף עם "אמן". אין לנו ספק שזו  תהווה פריצת דרך משמעותית הן לבצלאל והן לאוכלוסיה והחינוך החרדי".

ראש עיריית ירושלים ניר ברקת בטקס פתיחת השלוחה החרדית של בצלאל

ראש עיריית ירושלים ניר ברקת בטקס פתיחת השלוחה החרדית של בצלאל

לכאורה יש בכך בשורה חדשנית ופריצת דרך של ממש, שתוביל למהפכה אמנותית במגזר החרדי. אולם למרבה הצער, למרות היוזמה הרעננה והחשובה, ספק רב האם יוזמה זו תצליח, שכן כאמור תהום מהותית שאינה ניתנת לגישור פעורה בין המגזר החרדי לבין האמנות. סביר להניח שפרץ היצירתיות האמנותי של תלמידי המרכז החדש, תיתקל בחומה בצורה שתחסום ותמנע את ביטויו החופשי והאותנטי של הכישרון האמנותי. האמנים החרדיים, יצטרכו לקבל החלטה קשה ומשמעותית, האם להמשיך להשתייך למגזר החרדי ולהתכחש לאמת האמנותית שלהם, או שמא לעזוב את המגזר החרדי ולבכר את חופש היצירה והאמנות.

 א

ביקורת וסיכום

זהו סיפורה העגום של החברה החרדית והפער התהומי בינה לבין האמנות. כל חברה מתוקנת, בריאה ונאורה, אמורה להיות חפה משרירותיות נוקשה זו, לאפשר מרחב אישי גם לאינדיבידואל, ולאפשר מגע ישיר עם היופי והנביעה של החיים. אולם מאידך גיסא, חשוב לציין, לא ניתן להתעלם מכך שמאפיינים אלו הם הם סוד כוחו של המגזר החרדי, ומאפשרים את המשך קיומו והישרדותו בעולם כה בעולם כה משוחרר, מתירני וחסר-גבולות. השאלה היא רק האם חומה שמרנית זו עדיין תקפה ואפקטיבית בעולם האינטרנטי, בעידן שבו כל העולם טמון בכף היד. החרדיות עומדת כיום באחד המשברים הגדולים בתולדותיה, האש בוערת מסביבה ובתוכה, וספק רב האם יש לה עוד את האמצעים להתגונן מפני העולם הגדול והמודרנה. אולם, החברה החרדית הוכיחה יכולת הישרדות יוצאת מן הכלל בהשתקמותה לאחר השואה, כך שמוקדם מידי להספיד אותה.

החברה החרדית בימינו עוברת תהליכים חברתיים פנימיים רבי משמעות, כמו יציאה לשוק העבודה, מוסדות אקדמאיים המותאמים במיוחד לחרדים, וכדומה. בהשפעת תהליכים אלו, החברה החרדית משנה אט אט את צלמה ודמותה, והופכת לחברה פתוחה יותר, מתונה יותר, וליברלית יותר. ניתן לקוות, כי אולי יבוא היום ונחזה בחברה החרדית פריחה אמנותית, יצירה פורייה, ושיח אמנותי מעמיק ומשמעותי.

 א

הערת סיום

בסיומם של הדברים, ברצוני להביא את דבריו של ידידי, איש רוח חרדי, בתגובה לנכתב לעיל. לטענתו, דווקא הקרבה בין האמנות לאמונה, בכך ששניהם עוסקים במשמוע המציאות, בהענקת משמעות קוהרנטית למציאות האקראית, הסתמית, הכאוטית, וכדברי ענברי, היא זאת שמיישבת ומסבירה את העדרה של האמנות בחברה החרדית. הצורך לאמנות נובע מהשאיפה האנושית למשמעות. האדם זקוק למשמע ולהעניק משמעות למציאות חסרת הפשר שסביבו. וכפי שאמר אלברט איינשטיין; 'אחד המניעים התקפים ביותר הדוחפים את האדם אל האמנות ואל המדע, הוא השאיפה להימלט מחיי היום יום, על גסותם המכאיבה, מכבלי התאוות האישיות החולפות ומשתנות תמיד'. בעוד אצל האדם החילוני, שהאמנות היא האפשרות היחידה להעניק פשר קוהרנטי למציאות הכאוטית, הרי שאצל המאמין, צורך זה מסופק באמונתו הדתית, המעניקה למציאות הכאוטית את המשמעות, ומשכך שוב אינו נצרך לספק את נפשו על ידי האמנות.

 א

דוד מוכר את הכינור – שיר מאת יוסף עוזר

אסיים בשירו של יוסף עוזר, משורר ישראלי חוזר בתשובה, המתאר את התהליך הקשה של החוזר בתשובה, שעם כניסתו לחברה החרדית, מוכרח לוותר על האמנות, למכור את הגיטרה והכינור, את כן הציור וצבעי השמן.

דוד מוכר את הכנור
(רקוויאם לחוזר בתשובה)
מאת: יוסף עוזר

אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל דָּוִד שִׁגְּעוּ כִּנּוֹר. טֶרֶם גָּזַז אֶת תַּלְתַּלָּיו,
מֵיתַר גִּיטָרָה נֶהֱדָר בְּדָוִד שָׁר,
כְּגֹבַהּ אֵיקָלִיפְּטוּסִים שֶׁהֶעֱלִימוּ כָּאן קַדַּחַת כְּאֵב.
עַכְשָׁו דָּוִד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ
וְהָאָבָק שֶׁעַל מֵיתְרֵי גְּרוֹנוֹ צִפָּה לְשִׁיר אַךְ
מוֹדָעָה שָׁם הוּא תּוֹלֶה עַל הַלּוּחַ הַשָּׁחֹר –
"אַהְלָן חֲבֵרִים! חָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה,
אֲנִי מוֹכֵר אֶת הַכִּנּוֹר"…
"לִמְכִירָה כַּן צִיּוּר, מִבְרָשׁוֹת מְשֻׁבָּחוֹת וְצִבְעֵי שֶׁמֶן"…
"לִמְכִירָה גִּיטָרָה"… "חֻלְצוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת לַהַחְלָפָה בִּלְבָנוֹת"…
"לִמְכִירָה תֹּם לֵב"… "נְיָר שֶׁל שִׁירֵי רָחֵל"…

כִּי עַכְשָׁו דָּוִד רוֹצֶה לִקְנוֹת דָּוִד חָדָשׁ :
וְהוּא קוֹנֶה אֶת כֶּתֶם הַזֵּעָה שֶׁבְּשׁוּלֵי מִגְבָּעוֹת שְׁחֹרוֹת.
וְנִגּוּנֵי בֵּית אַבָּא נִדְחָפִים מִזִּכְרוֹנוֹ בְּמַרְפֵּקִים שֶׁל גִּנּוּנִים בְּאִידִישׁ.
קוֹנֶה גַּאֲוָה שֶׁל נִרְדָּפִים
אֲשֶׁר יָבוּזוּ לִדְמָעוֹת שֶׁאֵינָן מְתֻיָּקוֹת לְיוֹם צוֹם
לְתֹם לֵב שֶׁאֵינוֹ נִשְׁלַף בָּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה.

דָּוִד עִם הָעֵינַיִם הַכְּחֻלּוֹת כְּכִנֶּרֶת בְּמִפְלָס שֶׁלֹּא יִהְיֶה גֵּאֶה עוֹד
וְהַטַּלִּית פִּתְאוֹם הִיא סַרְקוֹפָג
בְּתוֹךְ נַפְשׁוֹ הַנִּטְמֶנֶת בְּדָלֶת אַמּוֹתָיו
שָׁם מְעַט תִּדְאָב: בְּנוֹ הִלֵּל לֹא יִשְׁמַע כִּנּוֹר עוֹד. וּמַה יִהְיֶה עָלָיו,
עַל מָרְדְּכַי הַקָּטָן שֶׁל אַבָּא מֹשֶׁה שֶׁהָפַךְ לְמֹשֶׁה בְּמִלְּעֵיל,
שֶׁכִּמְעַט רוֹפֵא הָיָה לְנַחְלִיאֵלִים שֶׁבִּשְּׂרוּ כָּאן עִקְבְתָא שֶׁל אֶפּוֹפֵּאָה
עַכְשָׁו יִשְׁתֹּק. יִשְׁתֹּק הָרוּחַ. כְּמוֹ דָּוִד. כְּמוֹ מוֹיְשֶׁה הַחוֹשְׁשִׁים
לְהַגִּיד בְּגַת, "פֶּן יַעַלְזוּ הַחִילוֹיְנִים" –

שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה הֵם כָּאן מָרֵי חֲלוֹם מָרֵי כִּנּוֹר, מָרֵי חֲשָׁד.
וְלֹא יָעֵזּוּ לְהָלִין
דָּוִד יֵשֵׁב מוּלָם : מוּל לוֹחֲצֵי הַיָּד וּמְחַיְכֵי עֵינַיִם, חֲמוּמֵי חֵךְ.
בְּרֶגַע חֶסֶד אֲנַגֵּן לוֹ, לְהִלֵּל אֲנַגֵּן. בְּאֵין מֵיתָר לַנֶּפֶשׁ, אֶפְרֹט
עַל מֵיתְרֵי צִיצִית שֶׁאֲנַשֵּׁק בְּחֹם
אֲשֶׁר הָפְכוּ עָלַי שִׁירָה אֲשֶׁר לֹא נִשְׁמְעָה,

עַל יְדִידַי שֶׁנִּפְטְרוּ מִן הַכִּנּוֹר, מִסִּתְוָנִיּוֹת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
מִן הַכִּנֶּרֶת , מִשְּׁמוֹת הָרוּחַ הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר צִמְּחָה לָהֶם כְּנָפַיִם לִצְמִיחָה
בְּרֶגַע חֶסֶד אֶתְנַחֵם: תַּנָּא רַבָּא, הוֹ, תַּנּוּ רַבָּנָן ,
בֵּין צִבְעֵי וִיטְרָאז' שֶׁיָּד בּוֹרְאִי רוֹשֶׁמֶת וּבְחֵן תַּרְהִיב
כְּדֵי שֶׁאַרְגִּיעַ לְמַעַן אָבִין

*********************

תודה לידידי החוקר הדגול ד"ר שלמה טיקוצינסקי, שקרא את המאמר וסייע בעריכתו.

אחד הקוראים הפנה את תשומת לבי לדיון המרתק שהתפתח בעקבות הרשימה בפורום החרדי 'לדעת'הנה הקישור.

