מי יעלה בהר – סרט הבכורה של יעל קיים

'ההר' מזמין את הצופה למסע אל ההר המקודש בעולם, מרחב הטרוטופי שמאגד ומפגיש ניגודים וגוונים כמו קדושה וטומאה, מוות וגאולה, יופי וכיעור; אך תובע ממנו לא להסתחרר מאוויר-הפסגות המשכר, מהילת הקדושה המיסטית המרחפת מעל ומעבר; אלא להביט עמוק גם למטה, אל תהום הבדידות והעליבות האנושית

א.

סרט הבכורה המדובר של יעל קיים 'ההר', המוקרן כעת בישראל לאחר סבב הקרנות וזכיות בפסטיבלים בינלאומיים וביניהם הקרנה מיוחדת במוזיאון ה-MOMA בניו יורק, מעורר דיון ער בין מבקרי ומבקרות הקולנוע. באופן לא מפתיע ובהתאם לרוחות הנושבות בזירה התרבותית בשנים האחרונות, הדיון מתמקד בעיקר בפמניזם ומגדר, מגלה בורות לגבי מושא הסרט והרקע התרבותי ממנו הוא צומח; ובעיניי מחמיץ את השיח העיקרי והביקורת האמנותית על ה'צורתא-דשמעתתא' של היצירה הקולנועית החשובה הזו, המצולמת בצורה אסתטית מרהיבה, ומתכתבת עם המיסטיקה היהודית וההגות המודרנית. זהו סרט אינטלגנטי, הדורש תשומת-לב וסבלנות, אך הוא בהחלט שווה את זה.

ההחמצה בולטת יותר לאור העובדה, שמלבד האיכות הקולנועית של 'ההר', הוא מצטרף לתופעה שאפשר לכנותה 'הגל החדש של הקולנוע הישראלי', שהחל בשנים האחרונות לעסוק בשאלת האל והתאולוגיה הדתית, מזווית מבט יהודית-ישראלית [באיחור אופנתי כמובן, שהרי הקולנוע בניגוד לשאר האמנויות נולד במאה ש'יצאה בשאלה', ולא בכדי השאלה המרכזית שהעסיקה את הבמאים המרכזיים בתולדות הקולנוע הייתה שאלת קיומו של האל והתעמתות עם התאולוגיה הדתית וסמליה].

אולי הבורות לגבי מושא הסרט והרקע התרבותי שלו, וההתמקדות של מרבית הביקורות בלוקיישן של 'ההר', תוך כדי פספוס הסיפור האנושי הגלום בתוכו ואי-הבנה למשמעותו הדתית-מיתולוגית; מספר לנו [כמו שלימדנו אוסקר ווילד – הטובה שבביקורות היא מעין אוטו-ביוגרפיה] את כישלונה של הציונות הישראלית שחתרה לכינון מדינה יהודית תוך כדי זניחת העבר הגלותי ובשימת דגש על גאולת האדמה והמרחב הגאוגרפי, ומשכך נגררה לסכסוך עקוב-מדם עם שכניה; במקום להתמקד בכינון תרבות ישראלית מודרנית אך שאינה מתעלמת מעברה התרבותי-היסטורי, וככזאת – שואפת לכונן שיח פורה ואנושי עם שכניה. זה אולי מסביר איך למשל אורי קליין, המבקר אנין הטעם של 'הארץ', מגלה הערכה לכשרונה של הבמאית אך מגלה חוסר הבנה מוחלט למשמעות הסרט עצמו, או יאיר רווה, מבקר הקולנוע של 'ידיעות אחרונות' ששאל פעם איפה נעלם האלוהים מהקולנוע הישראלי, אבל מפספס לגמרי את הסרט של קיים.

f3946e_83011652f5a44efc90f68bfd632c67ac

ב.

