וַיְהִי בִּימֵי הַגוֹרִילַבּוֹט – על העידן הפוסט-אנושי

'הזעקה'

יצירתו של האמן אדווארד מונק, 'הצעקה', היא ככל הנראה אחת מיצירות האומנות המודרניות המפורסמות בעולם. הדים לכך, ניתן לראות במחיר האסטרונומי בו היא נמכרה לאחרונה בשנת 2012 במכירה פומבית של סותבי'ס, בכ- מאה ועשרים מליון דולר. בעיני רבים, ובצדק, היא נחשבת כאחת מסמלי המאה ועשרים של התרבות המודרנית. הוגים אמנים ומבקרי-תרבות רבים, ניסו לרדת לעומקה ולפענח את משמעותה.

מונק היה צייר נורווגי שהשתייך לזרם האקספרסיוניסטי, זרם שמקורו בגרמניה בתחילת המאה ה-20, ומקורותיו הפילוסופיים שאובים מזרם הרומנטיקה. האקספרסיוניזם מעמיד במרכז היצירה את האמן וראייתו הפנימית. ראייה גסה, מתפרצת, זועקת ומבטאת את רגשות היוצר באופן החשוף והעז ביותר. בדרך זו האמן משליך על היצירה באופן סובייקטיבי את מצבו הנפשי.

הסדרה מציגה דמות אדם המצוירת בקווים מופשטים, וניצבת על גשר עץ על רקע הפיורד של אוסלו כפי שהוא נשקף מהגבעה של הפרוור אקברג שבאוסלו. העיניים החלולות והפה הפעור נחשבים בעיני רבים לזעקה אילמת כנגד החיים המודרניים, זעקה המבטאת את החרדה האקזיסטנציאלית. היא מסמלת את בדידותו הטראגית של האדם המודרני, בצל הריק הקיומי ואובדן משמעות החיים.

מונק כתב על היצירה ביומנו האישי, בשנת 1892:

"וכך צעדתי לאורך הדרך עם שני חבריי, השמש שקעה וחשתי במשב של מלנכוליה. השמיים היו אדומים כדם. עצרתי. נשענתי על המעקה, עייף כמוות. הבטתי אל מעבר לעננים הבוערים, התלויים בשמיים כחרב וכדם מעל מפרץ הפיורד השחור-כחול. חבריי המשיכו לצעוד ואני עודני עומד, רועד מפחד. חשתי צעקה גדולה, אינסופית המפלחת את הטבע".

לפשר הדמות חסרת הפנים

אך למרות הררי הפרשנויות על היצירה המפורסמת בעולם, נותר עדיין מקום להעמיק ולפענח את משמעותה של היצירה. הרי זוהי קסמה של האומנות, שהיא אינה ברורה, חד משמעית והחלטית. היא מעורפלת, רבת-גוונים, עמוקת רבדים אינסוף. היא נתונה לפרשנויות רבות, היבטים שונים, ולכל אדם הזכות והיכולת למצוא בה משמעות כלבבו. וגם אם האמן עצמו לא כיוון אליה, גדול ונשגב כוחה של היצירה, שהיא אוצרת בתוכה יתר ממה שהאמן יצק בה. "לדעתי, אסור לו לאדם לקרוא שירה, או להביט בציורים ובפסלים, אלא אם כן הוא מסוגל להוציא מהם הרבה יותר ממה שהמשורר או האומן ניסה לבטא" – כתב נתנאל הות'רן (מתוך הספר פן השיש).

ובכן, חמישה סמלים עיקריים עומדים במרכזה של היצירה. הדמות, הצעקה הלא נראית, הים שמסביב, הגשר, האנשים מאחור.  כל אחד מהם דורש עיון ופרשנות בפני עצמו, אך אתמקד כעת במוטיב המרכזי של היצירה: הדמות.

הסמל החשוב והמרכזי, הינו ללא ספק הדמות בחזית היצירה. לעין כל רואה בולטת הדמות המוזרה, חסרת הפנים. לא ניתן להבחין במינה של הדמות, היא אינה גבר וגם אינה אישה. דמות ללא פנים, ללא זהות. אז השאלה הראשונה היא, מי היא הדמות? מה היא מסמלת? פרשנות אפשרית טוענת, שהדמות המוזרה קיבלה את השראתה ממומיה פרואנית שמונק היה עשוי לראותה בתערוכה העולמית של פריז 1988. ייתכנות נוספת היא, שאת ההשראה לדמות קיבל מונק מאחותו, שסבלה מהפרעה דו-קוטבית, והייתה מאושפזת בבית-החולים לחולי נפש למרגלות גבעת אקברג. פרשנים אחרים סוברים שהדמות הזועקת מסמלת את אמו שמתה כשהיה בן-5 ממחלת השחפת, פניה כגולגולת ופניה כארובות חלולות, בדמותה מתגלם המוות כמצב סופי שאין ממנו חזר, והציור מבטא את חוויות ילדותו, את טראומת הנטישה והאובדן שבמות האם, בדמות את האם שמתה.

ברצוני להציע פרשנות אחרת, אישית וסובייקטיבית, הרואה בדמות משמעות סמלית עמוקה יותר. ייתכן, וחוסר הפנים של הדמות המוזרה עומדת בלב היצירה, ומהווה את נשמת משמעותה.

הדמות חסרת הפנים, מסמלת את פני האדם הפוסט-מודרני, או יותר נכון; הפוסט-אנושי. האדם חסר הנשמה, שאיבד את פניו, פני צלם אלו-הים. האדם חסר הזהות וחסר המיהות, האדם שאישיותו נעדרת, האדם שהוא כל-אחד ואף-אחד.

החלום ושברו

זהו סיפור עלייתו ונפילתו של האדם המודרני, החלום ושברו.

לאחר דורות ושנים ארוכות, החל האדם לממש את חלומו הגדול. שאיפה שנדמתה עד לפני זמן לא ארוך כהזיה דמיונית, החלה להתגשם. האדם סיגל לעצמו כוחות אלו-היים. הוא פיענח את צפונותיו וחוקיו של הטבע, החל לעוף בשחקים, גומא מרחקים אדירים במהירות שיא. הוא איחד את העולם כולו לכפר גלובאלי קטן בהישג כף יד, שיכלל את חייו עד לנוחות המרבית שעלתה על דעתו. ואם לא די בזאת, הוא לא הסתפק בכיבוש כדור הארץ, אלא גם טס לירח, מביט על מליוני הכוכבים והגלקסיאות מקרוב.  היקום כולו נמצא בידו הקמוצה, מסתריו וצפונותיו פרושים לפניו כחדרי ביתו.

