אָמָּנִים מְחַפְּשִׂים מַשְׁמָעוּת

תופעת החזרה בתשובה בקרב אמנים, כחלק ממגמה אוניברסלית של הפנמה סובייקטיבית, כביטוי למשבר הקיומי של האדם הפוסט-מודרני ולכישלון הציונות לעצב זהות של ישראלי חדש, וכמסמנת תפנית במאבק בין הדת לחילוניות

א

א.

בימינו, האמנים מהווים סוג של נביאים מודרניים. הם אנשי החזון, נושאי דגל הרוח, מבקרי החברה ומוסריותה, מעוררי ההשראה, חוד החנית של התרבות. הם אמנם מעטי מעט, יחידי סגולה, אך השפעתם על החברה והתרבות היא רבה. המוטיב של האמן כנביא, מופיע בין היתר בספרו של וסילי קנדינסקי, מגדולי הציירים במאה העשרים, 'על הרוחני שבאמנות'. בחיבור זה משווה קנדינסקי את החיים הרוחניים של האנושות למשולש ספיריטואלי גדול הדומה לפירמדה כאשר לאמן ישנה שליחות להוביל את בני האדם האחרים אל פסגת משולש זה באמצעות שימוש בכישרונו. בקצהו של המשולש נמצאים רק מתי מעט, רק אלו שמביאים את ה"בשורה" הנשגבה לאנשים הרגילים האחרים. אמן אותנטי, זה היוצר אמנות מתוך "צורך פנימי", נמצא בקצה העליון של משולש נע. משולש דינמי זה מתקדם וחודר אל עבר העתיד. בהתאם, מה שהיה מוזר או בלתי מתקבל על הדעת אתמול, הוא רגיל ונחשב כדבר שבשגרה היום, ומה שנחשב כאוונגרד ומובן רק למעטים היום, יהפוך לדבר מקובל וסטנדרטי מחר. האמן/נביא המודרני עומד בבדידותו בקצה העליון של אותו משולש, ומגלה וחושף ראשון את המציאות שתהיה נחלת הכלל בעתיד.

וסילי קנדינסקי

וסילי קנדינסקי

משכך, כאשר כחמישים אחוז מהאמנים בארץ חזרו בתשובה או נמצאים בעיצומו של תהליך התקרבות ליהדות, הרי שלא מדובר בתופעה שולית הנוגעת אך ורק לאמנים עצמם וסביבתם, אלא מדובר בתופעה אשר לה השפעה עצומה על החברה והתרבות הכללית. כאשר הנביאים עצמם זונחים מאחורי גוום את מטענם התרבותי, את סביבתם הקרובה, את ערכיהם ואמונותיהם, ונושאים את פעמיהם לעבר הדת, היהדות והחסידות, תופעה זו אומרת דרשני. היא מלמדת על תופעה עמוקה הבוערת מתחת השטח, וסוחפת עמה את מיטב בניה וגיבוריה של התרבות החילונית. היא מלמדת על ייאוש עמוק וחיפוש משמעות שאינו מוצא תשובה מספקת בתרבות המודרנית. היא מלמדת על מגמה אוניברסלית של הפנמה סובייקטיבית, שאיפה לחיבור פנימי וחוויה רוחנית אישית.

תופעת ההתקרבות ליהדות בקרב אמנים ויוצרים ישראליים, היא אחת התופעות המרתקות בחברה הישראלית. עשרות אמנים ויוצרים מכל גווני הקשת, זמרים ושחקנים, מפורסמים וסלבס, חזרו בתשובה או נמצאים בעיצומו של תהליך התקרבות ליהדות בשלב כזה או אחר. התופעה הזו זכתה לפני תקופה לסדרה דוקומנטרית 'חוזרים קדימה' מאת הבמאי דן בן חקון (חוזר בתשובה בעצמו) ובהנחיית השחקן מאיר סויסה, המנסה לעקוב אחרי התופעה, להתחקות אחר התהליך הפנימי, ההתלבטויות והקשיים שעבר כל אחד מהם בדרכו, וכיצד הושפעה יצירתם עקב השינוי בתפיסת עולמם ובאורח חייהם.

כאמור, התופעה אינה תופעה שולית הנוגעת רק לסקטור המצומצם של האמנים המתקרבים ליהדות, אלא תופעה חברתית המשפיעה ישירות על כלל החברה הישראלית, שכן בשונה מגל החזרה בתשובה שהחל בשנות ה-70, שאמנים חוזרים בתשובה כמו למשל אורי זוהר התנתקו מהחברה החילונית ונעלמו אל תוככי הגטו החרדי, כיום האמנים החוזרים בתשובה אינם נטמעים בחברה החרדית ונעלמים מהרדאר, אלא ממשיכים לחיות ולפעול בחברה הכללית, ואף להשפיע עליה מבפנים. רק לאחרונה הופיעו בתוכנית 'הכוכב הבא' צמד החוזרים בתשובה האחים גת, שהוכיחו שניתן לחזור בתשובה, לגדל זקן ופאות, ללבוש שחורים וציצית, ובכל זאת לנגן מוזיקה מערבית בלב הפריים טיים הישראלי.

באופן כללי, סדרת 'חוזרים קדימה' מאכזבת למדי. היא שטחית, עושה למרואיינים חיים קלים ואינה שואלת את השאלות הקשות, ובעיקר רק מאזינה בפסיביות לסיפורי החיים של החוזרים בתשובה. חסר בה ניתוח מעמיק של התופעה המרתקת, היא אינה מפתחת תובנות חדשות בעקבות התופעה, וגם סיפורי החיים של המרואיינים המספרים על עצמם ועל תהליך חזרתם בתשובה, מלאים קלישאות נבובות הנאמרים כמנטרה נדושה החוזרת על עצמה. למרות זאת, מבין השיטין ומבין השורות של סיפורי החיים והראיונות, ניתן להציץ מבעד לחרכיה של התופעה ולהבינה לעומק.

ב.

התובנה העיקרית שאפשר ללמוד מהשיחות עם האמנים החוזרים בתשובה בסדרה, היא שהחזרה בתשובה בימינו, לכל הפחות אצל האמנים והיוצרים, לרוב אינה נובעת מתוך מניעים רציונליים אינטלקטואליים, מתוך ספקות ושאלות אמוניות, מתוך הגעה להכרה לוגית על קיומו של אלוהים וחובת קיום מצוותיו, אלא מתוך מניע אקזיסטנציאליסטי, מתוך חוויה פנימית עמוקה הנובעת מתוך שממון קיומי וחיפוש משמעות. במקום מסע פילוסופי של שאלות ותהיות אמוניות, קורסים והרצאות של ארגון ערכים, מספרים החוזרים בתשובה על מסע אישי של חיפוש משמעות קיומית, חיבור פנימי וחוויה רוחנית.