המאמר פורסם בגרסה מקוצרת במוסף 'שבת' של מקור ראשון, פרשת תזריע תשע"ד, 28,03,2014 הנה הקישור: יונת דרור בתוך מסגרת

מודעות פרסומת

סִפְרָן שֶׁל יְחִידִים – חיפוש עצמי; אינדיבידואליות ויחידיות, במשנת איזביצ'א [א]

א

האם היהדות היא דת קולקטיבית? ♦ האינדיבידואליות בעידן המודרני ♦ יחידי נברא האדם ♦ הרגשת ה'זרות' בעולם, עבודת אלילים, והגאולה העתידה ♦ המרד והפרישה; והמענה שלא נאמר ♦ ספרן של יחידים ♦ דרך המלך ודרך היחיד ♦ המסע אל העצמי – לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ ♦ לדמותו של היחיד ♦ הספר החקוק על הלב

א

ההגות האיזביצ'אית, מיסודו של רבי מרדכי יוסף ליינער מאיזביצ'א, אחד ההוגים המקוריים, הנועזים והרדיקליים ביותר, שצמחו מתוך היהדות האורתודוקסית, זוכה כיום לעדנה ומעוררת עניין רב הן במחקר האקדמי והן בקרב הציבור החסידי והדתי-לאומי. אך למרות ההתעניינות הרבה שפורחת לאחרונה סביבה, הרי שהיא עדיין לוטה בערפל. רובם של המתעניינים בה, נמשכים אל הרעיונות הרדיקליים והנועזים שלה, כמו לדוגמה האפשרות הדתית לחרוג במקרים מסוימים מכללי ההלכה, או פרשנותה לחטאים התנ"כיים, וכדומה, אך מפספסים את 'תורת החיים' הקיומית שלה, שדנה במגוון נושאי יסוד אקזיסטנציאליסטיים, ומהווה אלטרנטיבה יהודית להגות הפוסט-מודרנית והתהליכים החברתיים בעקבותיה. נושאים כמו אמונה, החיים בצל הספק, אינטואיציה, אינדיבידואליות, מימוש עצמי, ועוד רבים, מקבלים אצלה פרשנות מקורית ומעמיקה.

בהשוואה למול אחיותיה – חב"ד וברסלב – שזכו לתפוצה רחבה בקהלים מגוונים, ואף להתייחסות מכובדת של המחקר האקדמי, הרי שההגות האיזביצ'אית דומה לשדה בתולית שלא נחרשה, המצפה ומחכה לגואל. הפוטנציאל שגנוז בה, כהגות יהודית-חסידית-אקזיסטנציאליטית שאקטואלית כיום יותר מתמיד לאדם הפוסט-מודרני בן זמנינו, גדול לאין שיעור מזה של אחיותיה.

להלן אתמקד על רעיון האינדיבידואליות, או ה'יחידיות', התופס מקום מרכזי במשנת איזביצ'א, ומהווה אחד מאבני היסוד המרכזיים שלה, ושמא אפילו הנושא המרכזי בה"א הידיעה.

***

האם היהדות היא דת קולקטיבית?

היהדות, נדמית לכאורה, כדת קולקטיבית וקונפורמיסטית. במעמד הר סיני קיבלו עם ישראל תורה סדורה, מצוות והוראות לכל צעד ושעל בחיים, לכל אחד ואחד ללא הבדל, תורה אחת ואחידה לכולם. טענה שכיחה טוענת, שלכאורה, ביהדות אין אנו מוצאים את מקומו של היחיד, כאישיות בפני עצמה, ייחודית ומיוחדת. התורה משרטטת חוקים ומצוות ליחיד כרבים, דרך אחת ויחידה סלולה לכולם כאחד, ללא התייחסות, לכאורה, אל הפרט, הבודד, היחיד. התורה פונה על האומה בכלליותה, אל כנסת ישראל המאוחדת כאיש אחד בלב אחד, כאשר תורה אחת לכולם, משפט אחד לגר ולאזרח בישראל. גם בספרי הקודש שנכתבו לאורך כל הדורות, אין אנו מוצאים יחס ליחיד ולאינדיבידואל, ואדרבה לעיקרון מקודש נעשה הערך של התבטלות בתוך הכלל, וללא הרף נשמע הציווי לא לפרוש מן הציבור, אלא להתאחד עם הציבור, להיות כאיש אחד בלב אחד.

362-4134ייצוג רדיקלי לטענה זו, אפשר לראות למשל בדבריו של פנחס שדה (1929-1994), מחבר יצירות המופת נוסח "החיים כמשל", "על מצבו של האדם" ו"נסיעה", הנחשב עד היום לאחד הסופרים האיכותיים והרבגוניים ביותר בהיסטוריה התרבותית של ישראל. בתחילת דרכו הספרותית, בספרו "החיים כמשל" הרבה לכתוב על היהדות בהתרסה, כאשר לדעתו דתיות אמיתית ואותנטית מתקיימת רק בקיומו הבודד של היחיד מול האלוהים ובתוך האלוהות. בניגוד לכך, היהדות נתפסה לדעתו כגילוי מובהק של החיים החברתיים, וכמסגרת החונקת את נפשו של היחיד, ומונעת את הרגש הדתי האמיתי.

שדה תיאר את דתיותו כך: 'הערך המכריע בעולמי הוא הנשמה… האלוהים נתן את העולם בתוך נשמתו של האדם, ובה, ביחידה, בבודדה, צפון המובן של היקום' (החיים כמשל, עמ' 185) 'מה הייתי בלי אלוהים? איך יכולתי לחיות בדד… בלי ההרגשה שיש מי ששומע אותי בתוך הדומיה, המבין אותי בתוך אי-ההבנה, האוהב אותי בתוך אי-האהבה, היודע את ייסורי ליבי?' (שם, עמ' 223).

לעומת זאת, היהדות, לטענתו, היא הוויה קולקטיביסטית, ולכן גם אנטי-דתית:

'איך יוכל מה שאיננו אישי להיות דתי? הלוא החיים, שהם המלה של האלוהים, פונים אל היחיד! אבל האם יש בכתבי הדת היהודיים איזה הכרה ביחיד? האם יש איזה רמז לאלמותיותה של הנשמה? היהדות לא הבינה מעולם את מושג הגאולה, אלא במובן של גאולה חברתית…' (שם, עמ' 185). 

8706355361_bdc4ba091d

והיחיד, הנשמה הבודדה המחפשת את עצמה, הנפש המבקשת את השביל המיוחד שלה אל האלוהים, שואלים בתמיה; האומנם? בראת אותי בצלמי המיוחד, נפחת בי נשמה טהורה וייחודית, אך לא הענקת לי מקום משלי בעולמך? האם לא סללת לי שביל מיוחד, נתיב אישי שייצא מתוך ליבי ויוביל אותי הישר אליך? האומנם אין היהדות מתייחסת אל הפרט, אל הבודד, אל היחיד, ונטשה אותו לאנחות בתהום הבדידות והלבדיות?

א

האינדיבידואליות בעידן המודרני

תהייה זו, מקבלת משנה-תוקף בזמנינו, בעידן בו התרבות המערבית קידשה והעלתה על נס את האינדיבידואליות. כיום, התרבות המערבית האינדיבידואלית מקדשת סיסמאות כמו 'היה נאמן לעצמך', הלך אחרי הלב' 'היה מי שאתה' וכיוצא באלו. ללא הרף מופרחים לעברינו סיסמאות מהזן הזה, בספרות, בקולנוע, בטלוויזיה, בפרסומות, ובכל מקום, ומעודדות אותנו להיות אינדיבידואליים נאמנים לעצמם, למי שהם; להיות ייחודיים ועצמאיים.

בדורות הקודמים, לא הכירה האנושות במציאותה של נפש האדם כאנטומיה עצמאית והויה נפרדת. מושג העבדות שהיה קיים עד לפני מאתיים שנים, לא השפיע רק על המציאות הפיזית של בני האדם, אלא גם על המודעות הנפשית שלהם. למיליוני בני אדם בעולם לא היה כלל הכרה ומודעות בקשר עצמיותם. האדם, כאדם בזכות עצמו, לא היה קיים. רובם של האנשים, לא ידעו קרוא וכתוב, והשכלתם האישית קרבה להשכלתם של הבהמות. מיליוני אנשים ראו את עצמם משועבדים מרצון לקיסר, וללא עבודת הקיסר והנאמנות אליו לא הייתה להם כל משמעות בחיים. בימינו קשה להבין את התפיסה שרווחה בימים ההם כמושג פשוט, שהאדם, לא היה בכלל ישות עצמאית בזכות עצמה, כי אם חלק ורסיס קטן מתוך מערכת גדולה ומקיפה של משמעות מסויימת. המודעות העצמית של האדם כ'אדם' במובן הכי בסיסי שיכול להיות, כמעט ולא הייתה קיימת.

Prise_de_la_Bastille

המהפכה הצרפתית

בעידן המודרני, השתנתה והתפתחה המודעות האישית של האדם, עד שכאילו נברא האדם מחדש. האדם נהפך ליצור בעל תודעה אישית ומיוחדת. האדם התוודע אל אישיותו כהויה עצמאית, המבקשת לה חיים משלה, ואינה משתעבדת לקונפורמיות והשפעה חיצונית.

מלבד הפן ההיסטורי, הסוציולוגי והתרבותי, יש לכך גם משמעות דתית. ההגות האיזביצ'אית מאמינה, שכל תהליך משמעותי בעולם ובתרבות העולמית, נושאים בחובם משמעות פנימית כחלק מתהליך קוסמי של התקדמות העולם לקראת תיקונו והשלמתו. נושא זה נידון רבות במשנת איזביצ'א, ומחייב התייחסות נרחבת בפני עצמה.

א

יחידי נברא האדם

מתוך ערפלי אפילה זו, המחשיכה את פני הנפש הבודדה, המבקשת מקום, הכרה וביטוי לעצמיותה, מופיעה ההגות האיזביצ'אית, המאירה באור יקרות, בהיר וזך, את נשמתו של היחיד, ומפלסת לו שביל מיוחד במשעולי החיים; שביל אל עצמו, שביל אישי אל האלוהים. איזביצ'א, היא ספרן של יחידים, של אותם נשמות שאינם מוצאים את מקומם בתוככי המסגרת הקולקטיבית, הקבועה והמוגדרת, ומחפשים את קיומם האישי והייחודי. היא אינה מציגה דרך מסוימת, שיטה כל שהיא, אלא מדריכה ומכוונת את היחיד למצוא את עצמו ואת דרכו שלו.

ספרים רבים ושיטות רבות נהגו ונכתבו כהדרכה לעבודת האלוקים, כהכוונה לחיים דתיים מלאי משמעות, מפלסים ומציגים דרך סלולה במעלה ההר אל האלוקים. דרכם, היא דרך המלך המיועדת לרבים, אשר בה יילך האדם וימצא חיים. רובם ככולם מתייחסים אל הכלל הקולקטיבי, אל הציבור בכלליותו, אך אינם מתייחסים אל היחיד, אל היוצא מן הכלל. אף התייחסותם אל היחיד, אל הפרט, היא רק כפרט המשתייך אל הכלל, ולא כפרט העומד  בפני עצמו.

ספרי החסידות למיניהם, משרטטים פרופיל של עבודת ה', סולם עבודה בו ילך האדם עד שיגיע אל שיא השלימות בהשגת האידיאל הנדרש ממנו, כל אחד כשיטתו ודרכו. יש מהם שדגלו בהתבוננות מעמיקה בחכמה בינה ודעת, יש מהם שדגלו בתפילה בקול והתלהבות, יש מהם שדגלו בפשיטות ותמימות, וכיוצא בזה כל אחד כדרכו בקודש.