'ההר' מזמין את הצופה למסע אל ההר המקודש בעולם, מרחב הטרוטופי שמאגד ומפגיש ניגודים וגוונים כמו קדושה וטומאה, מוות וגאולה, יופי וכיעור; אך תובע ממנו לא להסתחרר מאוויר-הפסגות המשכר, מהילת הקדושה המיסטית המרחפת מעל ומעבר; אלא להביט עמוק גם למטה, אל תהום הבדידות והעליבות האנושית. העלילה אמנם מתרחשת בבית משפחתי השוכן על הר הזיתים, המקום המקודש הנושא בחובו בשורה אוטופית על פי מסורת עתיקה, אך הסיפור האמיתי הוא דווקא על חוסר-מקום, על תלישות כאובה של גיבורת הסיפור, שמרגישה מנוכרת גם בביתה שלה, ומוצאת נחמה והזדהות דווקא בחברתם של חסרי-הבית, אנשי שוליים וזונות, שאי-המקום הוא מרחב חייהם הטבעי.

זהו סיפורה של צביה, אישה דתית המתגוררת עם בעלה ראובן וילדיה בהר הזיתים, על מנת לשמר נוכחות יהודית במקום. בעוד בעלה ראובן המשמש כמגיד-שיעור שקוע בעולמו התורני ונעדר לרוב מהבית, צביה משמשת כאם ועקרת בית בתפקיד מלא, מבשלת ולרוב מרגישה בודדה. היא כמהה ליחס מבעלה, לאינטימיות ולחום, אך ביניהם פעורה תהום של ניכור. ראובן מתחמק מלקיים איתה יחסי מין עקב היותה בלתי נחשקת בעיניו, והיא מצידה מתחילה לחפש מפלט ונחמה לקיומה מחוץ לכותלי הבית, ומתחילה לשוטט בין הקברים. היא משוחחת עם הפועל הערבי, פוגשת קוריאני שתרגם שיר של זלדה, ועם הזמן אף מתחילה להציץ אל העולם האפל המתרחש בחסות החשיכה בהר הזיתים, עולם של זנות ונרקומנים.

בצורה מוזרה, צביה מתחילה להביא בלילות לזונות ולסרסוריהם סיר עם אוכל מבושל מביתה. באחת הפעמים, היא פוגשת את מירי, זונה עלובת-חיים, שלועגת לה על שגעונה ומוזריותה, ואף מנחשת את הסיבה למנהגה המוזר – היותה בלתי נחשקת על ידי בעלה. צביה פורצת בבכי, ושותה ערק עכור יחד עם מירי.

ג.

הבחירה בלוקיישן המרכזי, הר הזיתים בירושלים, אתר הטעון במשמעות מיסטית-דתית-היסטורית, כמו גם הבחירה במשפחה דתית כדמויות המרכזיות בעלילה; מרמזות ללא ספק על הפן הדתי כנקודת המוצא של הסרט. אך לפני כן, מלבד הסמליות הדתית של ההר, ראוי להבחין במשמעות של בית הקברות.

פוקו, בהרצאה שנשא לפני ארכיטקטים בשנת 1967, תיאר את בית הקברות כמרחב של 'הטרוטופיה', מרחב שהוא כאן אך גם איננו כאן, מקום שמייצג הפכים, נקודת מפגש בין החיים והמתים, מרחב של העדר ונוכחות המשתקפים זה בזה. אבריאל בר לבב, הרחיב בתארו את המתח בין שתי מגמות בתרבות היהודית ביחס לבית הקברות, כמקום קדוש ומרכזי הזוכה ליחס של כבוד מחד, וכמקום טמא ושולי המביא לרתיעה מאידך. במסורת היהודית, בית הקברות הוא מקום שבו שוכנים מלבד המתים גם המשוגעים, השדים והרוחות; אך הוא גם שער אל השמים, מקום שראוי בו להתפלל.

הרמב"ם מתנגד בתוקף למנהג ההשתטחות על בתי הקברות (הלכות אבל ד,ד) ובאבות דרבי אליעזר אחד התנאים לקבלת התואר 'חבר' הוא להימנע מביקור בבית הקברות מחמת הטומאה השורה בו. בית הקברות הוא מקום המאפשר לחטוא בחסות החשיכה והשוליות ממרכז החיים העירוני, אך הוא גם מקום שבו הגופניות החושנית יכולה לעבור טרנספורמציה לרוח ולאידאה, כסיפור המובא בספר 'ראשית חכמה' מרבי אליהו די וידאש, ממקובלי צפת במאה הט"ז, משמו של רבי יצחק דמן עכו, מקובל מהמאה הי"ג שעלה לארץ מספרד, על אותו יושב קרנות שחשק בבת המלך שעלתה מהרחצה, והיא אמרה לו שיחכה לה בבית הקברות. בעודו מצפה לה וחושק בה במחשבתו בבית הקברות, אט אט דימוי יופיה החושני הפך לדימוי אידאת היופי המופשט, ואותו יושב קרנות הפך לחסיד קדוש עד שהגיעו לקבל את ברכתו ממרחקים (לסיפור אף מקורות סופיים ובודהיסטיים).