לאורך כל הסדרה, כאשר המרואיינים מספרים על עצמם ועל תהליך החזרה בתשובה, הסוגיה האמונית והפילוסופית כמעט ואינה מוזכרת כלל. אף אחד כמעט אינו מספר על לבטים אמוניים, על ספקות ושאלות רציונליות שהיו אמורים להוביל לחזרה בתשובה או לפחות להיות חלק אינטגרלי ממנה. במקום זאת, הם מספרים כל אחד בדרכו שלו, על חוויה פנימית של שממון קיומי, על תחושה של משהו שחסר בחיים, על תהליך נפשי של חיפוש משמעות ופשר לחיים. סוגיות פילוסופיות ולוגיות כמו הסתירות בין התורה למדע, תיאורית האבולוציה, או שאלת מוצא האדם וכדומה, אינם כלל מעסיקים את החוזרים בתשובה. מה שמעניין אותם, מה שמעסיק אותם, הוא רק החוויה הפנימית והסובייקטיבית של עצמם, שהיא ורק היא מניעה אותם.

דוגמה חדה ומפורטת יותר לתהליך חזרה בתשובה מעין זה, ניתן לראות בספרה רב המכר של נועה ירון דיין, 'מקימי'. לאורך כל הספר המספר את מסע חזרתה בתשובה, אין כלל התייחסות לשאלות אינטלקטואליות בנושאי תורה מן השמים, תורה ומדע, וכיוצא באלו, נושאים המאפיינים את הקורסים של 'ערכים'. בתשתית חזרתה בתשובה עומדת מצוקה קיומית עמוקה של חוסר משמעות בחיים, תחושה עזה של ריקנות ושממה תרבותית שאינה מעניקה סיפוק לנפש. דוגמה נוספת לחזרה בתשובה מעין זה, אפשר גם לראות בספרו של חתן פרס נובל לספרות, יצחק בשביס זינגר, 'החוזר בתשובה'. גם שם, תהליך החזרה בתשובה נובע מתוך ייאוש וסלידה מהתרבות המערבית ההדוניסטית, הגורמים למסקנה שהתרבות המערבית כולה שקר וכזב, ומביאה את גיבור הסיפור יוסף שפירא לשוב אל מורשת אבותיו ואל חיק הדת. (אגב, לזינגר עצמו היו הרהורי תשובה כל ימיו ובעיקר בסוף ימיו, כמו שמובא בביוגרפיה שלו).

ג.

מגמה זו, חורגת מההקשר היהודי-ישראלי, ושייכת למגמה תרבותית אוניברסלית ורבת עצמה המאפיינת את העידן הפוסט מודרני במאה העשרים ואחת, ומכונה על ידי הוגים וחוקרי מדעי החברה כצ'ארלס טיילור ואחרים, 'המפנה הסובייקטיבי הגדול של תרבות המערב'. מגמה זו מאופיינת בכך שהאדם נוטש את ההסתמכות על יסודות רציונליים ותבוניים, ומסתמך על התחושה הסובייקטיבית, החיבור הפנימי והחוויה האישית. במקום החיפוש אחרי נקודת עוגן חיצונית ואובייקטיבית, האדם החל לחפש נקודת משען פנימית, אישית וסובייקטיבית. במסגרת תהליך הפנמה זו, נטש האדם את הנאורות, את האידאולוגיות הגדולות, ואת האמת האבסולוטית, והחליפם בשאיפה לזרימה פנימית, בקשת אותנטיות, והסתמכות על האינטואיציה האישית. המפנה הסובייקטיבי מתבטא בכל תחומי התרבות והחיים, כאשר ססמאות כמו 'הלך אחרי לבך' 'היה נאמן לעצמך' 'לזרום עם החיים', השתרשו בספרות, במוזיקה, בקולנוע ובטלוויזיה, ובכל מקום. כחלק ממגמה זו ניתן לראות את פריחת הניו אייג' בכלל ותופעת הנאו-חסידות בפרט, המקדשים את האותנטיות ואת החוויה האישית, ומבכרים את הממד הסובייקטיבי והאינטימי של החוויה הדתית.

במענה לשאלת מגזין 'אודיסאה' 'מהו התהליך המשמעותי המתרחש כיום במערב?', תיאר ד"ר תומר פרסיקו את המפנה האמור, במילים הבאות:

"נימוק לעמדה מסוימת יכול להיות רציונלי, אמוני או אידאולוגי. אולם כשאדם מסביר לך שהוא לא מעוניין בהא או בדא מפני שהוא "לא מתחבר" לזה, אתה מבין היטב שהשארנו הרחק מאחור לא רק את המעטפת החמימה של הדת, אלא גם את עידן הנאורות ואת האידיאולוגיות הגדולות. הפנייה ל"חיבור" הפנימי, הבקשה לאותנטיות, התביעה מעצמנו "לזרום", החיפוש אחר החוויה כמטרה עליונה וההסתמכות החופשית על האינטואיציה – כל אלה תסמינים של התהליך המשמעותי ביותר המתרחש היום בעולם, שהצביעו עליו הוגים וחוקרים של מדעי החברה כצ'ארלס טיילור, ליונל טרילינג, רוברט בלה ואחרים. הוא מכונה "המפנה הסובייקטיבי הגדול של התרבות המערבית", ובמסגרתו מתוארת ההעמקה של המרחבים הפסיכולוגיים של האדם המערבי המודרני במאות השנים האחרונות, והעצמתם לכדי מקורות המעניקים לו נקודת משען פנימית למרחבי חייו כמעט בכל תחום".

