הפרופסור, המקדש, והתת-מודע הקולקטיבי | על הבית אשר נחרב מאת ראובן נמדר

א

קטונתי מללבוש את אדרת מבקר הספרות. בפרט כשמדובר בספר עטור שבחים וביקורות נלהבות, ולא עוד אלא שהכתירוהו כ'יצירת מופת', 'רומן משובח שאין דומה לו בספרות העברית' 'תחייתה של השפה העברית', 'אחד הספרים החשובים ביותר שיצאו בעברית בעשור האחרון', 'הישג כתיבה נדיר, ובשורה ספרותית של ממש', 'ספר מהפכני, ציון דרך בתולדות הספרות העברית', וכהנה וכהנה שלל סופרלטיבים מוצדקים. אך כהכרת הטוב לידידי הווירטואלי הסופר המוכשר רובי נמדר על העונג המשובח שהסב לי ביצירתו, אכתוב כמה מילים מזווית מבטו של קורא פשוט, אחד מיני רבים.

"בבוקר בהיר אחד, ביום ו' אלול שנת ה"א אלפים שבע מאות שישים ואחת לבריאת העולם שחל להיות בשישה בחודש ספטמבר שנת 2000 למניין אומות העולם, נפתחו שערי השמים מעל העיר הגדולה ניו יורק וכל שבעת הרקיעים נגלו מבעדם, סדורים זה על גבי זה כשלביו של סולם הניצב ארצה, ממש מעל תחנת הרכבת התחתית של הרחוב הרביעי, וראשו מגיע השמימה. נשמות תועות חמקו להן בין העולמות, עוברות כצללים, וביניהן נרמזה דמות בהירה, שקופה כמעט – מראה איש כהן, ראשו צנוף במצנפת בד ובידו מחתה של זהב. עין אנוש לא שזפה את כל אלה ואיש לא הבין את גודל השעה, שעת רצון שבה מתקבלות כל התפילות כולן…"

'הבית אשר נחרב' הוא ספר מאוד שונה, ייחודי ובולט בשדה הספרות העכשווית. הוא שונה הן מבחינת הסגנון הלשוני העשיר, ההשראה והציטוטים מהמקורות, והן מבחינת המהותית, העלילה והסיפור. זהו ספר המשלב ואורג אלמנטים ונרטיבים דתיים, מיסטיים, מודרניים, פסיכולוגיים ותרבותיים יחדיו לכדי עלילה סוחפת ומרתקת. הוא כתוב בשפה עשירה ויוצאת-דופן שאין דומה לה. הקריאה בספר היא חוויה לא שגרתית, מהפנטת, מסעירת חושים. זו יצירת אמנות הכתובה בכישרון רב ובלהט בלתי נשלט, יונקת השראה מהמקורות העתיקים, ומתעמתת עם תפיסת המציאות המודרנית.

'הבית אשר נחרב' יורד ונוקב לתהום הנפש של פרופסור אנדרו פ' כהן, מרצה בכיר בחוג לתרבות השוואתית באוניברסיטת ניו יורק, זו המתהדרת כלפי חוץ באורח חיים מודרני ואריסטוקראטי להפליא, נישאת על גבי ההצלחה והתהילה האקדמית, רווית תרבות עשירה ואנינת טעם, אך חושף בעומק פנימיותה ממד אחר, פלאי עד אבסורד, קדום ומסתורי. אל עולמו של אנדרו חודרים קרעי מחזות עלומים מימי קדם, חזיונות עטופי-ערפל ורוויי-מסתורין מעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בבית המקדש אשר בירושלים, המופיעים להם בפתע פתאום משום מקום, לא שום הסבר או הכנה מראש. החזיונות האפוקליפטיים מופיעים מאי-שם, מתוך הערפל, מתוך תהום הנפש. הם מוחשים עד אימה, מלווים בניחוחות, צלילים וגוונים עזים. כשהם מופיעים, המציאות מיטשטשת ומתמוססת, ואת מקומה תופסת מציאות אחרת, ארכאית, קדומה ומסתורית. החוויה הזו, הכה בלתי מובנת ומוזרה, מזעזעת עד עולמו של אנדרו המשתומם ונדהם אל מול המחזות כהלום רעם, מערערת את אישיותו, וסודקת את שפיותו הנפשית. ראשו מסתחרר, זיעה שוטפת את גופו, הוא פוסק מלתפקד כאדם נורמטיבי. השלב האחרון בסיפור, בו אנדרו חוזה בלהבות חורבן הבית, הוא גם חורבנו האישי של אנדרו. נפשו קורסת מנטאלית ורגשית, נקרעת בין העולמות, והוא מידרדר לתהום שמשם אין שבים. ברגע האחרון, אנדרו מתאושש, ושב לחייו הנורמטיביים, שלעולם כבר לא ישובו להיות כפי שהיו.  כריכת הספר הבית אשר נחרב