בית הקברות בהר הזיתים, טומן בחובו ניגודיות הטרוטופית חדה יותר משאר בתי-הקברות. כבית קברות הוא מסמל מחד את סופיות-החיים, את החלל הריק והדממה שבמוות, אך לפי המסורת הוא משמש גם כמקום שממנו תצא בשורה וגאולה לעולם, כאשר ייבקע ההר ומעין מים חיים מקודש הקודשים יפרוץ ממנו.

cast-ggg

משתתפי ההר בפסטיבל וונציה

ד.

'ההר' מציע בפני הצופה הצצה אל אותו מרחב הטרוטופי, שהינו השתקפות מייצגת של מלוא גווני החיים; ומציג קן משפחתי של הורים וילדים, המכנים את ביתם בהומור שחור 'פינת-החי', לצד השקט הקודר העוטף את שורותיו הלבנות של בית הקברות. ההר הוא נקודת מפגש של פסיפס אנושי צבעוני, עליו אינם חלים חוקי החברה. אל מול ההילה של ההר המקודש והנוף שבאופק סביבו, נחשפים שוליה של החברה, זונות ונרקומנים; כמו גם תייר דרום-קוריאני, פועל ערבי, ושתי נשים חרדיות מהקהילה החסידית של בעלזא בתל-אביב.

אבל זירת ההתרחשות ההטרוטופית האמיתית ב'ההר', היא בכלל אצל צביה. אותה עקרת-בית צנועה וחסודה, שמטפחת את ילדיה ומבשלת להם ארוחות, מכניסה אורחים בחיוך ובסבר פנים יפות; מתגלה כאשה בודדה ואבודה שחווה ניכור מבעלה, והופכת אט אט לסהרורית, כאילו נכנסה בה רוח. מביתה החמים היא מוצאת מפלט דווקא בחברתם של הזונות והנרקומנים, אבל אפילו מירי הזונה מטיחה בה שהיא משוגעת. היא אולי גרה באחד המקומות האסטרטגיים והמקודשים בעולם; אבל היא עצמה – חסרת מקום. אפילו בביתה הקט, אינה מוצאת נחמה. כאשר צביה פוסעת ברחבי ירושלים ופוגשת חברה, היא מחייכת ומשחקת כרגיל. היא אינה מרגישה בנוח לשתף אותה במצוקתה, לשפוך את ליבה לפניה. במרחב החברתי היא משחקת לפי הכללים. דווקא בחברתה של מירי, זונה אומללה וגסת-רוח, במרחב שהינו מחוץ לספקטרום הנורמטיבי, במקום שבו שווים כולם אל מול מלאך המוות, שם היא מרגישה בנוח לבכות.

אפשרות קיומה של קהילת בעלזא החרדית בלב תל אביב החילונית, מעורר השתאות אצל צביה. אולי היא מרגישה קצת כמוהם, במובן של חיים במרחב זר, כאימא שמגדלת בית וילדים במרכזו של אתר קבורה. האם אכן אפשר למצוא מקום ובית במרחב שהינו זר ומנוכר? מה שהיא לא יודעת, הוא שגם קהילת בעלזא בתל אביב אינה ממש פורחת, אלא יותר שריד לימי קדם שעברו וחלפו.

ה.

המסורת העתיקה אודות סגולתו המיסטית של ההר, כמקום שאינו רק משמש כאתר קבורה למתים, אלא ממנו תיפתח הגאולה, נמסרת ב'ההר' דווקא על ידי קול ילדותי בשעת לימוד עם האב. המיסטיקה יכולה לפעמים להצדיק פשעים ואף רצח בשם הדת (ראו ערך 'ברוך הגבר' של הרב יצחק גינזבורג) אבל יש בתמימות הילדותית משהו קסום שממוסס את הנפיצות הרגישה של אגדות טעונות מעין אלה, ומביע תקווה אופטימית לשינוי, בדומה למה שאמר פעם בראיון הבמאי האיטלקי ג'וזפה טורנטורה, שהרבה להציב ילדים במוקד העלילה ברבים מסרטיו ("סינמה פרדיסו" "באריה" ועוד):