למרות שכאמור מדובר במגמה אוניברסלית, בקרב אמנים ויוצרים המגמה הזאת בולטת יותר. בעוד האדם הרגיל והנורמטיבי שואף בעיקר לגמור את החודש, לגדל משפחה וליהנות מן החיים כפי שאפשר, הרי שאצל אמנם ויוצרים, שנחנו בנפש רגישה, הומייה ומשתוקקת, הרי שהשאיפה למשמעות, לאותנטיות ולחיבור פנימי, ניכרת ובולטת יותר. אמנים גם נוטים מטבעם להיות אאוטסידרים, למרוד במוסכמות חברתיות, לתהות ולחפש. מה גם שהאמנים והסלבס כבר הגיעו לפסגת התהילה לאור הזרקורים, ודווקא במרומי ההצלחה והתהילה, מתגברת תחושת הריקנות והשיממון הקיומי, מה שמביא לחיפוש אחרי משמעות, חוויה פנימית ורוחנית, כפי שלמשל מתואר בהרחבה בספרה של נועה ירון דיין, כוכבת טלוויזיה בעברה.

כתוצאה ממגמה זו, רובם של האמנים והיוצרים החוזרים בתשובה בימינו, אינם נטמעים בתוך החברה החרדית השמרנית, אלא מצטרפים לתנועת הנאו-חסידות, ובעיקר לחסידות ברסלב הסוחפת אחריה את מרבית אמנים והיוצרים החוזרים בתשובה, שם מתאפשרת ומסופקת להם חוויה דתית אינטימית וסובייקטיבית, יחד עם מרחב אישי ואינדיבידואלי ליצירה והבעה אמנותית. במיוחד מושכת דמותו של רבי נחמן מברסלב שהיה רב-אמן בזכות עצמו, שהגותו הסוערת וסיפורי מעשיותיו הקסומים, מעוררים השראה באמנים חוזרים בתשובה, וחלקם אף הופכים למשפיעים בעצמם המפיצים הלאה את מורשתו בקרב החברה הישראלית. בעבר היו מנסים החוזרים בתשובה להשתלב במסגרת החברה החרדית, ניסיון שהסתיים לרוב במפח נפש ואכזבה רבה. כיום, החוזרים בתשובה מקימים להם קהילות נפרדות, המתאימה להם ולמורכבות האישית שלהם. כך מתאפשר להם לשלב בין החוויה הדתית לבין חופש היצירה האמנותית, שילוב שאינו מתאפשר במסגרת החברה החרדית השמרנית והקונפורמיסטית.

קשה להפעיל שיפוטיות בנוגע לתופעה זו. מחד, התופעה מתאפיינת בהתעלמות מעיסוק בסוגיות ושאלות לוגיות בסיסיות ושאלות פוליטיות לאומיות, ומסתמכת אך ורק על האינטואיציה הפנימית, 'החיבור האישי' והתחושה הסובייקטיבית. ניתן לראות בכך רדידות מסוימת המתחמקת מהתמודדות רציונלית עם השאלות הגדולות. מאידך גיסא, קשה לזלזל בתופעה הנובעת מתוך כבשונה של הנפש, מתוך המעמקים של הנשמה, מתוך חוויה קיומית רבת משמעות. ובפרט בעידן הפוסט מודרני, לאחר שהאדם התייאש מן התבונה ומיכולתה להכריע את שאלותיו ומצוקותיו הקיומיות, ניתן להבין ללבם של אלה שמבכרים להסתמך על תחושתם הסובייקטיבית, גם ללא משען לוגי ואינטלקטואלי.

ד.

לתופעה זו השפעה רבה על החברה הישראלית. אסף ליבוביץ מהאוניברסיטה העברית, חוקר בעבודת הדוקטורט שלו את השילוב המתרקם בין רוחניות למסורתיות יהודית בקרב אומנים ואת תפיסה הישראליות המתגבשת כתוצאה מכך. הייחודי באומנים ישראלים הוא שהם תופסים עצמם כסיפור הצלחה ישראלי וכמגשימי החזון המערבי של הצלחה כספית, פרסום, מעמד חברתי והשפעה על השיח הציבורי. ליבוביץ טוען כי לפיכך, האומנים תופסים עצמם קודם כל כ'ישראלים', ומתקשים מאוד לראות את עצמם לפתע מסתגרים בתוך קופסה ממוסדת של 'מגזר'. סיפור חייהם של האומנים הפגיש אותם עם שורה של מגזרים תרבותיים בחברה הישראלית ולכן הם חשים שביכולתם לחבר בין קבוצות שונות ולהבין תפיסות שונות. אולם בה בעת, טוען ליבוביץ', האומנים חשים 'מהגרים במדינתם' כפי שמגדיר זאת העיתונאי צבי יחזקאלי, ובמקביל לתחושתם שהם מייצגי הקולקטיב הישראלי, הם חשים בדידות ויתמות, מבחינה זו שהם בעצם לא ממש בבית באף מגזר.

ועל אף שתופעה זו לכאורה נשארת במישור האישי ומבוססת על אינטואיציה ורגש פרטיים, הרי שהיא מבשרת על שינוי שיחי רחב בחברה הישראלית. אסף ליבוביץ' טוען במחקרו כי הבינאריה הכול כך מושרשת בשיח הפוליטי בישראלי בין דתיים לחילונים, בין ציונות לחרדיות, ימין ושמאל ואף בין מזרחיות לאשכנזיות (רבים מהנוהים אחרי חסידות ברסלב המזרח-אירופאית הם אומנים מזרחים שבמקביל מחדשים את היכרותם על המסורת הספרדית) מאותגרת על ידי קבוצת האומנים הזו. התופעה כבר מכניסה לשיח הציבורי בישראל תפיסות חדשות אודות הסכסוך היהודי-ערבי כמבוסס פער אמוני (וכאן טמון גם פתרונו), אודות היחסים בין קבוצות שונות בחברה הישראלית ואודות הישראליות כחוויה קולקטיבית שהרוחניות במרכזה. לכן על אף שהתופעה נדמית כשולית, אישית ואף אסקפיסטית, הרי שמיקומם החברתי של האומנים והשפעתם החברתית, מגבשים שיח חדש של ישראליות שמציב חלופה לוויכוחים ההיסטוריים שהמערכת הפוליטית בישראל מתחבטת בהם מאז קיומה. האומנים מציעים ישראליות המבוססת על יהדות, אמונה ורוחניות ולא על ריבונות, צבא ואזרחות. אולם במקביל לא זונחים את הפן האינדיבידואלי, על-מגזרי וא-ממסדי שבסיפור חייהם, שהוביל אותם במסעם הרוחני אל היהדות.

ה.