מעל העלילה מרחפת אי וודאות מעורפלת, חידתית וחסרת פשר. האם החזיונות הם פרי מחלת נפש והזיות טירוף? הם אולי תוצאה מסיפורי הילדות היהודית של אנדרו? או שמא הם ארכיטיפים העולים מתוך עמקי התת-מודע הקולקטיבי של האנושות? ואולי הם מתפרשים ברזין דרזין בסוד גלגולי הנשמות של הקבלה הלוריאנית? כל אחת מהפתרונות הללו יכולה להיות נכונה, אך השאלה הזו מרחפת בחלל הספר, ללא פתרון או תשובה. בזה אף טמון יופייה של העלילה, האפופה ערפילי מסתורין, ומשאירה את הפתרון למחשבתו של הקורא. בראש כל חלק מהסיפור, מצוטטים דברי האר"י על גלגולי נשמות, המרמזים אולי על פתרון אפשרי של הצופן, אך עדיין מותירות את הפרשנות בידי הקורא.

והבדידות, אוי הבדידות. אנדרו שרוי בבדידות תהומית, קשה ומייסרת. במהלך העלילה, תוך כדי החזיונות המיסטיים האופפים אותו, הוא אינו חולק אותם עם שום נפש חיה. הוא מנסה להתמודד עם החוויה לבדו, בדרך שלו, ללא קבלת סיוע או עזרה מאחרים. פעם אחת ויחידה, בטקס האזכרה ליהודה עמיחי, הוא מנסה לשוחח עם הרב בקשר לבית המקדש, אך גם אז הוא מאבד את המילים. אפילו לבתו רייצ'ל, המוצאת אותו בביתו על סף התמוטטות טוטלית ושואלת אותו מה הביא אותו למצב זה, הוא אינו מצליח לספר מאומה. החוויה התוקפת אותו ועולה מתוך תהום נפשו, היא חוויה כה סובייקטיבית, כה אישית, כה אינטימית עד שלא ניתן לחלוק ולשתף אותה עם אחרים. לו רק יעז לספר על החוויה, אין ספק שיאשפזו אותו לאלתר במוסד לחולי נפש. אך זהו לא רק הפחד מפני התגובה או האשפוז, זו החוויה עצמה שלא ניתן להביע אותה. היא מעבר לשיח ולשפה האנושית, מעבר למילים ולאותיות. וזהו הפרדוקס, כיצד ניתן להתייחס לתופעה שהיא מעבר לשיח, מעבר למילים, מעבר לשפה? האם תפיסת המציאות שלנו, מסוגלת להתמודד עם תופעה מעין זו? האם אין כאן פער תהומי שלא ניתן לגישור?

הסיפור הוא מסע נוקב וחודר אל תוככי נפשו של אנדרו, אך הוא גם מסע אוניברסאלי לתת-מודע הקולקטיבי של האנושות. העלילה הייחודית הזו, מתכתבת עם הגותו של קרל גוסטב יונג (שאף מצוטט בראש אחד מחלקי הספר), שטען כי לאנושות יש תת-מודע קולקטיבי, בו מאוכסנים מאגר ארכיטיפים אוניברסאליים, סמלים, תמונות וחוויות קמאיות כלל אנושיות. הופעתם של ארכיטיפים זהים בתרבויות שונות ובזמנים שונים, הוכיחו לדעתו את קיומו של התת-מודע הקולקטיבי. בדומה לחלומו של יונג על בניין רב קומות, שמתחתיו יש מרתף ממנו יוצאת מערה, החלום שבעקבותיו פיתח יונג את התיאוריה שלו; גם בעלילה נפרשת נפשו של אנדרו, כמגדל שחקים מודרני, שפתאום נחשף מתחתיו מרתף אפל ומסתורי, מלא באוצרות נושנים ועתיקים. החשיפה הזו מערערת את יציבותו של המגדל, המתחיל לנטות לצדדים כשיכור סהרורי.