"אני חושב שנקודת המבט שלי, כשהיא מגיעה מהחלק הילדותי שבי, היא תמיד טובה יותר מנקודת המבט שלי כמבוגר. ילד לפעמים מסתפק בכך שדברים מסוימים פשוט אינם מוסברים ואינם מובנים, המבוגר לעומתו לא ייכנע לכך. לילדים אין אולי עדיין היכולת להגן על עצמם מפני העולם ולשנות את המציאות, אבל הם לא פוסלים את האפשרות שייתכן שינוי. כשאתה גדל אתה מתחיל להבין שלא תמיד מה שהמצאנו לעצמנו כדי לשפר את העולם הצליח. לפעמים נכשלנו".

הגאולה נוכחת ב'ההר' כמובן, אם כי בעקיפין, מבצבצת מבין השיטין. לאט לאט, נפרשות גישות שונות ומנוגדות לאידאת הגאולה בין האב לאם. הם חיים אמנם בבית אחד, באותו הר מקודש שממנו תבוא בשורה לעולם, אך בעוד מבטו של ראובן, המגיד-שיעור הנערץ, צופה למעלה-למעלה, לאיזשהו אידאה נעלה ורבת-יופי; מבטה של האם, צביה, מושפל מטה-מטה אל שולי החיים והמציאות האפורה, הכאובה וחסרת הפנים. האב עטוף טלית ותפילין ומתפלל, או כותב חידושי-תורה לאור מנורת הלילה; בעוד האם מעשנת עם זונה או מכינה אוכל לילדיה, ומוצאת נחמה בשירי זלדה.

f3946e_9f6fedceb26a461fb7cf97bf30c919c7.jpg

גאולה, הבת הבכורה, היפה והמחוננת; זוכה ליחס מיוחד מצד ראובן, שנהנה ללמוד איתה ואהבתו המועדפת אליה ניכרת בעליל. הוא מגן עליה על השתמטותה מעזרה לאם בעבודות הבית, ומאשים את צביה ביחס לא מבין ומכיל כלפיה. הוא גם מעדיף לחמוק מנוכחות בבית ועיסוק בצרכיו השוטפים, למטרת קודש של כתיבת חידושי-תורה או למען לימוד תורה לאסירים בבית-כלא. צביה לעומתו, המרגישה לא-נחשקת וחסרת יופי, המתמודדת עם מציאות החיים הקשה של ניהול בית וגידול ילדים, תוך כדי בדידות תהומית וניכור; מוצאת את נחמתה דווקא בפינה האפלה של ההר, באנושיות אמפתית בצורת הגשת סיר אוכל חם ומזין לאלה שהחיים והחברה דחפו לשוליים, עקב כיעורם ושפלותם. עם גאולה ביתה הבכורה היא אינה מסתדרת, אבל דווקא עם מירי הפרוצה, שקשה שלא לזהות בה את מריה המגדלית מהברית החדשה; היא כן מוצאת שפה משותפת.

ו.

זהו אינו רק סיפור על גאולה, אלא גם, ואולי בעיקר, סיפור על חורבן-הבית. דווקא מבעד להר המקודש, והילת הגאולה המרחפת מעל הנוף; נפרשת מלוא העליבות והבדידות האנושית, וקן משפחתי שאמור להיות בית חם ואוהב מתגלה כזירה של ניכור, כאב ומצוקה. יתרה מכך; נדמה כי עילת החורבן היא דווקא השאיפה לגאולה עילאית שגדולה מהחיים, גאולה שנכרכת באידאה מופשטת ונעלית של דת, יופי וחכמה; אך היא אינה מודעת ליופי שבתוך הכיעור, מתנכרת לפני-האדם שמעבר לעליבות, וחסרת חיבור ריאלי לקרקעיתה של מציאות-החיים. 'ההר' מספר את מיתוס-הגאולה שתפציע ממרום הר-הזיתים המקודש, אך הוא מכוון אותנו להביט דווקא לעמק, לתהום-התחתית, לגלות רגישות למה שנדמה כמכוער או פשוט מידי; כי דווקא משם ייצאו המים.