תופעת ההתקרבות לדת בקרב אמנים ויוצרים, מבטאת גם במידה רבה מגמה פוסט-ציונית מובהקת, גם אם המתקרבים אל הדת עדיין נאמנים למדינה, ובלבם פינה חמה לציונות. רבים מן האמנים מגיעים מלב ליבה של החברה הישראלית, והתקרבותם אל הדת מסמלת את כישלונה של הציונות הישראלית לעצב 'ישראלי חדש' ולכונן זהות ישראלית ללא הדת, המסורת והיהדות. במבט רחב יותר, מסמנת התופעה גם תפנית משמעותית במאבק בין הדת לחילוניות. הנהירה של אמנים ויוצרים אל חיקה של הדת, מסמלת את כישלונה של התרבות המערבית לספק אלטרנטיבה אמיתית לשאיפה העמוקה והבסיסית של האדם, היא השאיפה למשמעות. כאשר נביאי התרבות בכבודם ובעצמם משליכים מאחורי גוום את מטען התרבות החילונית, ומוצאים אלטרנטיבה חילופית בדת, הווי אומר שהתרבות המערבית כשלה לספק משמעות לחיים ואלטרנטיבה לדת.

אם בעבר המאבק בין הדת לחילוניות היה במישור האינטלקטואלי, הפילוסופי והתבוני, כמאבק בין האמונה לכפירה, כאשר כל צד מנסה להביא הוכחות וראיות לוגיות לצדקת דרכו, הרי שכיום המאבק הוא במישור הקיומי, הנפשי והפנימי, ובמגרש זה דומה כי הדת מובילה בהפרש ניכר. התרבות המערבית כשלה לספק אלטרנטיבה אמיתית למשמעות החיים, לתחושת סיפוק פנימי וחוויה רוחנית טראנסצנדנטלית. די בכך שארגון הבריאות העולמי של האו"ם מעריך שבשנת 2020 הדיכאון ידורג כמחלה השנייה בחומרתה אחרי מחלות לב, וקבע בכך את מגיפת המאה העשרים ואחת, בכדי להבין את עומק המשבר של האדם הפוסט-מודרני, השרוי בתוך יקום וקיום אבסורדי, חסר משמעות ופשר לחיים, בודד מיואש ומדוכא. לא פלא אם כך, שאמנים ויוצרים, מיואשים ומאוכזבים מהתרבות המערבית, ומוצאים את סיפוקם בחיקה של הדת, המספקת להם חוויה רוחנית, משמעות וסיפוק.

ההוגה היהודי-אמריקני רבי אברהם יהושע השל, כבר הבין שהמאבק האמיתי בין הדת לחילוניות, אינו במישור הפילוסופי והמדעי, כי אם במישור הקיומי והנפשי. וכך הוא כתב בספרו 'אלוהים מבקש את האדם', (מאגנס, ירושלים תשס"ג, עמוד 3):

'נהוג להאשים את המדע החילוני ואת הפילוסופיה האנטי-דתית בדחיקת רגליה של הדת מן החברה המודרנית ובהעמת זוהרה. נכון יותר להאשים את הדת עצמה בתבוסותיה. הדת שקעה לא משום שהופרכה, אלא משום שהפכה לבלתי רלוונטית, משעממת, מעיקה ותפלה. כאשר עיקרי הדת תופסים את מקומה של האמונה, כאשר מצוות אנשים מלומדה באה במקום עבודת האלוהים וכאשר ההרגל תופס את מקומה של האהבה, כשמתעלמים מן המשבר של ימינו בגין תפארתם של ימים עברו, כשהאמונה היא דבר העובר בירושה ולא מעיין מים חיים, וכאשר הדת מדברת רק בשמה של סמכות ולא בשם החסד – אז המסר שלה הופך לחסר משמעות'.

השל ומרטין לותר קינג במצעד משנת 1965

השל ומרטין לותר קינג במצעד משנת 1965

משכך, כל עוד החילוניות הציגה אלטרנטיבה לחיי המשמעות הדתית בדמות אידאולוגיות וערכים מודרניים, יחד עם העליונות המדעית, ומאידך הדת הייתה ממוסדת, שמרנית ומקובעת, נדמה היה כי הדת המסורתית שוקעת ומוכרעת על ידי החילוניות והמדע. אולם בעידן הפוסט-מודרני, עם תום עידן הנאורות והתמוטטות מגדל הערכים והאידיאלים המודרניים, בד בבד עם תהליכי התחדשות והתרעננות דתית היונקים השראה מתנועת החסידות, דומה כי הדת התעוררה שוב לתחייה, והיא סוחפת אחריה מחפשי משמעות המוצאים בחיקה מזור ומרפא לנפשם ההומייה והמשתוקקת. עדות לכך, ניתן לראות בתופעת החזרה בתשובה בכלל, ואצל אמנים ויוצרים בפרט, תופעה שרק הולכת ומתפשטת בהיקף מדהים (הבמאי ויוצר הסדרה, דן בן חקון, מעריך את היקף התופעה בכך שכ- 50% מהאמנים והיוצרים בארץ נמצאים בתהליכי חזרה בתשובה).

הנביא הפוסט מודרני פרידריך ניטשה, הכריז אמנם על מות האל, אולם 'הנקודה האלוהית' שבאדם (לא, אין כוונתי למונח הקבלי-חסידי דווקא. כוונתי למונח המשמש נוירו-ביולוגים כמו הנוירו-פסיכולוג הקנדי ד"ר מייקל פרסינג'ר ופרופ' רמצ'נדרן מנהל המרכז למוח ולהכרה באוניברסיטת קליפורניה, בבואם לתאר את האזור של האונות הצדעיות של המוח הקשורות לחוויות דתיות או רוחניות. ראו בהרחבה בספר 'אינטליגנציה רוחנית' מאת דנה זהר ואיאן מרשל, הוצאת כתר 2001, פרק חמישי) נותרה חייה ובועטת. אצל רבים, ובעיקר אצל אמנים ואנשי רוח, השאיפה למשמעות, עליה הצביע ד"ר ויקטור פראנקל כשאיפה העמוקה והבסיסית ביותר של האדם, אינה מוצאת את סיפוקה במסגרת התרבות המערבית, ובפרט אצל אמנים ויוצרים, אצלם אותה נקודה אלוהית השואפת למשמעות, ערה ותוססת.

ו.