הבטחתו של הנחש הקדמון אל האדם, כאשר פיתהו לאכול מעץ הדעת 'והייתם כאלוקים', מעולם לא הייתה נראית מוחשית יותר מעכשיו. האדם אכן התפתה, נגס במלוא פיו מעץ הדעת והתבונה, והיה כאלוקים. התהליך אמנם התמשך במשך שנים ארוכות, אך ככלות הכול ההבטחה והשאיפה התממשה במלוא המובן של המילה. האדם הפך לאלוקים, היקום כולו כבוש תחתיו.

היטיב להביע זאת יובל נח הררי (מחבר 'קיצור תולדות האנושות') בתשובתו לשאלת מגזין אודיסאה, שהופנתה לשורה של חוקרים ואנשי רוח, 'מהו התהליך המשמעותי ביותר המתרחש כיום בעולם? והנה תשובתו:

שדרוג האדם מחיה לאל – ד"ר יובל נח הררי, החוג להיסטוריה, האוניברסיטה העברית

"התהליך המשמעותי ביותר שמתרחש היום בעולם, הוא תהליך שדרוגו של הומו סאפיינס מבעל חיים לאל. זו איננה מטפורה, אלא הצהרה עובדתית פשוטה. האנושות מתחילה לנסות ולהשיג לעצמה תכונות, שבאופן מסורתי נחשבו לתכונות אלוהיות, כגון חיי נצח, נעורי נצח, היכולת לברוא יצורים חיים, היכולת ללבוש ולפשוט צורות שונות ומשונות, היכולת לנוע במהירות הבזק ממקום למקום ואף להיות בכמה מקומות שונים באותו הזמן (באמצעות אוואטרים, או על-ידי חיבור ישיר בין המוח לבין האינטרנט). כשאנו חושבים על העתיד, אנו בדרך-כלל חושבים על עולם שבו אנשים הנראים ומרגישים כמונו, נהנים מטכנולוגיה משופרת – חלליות הנעות במהירות האור, תותחי לייזרים, רובוטים אינטליגנטיים וכו'. אבל הפוטנציאל המהפכני האמיתי של הטכנולוגיות החדשות טמון באפשרות לשנות את הומו סאפיינס עצמו, לרבות תכונותיו ורצונותיו, ולא רק את כלי הרכב או כלי הנשק שלו. מה שבאמת יהיה מהפכני בעולם העתידי לא יהיו החלליות, אלא מי שיטוסו בחלליות. טווח הזמן עליו מדובר אינו ארוך במיוחד. יש סיבות טובות לחשוב שבתוך פחות ממאה שנים כדור הארץ יישלט על-ידי ישויות, שיהיו שונות מהומו סאפיינס יותר משהוא שונה מניאנדרטלים ומשימפנזים. כל יתר השינויים שיקרו במהלך המאה ה-21 – בכלכלה, בחברה, בפוליטיקה ובמדע — יתגמדו כנראה בהשוואה למהפכה הזו".

והוא מסיים בשאלה נוקבת:

"לכן השאלה החשובה ביותר העומדת כיום בפני האנושות היא, מה אנו רוצים להיות? ומכיוון שסביר שנוכל להנדס גם את הרצון, השאלה הקריטית היא, מה אנו רוצים לרצות?"

אך בו זמנית, ללא שהאדם שם לב, – החלה במקביל נפילתו הגדולה והטרגית של האדם. במרוצו השאפתני לסגל לעצמו כוחות וסגולות אלו-היים, במחקרו אחר צפונות הטבע וסודות היקום, במאמצו לשפר את איכות חייו ונוחיותם המרבית, איבד האדם את המהות הכי אלו-הית שהייתה לו כבר מאז ומעולם, את המהות הכי בסיסית ביסוד הוויתו, סלע קיומו ועוגן חייו. האדם איבד את נשמתו, איבד את עצמו לדעת, איבד את צלם האלו-הים שעל פניו. האדם איבד את זהותו, את מיהותו.

האדם החדש של העידן הפוסט-אנושי, כבר לא ניתן לכנות אותו אדם. הוא אינו על-אדם וגם לא תת-אדם. הוא כבר אינו אדם כלל. נשמתו פרחה ממנו זה מכבר, אישיותו נעדרת, צלם פניו הושחת, הוא כל אחד ואף אחד. האדם החדש, 'הגורילבוט', חצוי גורילה, וחציו רובוט. הוא יצור משובט, חסר זהות ומיהות בסיסית. פניו מחוצפנות, חסרות הבעה, קליפה שתחתיה מסתתר חור שחור ושמום. שלד חסר חיות, נעדר עוגן קיומי בסיסי המאפשר חשיבה, חיים והבעה.

מות האדם לא התרחש בבת אחת, הוא גסס לאיטו, כשכמה גורמים הביאו יחד למותו. שילוב של תהליכים מדעיים, פילוסופיים, סוציולוגיים, וטכנולוגיים; הובילו אט אט אל עידן הגורילבוט המתקרב ובא. מביניהם, טשטוש הבחנה בינו ובין החי, מות האלוהים ומות הסובייקט, התרבות הפוסט-מודרנית, ועתה; הגושפנקא הרשמית בדמות ההתקדמות הביו-טכנולוגית במדע.

על שפת תהום

דומה העולם ככדור עגול, העומד על גבעה רמה וראשו מגיע השמימה, והכדור אט מתגלגל על שפת-התהום הפעורה לפניו, אין רואה ואין מציל, אין איש שם אל לב. ולא עוד, אלא שהבריות משחקות וצוהלות, כילדים שמחים במגרש משחקם, וברגליהם בועטים הם בחוזקה בכדור המתגלגל, ומקרבים אותו לנוכח שפת התהום הפעורה. בצהלתם, צועקים הם בחדווה ובגאווה לא מוסתרת, 'הנה מתקדם העולם, מתחדש ומשתכלל ללא הרף!' ועיניהם עיוורות לראות, כי אכן מתקדם העולם, אך לא לעבר גן-העדן כי אם לשפת-שאול.