הפרופסור, המקדש, והתת-מודע הקולקטיבי | על הבית אשר נחרב מאת ראובן נמדר

א

קטונתי מללבוש את אדרת מבקר הספרות. בפרט כשמדובר בספר עטור שבחים וביקורות נלהבות, ולא עוד אלא שהכתירוהו כ'יצירת מופת', 'רומן משובח שאין דומה לו בספרות העברית' 'תחייתה של השפה העברית', 'אחד הספרים החשובים ביותר שיצאו בעברית בעשור האחרון', 'הישג כתיבה נדיר, ובשורה ספרותית של ממש', 'ספר מהפכני, ציון דרך בתולדות הספרות העברית', וכהנה וכהנה שלל סופרלטיבים מוצדקים. אך כהכרת הטוב לידידי הווירטואלי הסופר המוכשר רובי נמדר על העונג המשובח שהסב לי ביצירתו, אכתוב כמה מילים מזווית מבטו של קורא פשוט, אחד מיני רבים.

"בבוקר בהיר אחד, ביום ו' אלול שנת ה"א אלפים שבע מאות שישים ואחת לבריאת העולם שחל להיות בשישה בחודש ספטמבר שנת 2000 למניין אומות העולם, נפתחו שערי השמים מעל העיר הגדולה ניו יורק וכל שבעת הרקיעים נגלו מבעדם, סדורים זה על גבי זה כשלביו של סולם הניצב ארצה, ממש מעל תחנת הרכבת התחתית של הרחוב הרביעי, וראשו מגיע השמימה. נשמות תועות חמקו להן בין העולמות, עוברות כצללים, וביניהן נרמזה דמות בהירה, שקופה כמעט – מראה איש כהן, ראשו צנוף במצנפת בד ובידו מחתה של זהב. עין אנוש לא שזפה את כל אלה ואיש לא הבין את גודל השעה, שעת רצון שבה מתקבלות כל התפילות כולן…"

'הבית אשר נחרב' הוא ספר מאוד שונה, ייחודי ובולט בשדה הספרות העכשווית. הוא שונה הן מבחינת הסגנון הלשוני העשיר, ההשראה והציטוטים מהמקורות, והן מבחינת המהותית, העלילה והסיפור. זהו ספר המשלב ואורג אלמנטים ונרטיבים דתיים, מיסטיים, מודרניים, פסיכולוגיים ותרבותיים יחדיו לכדי עלילה סוחפת ומרתקת. הוא כתוב בשפה עשירה ויוצאת-דופן שאין דומה לה. הקריאה בספר היא חוויה לא שגרתית, מהפנטת, מסעירת חושים. זו יצירת אמנות הכתובה בכישרון רב ובלהט בלתי נשלט, יונקת השראה מהמקורות העתיקים, ומתעמתת עם תפיסת המציאות המודרנית.

'הבית אשר נחרב' יורד ונוקב לתהום הנפש של פרופסור אנדרו פ' כהן, מרצה בכיר בחוג לתרבות השוואתית באוניברסיטת ניו יורק, זו המתהדרת כלפי חוץ באורח חיים מודרני ואריסטוקראטי להפליא, נישאת על גבי ההצלחה והתהילה האקדמית, רווית תרבות עשירה ואנינת טעם, אך חושף בעומק פנימיותה ממד אחר, פלאי עד אבסורד, קדום ומסתורי. אל עולמו של אנדרו חודרים קרעי מחזות עלומים מימי קדם, חזיונות עטופי-ערפל ורוויי-מסתורין מעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בבית המקדש אשר בירושלים, המופיעים להם בפתע פתאום משום מקום, לא שום הסבר או הכנה מראש. החזיונות האפוקליפטיים מופיעים מאי-שם, מתוך הערפל, מתוך תהום הנפש. הם מוחשים עד אימה, מלווים בניחוחות, צלילים וגוונים עזים. כשהם מופיעים, המציאות מיטשטשת ומתמוססת, ואת מקומה תופסת מציאות אחרת, ארכאית, קדומה ומסתורית. החוויה הזו, הכה בלתי מובנת ומוזרה, מזעזעת עד עולמו של אנדרו המשתומם ונדהם אל מול המחזות כהלום רעם, מערערת את אישיותו, וסודקת את שפיותו הנפשית. ראשו מסתחרר, זיעה שוטפת את גופו, הוא פוסק מלתפקד כאדם נורמטיבי. השלב האחרון בסיפור, בו אנדרו חוזה בלהבות חורבן הבית, הוא גם חורבנו האישי של אנדרו. נפשו קורסת מנטאלית ורגשית, נקרעת בין העולמות, והוא מידרדר לתהום שמשם אין שבים. ברגע האחרון, אנדרו מתאושש, ושב לחייו הנורמטיביים, שלעולם כבר לא ישובו להיות כפי שהיו.  כריכת הספר הבית אשר נחרב