לעומתם, איזביצא אינה פונה אל הרבים. היא מתייחסת אל היחיד, אל הנשמה המחפשת את עצמה, הנפש הבודדה המחפשת את השביל האישי והנתיב הייחודי לה. היחיד, הבודד, האינדיבידואל, הוא זה העומד במרכז עולמה ההגותי של איזביצ'א, המתייחסת אל מצוקתו וחיפושו הקיומי, ומדריכה אותו אל עצמו, אל מציאת מקומו בעולם, אל מציאת משמעות קיומו וייעודו עלי-אדמות.

איזביצ'א מאמינה, ש'יחידי נברא האדם' (סנהדרין ד,ה) וכשם שפרצופיהם אינם שווים, כך מהותם וקיומם וייעודם אינם שווים (תנו רבנן, הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים, שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה, ברכות נח,א). לתפיסה זו, כל אדם הינו אחד יחיד ומיוחד, תופעה ייחודית וחד-פעמית המתרחשת פעם אחת בלבד. סוד קיומו של האדם מתחיל בראש ובראשונה בנקודת יחידותו, ומשכך, גם הקשר האינטימי בין האדם לאלוהים; רצונו של האלוהים מהאדם והדו-שיח ביניהם; משמעות חייו וייעודו של האדם; משתנים מאדם לחברו.

יתרה מכך, לא רק שאיזביצ'א מתייחסת אל היחיד ואל יחידותו ומודעת למצוקתו הקיומית, אלא היא אף רואה ב'יחידיות', בחיפוש העצמי, במציאת הקשר האינטימי והאישי בין האדם לאלוהים; כמטרה העילאית של חיי הדת האותנטיים. החיים הדתיים לפי איזביצ'א, אין משמעותם ציות עיוור לחוקים ולמצוות, גם אם הציות נעשה מתוך קבלת עול מלכות שמים באהבה ובלב שלם. חיים דתיים אותנטיים פירושם לפי איזביצ'א: חיפוש נוקב, עיקש ומתמיד, אחרי הקשר האישי והאינטימי בין האדם לאלוהים, חיים של שאלה מתמדת; מה אלוהים רוצה ממני? מהו רצונו המיוחד של אלוהים ממני אישית? מהו מקומי ותפקידי שלי בתוך התיאטרון האלוהי?

תפיסה זו מתומצתת בדברי רבי יעקב ליינער, בנו וממשיך דרכו של רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, במילים אלו:

"… אַךְ עִיקַּר שֹׁרֶשׁ הָעֲבוֹדָה הוּא, שֶׁיִּמְצָא הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ גַּם כֵּן, וְיֵדַע אֵיזֶה מַשָּׂא וּמַתָּן עוֹסֵק הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ עִמּוֹ בִּפְרָט נָפְשׁוֹ. וְזֶה הוּא עִיקַּר עֲבוֹדָה…" (סֵפֶר הַזְּמַנִּים, הַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח, לוּבְּלִין תרס"ג, ט, ב)

נמצאת למד, שעיקר חובת האדם בעולמו, הוא שימצא את את עצמו, את המשא-ומתן שיש לאלוהים עם נפשו, כלומר; את הקשר האינטימי, הדו-שיח האישי בינו לבין האלוהים.

אך לא רק מהפן הדתי, אלא גם מהפן הקיומי; המימוש וההבעה העצמית של האדם, ההתחברות ל'נקודת החיים' המיוחדת לאדם בשורשו, ו'ההתנשאות' של האדם (מונח איזביצ'אי, שמשמעותו היא, (מחמת הקושי לתרגם מושג זה לעברית, ראו את התרגום בעירבון מוגבל): המצב בו האדם זוכה להכרה על הבעת עצמיותו בצורה ייחודית, ואינו עוד אחד מיני רבים) – מתאפשרים רק כאשר ימצא האדם את עצמו ומקומו בעולם.

"כי הש"י חלק לכל אחד טובה וחיים בפני עצמו ואין אחד דומה לחבירו. ע"כ נאמר שאו את ראש היינו שתעמדו כל אחד על מקום השייך לו. ועי"ז יהי' במקומו מדוגל ומנושא... והענין בזה בחניות הדגלים, היו כל אחד ואחד עומד על מקומו הראוי לו בשורשו והי' מכיר את מקומו וכמו כן גם שמות הנשיאים מורים על יקרת הנמצא בכל אחד ואחד…" (מי השילוח, חלק א', במדבר).

לכן, תחילתו של מסע החיים, מתחיל בשובו של האדם אל עצמו, אל הווייתו הפנימית. שם, בנקודת היחידיות העמוקה, טמון לו 'שורש-החיים' של האדם.  וכך מפרש האיזביצ'ער את תשובתו של האלוהים אל אברהם אבינו:

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך כו', כתיב כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה. כאשר התחיל אאע"ה התחיל לבקש ולחפש אחר שורש החיים שלו, אחרי הבינו אשר כל חמדת עוה"ז לא יתכנו להקראות בשם חיים אמיתיים, כי כל חמדת עוה"ז הוא רק להסיר טרדות והמניעות ואחרי אשר יתבטלו כל הטרדות מה יהי' גוף החיים אשר עליו נקראת העולם, ע"ז אמר לו הש"י לך לך היינו לעצמך, כי באמת כל דברי עוה"ז לא יקראו בשם חיים ועיקר החיים תמצא בך, ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל. זאת הוא החיים" (מי השילוח, חלק א, פרשת לך).

בשונה מהפרשנות הקלאסית, לפיה חיפושו של אברהם אבינו הייתה תיאולוגית ביסודה, כחיפוש אחרי בורא העולם, בקטע האמור האיזביצער מפרש את חיפושו של אברהם אבינו כחיפוש אקזיסטנציאליסטי, חיפוש 'אחרי שורש החיים', חיפוש אחרי משמעות קיומית. בהתאם לכך, גם תשובתו של האלוקים אל אברהם, מפורשת כקריאה לחיבור פנימי עמוק, לך לך – לעצמך, לנשמתך, שם תמצא את שורש החיים.

א

הרגשת ה'זרות' בעולם, עבודת אלילים, והגאולה העתידה

בהמשך לכך, איזביצ'א מאמינה, שהסיבה שהאדם לפעמים מרגיש זר בעולם, לא שייך, חסר-דרך וכיוון, הן בענייני רוח, והן בענייני גשם כמו למשל כאשר אינו מוצא את אפיק הפרנסה המתאים לו למחייתו, ומשכך תועה ונודד ממקום למקום, מעיסוק אחד לעיסוק שני, מעבודה לעבודה; קשורה בכך שעדיין לא מצא את עצמו, את שורשו ומקומו בעולם, ואילו רק ימצא את עצמו ויתקן את החיסרון הטבוע בו מטבעו ('תיקון החיסרון' היא סוגיה הדורשת הרחבה נפרדת בפני עצמה, ועוד חזון למועד), אזי ימצא את מקומו בעולם, לא יחסר לו מאום, ויהיו מנת חלקו רוגע ושלווה, יישוב-הדעת והמקום:

"…ולזה נעלם מכל אחד מקומו ושורשו איזה פרט מצוה השייך לו. ולזה הוא מיצר תמיד יען שנעלם ממנו חסרונו ולא יוכל לתקנו. ועי"ז הוא מסבב עצמו מפעולה לפעולה אולי זו היא הטובה השייכה לו. וכן בענייני עוה"ז מה שהאדם מיצר לפעמים כמו פרנסה וכדומה הוא ג"כ מחמת שלא בא על חסרונו לתקנו. שאם היה שלם לא היה מיצר כלל…" (ספר הזמנים, הגדה של פסח, לובלין תרס"ג, ט,ב).

משכך, איזביצ'א, אינה מציגה דרך מסוימת של עבודת ה', היא גם אינה מציגה אידיאל כל שהוא אשר בהשגתו יגיע האדם אל שלמותו. איזיבצ'א רק מנסה להציג הוראות והכוונות לכל אחד ואחד באשר הוא, כיצד למצוא את עצמו, את תפקידו, ואת רצון ה' המיוחד ממנו. האידיאל היחיד המוצג באיזביצ'א, הוא שכל אחד יחקור ויחפש את דרכו האישית שלו, את תפקידו המיוחד בעולם, את ייעודה הייחודי של נשמתו. בשביל לכוון את האדם למצוא את עצמו ואת רצון האלוהים ממנו, מציגה איזביצ'א את 'תורת-הבירורים' שתכליתה לעדן ולזכך את האדם מנטיותיו ויצריו, כך שיהיה מוכן וראוי להבין בצורה נכונה ואמיתית את עצמו ואת רצון האלוהים ממנו. זו תמציתה של תורת-החיים האיזיבצ'אית: להשתחרר מהקבוע, מהרגיל והשגרתי, ולחפש את השונה, העכשווי והייחודי; להשתחרר מהקונפורמיסטי, מהקולקטיבי והכללי, ולחפש את האישי, האותנטי והפרטי.

כך המושג 'נשאת ונתת באמונה', המתייחס בפשטות למשא-ומתן עסקי מתוך ישרות ונאמנות, מקבל פרשנות חדשה, של חיים אותנטיים הנובעים מתוככי העצמיות, ולא מתוך חיקוי או השפעה קונפורמיסטית:

"…נשאת ונתת באמונה, הוא נגד מחצית השקל, שזה הוא אזהרה לכל נפש ישראל שיחקור בנפשו, מה הוא חלקו ומדרגתו, כגון שבט יהודה שנקרא בדחנא דמלכא ויוסף שר האופים, כמו שנתבאר בח"א (פרשת וישב ד"ה וישב א) ובאם לא יתנהג האדם במדה הראוי לו ושייך לחלקו זה נקרא שאינו נושא ונותן באמונה, וזהו מחצית השקל…" (ח"ב פרשת תשא ד"ה ששה).

גם 'עבודת אלילים', מקבלת פרשנות חדשה, של עבודת ה' מתוך חיקוי של מקור סמכות כל שהוא, ולא מתוך אותנטיות ועצמיות טהורה:

"לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב וגו' מזבח אדמה תעשה לי. ובאמת הלא כבר כתיב לא תעשה לך פסל וכל תמונה, אכן זה מורה שלא יעבוד כמצות אנשים מלומדה כמו שראית מרבך ואבותיך יראה ואהבה, וכמו שמצינו שאברהם אבינו עבד להשי"ת במדת אהבה, ויצחק אבינו במדת יראה ולא עשה כמו אביו, וזהו מזבח אדמה תעשה לי, מזבח רומז על קיווי, ואדמה רומז על פשיטות, היינו שתקווה לה' בפשיטות ויעזור לך השי"ת" (ח"ב פרשת יתרו ד"ה לא תעשון ב).