גורילה, על אדם, או גורילבוט

תהליך שינויו המהותי של המין האנושי, נחזה מראש, אלא שהחוזים נחלקו בחיזוי האדם החדש. היו שצפו את הפיכתו של האדם לגורילה, והיו שחזו את הפיכת האדם לעל-אדם. בפועל, שתי התחזיות התבדו. האדם לא נהפך לגורילה ולא לעל-אדם. הוא נהפך לגורילבוט.

כבר לאחר צאת ספרו של דרווין 'מוצא המינים', החלה גסיסתו של האדם כאדם. אז החלה להתערער ולהיטשטש ההבחנה בינו ובין החי. אם מוצא האדם מן הקוף, אז בהכרח שגם הוא גורילה. דויסטויבסקי כתב בספרו 'שדים' שפורסם 13 שנה לאחר "מוצא המינים" של צ'ארלס דרווין, בפיו של אחד הגיבורים, קירילוב, שעם גילוי מוצאם האמיתי של החיים ואובדן האמונה באל, אנו על סיפו של עידן חדש: "ואז יחלקו את ההיסטוריה לשני חלקים: מהגורילה ועד השמדת האל, ומהשמדת האל עד… הגורילה" [ראה להלן]. אולם תחזית זו הייתה טעות. האדם לא חזר לגן-החיות, הוא לא נהפך לגורילה. תהיה זו טעות להשוותו לגורילה. לגורילה, יש אופי. לגורילה יש טבעיות חייתית ופראית. אבל האדם החדש, חסר גם את זאת. האדם הוא החדש, הוא הגורילבוט. חציו גורילה וחצוי רובוט, ומשכך קירח הוא מכאן ומכאן. אין בו אישיות, וגם אין בו חייתיות טבעית. אין בו שום דבר, חוץ מתערובת משובטת ומוזרה. הוא כלום, שמום, ריק, שלד חסר עצמיות, הזורם עם הנהר ההמוני.

במקביל, פרידריך ניטשה, הנביא הפוסט-מודרני, חזה את כינונו של אדם חדש, על-אדם. ניטשה ידוע בהכרזתו המפורסמת על מות-האלוהים:

פרידריך ניטשה

פרידריך ניטשה

"אמר לו הקדוש: אני מחבר שירים ושר אותם, וכשאני מחבר שירים אני צוחק ובוכה ונוהם: ככה אני משבח את אלוהים. בשיר ובכי, בצחוק ונהם אשבח את האלוהים אשר אלוהי הוא, ואתה מה אתה מביא לנו במתנה? שמע זרתוסטרה את הדברים האלה ובירך את הקדוש ואמר: "מה יש לי לתת לכם ? ועתה, הנח לי ואסתלק מהר פן אקח ממך דבר!". – וכך נפרדו השניים זה מזה, הזקן והאיש והם צוחקים כשני נערים קטנים". וכאשר היה זרתוסטרה לבדו, דיבר אל ליבו ואמר: הייתכן הדבר! אל הקדוש הזקן הזה ביער שלו עדיין לא הגיעה השמועה שאלוהים מת?" – [כה אמר זרתוסטרה, תרגום אילנה המרמן, עמ' 55-56]

"האם לא שמעתם על המשוגע שהדליק פנס באור יום מלא, ורץ אל כיכר השוק בעודו צועק בקולי קולות: "היכן אלוהים? היכן אלוהים?" מכיוון שרבים מן האנשים שם לא האמינו באלוהים, נשמע צחוק רם מסביב… "אני אומר לכם. אנחנו הרגנו אותו – אתם ואני! אנו כולנו רוצחיו. אבל איך עשינו זאת?… מה עוללנו כאשר התרנו את הארץ מכבליה לשמש? לאן תנוע עכשיו? לאן ננוע אנחנו? הלאה, הרחק מכל שמשות? האין אנו מידרדרים היישר מטה? ולאחור? ולצדדים? וקדימה? ולכל עבר? האם נותרו עוד מעלה ומטה? האין אנו נסחפים דרך כלום אין סופי?… מעולם לא נעשה מעשה גדול מזה, וכל הנולד אחרינו יהיה שייך, בזכות מעשה זה, להיסטוריה נעלה מכל היסטוריה שעד כה" – (המדע העליז).

כתוצאה מכך, חזה ניטשה את כינונו של אדם חדש, אדם-עליון או בתרגום יותר מדוייק; על-אדם, אדם שיהיה חופשי מכל מחוייבות ויממש את עצמו בצורה טוטאלית.

"מלמד אני אתכם את העל-אדם. האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו. מה עשיתם כדי להתגבר עליו? […] האדם הוא חֶבֶל, קשור בין החיה ובין העל-אדם, – חֶבֶל על פני תהום. מעבר מסוכן מכאן לשם, הליכה מסוכנת בדרך, הבטה מסוכנת לאחור, חלחלה ועמידה-מלכת מסוכנת. הגדולה אשר באדם היא היותו גשר ולא מטרה (כה אמר זרתוסטרא, תרגום המרמן, עמ' 57, 60)

אולם המסקנה המשמעותית והאמיתית מהכרזתו של ניטשה, אינה מות האלוהים כמכונן מוסר באנושות. המסקנה המשמעותית באמת היא, 'מות האדם'. מות האלוהים מסמל את אובדן המוסריות וניפוץ הערכים האנושיים. במות האדם, הכוונה לתפיסה העצמית של האדם, לאובדן הזהות והמיהות במובן הבסיסי ביותר. לא שהאדם אימץ תפיסה עצמית מוטעית, אחא שכבר אין לו תפיסה עצמית כלל. אין לו פנים. לא רק שאין לו דעה לגבי עצמו, אלא שהוא חסר ידע על כך שאינו יודע.