ועוד הערת אגב על תופעת החזרה בתשובה בקרב אמנים ויוצרים, המשלימה את האמור. סביר מאוד להניח, שאילו אותם אמנים ויוצרים היו נולדים כחרדים מבטן ומלידה, הרי שהם היו יוצאים בשאלה. אותו קטליזטור פנימי המניע את חיפוש המשמעות, את המרידה במוסכמות חברתיות, ואת התשוקה למגע אינטימי עם האל, שעומד בבסיס החזרה בתשובה, הוא הוא זה שהיה גורם להם לצאת בשאלה מתוך החברה החרדית, המתאפיינת בקונפורמיות וטכנוקרטיות דתית. החזרה בתשובה מתאפשרת ומונעת רק בזכות כך שהחוזרים בתשובה נמצאים באזור הדמדומים הלימינאלי בין הדת ולחילוניות, כאשר מתאפשרת להם חוויה דתית, רוחנית ואינטימית, שאינה עומדת בסתירה להבעה ויצירה אמנותית, חופשית ואינדיבידואלית.

_______________________________________

המאמר התפרסם גם במוסף שבת של מקור ראשון, פרשת שופטים, 29,08,2014, הנה הקישור: , תשובה מחוויה – אבישלום שילוח.

מודעות פרסומת

סִפְרָן שֶׁל יְחִידִים – חיפוש עצמי; אינדיבידואליות ויחידיות, במשנת איזביצ'א [א]

א

האם היהדות היא דת קולקטיבית? ♦ האינדיבידואליות בעידן המודרני ♦ יחידי נברא האדם ♦ הרגשת ה'זרות' בעולם, עבודת אלילים, והגאולה העתידה ♦ המרד והפרישה; והמענה שלא נאמר ♦ ספרן של יחידים ♦ דרך המלך ודרך היחיד ♦ המסע אל העצמי – לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ ♦ לדמותו של היחיד ♦ הספר החקוק על הלב

א

ההגות האיזביצ'אית, מיסודו של רבי מרדכי יוסף ליינער מאיזביצ'א, אחד ההוגים המקוריים, הנועזים והרדיקליים ביותר, שצמחו מתוך היהדות האורתודוקסית, זוכה כיום לעדנה ומעוררת עניין רב הן במחקר האקדמי והן בקרב הציבור החסידי והדתי-לאומי. אך למרות ההתעניינות הרבה שפורחת לאחרונה סביבה, הרי שהיא עדיין לוטה בערפל. רובם של המתעניינים בה, נמשכים אל הרעיונות הרדיקליים והנועזים שלה, כמו לדוגמה האפשרות הדתית לחרוג במקרים מסוימים מכללי ההלכה, או פרשנותה לחטאים התנ"כיים, וכדומה, אך מפספסים את 'תורת החיים' הקיומית שלה, שדנה במגוון נושאי יסוד אקזיסטנציאליסטיים, ומהווה אלטרנטיבה יהודית להגות הפוסט-מודרנית והתהליכים החברתיים בעקבותיה. נושאים כמו אמונה, החיים בצל הספק, אינטואיציה, אינדיבידואליות, מימוש עצמי, ועוד רבים, מקבלים אצלה פרשנות מקורית ומעמיקה.

בהשוואה למול אחיותיה – חב"ד וברסלב – שזכו לתפוצה רחבה בקהלים מגוונים, ואף להתייחסות מכובדת של המחקר האקדמי, הרי שההגות האיזביצ'אית דומה לשדה בתולית שלא נחרשה, המצפה ומחכה לגואל. הפוטנציאל שגנוז בה, כהגות יהודית-חסידית-אקזיסטנציאליטית שאקטואלית כיום יותר מתמיד לאדם הפוסט-מודרני בן זמנינו, גדול לאין שיעור מזה של אחיותיה.

להלן אתמקד על רעיון האינדיבידואליות, או ה'יחידיות', התופס מקום מרכזי במשנת איזביצ'א, ומהווה אחד מאבני היסוד המרכזיים שלה, ושמא אפילו הנושא המרכזי בה"א הידיעה.

***

האם היהדות היא דת קולקטיבית?

היהדות, נדמית לכאורה, כדת קולקטיבית וקונפורמיסטית. במעמד הר סיני קיבלו עם ישראל תורה סדורה, מצוות והוראות לכל צעד ושעל בחיים, לכל אחד ואחד ללא הבדל, תורה אחת ואחידה לכולם. טענה שכיחה טוענת, שלכאורה, ביהדות אין אנו מוצאים את מקומו של היחיד, כאישיות בפני עצמה, ייחודית ומיוחדת. התורה משרטטת חוקים ומצוות ליחיד כרבים, דרך אחת ויחידה סלולה לכולם כאחד, ללא התייחסות, לכאורה, אל הפרט, הבודד, היחיד. התורה פונה על האומה בכלליותה, אל כנסת ישראל המאוחדת כאיש אחד בלב אחד, כאשר תורה אחת לכולם, משפט אחד לגר ולאזרח בישראל. גם בספרי הקודש שנכתבו לאורך כל הדורות, אין אנו מוצאים יחס ליחיד ולאינדיבידואל, ואדרבה לעיקרון מקודש נעשה הערך של התבטלות בתוך הכלל, וללא הרף נשמע הציווי לא לפרוש מן הציבור, אלא להתאחד עם הציבור, להיות כאיש אחד בלב אחד.

362-4134ייצוג רדיקלי לטענה זו, אפשר לראות למשל בדבריו של פנחס שדה (1929-1994), מחבר יצירות המופת נוסח "החיים כמשל", "על מצבו של האדם" ו"נסיעה", הנחשב עד היום לאחד הסופרים האיכותיים והרבגוניים ביותר בהיסטוריה התרבותית של ישראל. בתחילת דרכו הספרותית, בספרו "החיים כמשל" הרבה לכתוב על היהדות בהתרסה, כאשר לדעתו דתיות אמיתית ואותנטית מתקיימת רק בקיומו הבודד של היחיד מול האלוהים ובתוך האלוהות. בניגוד לכך, היהדות נתפסה לדעתו כגילוי מובהק של החיים החברתיים, וכמסגרת החונקת את נפשו של היחיד, ומונעת את הרגש הדתי האמיתי.

שדה תיאר את דתיותו כך: 'הערך המכריע בעולמי הוא הנשמה… האלוהים נתן את העולם בתוך נשמתו של האדם, ובה, ביחידה, בבודדה, צפון המובן של היקום' (החיים כמשל, עמ' 185) 'מה הייתי בלי אלוהים? איך יכולתי לחיות בדד… בלי ההרגשה שיש מי ששומע אותי בתוך הדומיה, המבין אותי בתוך אי-ההבנה, האוהב אותי בתוך אי-האהבה, היודע את ייסורי ליבי?' (שם, עמ' 223).