היצירה הזו מעוררת מחשבה על התרבות הפוסט-מודרנית, על היכולת או על אי היכולת של האדם הפוסט-מודרני להתעלם ולחמוק מיסודות התרבות הקדומה, המיסטית והדתית. העלילה כולה עומדת בצילה של הפוסט-מודרניות, כאשר התמוטטותו המנטאלית והנפשית של אנדרו, מסמלת במידה רבה את התמוטטות הערכים והתרבות המודרניים, את אובדן הדרך והעדר הפשר אל מול תופעות ושאלות מטא-פיזיות. למרות שבעלילה הממד המיסטי הקדום מופיע לו ללא שום כוונה מודעת, אלא בפתע פתאום, מתוך הערפל, ללא סיבה מוגדרת או רציונלית, ניתן גם לראות בה ביטוי לתופעת השיבה למיסטיקה בעידן הפוסט-מודרני. תופעה זו מתאפיינת בכך שבעידן הפוסט-מודרני, לאחר ייאושו של האדם מן התבונה ומן המודרנה, ומן היכולת שלהם לפתור את מצוקותיו ותהיותיו הקיומיות, מתעוררת נטייה לשוב אל עולם המיסטיקה, כסוג של תחליף ואלטרנטיבה לרציונליזם. דוגמה לכך ניתן לראות למשל בהגותו של הרב שג"ר, שהיה מודע היטב והתמודד עם השאלות הגדולות והפילוסופיה המודרנית, אך את סיפוקו מצא דווקא באוצרות החסידות והקבלה, לאחר תרגום הטרמינולוגיה שלהם לשפה מודרנית ועכשווית.

ובנימה אישית. הספר מאוד נגע לליבי. הוא נוגע בקצוות עולמי השסוע, בדיסוננס בין המיסטיקה והדתיות מחד, ומאידך הרציונאליות והפוסט מודרניזם. הוא עומד כלוליין מעל החוט הדק שבין שפיות לשיגעון, בין המיתי לריאלי, בין חורבן לגאולה. אלו עולמות מנוגדים וסותרים הנפגשים יחד ב'הבית אשר נחרב'. זהו מפגש מפתיע, נוקב ומרתק. השאלות עדיין פתוחות, מנסרות בחלל, אך הן נושקות זו לזו. הספר אינו מציע תשובה, אך הוא מעלה את השסע הנוקב, את הפליאה הרועמת, את המסתורין החידתי. במהותו הוא סיפור של שבר, חורבן וקרע. הוא אינו מציע גאולה, פתרון או תיקון. במשך שלבי העלילה, הולכת ונסדקת אישיותו של אנדרו, ויחד עמה תפיסת המציאות שלו עצמה. הוא הולך ומידרדר פיזית, מנטאלית ורגשית, עד קריסתו הטוטאלית. אמנם הסוף האופטימי משהו של העלילה, לאחר קריסתו הנפשית של אנדרו, כאשר הוא מתאושש ושב לאורח חייו הנורמטיבי, מנחם ומעודד שאולי ניתן לחיות ולהשלים עם הפליאה, עם החידתיות והמסתורין, גם ללא פתרון ותשובה. ואולי זו הגאולה האמיתית המפציעה מתוך האפלה, להשלים עם כך שאיננו יודעים, ולעולם גם לא נדע.

תכל'ס, אם עדיין לא קראתם את הספר, מהרו והזדרזו נא. הוא גם ממש מתאים לעניינא דיומא, לכבוד יום-הכיפורים הבעל"ט.

—————————-

לשמחתי הרבה, מחבר הספר רובי נמדר, כתב בדף הפייסבוק שלי על הסקירה דלעיל: "בעיני הסקירה הזו היא מעבר למעמיקה. אבישלום ממש כוון לדעתי. מרגש מאד לשמוע קורא, שאינני מכיר (עדיין) אישית, מתחבר אל העבודה ואל מערך הכוונות שמאחוריה באופן כ״כ מדויק". התרגשתי.

מודעות פרסומת

עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה – תשובה מאהבה וסוכות באספקלריא איזביצ'אית

פרפרת נאה בדרך הפרד"ס על חג הסוכות לאורה של משנת איזביצ'א

א. פסולת גורן ויקב

רבי דוב בער פרידמן מליאווע

רבי דוב בער פרידמן מליאווע

ישנה אימרה עמוקה מרבי דוב בער פרידמן מליאווע, בנו השלישי של רבי ישראל מרוז'ין, הידוע בתולדות החסידות עקב חייו הסוערים ורווי התהפוכות. נשמתו הטרגית חצויה הייתה בין העולמות; בין עולמה של החסידות הרוזינ'אית המלכותית, לבין עולמה של ההשכלה והמודרנה. על פרשת חייו כתב דוד אסף בהרחבה, בספרו 'הציץ ונפגע – אנטומיה של מחלוקת חסידית'.