ניטשה חלם על כינונו של אדם חדש לאחר מות האלוהים. אולם גם ניטשה טעה, ובגדול. האדם החדש לא הפך לעל-אדם, גם לא לתת-אדם. הוא כבר אינו אדם כלל. האדם החדש, 'הגורילבוט', חצוי גורילה, וחציו רובוט. הוא יצור משובט, חסר מהות ומיהות בסיסית. העל-אדם של ניטשה, עדיין יש בו 'רשימו' של צלם-אלוהים, ושמא אפילו יותר מקצת. הוא שואף להיות אלוהים לעצמו. יש בו רצון לעוצמה עילאית. אך הגורילבוט, אין בו צלם כלל. הוא נעדר פנים. גם אין בו רצון ושאיפה כלל. הרובטיות שבו חונקת ומדכאה כל ביטוי של רצון, שאיפה, מטרה. ניטשה סבר שהעל-אדם יכונה שטן בעיני המאמינים. אולם גם תואר זה לא ניתן להעניק לו. הוא לא אלוהי ולא שטני, הוא כלום. פיסת קיום המרחפת על פני התהום האנושי, ללא כיוון, ללא יעד.

דוסטויבסקי כתב, "הסוגיה הראשית שאיתה אני עצמי ניסיתי להתמודד תוך סבל רב באופן מודע ובלתי מודע כאחד במשך כל חיי- סוגיית קיומו של אלוהים. הגיבור שלי במהלך חייו הוא לחלופין אתאיסט, אדם מאמין, פנאט דתי או חסיד של כת ושוב אתאיסט". [מכתבי דוסטויבסקי, כרך שני, עמ' 263]. כיום, שאלת האלוהים פחות רלוונטית. השאלה היא מי אנחנו? מה אנחנו רוצים להיות? האם אנחנו רוצים להיות בני אדם, או גורילבוטים? או בניסוח אחר, השאלה הינה אייכה, אלא אייכי?

איצטדיון נטוש

לא ניתן להתעלם מהכנסייה המזדקרת ממרחק בציור 'צעקה' של מונק, כשהגב של הדמות מופנה אליה. הצעקה קשורה בהכרח למות האלוהים, שאחריה מוצא האדם את עצמו לבדו, נטוש בתוך חלל שמום, קרוסלה מסתובבת וצעקה אינסופית. וכפי שתיאר זאת חתן פרס נובל לספרות (2005) הסופר והבימאי היהודי-בריטי הרולד פינטר, בספרו 'אפר ועפר (תרגם לעברית עוזי וייל):

"תיזהרי איך שאת מדברת על אלוהים. הוא האלוהים היחיד שיש לנו. אם תתני לו ללכת הוא לא יחזור. הוא אפילו לא יזרוק מבט מעבר לכתף. ואז מה תעשי? את יודעת איך זה ירגיש לך, כזה ואקום? זה יהיה כמו אנגליה נגד ברזיל בוומבלי, ואין אף נפש חיה באיצטדיון. את יכולה לדמיין דבר כזה? לשחק שתי מחציות לעיני איצטדיון ריק לחלוטין. משחק הכדורגל של המאה. שתיקה מוחלטת. אפילו לא צופה אחד. שתיקה מוחלטת. חוץ משריקות השופט ולא מעט קללות גסות. אם את מפנה עורף לאלוהים זה אומר שהמשחק הנאצל והנפלא ששמו כדורגל יפול אל תוך תהום השכחה המוחלטת. בלי תוצאה למשחק – הארכה אחרי הארכה אחרי הארכה. לנצח נצחים. היעדרות. תיקו. שיתוק. עולם ללא מנצח. אני מקווה שאת קולטת."

– 

מות הסוביקט

בכך מתמצת המענה הפוסט-מודרני לשאלת הזהות, – 'מות הסובייקט'. הפוסט-מודרניים, בעקבות הכרזתו של מישל פוקו על מות האדם והכרזתו של רולאן בארת על מות המחבר, מטילים ספק באחדות ובלכידות של הסובייקט אנושי כמושא התייחסות קונקרטי או כאישיות, ומכריזים על מות הסובייקט. לא האדם כותב טקסטים, אלא טקסטים כותבים את האדם. במילים אחרות, לא האדם המציא את השפה אלא השפה יוצרת אותנו ומעצבת את החוויה שלנו, אנו משועבדים לשפה – היא כותבת אותנו. האדם, שאיפותיו ואופקי חוויתו אינם אלא טקסט, יציר של השפה בה הוא חי. משכך לא ניתן להגדיר את התודעה האנושית כאישיות קוהרנטית בעלת מקור ראשוני וזהות עצמית, ואין היא אלא השתקפות של השפה שיצרה אותה, נזילה ומשתנה לפי הנסיבות.

כך שאם פעם אפיונו של האדם היה בכך שהוא 'יש השואל על ישותו' כהגדרתו של היידגר, כיום אפיונו הוא 'יש שאיבד את ישותו'. הוא כבר לא שואל, כי כבר אין מי שישאל על מי. היטיב להגדיר זאת היידגר, "לעתים נראה כאילו האנושות שועטת ללא מעצורים למטרה זו: שהאדם ייצר את עצמו באופן טכני" [כאן היידגר הקדים לחזות בפיתוח של האדם מכונה שהאדם רואה בו את פסגת הצלחתו] "אם הדבר יצליח הרי שהאדם פוצץ עצמו באויר" (טימותי קלארק – מרטין היידיגר מבוא. עמ' 27). הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי הצרפתי וזוכה פרס נובל לספרות אלבר קאמי, כתב בספרו 'המיתוס של סיזיפוס-מסה על האבסורד': 'בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה'. אולם דומה שכיום השאלה היא אחרת. כיום השאלה הפילוסופית העיקרית היא: האם יש מי ששואל? האם שייך עדיין לשאול כאשר השואל איננו? האם השאלה רלוונטית כאשר היא נשאלת על ידי אף-אחד?

איבוד האינטליגנציה הרוחנית

בתהליך זה, האנושות הולכת ומאבדת את תכונתה הייחודית והבלעדית, 'האינטליגנציה הרוחנית', כפי שמכנים אותה דנה זהר וד"ר איאן מרשל, בספרם 'אינטלגנציה רוחנית' (הוצאת כתר, 2001). האינטליגנציה רוחנית אינה קשורה בהכרח לדת. 'האינטליגנציה הרוחנית היא האינטליגנציה שבאמצעותה אנחנו מתמודדים עם בעיות של משמעות ושל ערך, אינטליגנציה שבאמצעותה אנחנו יכולים למקם את מעשינו ואת חיינו בהקשר רחב יותר, עשיר ומשמעותי יותר' (שם, עמ' 13).