לעומת זאת, היהדות, לטענתו, היא הוויה קולקטיביסטית, ולכן גם אנטי-דתית:

'איך יוכל מה שאיננו אישי להיות דתי? הלוא החיים, שהם המלה של האלוהים, פונים אל היחיד! אבל האם יש בכתבי הדת היהודיים איזה הכרה ביחיד? האם יש איזה רמז לאלמותיותה של הנשמה? היהדות לא הבינה מעולם את מושג הגאולה, אלא במובן של גאולה חברתית…' (שם, עמ' 185). 

8706355361_bdc4ba091d

והיחיד, הנשמה הבודדה המחפשת את עצמה, הנפש המבקשת את השביל המיוחד שלה אל האלוהים, שואלים בתמיה; האומנם? בראת אותי בצלמי המיוחד, נפחת בי נשמה טהורה וייחודית, אך לא הענקת לי מקום משלי בעולמך? האם לא סללת לי שביל מיוחד, נתיב אישי שייצא מתוך ליבי ויוביל אותי הישר אליך? האומנם אין היהדות מתייחסת אל הפרט, אל הבודד, אל היחיד, ונטשה אותו לאנחות בתהום הבדידות והלבדיות?

א

האינדיבידואליות בעידן המודרני

תהייה זו, מקבלת משנה-תוקף בזמנינו, בעידן בו התרבות המערבית קידשה והעלתה על נס את האינדיבידואליות. כיום, התרבות המערבית האינדיבידואלית מקדשת סיסמאות כמו 'היה נאמן לעצמך', הלך אחרי הלב' 'היה מי שאתה' וכיוצא באלו. ללא הרף מופרחים לעברינו סיסמאות מהזן הזה, בספרות, בקולנוע, בטלוויזיה, בפרסומות, ובכל מקום, ומעודדות אותנו להיות אינדיבידואליים נאמנים לעצמם, למי שהם; להיות ייחודיים ועצמאיים.

בדורות הקודמים, לא הכירה האנושות במציאותה של נפש האדם כאנטומיה עצמאית והויה נפרדת. מושג העבדות שהיה קיים עד לפני מאתיים שנים, לא השפיע רק על המציאות הפיזית של בני האדם, אלא גם על המודעות הנפשית שלהם. למיליוני בני אדם בעולם לא היה כלל הכרה ומודעות בקשר עצמיותם. האדם, כאדם בזכות עצמו, לא היה קיים. רובם של האנשים, לא ידעו קרוא וכתוב, והשכלתם האישית קרבה להשכלתם של הבהמות. מיליוני אנשים ראו את עצמם משועבדים מרצון לקיסר, וללא עבודת הקיסר והנאמנות אליו לא הייתה להם כל משמעות בחיים. בימינו קשה להבין את התפיסה שרווחה בימים ההם כמושג פשוט, שהאדם, לא היה בכלל ישות עצמאית בזכות עצמה, כי אם חלק ורסיס קטן מתוך מערכת גדולה ומקיפה של משמעות מסויימת. המודעות העצמית של האדם כ'אדם' במובן הכי בסיסי שיכול להיות, כמעט ולא הייתה קיימת.

Prise_de_la_Bastille

המהפכה הצרפתית

בעידן המודרני, השתנתה והתפתחה המודעות האישית של האדם, עד שכאילו נברא האדם מחדש. האדם נהפך ליצור בעל תודעה אישית ומיוחדת. האדם התוודע אל אישיותו כהויה עצמאית, המבקשת לה חיים משלה, ואינה משתעבדת לקונפורמיות והשפעה חיצונית.

מלבד הפן ההיסטורי, הסוציולוגי והתרבותי, יש לכך גם משמעות דתית. ההגות האיזביצ'אית מאמינה, שכל תהליך משמעותי בעולם ובתרבות העולמית, נושאים בחובם משמעות פנימית כחלק מתהליך קוסמי של התקדמות העולם לקראת תיקונו והשלמתו. נושא זה נידון רבות במשנת איזביצ'א, ומחייב התייחסות נרחבת בפני עצמה.

א

יחידי נברא האדם

מתוך ערפלי אפילה זו, המחשיכה את פני הנפש הבודדה, המבקשת מקום, הכרה וביטוי לעצמיותה, מופיעה ההגות האיזביצ'אית, המאירה באור יקרות, בהיר וזך, את נשמתו של היחיד, ומפלסת לו שביל מיוחד במשעולי החיים; שביל אל עצמו, שביל אישי אל האלוהים. איזביצ'א, היא ספרן של יחידים, של אותם נשמות שאינם מוצאים את מקומם בתוככי המסגרת הקולקטיבית, הקבועה והמוגדרת, ומחפשים את קיומם האישי והייחודי. היא אינה מציגה דרך מסוימת, שיטה כל שהיא, אלא מדריכה ומכוונת את היחיד למצוא את עצמו ואת דרכו שלו.

ספרים רבים ושיטות רבות נהגו ונכתבו כהדרכה לעבודת האלוקים, כהכוונה לחיים דתיים מלאי משמעות, מפלסים ומציגים דרך סלולה במעלה ההר אל האלוקים. דרכם, היא דרך המלך המיועדת לרבים, אשר בה יילך האדם וימצא חיים. רובם ככולם מתייחסים אל הכלל הקולקטיבי, אל הציבור בכלליותו, אך אינם מתייחסים אל היחיד, אל היוצא מן הכלל. אף התייחסותם אל היחיד, אל הפרט, היא רק כפרט המשתייך אל הכלל, ולא כפרט העומד  בפני עצמו.

ספרי החסידות למיניהם, משרטטים פרופיל של עבודת ה', סולם עבודה בו ילך האדם עד שיגיע אל שיא השלימות בהשגת האידיאל הנדרש ממנו, כל אחד כשיטתו ודרכו. יש מהם שדגלו בהתבוננות מעמיקה בחכמה בינה ודעת, יש מהם שדגלו בתפילה בקול והתלהבות, יש מהם שדגלו בפשיטות ותמימות, וכיוצא בזה כל אחד כדרכו בקודש.