רבי דוב שאל כך; הגמרא דורשת מהפסוק (דברים טז) באספך מגרנך ומיקבך – בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. כלומר שהסוכה צריכה להיות מסוככת בענפים מפסולת הגורן והיקב. דרש זה אומר דרשני; שהרי בכל התורה כולה ובכל המצוות כולם אנו מצווים תמיד להדר ולהשתמש דווקא בחומרים היותר איכותיים, וכפי שדרשו חז"ל במסכת שבת (קלג,ב) מהפסוק זה אלי ואנוהו… (שמות, ט"ו, ב) "התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו: סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה".

ענה ואמר כך; פסולת הגורן ויקב מרמזים על החטאים והעוונות עליהם עשינו תשובה ביום-כיפור ואותם השלכנו ב'תשליך' למצולות ים. ואולם בחג הסוכות, שבו אנו עושים תשובה מאהבה, הרי העוונות נעשים כזכויות כמבואר במסכת יומא (דף פו,ב), ואנו אוספים חזרה את החטאים והעוונות, ודווקא בהם אנו מסוככים את הסוכה.

ב. גם החטא והכישלון מאת ה'

לאורה של משנת איזביצ'א, הדברים מקבלים הסבר מעמיק.

עיקרה ועומקה של התשובה אינה החרטה על החטא, אלא אדרבה במודעות ובהכרה שגם החטא והכישלון היה ברצונו של ה'. עיקרו של החטא הינו באוטונומיה האישית כישות בפני עצמה המנותקת ונפרדת מהאור האלוהי. משכך, התשובה מתפרשת כשיבה אל המקור של הבריאה, אל שורש הוויה, אל יסודו של עולם. 'תשובה מאהבה' פירושה תשובה מתוך הכרת סוד האחדות האלוהית, שאין עוד מלבדו ולית אתר פנוי מיניה, עד אין אדם נוקף אצבעו לטוב ולרע ללא רצונו של ה'. וכשהאדם שב מתוך אהבה ודביקות לאור האלוהי, נעשה הוא ומעשיו גם הם חלק מההנהגה האלוהית, וזדונות נהפכים לזכויות.

התשובה, לפי איזביצ'א, פירושה התרוממות והתעלות מתוך המבט האנושי הצר הרואה בבריאה ובאדם ישות ואוטונומיה עצמאית, למודעות והכרה עליונה של המציאות כולה כגילוי הרצון האלוהי. הדגש אינו חרטה על המעשים והעבירות, אלא על השיבה לשורש, ממצב של ניתוק ואוטונומיה נפרדת, למצב של דביקות וחיבור עם האור האלוהי. על ידי כך, לומד האדם לקבל את עצמו כפי שהוא, ולהפסיק את האובססיה להתעסק במחשבה על החטא והכישלון שבעבר כשיטתם בעלי המוסר, עיסוק שרק מעצים את חווית הישות העצמאית המנותקת, אלא אדרבה להכיר שהוא, מעשיו ופעולותיו, נכללים בתוך ההנהגה האלוהית ואין חוצץ ביניהם.

"…וזה תיקן אדם הראשון בקראו לאשתו חוה, כי היא הייתה אם כל חי, שהכיר אחר תשובתו שאין האדם יכול לפעול כלום בעוה"ז רק הכל הוא מהשי"ת, וממילא גם חטאו היה ברצון השי"ת, רק שהיה למעלה מדעתו, ולכן קראה אם כל חי שהיא הססתו לחטוא והכיר שהנהיגה אותו בענין שלמעלה מדעתו, וזה נקרא בגמ' (ב"מ נט,א) אוקירו לנשייכו כי היכי דתתערו" – מי השילוח, ח"ב, בראשית סוד"ה אלה תולדות

"עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה' עיניו שיהיו זדונות כזכויות, רצה לומר שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון השם יתברך… וכשמשיג לאור זה העצום אז שבו כל זדונותיו בלתי יוצאים מעומק ידיעת השם יתברך והוא ודעתו ורצונו הכל אחד. ומאחר שהשם יתברך רצה כן הרי הכל זכויות וזוכה לכפרה גמורה… – ספר צדקת הצדיק – אות מ