אינטלגינציה רוחניתזו האינטליגנציה הבסיסית והיסודית שלנו, וקיומה של אינטליגנציה זו הוכחה ע"י מחקרים מדעיים המובאים שם בהרחבה (ראה שם, עמוד 21, ועמ' 76). היא בלעדית רק למין האנושי, בשונה מאינטליגנציה אינטלקטואלית המשותפת גם למחשבים, או אינטליגנציה רגשית המשותפת גם עם בעלי חיות.

וכך הם כותבים בספרם: "במערב החלה התרבות המסורתית על כל המשמעויות והערכים שהיא משמרת להתפרק בעקבות המהפכה המדעית של המאה השבע-עשרה, והעלייה שהתלוותה אליה באינדיבידואליזם וברציונליזם… משמעויות וערכים שורשו מן האדמה שעליה גדלו. המהפכה הפילוסופית הנלווית הייתה שירוש הנשמה האנושית" (עמ' 35). "לבסוף, היקום כפי שמתווה אותו המדע הניוטוני, הוא קר, מת ומכני. אין מקום בפיזיקה של ניוטון לנפש או לתודעה, אין היבט כלשהו על המאבק האנושי. באופן פרדוקסלי, המדעים הביולוגיים והחברתיים שהתפתחו במאות התשע-עשרה והעשרים אימצו את המנגנון הזה, והציגו את האדם, את גופו ואת נפשו באמצעות אותה תבנית מכנית. אנחנו מכונות תודעה או מכונות גנים, גופנו הוא אוסף של חלקים, התנהגותנו מותנית וצפויה, נשמותינו הן אשליה של שלון דתית ארכאית וחשיבתנו היא בסך הכול פעילות של תאים במוחנו. היכן אפשר למצוא את משמעות החוויה האנושית בתמונה הזאת? (עמ' 37). 'האינטליגנציה הרוחנית הקיבוצית בחברה המודרנית, הינה נמוכה. אנחנו חיים בתרבות נחותה מבחינה רוחנית, המאופיינת בחומרנות, ברדיפת נוחיות, בהתעסקות צרה בעצמי, בהיעדר-משמעות ובמות המחויבות' (עמ' 26).

בני-אדם, הם ביסודם מהויות רוחניות, שכן הם מונעים, ואף מוגדרים, על ידי כמיהה אנושית ייחודית למצוא ערך ומשמעות במה שהם עושים וחווים. וכפי שכבר כתב ויקטור פראנקל, החיפוש אחר המשמעות הוא המניע הראשון והעמוק ביותר בחייו של האדם. זהו גם הנושא המרכזי המעסיק בני-אדם כיום; המשמעות. הצורך במשמעות הוא המשבר העיקרי בימינו לדעת רבים. ומשכך, איבודה של האינטליגנציה הרוחנית, משמעותה איבוד האנושיות.

הסינגולוריות מתקרבת

שיאו והשלמתו של תהליך איבוד ה'פנים' והמיהות האנושית, קורה בימים אלו, עם ההתפתחות המואצת והאדירה בתחום הביו-טכנולוגיה.

ריי קורצוויל

ריי קורצוויל

ריי קורצווייל, יהודי-אמריקאי, הוא אחד מגדולי הממציאים, הוגי הדעות והעתידנים בימינו. רשת הטלוויזיה האמריקנית הציבורית הגדירה אותו כאחד מבין שש עשר המהפכנים שיצרו את אמריקה, ולפני מספר שנים הקים את הפרויקט החדש שלו 'אוניברסיטת הסינגולריות' בעמק הסיליקון קליפורניה, בתמיכת גוגל ונאס"א, ללימוד אינטרדיסציפלינרי של טכנולוגיות חדישות ולניתובן לטובת האנושות, שמטרתו המוצהרת היא: "להרכיב, ללמד ולעורר השראה גרעין של מנהיגים ששואפים להבין ולאפשר את ההתפתחות של ההתקדמות הטכנולוגית המעריכית ולהשתמש, למקד ולהדריך בכלים אלה על מנת לתת מענה לאתגריה הגדולים של האנושות." קורצוייל קיבל המדליה הלאומית לטכנולוגיה מהנשיא ביל קלינטון בשנת 1999,  ובשנת 2002 נכלל שמו בהיכל התהילה הלאומי של הממציאים בארצות הברית.

קורצווייל מתמצת את חזון העתיד האנושי בכריכת ספרו 'הסינגולוריות מתקרבת' (מאגנס, 2012), במילים אלו:

'האנושות ניצבת על סף תקופת תמורות מסעירות ביותר בתולדותיה, תקופה שבה ההויה האנושית תתעשר ובה בעת תתערער. שכן המין האנושי יתנער מכבלי מורשתו הגנטית ויתנשא לפסגות בל ישעורו של בינה, רווחה חומרית ואריכות ימים'… 'בספרו 'עידן המכונות החושבות' הוא (קורצווייל) הציג טענה נועזת: לאורו של קצב השינוי הטכנולוגי ההולך ומואץ בהתמדה, המחשב עתיד להתחרות בבינה האנושית בכל שלל גווניה. בספרו הסינגולאריות מתקרבת הוא בוחן את השלב הבא בתהליך האבולוציוני: איחוד האדם עם המכונה. בשלב הזה יתמזגו הידע והמיומנות שבמוחותינו עם הקבילות, המהירות ויכולת השיתוף המידע הגדולים לאין שיעור של מעשי ידינו. המיזוג הזה הוא עיקרה של הסינגולאריות – פרק הזמן שבו תיעשה בינתינו יותר ויותר לא ביולוגית, ואדירה פי מיליארדים מכפי שהיא כיום. בעולם החדש לא תהיה עוד הבחנה ברורה בין אדם ומכונה, בין מציאות ממשית ומציאות וירטואלית. במישור המעשי, הזדקנות האדם ומחלותיו ייבלמו, זיהום הסביבה ייפסק, בעיות הרעב והעוני בעולמנו ייפתרו. הננוטכנולוגיה תאפשר לנו ליצור כל מוצר חומרי ותהפוך בסופו של דבר אפילו את המוות לבעיה שאפשר לפותרה'.