הגאולה העתידה באחרית הימים, גם היא מקבלת פרשנות מקורית ומפתיעה, כאשר שיאה בכך שלעתיד לבוא יידע כל אדם את עצמו, את מקומו, את 'נקודת-החיים' שלו, בבהירות ובוודאות.

"ויאמר ה' אל משה כו', וקח מאתם מטה מטה לבית אב כו', ענין המטות שצוה הקב"ה ליקח אחר מעשה קרח, כי מטה רומז על חיים כידוע, כדכתיב איש משענתו בידו וציוה הש"י ליקח המטות לרמוז כי לעתיד יראה הש"י לכל אחד ואחד שיגיע לחלקו ומקומו האמיתי בחיים הנצחיים, ולא יתאווה לחלק חבירו, כי קודם שנתברר לכל אחד חלקו משתוקק לו נחלת חבירו, כמו שהי' מחלוקת קרח שהי' רוצה ומשתוקק לחלק אהרן הכהן, וזה הי' ענין המטות שהראה הש"י לכאו"א את מקומו שיש לכאו"א מקום טוב, ולא התלוננו על מקל אהרן ומשה, שתרגום אונקלוס על ויראו ויקחו איש מטהו ואשתמודעי כו' ולא תרגו' וחזי כי ואשתמודעי היינו שהבינו ועמדו על ברור הדבר והכירו עומק שורש כל אחד ואחד…" (מי השילוח, חלק א, פרשת קורח).

"והיה אמונת עתיך חוסן ישועת חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו. איתא במדרש (רבה מב,ד) כל מקום שנאמר והיה שמחה, וכאן הוא שלעתיד ישמח כל אחד בחלקו שהופיע לו השי"ת, כי עוד בתחילת הבריאה הופיע השי"ת לכל פרט נפש את חלקו, במה שישתדל בעוה"ז לעבוד השי"ת, וזה שמחשב בכאן כל הפרטים. עתיך רומז על כל העיתים שעברו עליו בעוה"ז, הן בהיותו בטובה או חלילה להפיך, יראה שהכל האיר לו השי"ת לחלקו… (מי השילוח, חלק ב, ישעיה לג).

תפיסה זו חוזרת ונשנית בכל כתבי אדמו"רי איזביצ'א, וכן בכתבי תלמידו הגדול של רמ"י מאיזביצ'א – רבי צדוק הכהן מלובלין, והיא מהווה את אחד מהרעיונות היסודיים והמרכזיים של ההגות האיזביצ'אית. תפיסה זו מובאת אצלה הן בהקשר פרשנותה לפסוקים, מצוות ומאורעות תנ"כיים, והן בהקשר הקיומי והמעשי, בהדרכותיה והכוונותיה לאדם כיצד למצוא את עצמו, את הקשר המיוחד בינו לבין האלוהים ואת ייעודו בעולם. הדוגמאות המובאות לעיל הינם מעטים מתוך רבים, ובכל כתבי ההגות האיזביצ'אית פזורים עוד רבים כיוצא בהם, וכל אחת מהם מצריכה התייחסות מעמיקה בפני עצמה.

א

המרד והפרישה – והמענה שלא נאמר

אך למרות שתורת-היחידיות האינדיבידואלית של איזביצ'א, חוזרת על עצמה, מבוארת ומתפרשת בכל כתביה, – נראה שהביטוי הכי משמעותי ורדיקלי ניתן לכך דווקא ללא-מילים, במאורע מכונן אשר היה לאבן-הפינה וליסוד-תשתיתה של איזביצ'א, כדלהלן.

300px-Menachem_Mendel_from_Kock_grave

קברו של הרבי מקוצק

בתולדות החסידות ודברי ימיה, ידועה איזביצ'א לרוב בהקשרו של מאורע דרמטי, לוטה בערפל ומרובה-ספקולציות. רבי מרדכי יוסף ליינר, האדמו"ר הראשון לבית איזביצ'א, היה תלמיד-חבר של רבי מנדלי מקאצק, הנודע גם בכינויו 'השרף'. הם הכירו עוד בימי נערותם בטומשוב, הסתופפו יחדיו אצל רבי שמחה בונים מפרשיסחא, ולאחר פטירתו של הרבי מפשיסחא בשנת תקפ"ז (1827), קיבל רמ"י את מרותו של הרבי מקאצק ונמנה מבחירי תלמידיו.  שלוש עשרה שנים הסתופף הרבי מאיזביצ'א אצל חברו-רבו בקאצק, עד לשנת ת"ר (1839) בה מרד ופרש בסערה מחצר הקאצקאי יחד עם מאות חסידים ותלמידים, והפך לאדמו"ר עצמאי באיזביצ'א. הפרישה עוררה סערה חסרת-תקדים ביהדות הפולנית באותה תקופה, והביאה למגוון השערות, גרסאות וספקולציות, על מניעיה של הפרישה ונסיבות התרחשותה.

המרד והפרישה, הבנת הרקע שקדם לה ונסיבות התרחשותה, כמו גם חילוקי-הדעות בין הרבי מקאצק לרבי מאיזביצ'א, הנרמזים רבות בספר 'מי-השילוח', מצריכים התייחסות נרחבת ומעמיקה בפני עצמה, שלא נוכל להידרש אליה במסגרת רשימה זו, אולם נעמוד על אפיזודה אחת הנוגעת לעניינו.

לא ידועים לנו סיפורים רבים על הרבי מאיזביצ'א, ייתכן והסיבה לכך היא היות שרוב הסופרים והלבלרים באותה תקופה בפולין השתייכו לחצר הגוראית, ושמרו טינה לאיזביצ'א עקב הפרישה והפגיעה בכבוד הרבי מקאצק, רבו של רבי יצחק מאיר מגור; אולם אחד הסיפורים אשר כן נשתיירו בידינו (ובו ביקורת סמויה על הרבי מאיזביצ'א), מאפשר לנו הצצה למניעי הפרישה, ובעקיפין מלמד רבות על שיטתו של הרבי מאיזביצ'א.

בספר 'שיח שרפי קודש' – ערך רבי אות פד, מסופר כך:

"שמעתי מר' בן ציון שטערן מפה, ששמע ממקור נאמן, שאדמו"ר הרה"ק ר' יצחק מווארקי זצללה"ה נסע פעם אחד דרך עיר איזביצא, והלך להרב הקדוש הצדיק יס"ע מרדכי יוסף זצללה"ה, ובתוך הדברים שאל לו מדוע נסע מאדמו"ר זצללה"ה מקאצק, והשיב לו הרה"ק ר' מ"י זצללה"ה כי כך הורו לו מן השמים. ואמר לו הה"ק מווארקי, הלא מצינו בשמואל ששמע קול מן השמים בשכבו בהיכל ד', וירץ אל עלי הכהן לשאול לו, וכן בפעם שני, עד ששמע בפעם הג' והלך אל עלי הכהן לשאול, ואמר לו עלי כי ד' קרא לו, ואם ישמע עוד יאמר דבר ד' כי שומע עבדך יעיי"ש. וכי נוכל לומר ששמואל לא ידע ולא הבין אשר ד' קורא לו, ומן השמים הוא הקול, ולמה הלך אל עלי? אע"כ נשמע מזה, שאף שמן השמים הוא, עכ"ז צריכין מקודם לשאול לרבו":

 (מובא גם בגרסה קצת שונה, אצל אברהם יהושע השל, 'קאצק', חלק ב, עמוד 576. אגב, הספר הפנומנלי שנכתב במקור בשפת האידיש, תורגם מחדש לעברית, ואמור לצאת בקרוב).

הרבי מווארקא, ידידו ורעו משכבר הימים של רמ"י מאיזביצא, שואל אותו על דבר פרישתו המרדנית ממורם המשותף – הרבי מקאצק. האיזביצער מתגונן, וטוען שקיבל הוראה שמיימית שהגיעה עיתו להיות מנהיג ישראל בעצמו. אך הרבי מווארקא אינו מסתפק בכך, ומוכיח לו ממעשה שמואל, שגם כאשר שמע נבואה שמימית, הלך ושאל בעצתו של מורו ורבו, עלי הכהן.

לפי הסיפור, הרבי מווראקא מוכיחו על שלא שאל את הרבי, אבל האיזביצ'ער שותק, אינו עונה מאומה. לכאורה, השאלה מהדהדת, מצפה לתגובה שאינה נאמרת. ברם, בשתיקתו רבת-המשמעות האיזיבצ'אי, הוא עונה פעמיים.

התשובה הראשונה היא בכך שלדעתו ושיטתו, אינדיבידואל אמיתי אינו כפוף לאף סמכות, גם לא לרבו המובהק. הוא הולך אחרי ליבו, אחרי מה שהוא מבין את רצונו של האלוהים ממנו. ובכלל, לדעת האיזביצ'ער, עיקרו של המושג 'רבי' הוא רק בדיעבד, כאשר האדם אינו יודע ומבין בבהירות את תפקידו ואת רצון ה' ממנו, אך לעתיד-לבוא, כאשר תימלא הארץ דעה, יתבטל המושג 'רבי מעיקרו (כאשר הובאו לעיל דבריו). ומשכך, כאשר ברור לו לאדם תפקידו וייעודו, עליו ללכת אחרי ליבו ונשמתו, ולא להיות כפוף לשום סמכות חיצונית.  

התשובה השנייה, היא שאינדיבידואל אמיתי, גם אינו זקוק להסביר את עצמו למישהו אחר. הוא אינו נזקק להסביר, לענות, לתרץ. די לו בכך שהוא מבין את עצמו, שהוא שלם עם דרכו. היחיד, עומד במעגל יחידיותו, כשאין בעולמו אלא הוא ואלוהיו. שום שאלה או תוכחה, אינה מערערת אל האינטואיציה הפנימית שלו, שום קול אינו גובר על הקול הפנימי של נשמתו.

זו גם הסיבה, שלמרות ש'הצדיק' נחשב לאחד ממושגי היסוד של החסידות הקלאסית, שלא לומר אצל חב"ד וברסלב, שאצלם תופס ה'צדיק' מקום מרכזי ביותר, הרי שאצל איזביצ'א ה'צדיק' כמושא לדביקות, אמונה והתקשרות בו, נסיעה אליו, התייעצות עמו, מדרגותיו וכוחותיו המטא-פיזיים, אינו מוזכר כלל. דומה כי ניתן לומר שהההגות האיזיבצ'אית יוצאת מן הכלל בכך מכל שאר ספרי החסידות למיניהם. התעלמות זו ללא ספק אומרת דרשני, אולם הסיבה לכך טמונה בסיפור האמור. איזביצ'א אינה מאמינה במקור סמכות חיצוני כל שהוא. הדו-שיח בין האדם לאלוהיו אינו זקוק למתווכים אמצעיים. רק האדם, לאחר תהליך של 'בירור' פנימי, מסוגל להבין את תפקידו ואת רצון ה' ממנו, ומשכך הוא מוכרח לסמוך על 'בינת-הלב' שלו (מונח איזביצ'אי, שמשמעותו אינטואיציה פנימית).