"התשובה הגבוהה, תשובה מאהבה, אם כן איננה הכרה באחריות לחטא וחזרה ממנו, אלא דוקא התנערות ממנה, פרי התובנה ש"כל מה שחטא היה גם כן ברצון השם יתברך". בלשון אחרת התשובה הינה קבלת עצמך גם כחוטא, מתוך הארה שלא אני עשיתי את עצמי אלא השם יתברך. הדרך שבה מתגבר החוטא על הקונפליקט שבינו לבין חייו ועל חוסר שביעות הרצון שלו מעצמו הינה דוקא בקבלת עצמו כפי שהוא" הרב שמעון גרשון רוזנברג, תשובה כקבלה עצמית, בתוך: מאת לצדיק, גרשון קיציס עורך, עמ' 194, הוצאת 'בית', 2005.

ביום כיפור עשינו תשובה, הזדככנו, השלכנו את החטאים והעוונות למצולות ים. זוהי הרמה הפשוטה של התשובה. אולם בחג הסוכות אנו עושים תשובה מאהבה, ומגיעים למודעות העמוקה שגם החטאים, הכישלונות, העוונות, היו ברצונו של האלוהים כחלק ממערכת ההנהגה האלוהית, ואז אנחנו חוזרים ואוספים את החטאים שהשלכנו, ומסככים בהם את הסוכה. שכן לאחר התשובה, אנו שומעים את הקול הפנימי, את הניצוץ הקדוש, השרוי בכל דבר עלי אדמות. 'ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו – היינו קול פנימאה הנמצא בכל דבר' (מי השילוח, ח"א, נצבים ד"ה והיה).

ג. הסוכה כחדר הייחוד

הסוכה היא חדר-הייחוד שבין כנסת ישראל לדודה, חדר האהבה, עולם האצילות, היכל האחדות. כשאנחנו נכנסים לסוכה, אנו משיגים את סוד האהב"ה שהיא בגימטריה אח"ד, את החיבור הפנימי בין כנסת ישראל לדודה, ואז אנחנו מבינים את סוד האחדות האלוהית, את הנוכחות האלוהית בכל יצור ובכל בריאה, בכל מחשבה ובכל שאיפה, בכל מעשה ובכל פעולה. אנו יוצאים מאוטונומיה עצמית ומנותקת, לתוך התכללות והתמוססות בתוך ההוויה האלוהית.

לאחר שאנו משיגים מודעות זו, אנו מכירים שגם החטא והכישלון היה ברצון האלוהים, ואז אנו כביכול אוספים חזרה את את החטאים והעוונות, ואנחנו לא תולים אותם כקישוטים ונוי-סוכה, אלא מסככים אתם את הסוכה מעלינו תחת כיפת השמים, לומר; גם הם, החטאים והעוונות, הפשעים והכישלונות, בידי שמים נעשו.

בכך ניתן לפרש על דרך הדרש את הפסוק; עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה (משלי י,יב). כאמור, הסוכה שהיא בבחינת תשובה מאהבה, מעלה שוב את כל העוונות והפשעים והופכת אותם מזדונות לזכיות. על כל פשעים, באה הסוכה וסוככת בסוד התשובה מאהבה. נמשיך ונפרש בכך את התפילה הנאמרת בימי הסליחות, 'הנשמה לך והגוף פעלך, חוסה על עמלך'. הפירוש הפשוט למילה 'חוסה' היא מלשון רחמים, אולם ניתן לפרש אותה גם כלשון סוכה ומחסה, ואנו מבקשים מחסה תחת כנפי השכינה, תחת ענפי הסוכה, מחמת שאנו, וגם חטאינו ועונינו, שהם בחינת עמ"ל, מלשון לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל, שלך הם ומתחת ידך ורצונך יצאו.

יהדות ופוסט-מודרניזם – ליום הזיכרון של הרב שג"ר

לכבוד יום הזיכרון של הרב שג"ר – שמעון גרשון רוזנברג, מההוגים היהודיים החשובים ביותר במאה ה-21, וככל הנראה ההוגה האורטודוקסי הראשון שהתמודד עם הפוסט-מודרניזם בצורה מעמיקה ורחבה, ברצוני לכתוב כמה מילים קצרות על האיש, ועל ההתמודדות היהודית מול הפוסט-מודרניזם. הנושא רחב ומקיף, אך הפעם אתייחס במילים קצרות בלבד.