די במילים ספורות אלו, בכדי להבין את המשמעות של העידן העומד לפנינו. 'ההויה האנושית אכן תתעשר, אך ובה בעת תתערער הרבה יותר מכך. האנושות תתנשא לפסגה של בינה, רווחה חומרית, ואריכות ימים'. אכן. מילים כה מדויקות, שהמבין את משמעותם לאשורן, מתבעת ומזדעזע. בינה? רווחה חומרית? אריכות ימים? בכיף. אך החיים מה יהא עליהם? איזו משמעות תהיינה לחיים שכאלו? מי יישאר בכלל בשביל לממש את הפסגה הזאת? האם לא נתאבד כולנו יחדיו עוד טרם נכבוש את הפסגה שבמילא תוביל אותנו לאבדון? 'בעולם החדש לא תהיה עוד הבחנה ברורה בין אדם ומכונה, בין מציאות ממשית ומציאות וירטואלית'. האם זו אמורה להיות בשורה מרנינה, זה שאנחנו עומדים להיות מכונות רובוטיות קפואות ואטומות?  'במישור המעשי, הזדקנות האדם ומחלותיו ייבלמו, זיהום הסביבה ייפסק, בעיות הרעב והעוני בעולמנו ייפתרו. הננוטכנולוגיה תאפשר לנו ליצור כל מוצר חומרי ותהפוך בסופו של דבר אפילו את המוות לבעיה שאפשר לפותרה'. חזון מלא תקווה, אין מה לומר. הזדקנות, עוני, רעב, הכול ייזרק לפח ההיסטוריה. ואז נחליט כולנו פה אחד להתאבד יחדיו, כי כבר לא נותר בשביל מה לחיות. הכול יהיה כ"כ מושלם, שפשוט לא תהיה שום סיבה הגיונית ומוצדקת להמשיך לחיות את החיים האלו.

אך טבעי שקורצווייל יצטט בספרו את אמרתו של 'גוליו גו'רלי, 'כן, יש לנו נשמה, אבל היא עשויה מהמון רובוטים זעירים' (עמ' 348).

ובכלל, המאמץ האנושי האדיר למנוע את ההזדקנות ולפתור את בעיית המוות, הוא אבסורדי מעין כמותו. התרבות האנושית לאורך כל דורותיה, למרות המאמץ הדי מרשים, עדיין לא הצליחה למצוא משמעות אפילו לחיים הקצרים האלו של שבעים-שמונים שנה. לא רק שהאנושות לא הצליחה לפתור את התהייה העתיקה הזאת, אלא שהיא רק מגבירה ומחריפה. בעידן הפוסט-מודרני, בעקבות שקיעת המסורות, אובדן הערכים וקץ האידיאולוגיות, נותר לו האדם לבדו, כשזעקת המשמעות נוקבת מאי-פעם. הכול מסביב משתפר והולך, משתכלל, מתקדם, אבל הבעיה הכי בסיסית, הכי קיומית, רק מחריפה והולכת.

האבסורד בכך מזכיר את ההלצה היהודית המפורסמת על שמש בית הכנסת של העיר חלם, שתפקידו היה בחודש אלול לעבור לפנות בוקר מבית לבית ולהעיר את דייריו ל'סליחות'. אולם בעיה חמורה עמדה בפניו: בחודש אלול, נפרס שלג צחור ולבן על פני כל העיירה, והילוכו של השמש מדלת לדלת גרמו לכיעורו של השטיח הלבן והיפהפה כל כך, שמרמז כידוע על כפרת עוונות. נתוועדו חכמי חלם לאסיפת חירום, ועלו על פיתרון גאוני: מכאן והלאה לא יפסע עוד השמש על פני הקרקע, אלא ירימו אותו על שולחן אחוז בידי ארבעה מגברתני העיירה, והייתה לחלם הישועה.

הפוזיטיביזם החדש

כאן גם מתעוררת סכנת הפוזיטיביזם החדש, בעקבות אובדן התפיסת העצמית האנושית. אצטט את דבריו של אריק גלסנר, בתשובתו לשאלת אודיסאה, הנ"ל, ואין צורך להוסיף:

עלייתו של פוזיטיביזם חדש – ד"ר אריק גלסנר, מבקר וחוקר ספרות וסופר

"שדים" של דוסטויבסקי פורסם 13 שנה לאחר "מוצא המינים" של צ'ארלס דרווין, אבל השפעת "הרעיון המסוכן" של דרווין, כניסוחו של המדען דניאל דנט, כבר ניכרת. קירילוב, אחד הגיבורים, מהרהר בכך שעם גילוי מוצאם האמיתי של החיים ואובדן האמונה באל, אנו על סיפו של עידן חדש: "ואז יחלקו את ההיסטוריה לשני חלקים: מהגורילה ועד השמדת האל, ומהשמדת האל עד…" קירילוב אינו משלים את המשפט, אבל המספר של "שדים" מציע באירוניה השלמה משלו: "עד הגורילה". כלומר, הגילוי של דרווין יכול לדרדר את האדם מטה, לערעור ההבחנה בינו לבין עולם החי. הסכנה שרואה דוסטויבסקי בדרוויניזם אינה רק של הידרדרות מוסרית, שנובעת מההכרה שהאדם הוא סוג של חיה (הידרדרות לא מופרכת, אם זוכרים את "הדרוויניזם החברתי"). דוסטויבסקי חרד גם לתפיסה העצמית של האדם, כפי שזו הוצגה ב"פוזיטיביזם" של המאה ה-19. אחד התהליכים המשמעותיים ביותר שמתרחשים לטעמי כיום, הוא עלייתו של פוזיטיביזם חדש, של ניאו-פוזיטיביזם. ההתקדמות הדרמטית בחקר המוח, יחד עם פיתוחה הנמרץ של דיסציפלינת הפסיכולוגיה האבולוציונית, מציבים אתגרים גדולים לתפיסת האדם שלנו. אמירות ופרשנויות לא זהירות של תחומי המדע החשובים האלה מציגות את האדם כיצור הכפות לתאי העצב שלו, וככזה הנשלט בידי דפוסי התנהגות שנקבעו לפני עשרות ומאות-אלפי שנים בחברות הלקטים-ציידים. הסכנה בתפיסת האדם הזו נוגעת לסוגיות אתיות קריטיות כמו סוגיית הרצון החופשי. אך לטעמי, סכנה גדולה יותר הינה אובדן הכבוד העצמי האנושי. התפיסה שאיננו אלא חיות מתוחכמות הנשלטות בידי כוחות שאינם נגישים לתודעתנו, מעודדת מיזנתרופיה מחד גיסא, ודיכאון מאידך גיסא. לטעמי, האתגר של תקופתנו הוא להבחין בין הבר לתבן בהתפתחויות המדעיות החדשות ולהימנע מנפילה בפח של "פוזיטיביזם" חדש, שתוצאותיו עלולות להיות חמורות.