א

ספרן של יחידים

אימרה חסידית שנונה, כפראפזה למאמר חז"ל, 'שלושה ספרים נפתחים בראש-השנה: ספרן של צדיקים, ספרן של בינונים, ספרן של רשעים'; מחלקת ומגדירה שלושה מספרי היסוד החסידיים כדלהלן: הספר 'נועם אלימלך' לרבי אלימלך מליזענסק, כ'ספרן של צדיקים', עקב העיסוק המרכזי בספר בדמותו של הצדיק;  הספר 'ליקוטי אמרים – תניא' לרבי שניאור זלמן מליאדי, כ'ספרן של בינונים', כהגדרתו של המחבר עצמו שהספר מיועד לתאר את דרך עבודתו של ה'בינוני', ואת הספר 'ליקוטי אמרים' לרבי נחמן מברסלב, כספרן של רשעים, מחמת העידוד והחיזוק לנשמות האבודות והנידחות אפילו הם שקועות במ"ט שערי טומאה, התופס מקום מרכזי ספר. חסידים אף הוסיפו, שצדיקים, בינונים, ורשעים, ר"ת ציבו"ר (יש לכך מקור קדום יותר, בילקוט ראובני פרשת בראשית, דפוס שני אמשטרדם ת"ס, דף כה ע"ב בשם סודי רזיא).

על משקל אמרה זו, ניתן אולי לומר, שהספר 'מי-השילוח' של רבי מרדכי יוסף מאיזביצ'א, הינו 'ספרן של יחידים', אותם יחידים שאינם נכללים בהגדרות קבוצתיות המרכיבות את הציבור, אלא עומדים להם לבדם, בודדים,  בתוך מעגל יחידותם ועולמם הפרטי, ואין להם אלא את עצמיותם ואלוהיהם.

אותם יחידים, אינם צדיקים, בינונים, או רשעים, שכן אינם נכנסים לקטגוריה כל שהיא. ההגדרה כ'צדיק' או כ'בינוני' או כ'רשע' מתאפשרת רק בתוככי קבוצה מסוימת שפרטיה מאוגדים סביב אידיאל או דרך כל שהיא, שאז פרטיה נמדדים לפי רמתם בסולם הדרגות, ביחס ובהשוואה לשאר חברי הקבוצה או בהתאם לאידיאל. לדוגמה, קבוצה המקדשת את לימוד-התורה כאידיאל העליון, ניתן לאבחן ולהגדיר כל אחד מהקבוצה, בהתאם לרמת לימודו ושקידתו ובהשוואה לשאר חברי הקבוצה, האם הוא צדיק, בינוני או רשע.

אולם היחיד הבודד, העומד לו לבדו במעגל יחידותו, אינו ניתן להשוואה ולמדידה כלל וכלל, אלא ביחס לעצמו וייעודו. רק בהתאם לכך נמדדת דרגתו, ולא לפי שום סולם רמות או אידיאל כל שהוא. הפרמטר היחיד היכול לחול עליו, היא האם הוא מיישם את תפקידו בעולם, או לאו; פרמטר אישי בינו לבין אלוהיו, פרמטר שנמצא מעבר להגדרה כל שהיא.

א

 דרך המלך ודרך היחיד

דרך הרבים, היא דרך המלך. היא סלולה, קבועה וברורה. כל המהמורות והמכשולים הוסרו ממנה, גדרות הוצבו מצידיה, והיא בטוחה מכל מכשול והיזק. מאידך, היא חסרה את היופי הטבעי והנוף הפראי. עבודות הניכוש וסלילת הדרך, עקרו ממנה את אותו יופי טבעי שלא נגעה בו יד אדם, גם מעברם ופסיעותיהם של הרבים ההולכים בה, הותירו את חותמם בה, והפכוה לדרך מכוערת ומלאת סימנים.

לעומת זאת, המבקש ללכת בדרך עצמאית ואישית, הולך אל הלא נודע. עליו לפלס לעצמו דרך בחשיכה, נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה. בדרכו יעמדו מולו מכשולים שונים, מוקשים ובורות, כשעליו להיזהר מהם בכל פסיעה. עליו לבדוק כל פסיעה אשר יפסע, כל צעד ושעל, האם הולך הוא בדרך הנכונה? האם אינו טועה ותועה בדרך ללא מוצא?

ואכן, דרכה של איזביצ'א אינה סלולה, היא לוטה בערפל. על היחיד לפלס לעצמו את דרכו, למצוא את משעול נפשו ונתיב נשמתו אל האלוקים. דרכו של היחיד עוברת בסבך תהיות וספיקות, כשעליו מוטלת לברר ולזכך את עצמו, ולחשוף את רצון ה' ממנו. על היחיד לשאול את עצמו ללא הרף, האם מכוון הוא לעומק רצון ה'? אין זו דרך לרבים כלל וכלל. רק מי שנפשו מלאת אומץ ועוז, ואין הוא מוצא חיותו בעולם עד שימצא את שביל נשמתו, יכול ומוכרח לפסוע בדרך זו. עליו יהיה להכין את עצמו כראוי לקראת המסע המסוכן, לברר ולזכך את עצמו עד עומק שיתי הנפש, ואז יוכל לצאת אל המסע, בדרך אל האלוקים. זו היא דרכו של היחיד.

דרכה של איזביצ'א היא דרך אישית, אינדיבידואלית, המספקת את ההכוונה לאדם כיצד 'לברר' את עצמו, לעדן את חושיו ונטיותיו; היא מספקת את הסימנים בדרך. אך את הדרך עצמה על האדם לעשות לבד. הוא, ורק הוא, יכול למצוא את הדרך שלו, את נתיב נשמתו, אשר בה ימצא טעם-חיים ונועם-עדן. בדיוק כמו מאמרו המעורפל של האלוקים אל אברהם אבינו, המחפש הרוחני הראשון בעולם, 'לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך' – לאן? 'אל הארץ אשר אראך'. אין יעד ברור, אין מפת דרכים, תוכנית שלבים. רק ערפל. קודם כל תצא לדרך, תעזוב הכול, תשיל מעליך את כל ההתניות, את כל הסחבות שעטית על נפשך. את הדרך, את היעד, אראה לך בהמשך.

א

המסע אל העצמי – לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ

למרות שבעיקרון ההגות האיזביצ'אית, כאמור, פונה לכל אחד ואחד, הרי שתורתה מיועדת ואקטואלית בעיקר אל נשמות היחידים. לרובם של האנשים, ההגות האיזביצ'אית אינה רלוונטית, מכיוון שרובם ממשיכים את חייהם בתוך המסגרת הקבועה בה הם חונכו וגדלו, ומתנהגים בהתאם לנורמות המקובלות. הם רואים את עצמם שייכים כחלק מקבוצה קולקטיבית, זורמים עם הנהר, הולכים בתלם, ופוסעים בעקבות העדר. אלו שאיזביצ'א היא בשבילם סם החיים, ומי מעיינה הם בשבילם כמים קרים על נפש עייפה, הם היחידים. רק יחידים, מתי-מעט ובודדים, אחד מעיר ושניים ממשפחה, יחידי סגולה, אמיצי-לב, שוחרי חיים; אוזרים אומץ-לב ותעצומות-נפש, ויוצאים אל מסע החיפוש העצמי.

המחפשים הינם 'יחידים' משתי סיבות. הראשונה, מחמת מספרם המועט, קבוצה של יחידים שאינם רבים. והשנייה, מצד עצם מהותם. גם אם יהיו מחפשים רבים כחול הים, עדיים יישאר כל אחד מהם יחיד. יחיד מצד הוויתו, יחידי מצד מהותו, יחידי מצד קיומו. המחפש אינו הולך בדרך סלולה, דרך של רבים. הוא הולך על חבל דק שיש בו מרחב צר כשערה רק לעצמו. מסע החיפוש, הוא אישי, אינדיבידואלי ושונה, אצל כל אדם ואדם.

המסע אל העצמי, הוא המסע הנועז בתבל. אל המסע יוצא האדם לבדו, נע לתוך הערפל, אל הלא נודע. ללא מדריך שיורה את דרכו, ללא מורה דרך שיכוון את מסלולו. אין לו גם מפה שתתאר את מסלול המסע, את מהמורות הדרכים, אזורים מסוכנים, תחנות עצירה. אם חשב האדם לקחת עמו ציוד למסע, גם על זה הוא מוכרח לוותר. אל המסע צריך לצאת ללא שום דבר.

כמו המטפס ששואף להגיע אל פסגת האוורסט, שעליו להותיר מאחוריו כל מה שיכול להקשות ולהכביד על הטיפוס, כך גם את עצמו ואת פסגת נשמתו, צריך להותיר מאחוריו הכל. את כל אמונותיו, דעותיו, שאיפותיו, ידידיו, חבריו, רעיו, את כל הקשרים, את כל היחסים, הכל. אל המסע הזה יוצא האדם לבדו, בודד ויחידי, ערום וריק מכל, רק הוא עצמו, כמאמרו של האלוהים אל אברהם אבינו, המחפש הראשון בעולם: לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ.

א

לדמותו של היחיד

מיהו היחיד? מהם תכונות רוחו ומאפייני נפשו? קשה לענות על שאלה זו במדויק, שכן היחיד אינו דמות מוגדרת וברורה, אלא אינדיבידואל בודד, אחד וייחודי, וקשה לאפיין אותו ולהגדיר את טבע-נפשו ותכונות רוחו. אולם נשרטט כמה קוים כלליים לדמותו של היחיד, למרות שתכונות אלו ומידתם עשויים להשתנות מיחיד אחד ליחיד אחר.

נראה כי ניתן להגדיר את ה'יחיד' בשלוש תכונות יסוד, הקשורות ומושפעות זו מזו: תחושת ניתוק וריחוק מההוויה הפנימית המביאה לשאיפה לאותנטיות וחיבור פנימי; תחושת ייחודיות עמוקה, המביאה לשאיפת מימוש והבעה עצמית; ושאיפה פנימית ל'התפשטות' וחירות ללא גבולות.

תחושת ניתוק מההויה הפנימית: המסגרת החברתית-ציבורית מחנכת את האדם לקונפורמיות ודורשת ממנו להתנהג לפי נורמות מקובלות, לצעוד בתלם, ולהיות 'כמו כולם'. החינוך מקטנות, ההרגל רב השנים, והפחד מתגובת החברה, מונעת לרוב מן האדם לשחות נגד הזרם. בדרך כלל נכנע האדם, ותחושת הייחודיות הפנימית שלו מושתקת. הוא עוטה על עצמו מסיכה חיצונית, המותאמת לדרישות החברה והנורמות המקובלות, בעוד נפשו שלו, טבע ליבו, מוסתרת עמוק עמוק בפנים. מתוך רצון-כפוי מקבל האדם את גזר דינה של המסגרת, ועוטה עליו את כבליה. אולם יש ותחושה זו אינה נותנת לאדם מנוח, מסרבת להיכנע ולנדום. היא מחוללת סערה בקרבו כמו גלי-ים זועף, בוערת ויוקדת כשלהבת-אש, ותובעת מן האדם; היה מי אתה, גלה את פניך המקוריות.