לא מזמן קראתי את ספרו של הרב שג"ר, 'לוחות ושברי לוחות' – המנסה להציג הגות יהודית לנוכח הפוסט-מודרניזם, וסוקר תהליכים חברתיים פוסט-מודרניים בחברה האורטודוקסית בישראל.

כך הספר מתואר בכריכתו: 3767370-5377

"קץ עידן האידיאולוגיות הגדולות והאמיתות המוחלטות, שהוא ממאפייני הפוסטמודרניזם, מאיים לרוב על המחשבה הדתית, התופסת רעיונות כגון אלה כמפרקי זהות העלולים להחליש את המחויבות הדתית. העובדה כי רבים חיים כיום בתודעה פוסטמודרנית מקשה על הנחלת השקפת עולם סדורה בכלל, והדבר נכון פי כמה לגבי העולם הדתי שממהותו שואף להעניק משמעות לחיי הפרט והכלל בתוך מסגרת תבונית מסודרת. רוב הניסיונות לגשר על הפער הזה כרוכים בביטול הערך של המצב הפוסטמודרני ולמעשה בסוג של עצימת עיניים אל מול תכניו.

לא כן הספר לוחות ושברי לוחות, המתמודד באופן אמיץ ומקורי עם שאלות נוקבות שמעלה הפוסטמודרניזם; שאלות כגון ערך החיים הדתיים, מוסריות, דמוקרטיה, ציונות וניו אייג'. מחבר הספר,הרב שג"ר, הנמנה עם המקוריים ופורצי הדרך שבהוגי הדעות היהודיים בדורות האחרונים, אף טוען כי לא ניתן לקיים חיים דתיים ומוסריים שלמים בתקופתנו ללא אימוץ ביקורתי של חלק מתפיסות הפוסטמודרניזם. לדעתו, תפיסות אלה לא מביאות בהכרח התפרקות דתית וערכית אלא להיפך – ליצירת עולם דתי וערכי אותנטי ומלא חיוניות. הספר מכיל מענה של ממש למצוקות הפרט בראשית המאה העשרים ואחת ובד בבד פורש חזון חברתי עכשווי, רלוונטי מאין כמוהו.

הרב שמעון גרשון רוזנברג – שג"ר (1949–2007) היה תלמיד חכם ציוני והוגה דעות דתי אשר לימד את תורת החסידות וניהל דיאלוג עמוק עם  הפוסטמודרניזם. הוא השאיר אחריו כתבים רבים במגוון תחומי היהדות, אשר רואים אור בשנים האחרונות וחושפים את הגותו המיוחדת לקהל הרחב".

התמודדותו הכנה והאמיצה של הרב שג"ר עם הפוסט-מודרניזם ומגוון השאלות והלבטים שהיא מעלה לאדם הדתי, מעוררת התפעלות וראויה להערצה. הרב שג"ר לא הסתיר את נשמתו הקרועה בין העולמות, הוא לא הכחיש את המשבר ואת הקרע, ואף לא ניסה להתחמק מהתמודדות אישית, קשה ונוקבת, עם הסתירות בין אמונתו לבין ההגות הפוסט-מודרנית.

אך ביחס להגות היהודית שהרב שג"ר מנסה להציג כאלטרנטיבה ומענה מול הפוסט–מודרניזם, ניתן לומר שהשאלות משכנעות יותר מהתשובות. השאלות הקשות והמטרידות, נותרות ללא מענה רציני ומשכנע. הד הספקנות, הייאוש מהתבונה, והפסימיות, עולה מכל דף בספר, כשלעומתו נשמע רק הד קלוש ובלתי ומאולץ של ניסיון לתת מענה. מספרים על אחד הרבנים שאסר על תלמידו לעיין בספר 'מורה-נבוכים' לרמב"ם. לשאלת התלמיד מדוע לא, הלא הרמב"ם עונה על כל השאלות האמוניות בצורה רהוטה וברורה, ענה לו הרב; אם אכן תלמד את הספר בעיון מכריכה לכריכה, בטוחני שאכן אמונתך לא תיפגם ואדרבה רק תתחזק, אך מפחד אני שהשאלות ישכנעו אותך יותר מאשר התשובות…

ובכלל, הגות מקורית אמיתית, חייבת לנבוע מתוכה עצמה, לא להיות רק תגובה נגדית להגות אחרת. הרב שג"ר מנסה להתמודד מול ההגות הפוסט-מודרנית, להציג אלטרנטיבה, לתת מענה, – אך זה נדמה שהוא רודף אחריה ואינה משיגה. בשביל להעמיד אלטרנטיבה אמיתית ומשכנעת, עלינו למצוא הגות יהודית מקורית באמת, שאינה מתמודדת ישירות מול הפוסט-מודרניזם, ולא פותחה רק לעומתה, אך מהווה אלטרנטיבה למולה.