לעומתם, איזביצא אינה פונה אל הרבים. היא מתייחסת אל היחיד, אל הנשמה המחפשת את עצמה, הנפש הבודדה המחפשת את השביל האישי והנתיב הייחודי לה. היחיד, הבודד, האינדיבידואל, הוא זה העומד במרכז עולמה ההגותי של איזביצ'א, המתייחסת אל מצוקתו וחיפושו הקיומי, ומדריכה אותו אל עצמו, אל מציאת מקומו בעולם, אל מציאת משמעות קיומו וייעודו עלי-אדמות.

איזביצ'א מאמינה, ש'יחידי נברא האדם' (סנהדרין ד,ה) וכשם שפרצופיהם אינם שווים, כך מהותם וקיומם וייעודם אינם שווים (תנו רבנן, הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים, שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה, ברכות נח,א). לתפיסה זו, כל אדם הינו אחד יחיד ומיוחד, תופעה ייחודית וחד-פעמית המתרחשת פעם אחת בלבד. סוד קיומו של האדם מתחיל בראש ובראשונה בנקודת יחידותו, ומשכך, גם הקשר האינטימי בין האדם לאלוהים; רצונו של האלוהים מהאדם והדו-שיח ביניהם; משמעות חייו וייעודו של האדם; משתנים מאדם לחברו.

יתרה מכך, לא רק שאיזביצ'א מתייחסת אל היחיד ואל יחידותו ומודעת למצוקתו הקיומית, אלא היא אף רואה ב'יחידיות', בחיפוש העצמי, במציאת הקשר האינטימי והאישי בין האדם לאלוהים; כמטרה העילאית של חיי הדת האותנטיים. החיים הדתיים לפי איזביצ'א, אין משמעותם ציות עיוור לחוקים ולמצוות, גם אם הציות נעשה מתוך קבלת עול מלכות שמים באהבה ובלב שלם. חיים דתיים אותנטיים פירושם לפי איזביצ'א: חיפוש נוקב, עיקש ומתמיד, אחרי הקשר האישי והאינטימי בין האדם לאלוהים, חיים של שאלה מתמדת; מה אלוהים רוצה ממני? מהו רצונו המיוחד של אלוהים ממני אישית? מהו מקומי ותפקידי שלי בתוך התיאטרון האלוהי?

תפיסה זו מתומצתת בדברי רבי יעקב ליינער, בנו וממשיך דרכו של רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, במילים אלו:

"… אַךְ עִיקַּר שֹׁרֶשׁ הָעֲבוֹדָה הוּא, שֶׁיִּמְצָא הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ גַּם כֵּן, וְיֵדַע אֵיזֶה מַשָּׂא וּמַתָּן עוֹסֵק הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ עִמּוֹ בִּפְרָט נָפְשׁוֹ. וְזֶה הוּא עִיקַּר עֲבוֹדָה…" (סֵפֶר הַזְּמַנִּים, הַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח, לוּבְּלִין תרס"ג, ט, ב)

נמצאת למד, שעיקר חובת האדם בעולמו, הוא שימצא את את עצמו, את המשא-ומתן שיש לאלוהים עם נפשו, כלומר; את הקשר האינטימי, הדו-שיח האישי בינו לבין האלוהים.

אך לא רק מהפן הדתי, אלא גם מהפן הקיומי; המימוש וההבעה העצמית של האדם, ההתחברות ל'נקודת החיים' המיוחדת לאדם בשורשו, ו'ההתנשאות' של האדם (מונח איזביצ'אי, שמשמעותו היא, (מחמת הקושי לתרגם מושג זה לעברית, ראו את התרגום בעירבון מוגבל): המצב בו האדם זוכה להכרה על הבעת עצמיותו בצורה ייחודית, ואינו עוד אחד מיני רבים) – מתאפשרים רק כאשר ימצא האדם את עצמו ומקומו בעולם.

"כי הש"י חלק לכל אחד טובה וחיים בפני עצמו ואין אחד דומה לחבירו. ע"כ נאמר שאו את ראש היינו שתעמדו כל אחד על מקום השייך לו. ועי"ז יהי' במקומו מדוגל ומנושא... והענין בזה בחניות הדגלים, היו כל אחד ואחד עומד על מקומו הראוי לו בשורשו והי' מכיר את מקומו וכמו כן גם שמות הנשיאים מורים על יקרת הנמצא בכל אחד ואחד…" (מי השילוח, חלק א', במדבר).

לכן, תחילתו של מסע החיים, מתחיל בשובו של האדם אל עצמו, אל הווייתו הפנימית. שם, בנקודת היחידיות העמוקה, טמון לו 'שורש-החיים' של האדם.  וכך מפרש האיזביצ'ער את תשובתו של האלוהים אל אברהם אבינו:

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך כו', כתיב כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה. כאשר התחיל אאע"ה התחיל לבקש ולחפש אחר שורש החיים שלו, אחרי הבינו אשר כל חמדת עוה"ז לא יתכנו להקראות בשם חיים אמיתיים, כי כל חמדת עוה"ז הוא רק להסיר טרדות והמניעות ואחרי אשר יתבטלו כל הטרדות מה יהי' גוף החיים אשר עליו נקראת העולם, ע"ז אמר לו הש"י לך לך היינו לעצמך, כי באמת כל דברי עוה"ז לא יקראו בשם חיים ועיקר החיים תמצא בך, ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל. זאת הוא החיים" (מי השילוח, חלק א, פרשת לך).

בשונה מהפרשנות הקלאסית, לפיה חיפושו של אברהם אבינו הייתה תיאולוגית ביסודה, כחיפוש אחרי בורא העולם, בקטע האמור האיזביצער מפרש את חיפושו של אברהם אבינו כחיפוש אקזיסטנציאליסטי, חיפוש 'אחרי שורש החיים', חיפוש אחרי משמעות קיומית. בהתאם לכך, גם תשובתו של האלוקים אל אברהם, מפורשת כקריאה לחיבור פנימי עמוק, לך לך – לעצמך, לנשמתך, שם תמצא את שורש החיים.