בשלב מסויים בחיים, יש והאדם מרגיש ניתוק ומרחק מהווייתו הפנימית. הוא מרגיש מרחק של שמים וארץ בין האישיות הפנימית השוכנת בתוכו, לבין הדמות החיצונית שלו. מעשיו, דעותיו, תחושותיו, מושפעים מהשפעה חיצונית, הגורמות לתחושה שהתנהגותו אינה שלו. היא מאולצת, חיצונית, וחסרת אותנטיות.

מתוכו, ממעמקי נפשו בוקעת ועולה השאיפה להיות הוא עצמו. הוא מתגעגע לימי ערס-ילדותו, בהיותו תינוק חייכן ותמים, שהתנהגותו טבעית ואותנטית; כל תנועה, בכי או צחוק, קפיצה ומשחק, בוקעת מתוך הוייתו הטהורה והזכה. תחושה זו היא שמביאה את האדם לצאת במסע החיפוש אחרי האני האמיתי שלו, מתוך מטרה להתחבר על אישיותו המקורית והוויתו הטבעית שבתוכו. במסעו, הוא מחפש את הגשר שיוביל אותו אל עצמו.

תחושת ייחודיות עמוקה, המביאה לשאיפת מימוש והבעה עצמית: אחת התכונות המאפיינות לרוב את המחפשים את עצמם, היא תחושה פנימית עמוקה של ייחודיות. תכונה זו קיימת בבסיס המין האנושי אצל כל אדם, אולם היא מידת עוצמתה והשפעתה משתנה מאדם לאדם. כל אדם רואה את עצמו כאישיות ייחודית, הנבדלת ושונה משאר בני האדם אשר בעולם. עמוק בתוכו יודע האדם, שכמו שאין פרצוף אחד דומה לחברו, כך גם צורת הנפש והצלם הפנימי של כל אדם, מיוחדת וייחודית בעולם. האדם נברא בצלם אלו-הים, וכפי שהאלוהים אחד ויחיד, כך כל אדם אחד ויחידי בצלמו. גם אם לפעמים מיטשטשת תחושה זו, כתוצאה ממסגרת המחייבת ותובעת התנהגות זהה ואחידה, עמוק בתוכו עדיין קיימת תחושה זו, שעולה ומתעוררת לעיתים.

במרחבי הטבע הפראי, החיים מתאפיינים בקבוצתיות. החיות והבהמות, משתייכים לקבוצה, למשפחה, לעדר. אין בהמה אחת שונה במהותה מבהמה אחרת. לכולם אותם תכונות בסיסיות, ללא כל שוני או הבדל. לעומת זאת, האדם הינו תופעה חד פעמית. כל אדם הינו עולם מלא, מופלא וייחודי. כמו שפרצופיהם אינם דומים, כך דעותיהם, הרגשותיהם, שאיפותיהם, אינם דומים. אך בנוהג שבעולם, אימצו להם בני המין האנושי את הקבוצתיות, את החיים האחידים במסגרת חברתית-קהילתית. אולם יש ונפשו של האדם מתעוררת, ומסרבת לצעוד עם העדר, ללכת בתלם, לשחות עם הזרם. מבקש האדם ללכת בדרכו שלו, להיות הוא עצמו, יחידי וייחודי.

יודע האדם בתוכו את יחידיותו, יודע הוא שנפשו היא אחת ויחידה מעת בריאת העולם ועד קץ הימים, אולם את טבעה ומהותה של יחידיותו אינו יודע. ליבו אומר לו; יחידי אתה, אין עוד כמוך בעולם, לא היה ולא יהיה. אך במה יחידי הוא, במה נתייחדה נפשו, זאת אינו יודע. ואם לא יידע את יחידיותו, אם לא יכיר את סגולת נפשו, כיצד איפה יוכל למצוא את נקודת החיים המיוחדת שלו? שאלה זו, הפליאה שבלב על היחידיות, הרגשת העצמיות ותחושת הייחודיות, העולה מתוך לשד הוויתו, ומבקשת להתגלות, להתבטא ולהביע את עצמה, להתפשט במרחב החיים כמו נחל זורם, כמו כוכב מאיר באפילת לילה, היא זו שמעוררת את האדם לצאת למסע החיפוש, חיפוש אחרי עצמו, זהותו, ותפקידו עלי אדמות.

יש המבקש להיות את עצמו, להפנים ולהעמיק אל חביון נפשו, למצוא מנוח ומרגוע בכנפי נשמתו והיכלי לבבו. אולם יש אשר גם כשהפנים אל תוך עצמו, כשמצא את נפשו, את השיר של ליבו, לא די לא בכך. מבקש הוא לממש ולהביע את אשר בתוכו, תשוקתו היא להפיץ את מעיינו חוצה, לגלות את האור הגנוז בפנימיותו מהכוח אל הפועל. הראשון, די לו בכך בהיותו דולה מתוך מעיינו הפנימי, מרווה את צימאונו אל טבעו העצמי, אל הווית נשמתו. אולם השני, אינו מסתפק בהיות דולה, – מבקש הוא להיות דולה ובעיקר; משקה, חפץ הוא לשאוב מתוך באר נפשו ולהשקות חוצה את שפעת זרימתו. שואף הוא לממש את עצמו, להטביע את חותמו על העולם. הראשון מתכנס פנימה, בתוככי עולמו הפנימי, בורח משאון העולם ומערבולת רעשיו, השני מתכנס פנימה מתוך מטרה לנבוע החוצה, להשפיע ולהטביע חותם.

שאיפה פנימית ל'התפשטות' וחירות ללא גבולות: זוהי התכונה המרדנית, המאפיינת את הנשמה לוחמת-החירות של עצמה, ושואפת לחירות, לחיי דרור, לפרוש כנפיים ולנסוק אל מרחבי-שמים תכולים אין-סופיים, לזרום כנהר שוטף וכנחל איתן, כמו יונת דרור חופשיה ומשוחררת. הנפש אסורה במסגר, בכבלי ברזל ועבותות נחושת. המסגרת החברתית כובלת את האדם בכללים, חוקים ונורמות, וחונקת את הנפש המבקשת לה מעוף-עילאי, חיי-דרור ואויר-פסגות. דומה הנפש ליונת אלם השבויה בסורגי כלובה, ועיניה צופיות מבעד לסורגים למרחקים, אל גבהי שחקים, מרחבי א-ל אין סופיות, מייחלות ועורגות אל מישרי הדרור הרחוק ממנה. מבקשת היא לפרוק מעול צווארה את שלשלאות הברזל, הלא המה עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, לבקוע חומות אטומות ומבצרי איתנים. אולם יש והנפש מתעוררת, מסרבת להיות כבולה, אסירה באזיקי ברזל ונחושת, והיא מבקשת להיות יונת דרור חופשייה מכל עול ומכל מסגר.

השקפה חיצונית ופשטנית על תכונה זו, יכולה לפעמים להטעות. כלפי חוץ, נדמה לעין ששאיפה זו מבקשת לה לפרוק גבולות ומסגרות, ולחיות חיי חופש אנרכיסטיים כאוות נפשה, ללא רסן ומגבלות. אך המביט אל מעמקיה, אל תהומות-נפשה, יראה שבשאיפת החירות הטוטאלית, גנוזה לה שאיפה לעצמיות טהורה, עצמיות המביעה את עצמה ללא מעצורים וגבולות. (השאיפה לחירות, או בשפה האיזביצ'אית: השאיפה ל'התפשטות', מצריכה התייחסות נרחבת, מכיוון שבעוד שהיחס הדתי הקלאסי אליה הוא שלילי, הרי שאיזביצ'א רואה בו שאיפה חיובית וחיונית, הטעונה 'בירור' וזיכוך מוקדם).

א

הספר החקוק על הלב

antique-book-books-heart-Favim.com-685467אולם, לאמיתו של דבר, ספרן של היחידים, לא נכתב בדיו ונדפס על גבי נייר. ספרן של היחידים, נכתב ונחקק על גבי הלב של כל יחיד ויחיד. לכל אדם, ספר-תורה אישי, המורכב מכל מאורעות חייו, ומתוכם יכול הוא ללמוד על הקשר האישי בינו לבין האלוהים. כל אדם הינו ספר על מדף הספרים של האלוקים. כל אדם הינו יצירה מיוחדת במינה. סיפור החיים שלך, הינו הספר שלך. כל שלב במסע החיים, הינו פרק נוסף של הספר. כמו שמסיפורם של בני ישראל, נוצר הספר הנודע בעולם – התנ"ך, כך מסיפור חייך, נוצר הספר שלך.

"כי כל אחד ואחד מישראל, יש לו ספר מיוחד בפני עצמו שנחקק בלבו כל סבותיו ומאורעותיו שעברו עליו, שיראה מזה שהשי"ת משגיח בפרטות ומנהיג אותו ואת כל העולם, שנפש האדם יכיר במחשבה שנמצא השי"ת בעולם הזה…" – בית יעקב, פרשת תרומה, אות ה.

אבל הקריאה בספר האישי שלך, אינה פשוטה. היא נכתבה בשפת סתרים. אם תעמיק במסע החיים, אם תתבונן בכל פרט, בכל התרחשות בחייך, כשתאמין ששום דבר אינו במקרה, תוכל אט אט לקרוא ולהבין את פרקי ספרך. שם תמצא את הדו-שיח ביו נשמתך לאלוהים, שם תמצא את פיתרון חידת קיומך, שם תמצא את התשובה למשמעות חייך.

***

היריעה נתארכה, אך המלאכה עדיין רבה. ברשימות הבאות אתייחס לשורשיה של תורת-היחידיות האיזביצ'אית אצל רבותיו של רמ"י, רבי שמחה בונים מפרשיסחא ורבי מנדלי מקאצק; השוואה בין האיזיבצער להוגה האקזיסטניציאליסט בן זמנו סרן קירקגור; סיפורו של רבי אייזיק יעקל'עס עם האוצר והגשר, פרשנותו של אושו לסיפור, ההבדל בין 'מורד' קאצקאי לבין 'יחיד' איזביצ'אי, ועוד. אתם מוזמנים לעקוב. 

נ.ב. אם ברצונכם להגיב, להעיר או להעיר; לחצו על לחצן התגובות בראש הרשימה. תודה.