אמנם מתוך כותלי הספר ניכר שלא מדובר ב'הוגה תאורטי' היושב במגדל השן ודן בשאלות הזמן. אין ספק שהמחבר, ת"ח עצום ונערץ, התחבט קשות באותן שאלות, ונשמתו התגלגלה בכף הקלע של הספק והתהייה. זה לבד כבר מהווה חידוש מפתיע ומנחם. הידיעה שרב ת"ח חשוב ונערץ שכמותו התייסר בכף הקלע של אותן תהיות ומצוקות הטורדים את מנוחתם ואמונתם של דתיים אינטלקטואליים רבים, כבר יש בה שמץ של נחמה ואף יותר מכך.

הנה דברים שכתב הבלוגר יהודה גזבר, היום בדף הפייסבוק שלו:

היום, כ"ה בסיון, הוא יום פטירתו השישי של הרב שג"ר.

לא הכרתי את הרב שג"ר. אני דור שני לאנשים שידעו אותו, וגם בשיח אנחנו לא יושבים בקבוצות כל היום ולומדים את תורתו. לפעמים מצטטים אותו, לפעמים אומרים: היה כאן איש. היה יושב ליד החלון, משמאל לארון הקודש, ולומד גמרא. לפעמים אלחנן מספר סיפורים, ופעם בשנה עושים יום עיון ותלמידיו ממלאים את בית המדרש. לא הכרתי את הרב שג"ר, אני מסופק אם ראיתי אי פעם את פניו. ובכל זאת, אני מתגעגע.

אני מתגעגע ואיני יודע לְמה אני מתגעגע. צריך לדעת שכמו שרוח נושבת בחלון ובלבד שיהיה החלון פתוח, כך רוחו של הרב שג"ר נושבת מבין החרכים, מתפרצת במקומות הכי לא צפויים. פתאום אדם הולך ברחוב ואומר לעצמו שאפשר שיהיו הדברים מעולם. שבאמת אפשר. אולי בדוחק, אולי בקושי הלב, אולי רק להאחז באזלת-יד בקצה הממשות. שאפשר, גם אם זה רק בגעגוע. ואולי הגעגוע הקטן-גדול הזה, געגוע של לב (שבכלל לא ידע שיש בו לב) למעיין (שלא רצה להיות מעיין), הוא המקום היחיד שאפשר להיות בו בכל העולם הזה שבו אנו חיים.

זה לא געגוע אל החדות או הפלפול. זה לא הידע התורני או הכללי, זה אפילו לא החידוש. זה לדעת שאי פעם, פעם אחת בעולם דתי יודע-כל, היה רב שבאמת הרגיש את מה שאני מרגיש. רב שידע את אבדן המשמעות, ידע את הייאוש, את חוסר התוחלת, הרגיש את הכאב שבהחמצה וחוסר היכולת להגיד משהו בכלל. שהיה מישהו שיכל להושיט לך יד בעמידה מול התוהו. וגם אני עכשיו: איך לקמט את כל האור הזה לתוך כמה מילים. רק לשלוח אותם לאויר ולדעת שמי שיודע, יודע. שמי שמבין, מבין. 

בשורה משמחת ואופטימית אחת בכל זאת מופיעה בספר, והיא מעין חזון נבואי על העתיד:

"אני צופה בעתיד הלא רחוק התפרצות רוחנית בעלת עוצמה ומשמעות לא פחות מהתפרצות החסידות בתקופת הבעש"ט ותלמידיו. נכנה זאת חידוש הנבואה, רוח הקודש, או פיתוח כישורים רוחניים – המינוח אינו חשוב… אינני יודע האם יקום 'בעל שם טוב' חדש או שהמפעל החסידי המתחדש יהיה קולקטיבי, גם אינני יודע איזו צורה הוא יקבל, אך אמונתי רבה שהוא יהיה בעל משמעות ומשקל לא פחות מאשר החסידות הקודמת" [178].