הצעקה האחרונה

הגורליבוט, כבר אינו צועק. כבר אין בו מי שיצעק. הצעקה עולה מתוך מעמקי נשמתו של האדם, שריד האנושות, העומד לו בבדידותו הקיומית, ובעיניים פעורות צופה כיצד נשבה האדם, סורס, הושם במיטת-סדום, דוכא, והפך לגורילבוט. ואולם הוא עדיין לא סורס, הוא מתעקש להישאר אדם, הוא מאמין שיש לו פנים, התשוקה המטא-פיזית והשאיפה למשמעות עדיין פועמים-גועשים בקרבו, ומתוך תהום-נפשו בוקעת הצעקה האלמותית.

גם הוא, שריד האנושות, כבר עומד על שפת תהום. פניו מרוטשות, ליבו פצוע, ונשמתו כמעט גוססת. אך הצעקה היא זו שעדיין מבחינה ומבדילה בינו ובין הגורילבוט, היא זאת שמטביעה בו את חותם ה'אדם', היא הירח שלו בערפל. הוא בודד, חסר כל, נבוך, מנוכר, תוהה; 'הצעקה' היא כל מה שיש לו. היא רטט החיים היחיד שפועם בו. היא השיר האחרון.

***

וידוי קצר: הרשימה נכתבה די במהירות. אני חש שהמרחק בין מה שרציתי להביע לבין מה שנכתב, רחוק כרחוק שמים וארץ, ואולי יותר מכך. ובכלל, כולנו יודעים שגבולות השפה צרים מידי להכיל בתוכם את ההבעה. למעשה, כמעט וויתרתי על פרסום הרשימה, ורק בעטיו של ידיד יקר, איש רוח דגול, שעבר על הדברים ועודד לפרסמם, הרשימה כעת מתפרסמת. לכן, אנא; ראו את הרשימה כאילו נכתבה בכתב ברייל לאילמים. הלא כולנו אילמים, וביכולתנו להשתמש בשפה רק כסימנים, כרמזים, כתווים. נסו לקרוא בין השורות, נסו לשמוע את הצעקה הבוקעת מתוך המילים וביניהם, נסו להרגיש את האש הלבנה שבין הלהבות השחורות של האותיות. כלות הכול, אלו שחיים את הצעקה ומזדהים איתה, אינם זקוקים למילים שיתארוה, ואלו שלא – גם נהרות של מילים לא יספיקו. שלכם, אבישלום

——————————–

מִמַּעֲמַקִּים \ צְעָקָה בּוֹקָעַת

עֵינַיִם חֲלוּלוֹת \ פֶּה פָּעוּר

גֻּלְגֹּלֶת קֵרַחַת \ לֵב שָׁבוּר

פָּנִים מֶחוּקוֹת \ נְעֶדָרֵי זֶהוּת

קְפוּאוֹת \ בִּתְהוֹם הַבְּדִידוּת

גֶּשֶׁר רָעוּעַ \ גַּלִּים סֹועַרִים

שָׁמַיִם חַשׁוּכִים \ כּוֹכָבִים בּוֹעַרִים

מִגְדָּלִים פּוֹרְחִים \ רַכֶּבֶת שׁוֹעֶטֶת

כְּמוֹ עִיזָה עִיוְוֶרֶת \ לַתְּהוֹם מִתְקָרֶבֶת

מִמַּעֲמַקִּים \ צְעָקָה בּוֹקָעַת

זְעָקָה דוֹמֶמֶת \ בִּלְתִּי נִשְׁמָעַת

עַלוּבֵי חַיִּים \ נְשָׁמוֹת אוּמְלָלוֹת

יֶלֶד רָעֶב \ מְקַבֵּץ נְדָבוֹת

פָּרוּעַ שֵׂיעָר \ עֵינָיו כְּבוּיוֹת

אַבוּדִים \ פְּנֵיהֶם דוֹמֶמוֹת

אַזוּקָה בִּכְבָלִים \ נְשָׁמָה פצוּעה

בֵּין הָעוֹלָמוֹת \ נֶפֶשׁ שְׁסוּעָה

שׁבוּרַת כְּנָפֵיִים \ יוֹנַת דְּרוֹר

תּוֹעָה בַּאֲפֵלָה \ מְבַקֶּשֶׁת אוֹר

וּמִתּוֹך אֲפֵלַת שֶׁאוֹל \ רֵיקָנוּת תְּהוֹם

מֵיתָרִים רוֹטֶטִים \ וּפֶתַע פִּתְאוֹם

מִמַּעֲמַקִּים \ צְעָקָה בּוֹקָעַת

זְעָקָה דוֹמֶמֶת \ בִּלְתִּי נִשְׁמָעַת

הִיא פֹּה וְשָׁם \ מֵעֵבֶר

מִתְּחַבֵּאת \ יוֹשֶׁבֶת סֵתֶר

מִסתַּתֶּרֶת \ תַּחַת לַמִילִים

מִבַּעַד לְקוֹלוֹת \ בֵּין הַצְלִילִים

לוֹבֶשֶׂת צוּרָה \ וּפוֹשֶטֶת

בְּשֶׁקֶט \ תָּמִיד לוֹחֶשֶׁת

וְלִפעָמִים \ הִיא גַּם שׁוֹאֶגֶת

אֶת הָעוֹלָם כּוּלוֹ \ מְטַלְטֶלֶת

וְהָעוֹלָם \ כֹּה צַר וְקָטַן

מְעוּרפַּל \ מָלֵא תִּימְרוֹת עָשָׁן

לְהָכִיל אֶת הַצְּעָקָה \ הַדּוֹמָמֶת

שֶׁבֶּחָלַלֹו \ תָּמִיד זוֹעֶקֶת

וְהָאֲנָשִׁים \ כֹּה חִירְשִׁים

אֶת הַצְּעָקָה \ אֵינָם שׁוֹמְעִים

וְמַמַשִׁיכִים לֶהִסְתַּחֲרֶר \ בֶּמַעַרבּוֹלֶת

אֶל הַחִידָלוֹן \ שֶׁמֵעֵבֶר לַדֶלֶת

מִמַּעֲמַקִּים \ צְעָקָה בּוֹקָעַת

זְעָקָה דוֹמֶמֶת \ בִּלְתִּי נִשְׁמָעַת

מודעות פרסומת

הרהורים על אבלות אקזיסטנציאליסטית

בימי האבל הלאומיים, ברצוני להציע זווית אחרת של אבלות על חורבן בית-המקדש, זווית קיומית ואקטואלית, שאולי יותר קל להתחבר אליה, איש איש באמונתו ובמקומו האישי, ללא הבדל דת, גזע ומין.