 

רבי שלמה קרליבך – האיש והתופעה [3] – על מוזיקה, מיהות פנימית, ואחדות חוצת מגזרים

לאחר הרשימה העיונית הקודמת על האינדיבידואליות במשנת איזביצ'א, קבלו עכשיו רשימה 'קלילה' יותר, כהמשך לרשימות על 'רבי שלמה קרליבך – האיש והתופעה', ובה רשמים אישיים מ'קומזיץ' קרליבכי, ועוד כמה מילים קצרות על 'טבע האדם' בהגות העולמית, החסידית והאיזביצ'אית. הרשימה קשורה בעקיפין גם להגות האיזביצ'אית, ממנה ינק רבי שלמה ולאורה הלך כל ימי חייו. הרשמים משקפים הן את 'האיש' והן את 'התופעה'; את החיבור בין מוזיקה – גילוי המיהות הפנימית (כן, זו לא טעות. זה מונח מופלא שלמדתי מהבלוגר שועי רז. כדאי להוסיף ללקסיקון) – ואחדות חוצת מגזרים ומגדרים. הנה הדברים:

במערה היסטורית בצפון הארץ, התאספו להם בשעת ערב מאוחרת, כארבעים איש. שום דבר לא היה משותף ביניהם, לא ההשתייכות החברתית, לא סגנון הלבוש, לא הדעות, שום דבר מלבד האהדה או יותר נכון; ההערצה העמוקה שלהם, לרבי שלמה קרליבך ושיריו. בין הנאספים היו נציגים מכל המגזרים והעדות, חסידים; ליטאים; מתנחלים; בעלי תשובה; חילוניים; מוזיקאים; בחורי ישיבות; אנשי עסקים; ועוד.

המערה החשוכה הוארה במאות נרות, שהוסיפו אוירה מסתורית ומעוררת השראה לאירוע. האנרגיה הייתה מטורפת. הנוכחים הרגישו כאילו הזיזו את שעון הזמן כמה מאות שנים אחורה, וחזרו לימי הביניים. במערה לא הייתה קליטה סלולארית, מה שהוסיף לניתוק מהציוויליזציה, ולכמה שעות נדירות של שחרור מכבלי הפייסבוק, אימייל, וואטצאפ, וכל המסתעף.

כנראה שהניתוק מהציוויליזציה לא היה רק מטאפורה, והמערה הזאת באמת הייתה מחוץ לכדור הארץ, אי שם באיזה 'חלל פנוי' חיצוני, שכן במפתיע 'שכחו' המתאספים מכל הפלגנות המאפיינת בתקופה סוערת זו את החברה הישראלית השסועה, הויכוחים האינסופיים על גיוס בני הישיבות, נשות הכותל, קיצוצים בקצבאות הילדים, הבחירות לרבנות הראשית, הדילים הפוליטיים ושאר ירקות. באוויר היה תחושה של 'מעבר', מעבר לזמן, מעבר לפלגנות החברתית, מעבר לזוטות והקטנוניות של החיים שמונעים לחוות את העומק שלהם, מעבר למגדרים והסטיגמות החברתיות. היו אלו רגעים נדירים של חירות עילאית, של התעלות מעל הסתמי, רגעים של עומק ושגב.

בחלל הגדול של המערה, שרתה רוחו המאירה של רבי שלמה. רוח של אהבה, רוח של עומק, רוח של שלום, רוח של שגב, רוח של מתיקות, רוח של 'מעבר'. למרות שהמערה הייתה אפלה, חשוכה לגמרי, הנרות היו מיותרים לחלוטין. בלבבות האירה שלהבת של אור ואהבה, שהפיצה את קרניה לכל עבר, בוקעת חומות ומחיצות, מחברת שונים והפכים.  כמו פאזל מעורבב, שנדמה שאין כל קשר בין חלקיו השונים, ופתאום מתקרבים החלקים, מתחברים זה לזה, ותמונה יפהפייה ומושלמת מתגלה; כך הרגישה החוויה, כאשר רוחו של רבי שלמה ורוחה של המוזיקה חיברה בין הקבוצה הגדולה והמגוונת של הנאספים, שכל אחד מהם מגיע מרקע שונה, מגזר אחר, ופתע פתאום הפכו לאחד, לקבוצה מאוחדת, שלובת ידיים, באהבה ואחווה ורעות.

המתאספים הגיעו חמושים, כל אחד וכלי זיינו-נגינתו בידו או על כתפיו, לא חסרו שם גיטרות כמובן, אך גם חלילים, דרבוקות, אקורדיון, וכל הבא ליד מעולם הנגינה. סביב מעגל של כסאות ומחצלאות התאספו כולם, חלקם עומדים, חלקם יושבים, חלקם מסתובבים. האקוסטיקה הנפלאה של המערה, הגביהה את השירה והנגינה לשיאים לא רגילים. קשה להגדיר את האווירה, אולי אפשר בכל זאת להגדיר זאת במילים שהיו שגורות בפי רבי שלמה; "היה ממש גיוואלד, עד לב השמים".

לבקשת המארגן, נשא אחד המשתתפים כמה מילים לכבוד הערב:

"ברצוני לומר לפניכם 'ווארט' של רבי שלמה, ווארט עמוק ונשגב, שמאוד מאפיין את רבי שלמה, בבחינת 'הוא היה אומר' –

בפרשת בהעלותך כתוב בפסוק, ויעש כן אהרן. רש"י על אתר מפרש; מגיד שבחו של אהרן שלא שינה. כל המפרשים מקשים מה השבח בכך שאהרן שלא שינה מעשיית ציוויו של הקב"ה, הרי זה מובן מאליו. ישנם הרבה תירוצים ויישובים לשאלה זו, אומר גם אני את תירוצי שלי.

 וכך היה אומר ומפרש, פתחו נא את שערי הלב:

'מגיד שבחו של אהרן שלא שינה'. יש צדיק המוכיח את האדם בשבט מוסר, לאמר; ראה בן אדם פחיתות נפשך, רוע מעשיך ועקימות לבבך. שוב בן אדם, כלך מדרך זו, שנה את עצמך, הפוך והיה לאדם אחר.

אבל יש צדיק, המביט וחודר אל עמקי מעמקים, אל חביון נשמתו של האדם, ואומר לו;

הייליגע זיסע ברידער, אח קדוש ומתוק, מה יקרה נפשך, הלא נשגבה היא ממלאכי השרת וממלאכי עליון, מאירה כשמש בצהריים, נוצצת כנוגה-כוכבים, ואתה איך שכחת ממנה, הפנית לה עורף, את קולה לא שמעת, ואל שוועתה, ערגתה ותשוקתה לא האזנת? וקולו הולך ומלטף, אל תירא ואל תפחד בן אדם, אל תעצב ואל תשתוחח נפשך. הלא תדע, כי נשמתך טהורה היא, וגם אם הוכתמת עד בלי הכר, אל עצם נשמתך אין מגיע שום פגם או כתם, כי היא עצם השמים לטוהר, חלק אלו-ה ממעל.

דע לך, שאינך זקוק להשתנות כלל וכלל, רק שוב אל עצמך, היה את מי שהנך, מי שאתה באמת, גלה את מעמקיך וחשוף את פנימיותך, והנה אור צלם אלו-הים קורן מפניך ושכינת א-ל על ראשך.

נשמה קדושה ומתוקה, התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך, קרבה אל נפשך גאלה, התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי אורי, עורי עורי שיר דברי, כי כבוד ה' עלייך נגלה…

ומעתה אמור; מגיד שבחו של אהרן, כהנא קדישא, אוהב שלום ורודף שלום, שקירב את נפשות ישראל אל אביהם שבשמים, שלא שינה… הוא לא הטיף לאדם להשתנות, אלא לגלות את מהותו הפנימית. תחת הכות בשבט מוסר ושוט תוכחה, העלה את הנרות היוקדים במעמקי חביון הלב, עד שהייתה שלהבת הפנימית עולה מאליה, ומאירה מסוף העולם ועד סופו.

זוהי סוד קסמה וכוחה של המוזיקה. רבי שלמה היה אומר, שהמוזיקה היא השפה האוניברסלית היחידה. היא חוצת מדינות, אומות, דתות ויבשות. למה? כי המוזיקה היא שפת הנשמה. היא חושפת ומביעה את הפנימיות, את המעמקים. לכן היא מאחדת, משלבת ידיים, חוצת מגזרים ומגדרים.  זו הסיבה שהגאולה תתחיל בשירה, 'מזמור שיר ליום השבת', 'שירו לה' שיר חדש'. שיר חדש שיחשוף את מעמקיה של ההויה, את מעמקיה של האנושות, ובכך תאיר את העולם באור חדש, אור של גאולה. 

גיוואלד.

***

המונח המחודש 'מיהות', שכאמור למדתי מהבלוגר שועי רז, מתאים במיוחד כאשר אנו עוסקים ברבי שלמה קרליבך. רבי שלמה היה אומר, שישנם שתי שאלות שאפשר לשאול אדם זר. מי אתה, ומה אתה. כשאנחנו שואלים מי אתה? אתה בונה את העולם. כשאתה שואל מה אתה? אתה הורס את העולם. השאלה 'מי' מתייחסת אל המיהות הפנימית, אל הזהות האמיתית של האדם. השאלה 'מה' מתייחסת אל ההשתייכות החיצונית, אל המעמד החברתי, ועוד מאפיינים חיצוניים.

There are two questions you can ask another human being: “What are you?” and “Who are you?” If you ask “What are you” – you destroy the world. If you ask “Who are you?” you build the world…” (Shlomo Carlebach).

A trader inspects a diamond at the trading floor of Israel's diamond exchange near Tel Aviv

אני הולך ברחובות מידי יום, וכל מה שאני רואה זה את היהלומים היקרים ביותר בעולם מהלכים סביבי. כמה מהם אולי צריך להוציא מהבוץ ולנקות קצת, ללטש קצת, אבל אחרי שעושים זאת הם כל-כך מאירים, בוהקים, ממש כמו היהלום היפה בעולם – רבי שלמה קרליבך

רבי שלמה היה המאמין הגדול בטוב הבסיסי שבטבע האדם, במיהות הפנימית והזכה, בנשמה הקדושה השוכנת במעמקים. כשנשאל פעם על ידי יהלומן מכובד מדוע הוא מרבה להתעסק עם אותם אנשים מוזרים, היפים ומסוממים, השיב: "קרה לך פעם שזרקת לאשפה יהלום גולמי של מליון דולר? בודאי שלא. אתה מומחה ליהלומים. ובכן, גם אני מומחה ליהלומים. אני הולך ברחובות מידי יום, וכל מה שאני רואה זה את היהלומים היקרים ביותר בעולם מהלכים סביבי. כמה מהם אולי צריך להוציא מהבוץ ולנקות קצת, ללטש קצת, אבל אחרי שעושים זאת הם כל-כך מאירים, בוהקים, ממש כמו היהלום היפה בעולם. זה ממש הדבר הכי חשוב שצריך לדעת בחיים. כל אחד, כל אדם, הוא יהלום…" ראו עוד על כך בספרה המופלא של יוטא הלברשטם-מנדלבאום, 'הרבי מקרן הרחוב', פרק ב, עמוד 61 ואילך.

אומן מופלא היה רבי שלוימל'ע, שמלאכתו איתור מרגליות המכוסות בוץ וטיט, אבני פז המושלכות באשפתות, והרי הוא מהלך תמיד בין המבואות האפילות, מחפש ניצוצות עלומות, שברי לוחות, רסיסי שמים. בכל אדם, יהיה אשר יהיה, למרות לבושו המסואב, חיצוניותו המוכתמת, ראה את צלם אלוקים קורן מפניו, את יהלום-נשמתו המאירה ממעמקים, מבקשת לבקוע, להתגלות, ולהפיץ את קרני אורה הבהיר בכל קצוי עולם ופינות הנפש.