כנראה שאחרי ניפוצו של 'מגדל התבונה' המודרני ע"י הפוסט-מודרניזם, מתאימה השעה להופעתו של 'אברהם אבינו' חדש…

 ***

אך לדעתי, ישנה הגות יהודית-חסידית המתמודדת בצורה מעמיקה ומקורית מול הפוסט-מודרניזם, ומציגה מענה על התהיות והמצוקות הפוסט-מודרניות בזמנינו. אותה הגות, הקדימה את זמנה, ופותחה עוד לפני שהפוסט-מודרניזם הפציע לעולם. אני מתכוון כמובן להגות האיזביצ'אית של בעל 'מי-השילוח'.

אך למרות ההתעניינות הרבה שפורחת לאחרונה סביבה, הן במחקר האקדמי והן בקרב בני הישיבות, הרי שההגות האיזביצ'אית עדיין לוטה בערפל. רובם של המתעניינים בה, נמשכים אל הרעיונות הרדיקליים והנועזים שלה, כמו פירושיה לחטאים המקראיים וכדומה, אך מפספסים את 'תורת החיים' הקיומית שלה, שדנה במגוון נושאי יסוד אקזיסטנציאליים, ומהווה אלטרנטיבה יהודית להגות הפוסט-מודרנית והתהליכים החברתיים בעקבותיה. נושאים כמו אמונה והחיים בצל הספק, אינטואיציה, אינדיבידואליות, מימוש עצמי, ועוד רבים, מקבלים אצלה פרשנות מקורית ומעמיקה.

בהשוואה למול אחיותיה – חב"ד וברסלב – שזכו לתפוצה רחבה בקהלים מגוונים, ואף להתייחסות מכובדת של המחקר האקדמי, הרי שההגות האיזביצ'אית דומה לשדה בתולית שלא נחרשה, המצפה ומחכה לגואל. הפוטנציאל שגנוז בה, כהגות יהודית-חסידית שאקטואלית כיום יותר מתמיד לאדם הפוסט-מודרני בן זמנינו, גדול לאין שיעור מזה של אחיותיה.

האמת היא שהרב שג"ר עסק בהגות האיזביצ'אית רבות, ואף התייחס אליה בספרו בעמוד 183:

'אני מאמין בקיומיות בנוסח מי השילוח, האדמו"ר מאיזביצא. האיזביצ'אי שואל שאלה מרחיקת לכת; אין זו השאלה האקזיסטנציאליסטית הקלאסית – מה הדבר אומר לי? ולא השאלה הדתית המקובלת – מהו רצון ה' המתגלה לי בדבר? אלא שאלה רדיקלית יותר – האם זו האמת? האם זהו באמת רצון ה'? זאת ועוד; השאלה נשאלת גם כאשר מדובר בקיום ההלכה עצמה. באופן כללי ההלכה בוודאי מבטאת את רצון ה', אולם באופן אישי זמני וקונקרטי, ייתכן שבמקרה מסוים מוטלת עלי החובה של 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'…

אך גם כאן, איזביצ'א מובאת בהקשר של האפשרות הדתית לחרוג במקרים מסוימים מכללי ההלכה, ההקשר בו מובאת איזביצ'א לרוב. אך ההגות האיזביצ'אית מתייחסת באופן מעמיק ורחב לאין-ספור מגוון נושאים נוספים הקשורים לפוסט-מודרניזם.

מתעתד אני לחשוף את מעמקיו של מעין השילוח האיזביצ'אי, לדלות ולהשקות ממימיו למבקשים ומחפשים הגות יהודית מקורית המתמודדת מול הפוסט-מודרניזם בצורה מעמיקה ומקיפה. מי ייתן ואזכה לממש את חלומי, ובקרוב.

 הרב שג"ר הינו 'אורח הכבוד' השני בבלוג, דוגמה לעוד לנשמה שהייתה תלויה בין השמים לבין הארץ, מתחבטת בכף הקלע של התהייה והספק המתמיד, בין האמונה למדע, בין מערב למזרח, בין התורה לתרבות העמים, בין הדת לחילוניות. בהתמודדותו האמיצה והכנה מול הפוסט-מודרניזם, הוא העמיד לנו גשר, או לכל הפחות שביל לקראת הגשר, גשר המיתרים המחבר בין העולמות.  

חסידים היו אומרים, שקדושתם של שברי לוחות גדולה מקדושתם של הלוחות. שברי הלוחות הם שבריה של התורה העליונה, שהעולם לא היה ראוי לקבלה. רבנים של 'לוחות הברית' כבר היו לנו ויש לנו דיים. אך רבנים של 'שברי לוחות' כמעט ולא קיימים. כזה היה הרב שג"ר, רב של 'שברי לוחות'.