ובכן, העולם המודרני וביותר הפוסט-מודרני המוכר לנו, מתאפיין במצב של בדידות, אובדן משמעות, וגעגוע מטא-פיזי אינסופי. כמו ביצירה הנודעת של אדוארד מונק, המהווה את אחת מסמלי המאה ועשרים; 'הצעקה', האדם המודרני ניצב לו עומד לבדו, בתחושת בדידות, ניכור ולבדיות, אוקיינוס החיים סוער וגועש סביבו, כשבלבו רק שממה, צעקה דוממת, וגעגוע אינסופי למשמעות. מונק כתב על היצירה ביומנו האישי, בשנת 1892: "וכך צעדתי לאורך הדרך עם שני חברייהשמש שקעה וחשתי במשב של מלנכוליההשמיים היו אדומים כדםעצרתי. נשענתי על המעקה, עייף כמוותהבטתי אל מעבר לעננים הבוערים, התלויים בשמיים כחרב וכדם מעל מפרץ הפיורד השחור-כחולחבריי המשיכו לצעוד ואני עודני עומד רועד מפחדחשתי צעקה גדולה, אינסופית המפלחת את הטבע".

העולם דומה לפאזל מעורבב, כשהתמונה הכללית מעורפלת, לא פתורה, ופלאית. כמו ספר קרוע, שדפיו מתגלגלים ללא סדר, והעלילה אינה ידועה, ללא התחלה וללא סוף. והדפים הקרועים מתגלגלים ברחבי העולם, עלעלים עלעלים, מקומטים ובלתי קריאים. 'וכמו ששמעתי, כי השי"ת עשה ספר והוא העולם, ופירוש על אותו ספר הוא התורה, כי התורה כמו מפרשת קניני השי"ת בנבראים' – רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רטז. 

במדרש על אברהם אבינו, מתואר העולם כ'בירה דולקת'. משל המסמל, כפרשנותו של המי השילוח, את העולם כהר-געש של תשוקה עמוקה הלוחשת בתוך הלב האנושי ל'שורש החיים', את הערגה הפנימית שיוקדת במעמקים, את 'הזעקה הבלתי מודעת למשמעות' כניסוחו של ויקטור פראנקל. ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו'. ר' יצחק פתח (תהלים מה) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם – מדרש רבה בראשית פרשה לט פסקה א. הבירה הדולקת היא חבית אפלה שבתוכה לוחשת להבה במעמקים, מחפשת, משתוקקת, מתגעגעת, אל הלא-נודע.

והאדם, בתהליך איטי מאבד את זהותו, את ישותו, את פניו שפעם נוצקו בצלם-אלוהים, והופך אט אט לגורילבוט (חציו גורילה וחציו רובוט). זהו האדם הפוסט-מודרני, או יותר נכון; הפוסט-אנושי. האדם חסר הנשמה, שאיבד את פניו, פני צלם אלו-הים. האדם חסר הזהות וחסר המיהות, האדם שאישיותו נעדרת, האדם שהוא כל-אחד ואף-אחד.

אפשר לראות בבית המקדש, מעין סמל וארכיטיפ אוניברסלי, למרכז ההוויה, מקור ההשראה של האנושות ממנו ינקו גדולי המשוררים וההוגים, נאד הדמעות של עלובי החיים, הכאובים והמיוסרים. הלא הוא המעין, אליו עורג והומה הלב האנושי, כמתואר בסיפור 'ז' בעטלערס' של רבי נחמן מברסלב; …ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין. וכל דבר יש לו לב. וגם העולם בכללו יש לו לב… וזה ההר עם האבן והמעין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם, וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעין הנ"ל, וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעין, בהשתוקקות גדול מאד מאד. וצועק מאד לבוא אל אותו המעין. וגם זה המעין משתוקק אליו… ואזי, סמוך לגמר היום, אזי מתחילים לטל רשות זה מזה (שקורין גיזעגינין) ומתחילין לומר חידות ושירים (שקורין לידער) נפלאים זה לזה. (באהבה רבה והשתוקקות גדול מאד מאד)… – סיפורי מעשיות – מעשה יג.

וכפי שכבר הראה יונג, הארכיטיפ של הבית המקדש, משותף וחוזר על עצמו בתיאורים שונים אצל כל הדתות, התרבויות והזרמים.

מעתה, האבלות היא על החורבן, על התמוטטותו של מגדל המוסר והערכים, על קץ האידאלוגיות, על העולם שנהפך לשומם ואפל, על הבדידות הכואבת, על הגעגוע והחיפוש שאינו יודע שובעה, על העדר הנוכחות האלוהית הממשית, על התום הבתולי שאיננו עוד, על הקטסטרופה האנושית שאין לה מזור ומרפא, על הסבל שאין לו טעם וסיבה, על הדרך ללא מוצא, ועל הקיום עצמו, שכיום יותר מתמיד – אבסורדי לחלוטין.

אפשר לראות בכך גם את המשמעות הפנימית של החורבן ההיסטורי והלאומי של בית המקדש. אך גם מי שאינו מזדהה מאיזה טעם שיהיה לסיפור ההיסטורי, יכול להתחבר לכך ממקום אישי ואקזיסטנציאליסטי לחלוטין.

***

בקרוב אפרסם רשימה נרחבת ומעמיקה הקשורה לרשימה זו ומהווה המשך לה, או יותר נכון רשימה זו מהווה הקדמה לרשימה הבאה, תחת הכותרת 'ויהי בימי הגורילבוט – על העידן הפוסט-אנושי, בעקבות 'הצעקה'. עקבו.