בתוך עמו הוא ישב, בין הנשמות העלובות והנפשות התועות, בין הלבבות השבורות והרוחות הנדכאות, מחפשות דרך ומבקשות נתיב, אלה שלהב הגעגוע יוקד בקרבם, ונפשם מחפשת את המעין הנובע. עימם ישב, כמותם התלבש, ואל תוך מעמקי ליבם ונשמתם הוא נכנס.

***

זה היה המסר העיקרי של רבי שלמה, האמונה במהות הפנימית של האדם, והקריאה לגילוי עומק הנשמה. והדברים אמורים לא רק כלפי האדם עצמו, אלא גם כלפי היחס לבני אדם אחרים. אנו פוגשים אנשים מידי יום, חולפים ועוברים על פניהם, אך שופטים אותם לפי המראה החיצוני, לפי הלבוש, לפי סטיגמות, היריסטיקות שיפוטיות וסטריאוטיפים. אבל האמת היא, שאנחנו לעולם לא יודעים. אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו לא יודעים את העומק שבאדם, את המהות הפנימית, את היהלום שעלול להסתתר תחת לשכבות אשפה. לעולם אינך יודע, וכפי שהיה רבי שלמה תמיד אומר  You never know

[אגב, ישנו סרט דוקומנטרי על רבי שלמה בשם זה, מומלץ מאוד. הנה הקישור: http://www.youtube.com/watch?v=7np6jL8dHUU].

רבי שלמה הילך ברחובות העולם וביקש "אם יש מישהו שאני אמור לפגוש בעולם הזה, אנא אל תיתן לי לחלוף על פניו…"

***

אכן, האמונה ביסוד הטוב שבאדם, במהות הפנימית הצחה כשלג, בנשמה קדושה וטהורה; כמה שהיא נשמעת רומנטית וקסומה, אינה כה פשוטה ומובנת מאליה.

אדם לאדם זאב

אדם לאדם זאב

שאלת טבע האדם מהווה שאלה מרכזית בהגות האנושית לדורותיה, וגדולי ההוגים והפילוסופיים התחבטו בשאלה זו. המושג 'טבע האדם' משמש כמוטיב מרכזי בפילוסופיה, פסיכולוגיה, מדעי המדינה והחברה, ועוד.

ישנם כאלו אשר ראו את האדם כרע במהותו, חיית פרא שנטיותיה החייתיות מודחקים. בתיאוריה הפסיכואינליטת של פרויד למשל, מתואר האדם כיצור שגן חיות פראי וגס מתרוצץ בקרבו, כשרק מנגנוני הגנה חברתיים מדחיקים ושומרים על האדם מפני נטיות הטבעיות. תומס הובס בספרו "הלוויתן" מתאר את הטבע האנושי כאלים וברוטאלי ("אדם לאדם זאב"), כשרק המערכת השלטונית מסוגלת לרסן את נטייתו הטבעית. "בכל אדם חבויה חיה – חיה מלאת חימה, חיה בעלת תאווה, המתלהטת על ידי זעקת השבר של הקורבן המעונה, חיה שהותרה מן השלשלת ואינה יודעת כל מעצור" – כתב פ. מ. דוסטוייבסקי.

 מאידך, הפילוסוף והמחנך הצרפתי ז'אן-ז'אק רוסו האמין שהאדם ביסודו טוב, 'אציל פראי', ורק החברה משחיתה את הצלם הפנימי של הנפש, כדבריו בריש ספרו 'אמילי-או על החינוך': הכל יוצא מתוקן מתחת ידי הבורא; הכל מתנוון בידי האדם. 

"טבעו האומלל של האדם, אילו פשעים נוראיים בוצעו בשמך! כל שוטה, ממלך עד לאיש-משטרה, מהכומר שטוח הראש לחובב המדע חסר המעוף, כולם מרשים לעצמם לדבר בסמכותיות על הטבע האנושי. ככל שהשרלטן גדול יותר, מוחלטת יותר התעקשותו על זדוניותו וחולשותיו של הטבע האנושי. אך כיצד ניתן כלל להזכיר את שמו כיום, כשכל נפש נמצאת כלואה, וכל לב מרוסן, פצוע ובעל מום? […] כשהטבע האנושי כלוא בחלל צר, מולקה יום יום עד להכנעה, כיצד יכולים אנו לדבר על האפשרויות הגלומות בו?" –  – אמה גולדמן, אנרכיזם וחיבורים אחרים  1910

גישה שלישית, טוענת שהאדם מטבעו הוא דף חלק לחלוטין [Tabula rasa – דף חלק], אינו טוב ואינו רע, ורק במהלך חייו מעצבים גורמים שונים את אישיותו, עמו נסיבות החיים, סביבה ותרבות. גישה זו שכיחה אצל פסיכולוגיים חברתיים רבים.

גם במסורת היהודית, אפשר לראות ויכוח נוקב זה. ייצוג לגישה המאמינה ביסוד הטוב שבאדם, אפשר לראות בדברי שלמה המלך, ה'אלוקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים'. מאידך, המקרא אומר 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו'. תנועת המוסר מזוהה בדרך כלל עם הגישה הראשונה, ומדגישה את היסוד המושחת באדם ויצריו, כאשר עבודתו המרכזית היא לעבוד ולתקן את מידותיו, בעוד החסידות מזוהה עם הגישה השנייה, ומדגישה את קדושה וטהרתה הטבעית של נשמת האדם, כשעבודתו היא רק לגלות את המהות הטבעית שלו.

ההגות החבדי"ת, הציגה גישה הנוקטת ששתי הגישות נכונות במידה מסוימת, מכיוון שאישיותו של האדם מפוצלת, ושתי נפשות מקננות בקרבו, אחת נפש אלוהית, קדושה וטהורה, והשנייה נפש בהמית, יצרית וחייתית, כמבואר בהרחבה בספר היסוד למשנת חב"ד 'ליקוטי אמרים-תניא'.

לאיזביצא, גישה מקורית ומעניינת בנושא. איזביצא מתנגדת לגישה החבדי"ת, הנוקטת בפיצול אישיות של טבע האדם, ורואה באדם ישות אחידה ושלמה. איזביצ'א מאמינה בטוב הטבעי שביסוד האדם, אולם מכירה גם ב'חיסרון' המוטבע בטבע נפשו, מין 'חור שחור' שמתוכו צומחים הנטיות החייתיות בכלל, ונטייה יצרית אישית מסויימת בפרט. גם נטיות ויצרים אלו, אינם נטיות רעות ושליליות ביסודם, ואין האדם צריך לעקרם מהשורש, אלא רק לעדנם ולבררם. יתרה מכך, מעלתו הייחודית של כל אדם, באה לידי ביטוי דווקא באותו 'חיסרון' מוטבע, שכאשר יזדכך ויתברר, אותו חיסרון עצמו הופך לתכונה הייחודית של האדם.

הנושא רחב, עמוק ומקיף, ועוד חזון למועד להידרש אליו בהרחבה הראויה לו.

***

בתמונה למעלה, רבי שלמה קרליבך בהופעה בבית האהבה והתפילה, סן-פרנסיסקו.

עדכון: ידידי ד"ר הרב נתן אופיר, לשעבר רב האוניברסיטה העברית, (אגב, הוא עומד להוציא לאור בקרוב ספר מקיף על רבי שלמה, בעברית ובאנגלית) הערני על כך שהתמונה לא צולמה בבית האהבה והתפילה, ואלו הם דבריו:

הנה הסיפור של התמונה שפרסמת.

זה היה בפברואר 1972 בסן פרנסיסקו במגפש של נציגי כל המי ומי ברוחניות הדתית באותה תקופה עם 3,000 משתתפים (3,165 כסאות כולם תפוסים), ושלמה דיבר על שמחת בית השואבה כזמן לשמחה עולמית המדגישה כיצד גם האדם הפשוט יכול להשתתף ולשאוב מים טהורים מהמעיין העמוק ביותר בירושלים. שלמה הצהיר: אם רוצים להרים את העולם כולו לשמים אפשר להגים לשם רק על-ידי הריקוד. החברה' של שלמה עלו לבמה והתחילו לרקוד ושלמה שר "בואו נרים את העולם כולו עד לשמים". וכל האולם רקד. לקראת הסיום ביקש ר' שלמה מכולם להתקרב כדי להביא את היום הגדול של אהבה ושלום. הוא הזמין במיוחד את המורים הרוחניים בשורה הראשונה לעמוד קרוב אליו. מעגלים רבים נוצרו במעין טרנס של אקסטה בריקוד. ואז שלמה נעצר. הוא הביט אל חבריו הגורואים והמנהיגים הרוחניים, רבים מהם ממוצא יהודי והודיע: חלקכם אמרת שאנחנו בדרכים שונות אבל כל הדרכים מופנות לאותו כיוון. תרשו לי לחלוק עליכם. אם אוכל להעז ולומר, לעניות דעתי, כולנו באותה דרך. לעת עתה כאשר אנו צועדים, רק עוד קצת, וההבדל הוא רק שאנו נועלים נעליים אחרות.

The ecumenical program in February 1972 with Buddhists, Sufis, Hindus, and Christians took place at the Nob Hill Masonic Center of San Francisco. Reb Shlomo began by singing “the Great Day is coming, and God is sending us holy teachers,” implying his colleagues in the front row. But, Shlomo asked rhetorically, how can ordinary people help? He then taught about the special joy of the drawing of the water in coming to the Temple on Sukkot, bringing “pure water from the deepest well in Jerusalem.” The joy was expressed by water which is a gift from Heaven and unlike the other offerings at the Temple during the other holidays, is not dependent on personal wealth. Every person, from the greatest landowner to the humblest little beggar, pours their water over the holy stones. The Levi’im (Levites), the holy musicians, played and sang as the people danced in joy. Shlomo proclaimed: “If we want to lift the whole world up to Heaven, we can only get there by dancing on our feet.]2]

The Masonic Auditorium has a large round stage that juts out into the audience and is surrounded by 3,165 seats arranged in concentric semi-circles. Shlomo’s hippies joined on the large round stage, and began jumping up and down as Shlomo sang, “Let’s lift the whole world up to Heaven.” Soon, 3,000 people were dancing in the aisles. Toward the conclusion, Shlomo asked everyone to draw close, “to bring the Great Day of Love and Peace.” He invited the teachers in the front row to stand close to him on stage. Circles of people held each other in a trance-like dance of ecstasy. Shlomo stopped and looked at the teachers:

 Some of you said that while we may be on different paths, the paths are all going to the same place. I respectfully disagree. If I may be so bold to say so, in my humble opinion, we are all on the same path. For now, while we are walking, just for a little longer, we are just wearing different shoes.

 

הד לתופעה ההולכת ומתפשטת סביב רבי שלמה, ניתן לראות גם במחזמר שעלה זה עתה בברודווי. ראו כתבה על כך במעריב ובהארץ.