מעל העלילה מרחפת אי וודאות מעורפלת, חידתית וחסרת פשר. האם החזיונות הם פרי מחלת נפש והזיות טירוף? הם אולי תוצאה מסיפורי הילדות היהודית של אנדרו? או שמא הם ארכיטיפים העולים מתוך עמקי התת-מודע הקולקטיבי של האנושות? ואולי הם מתפרשים ברזין דרזין בסוד גלגולי הנשמות של הקבלה הלוריאנית? כל אחת מהפתרונות הללו יכולה להיות נכונה, אך השאלה הזו מרחפת בחלל הספר, ללא פתרון או תשובה. בזה אף טמון יופייה של העלילה, האפופה ערפילי מסתורין, ומשאירה את הפתרון למחשבתו של הקורא. בראש כל חלק מהסיפור, מצוטטים דברי האר"י על גלגולי נשמות, המרמזים אולי על פתרון אפשרי של הצופן, אך עדיין מותירות את הפרשנות בידי הקורא.

והבדידות, אוי הבדידות. אנדרו שרוי בבדידות תהומית, קשה ומייסרת. במהלך העלילה, תוך כדי החזיונות המיסטיים האופפים אותו, הוא אינו חולק אותם עם שום נפש חיה. הוא מנסה להתמודד עם החוויה לבדו, בדרך שלו, ללא קבלת סיוע או עזרה מאחרים. פעם אחת ויחידה, בטקס האזכרה ליהודה עמיחי, הוא מנסה לשוחח עם הרב בקשר לבית המקדש, אך גם אז הוא מאבד את המילים. אפילו לבתו רייצ'ל, המוצאת אותו בביתו על סף התמוטטות טוטלית ושואלת אותו מה הביא אותו למצב זה, הוא אינו מצליח לספר מאומה. החוויה התוקפת אותו ועולה מתוך תהום נפשו, היא חוויה כה סובייקטיבית, כה אישית, כה אינטימית עד שלא ניתן לחלוק ולשתף אותה עם אחרים. לו רק יעז לספר על החוויה, אין ספק שיאשפזו אותו לאלתר במוסד לחולי נפש. אך זהו לא רק הפחד מפני התגובה או האשפוז, זו החוויה עצמה שלא ניתן להביע אותה. היא מעבר לשיח ולשפה האנושית, מעבר למילים ולאותיות. וזהו הפרדוקס, כיצד ניתן להתייחס לתופעה שהיא מעבר לשיח, מעבר למילים, מעבר לשפה? האם תפיסת המציאות שלנו, מסוגלת להתמודד עם תופעה מעין זו? האם אין כאן פער תהומי שלא ניתן לגישור?

הסיפור הוא מסע נוקב וחודר אל תוככי נפשו של אנדרו, אך הוא גם מסע אוניברסאלי לתת-מודע הקולקטיבי של האנושות. העלילה הייחודית הזו, מתכתבת עם הגותו של קרל גוסטב יונג (שאף מצוטט בראש אחד מחלקי הספר), שטען כי לאנושות יש תת-מודע קולקטיבי, בו מאוכסנים מאגר ארכיטיפים אוניברסאליים, סמלים, תמונות וחוויות קמאיות כלל אנושיות. הופעתם של ארכיטיפים זהים בתרבויות שונות ובזמנים שונים, הוכיחו לדעתו את קיומו של התת-מודע הקולקטיבי. בדומה לחלומו של יונג על בניין רב קומות, שמתחתיו יש מרתף ממנו יוצאת מערה, החלום שבעקבותיו פיתח יונג את התיאוריה שלו; גם בעלילה נפרשת נפשו של אנדרו, כמגדל שחקים מודרני, שפתאום נחשף מתחתיו מרתף אפל ומסתורי, מלא באוצרות נושנים ועתיקים. החשיפה הזו מערערת את יציבותו של המגדל, המתחיל לנטות לצדדים כשיכור סהרורי.

היצירה הזו מעוררת מחשבה על התרבות הפוסט-מודרנית, על היכולת או על אי היכולת של האדם הפוסט-מודרני להתעלם ולחמוק מיסודות התרבות הקדומה, המיסטית והדתית. העלילה כולה עומדת בצילה של הפוסט-מודרניות, כאשר התמוטטותו המנטאלית והנפשית של אנדרו, מסמלת במידה רבה את התמוטטות הערכים והתרבות המודרניים, את אובדן הדרך והעדר הפשר אל מול תופעות ושאלות מטא-פיזיות. למרות שבעלילה הממד המיסטי הקדום מופיע לו ללא שום כוונה מודעת, אלא בפתע פתאום, מתוך הערפל, ללא סיבה מוגדרת או רציונלית, ניתן גם לראות בה ביטוי לתופעת השיבה למיסטיקה בעידן הפוסט-מודרני. תופעה זו מתאפיינת בכך שבעידן הפוסט-מודרני, לאחר ייאושו של האדם מן התבונה ומן המודרנה, ומן היכולת שלהם לפתור את מצוקותיו ותהיותיו הקיומיות, מתעוררת נטייה לשוב אל עולם המיסטיקה, כסוג של תחליף ואלטרנטיבה לרציונליזם. דוגמה לכך ניתן לראות למשל בהגותו של הרב שג"ר, שהיה מודע היטב והתמודד עם השאלות הגדולות והפילוסופיה המודרנית, אך את סיפוקו מצא דווקא באוצרות החסידות והקבלה, לאחר תרגום הטרמינולוגיה שלהם לשפה מודרנית ועכשווית.

ובנימה אישית. הספר מאוד נגע לליבי. הוא נוגע בקצוות עולמי השסוע, בדיסוננס בין המיסטיקה והדתיות מחד, ומאידך הרציונאליות והפוסט מודרניזם. הוא עומד כלוליין מעל החוט הדק שבין שפיות לשיגעון, בין המיתי לריאלי, בין חורבן לגאולה. אלו עולמות מנוגדים וסותרים הנפגשים יחד ב'הבית אשר נחרב'. זהו מפגש מפתיע, נוקב ומרתק. השאלות עדיין פתוחות, מנסרות בחלל, אך הן נושקות זו לזו. הספר אינו מציע תשובה, אך הוא מעלה את השסע הנוקב, את הפליאה הרועמת, את המסתורין החידתי. במהותו הוא סיפור של שבר, חורבן וקרע. הוא אינו מציע גאולה, פתרון או תיקון. במשך שלבי העלילה, הולכת ונסדקת אישיותו של אנדרו, ויחד עמה תפיסת המציאות שלו עצמה. הוא הולך ומידרדר פיזית, מנטאלית ורגשית, עד קריסתו הטוטאלית. אמנם הסוף האופטימי משהו של העלילה, לאחר קריסתו הנפשית של אנדרו, כאשר הוא מתאושש ושב לאורח חייו הנורמטיבי, מנחם ומעודד שאולי ניתן לחיות ולהשלים עם הפליאה, עם החידתיות והמסתורין, גם ללא פתרון ותשובה. ואולי זו הגאולה האמיתית המפציעה מתוך האפלה, להשלים עם כך שאיננו יודעים, ולעולם גם לא נדע.

תכל'ס, אם עדיין לא קראתם את הספר, מהרו והזדרזו נא. הוא גם ממש מתאים לעניינא דיומא, לכבוד יום-הכיפורים הבעל"ט.

—————————-

לשמחתי הרבה, מחבר הספר רובי נמדר, כתב בדף הפייסבוק שלי על הסקירה דלעיל: "בעיני הסקירה הזו היא מעבר למעמיקה. אבישלום ממש כוון לדעתי. מרגש מאד לשמוע קורא, שאינני מכיר (עדיין) אישית, מתחבר אל העבודה ואל מערך הכוונות שמאחוריה באופן כ״כ מדויק". התרגשתי.