א

הרגשת ה'זרות' בעולם, עבודת אלילים, והגאולה העתידה

בהמשך לכך, איזביצ'א מאמינה, שהסיבה שהאדם לפעמים מרגיש זר בעולם, לא שייך, חסר-דרך וכיוון, הן בענייני רוח, והן בענייני גשם כמו למשל כאשר אינו מוצא את אפיק הפרנסה המתאים לו למחייתו, ומשכך תועה ונודד ממקום למקום, מעיסוק אחד לעיסוק שני, מעבודה לעבודה; קשורה בכך שעדיין לא מצא את עצמו, את שורשו ומקומו בעולם, ואילו רק ימצא את עצמו ויתקן את החיסרון הטבוע בו מטבעו ('תיקון החיסרון' היא סוגיה הדורשת הרחבה נפרדת בפני עצמה, ועוד חזון למועד), אזי ימצא את מקומו בעולם, לא יחסר לו מאום, ויהיו מנת חלקו רוגע ושלווה, יישוב-הדעת והמקום:

"…ולזה נעלם מכל אחד מקומו ושורשו איזה פרט מצוה השייך לו. ולזה הוא מיצר תמיד יען שנעלם ממנו חסרונו ולא יוכל לתקנו. ועי"ז הוא מסבב עצמו מפעולה לפעולה אולי זו היא הטובה השייכה לו. וכן בענייני עוה"ז מה שהאדם מיצר לפעמים כמו פרנסה וכדומה הוא ג"כ מחמת שלא בא על חסרונו לתקנו. שאם היה שלם לא היה מיצר כלל…" (ספר הזמנים, הגדה של פסח, לובלין תרס"ג, ט,ב).

משכך, איזביצ'א, אינה מציגה דרך מסוימת של עבודת ה', היא גם אינה מציגה אידיאל כל שהוא אשר בהשגתו יגיע האדם אל שלמותו. איזיבצ'א רק מנסה להציג הוראות והכוונות לכל אחד ואחד באשר הוא, כיצד למצוא את עצמו, את תפקידו, ואת רצון ה' המיוחד ממנו. האידיאל היחיד המוצג באיזביצ'א, הוא שכל אחד יחקור ויחפש את דרכו האישית שלו, את תפקידו המיוחד בעולם, את ייעודה הייחודי של נשמתו. בשביל לכוון את האדם למצוא את עצמו ואת רצון האלוהים ממנו, מציגה איזביצ'א את 'תורת-הבירורים' שתכליתה לעדן ולזכך את האדם מנטיותיו ויצריו, כך שיהיה מוכן וראוי להבין בצורה נכונה ואמיתית את עצמו ואת רצון האלוהים ממנו. זו תמציתה של תורת-החיים האיזיבצ'אית: להשתחרר מהקבוע, מהרגיל והשגרתי, ולחפש את השונה, העכשווי והייחודי; להשתחרר מהקונפורמיסטי, מהקולקטיבי והכללי, ולחפש את האישי, האותנטי והפרטי.

כך המושג 'נשאת ונתת באמונה', המתייחס בפשטות למשא-ומתן עסקי מתוך ישרות ונאמנות, מקבל פרשנות חדשה, של חיים אותנטיים הנובעים מתוככי העצמיות, ולא מתוך חיקוי או השפעה קונפורמיסטית:

"…נשאת ונתת באמונה, הוא נגד מחצית השקל, שזה הוא אזהרה לכל נפש ישראל שיחקור בנפשו, מה הוא חלקו ומדרגתו, כגון שבט יהודה שנקרא בדחנא דמלכא ויוסף שר האופים, כמו שנתבאר בח"א (פרשת וישב ד"ה וישב א) ובאם לא יתנהג האדם במדה הראוי לו ושייך לחלקו זה נקרא שאינו נושא ונותן באמונה, וזהו מחצית השקל…" (ח"ב פרשת תשא ד"ה ששה).

גם 'עבודת אלילים', מקבלת פרשנות חדשה, של עבודת ה' מתוך חיקוי של מקור סמכות כל שהוא, ולא מתוך אותנטיות ועצמיות טהורה:

"לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב וגו' מזבח אדמה תעשה לי. ובאמת הלא כבר כתיב לא תעשה לך פסל וכל תמונה, אכן זה מורה שלא יעבוד כמצות אנשים מלומדה כמו שראית מרבך ואבותיך יראה ואהבה, וכמו שמצינו שאברהם אבינו עבד להשי"ת במדת אהבה, ויצחק אבינו במדת יראה ולא עשה כמו אביו, וזהו מזבח אדמה תעשה לי, מזבח רומז על קיווי, ואדמה רומז על פשיטות, היינו שתקווה לה' בפשיטות ויעזור לך השי"ת" (ח"ב פרשת יתרו ד"ה לא תעשון ב).

הגאולה העתידה באחרית הימים, גם היא מקבלת פרשנות מקורית ומפתיעה, כאשר שיאה בכך שלעתיד לבוא יידע כל אדם את עצמו, את מקומו, את 'נקודת-החיים' שלו, בבהירות ובוודאות.

"ויאמר ה' אל משה כו', וקח מאתם מטה מטה לבית אב כו', ענין המטות שצוה הקב"ה ליקח אחר מעשה קרח, כי מטה רומז על חיים כידוע, כדכתיב איש משענתו בידו וציוה הש"י ליקח המטות לרמוז כי לעתיד יראה הש"י לכל אחד ואחד שיגיע לחלקו ומקומו האמיתי בחיים הנצחיים, ולא יתאווה לחלק חבירו, כי קודם שנתברר לכל אחד חלקו משתוקק לו נחלת חבירו, כמו שהי' מחלוקת קרח שהי' רוצה ומשתוקק לחלק אהרן הכהן, וזה הי' ענין המטות שהראה הש"י לכאו"א את מקומו שיש לכאו"א מקום טוב, ולא התלוננו על מקל אהרן ומשה, שתרגום אונקלוס על ויראו ויקחו איש מטהו ואשתמודעי כו' ולא תרגו' וחזי כי ואשתמודעי היינו שהבינו ועמדו על ברור הדבר והכירו עומק שורש כל אחד ואחד…" (מי השילוח, חלק א, פרשת קורח).

"והיה אמונת עתיך חוסן ישועת חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו. איתא במדרש (רבה מב,ד) כל מקום שנאמר והיה שמחה, וכאן הוא שלעתיד ישמח כל אחד בחלקו שהופיע לו השי"ת, כי עוד בתחילת הבריאה הופיע השי"ת לכל פרט נפש את חלקו, במה שישתדל בעוה"ז לעבוד השי"ת, וזה שמחשב בכאן כל הפרטים. עתיך רומז על כל העיתים שעברו עליו בעוה"ז, הן בהיותו בטובה או חלילה להפיך, יראה שהכל האיר לו השי"ת לחלקו… (מי השילוח, חלק ב, ישעיה לג).

תפיסה זו חוזרת ונשנית בכל כתבי אדמו"רי איזביצ'א, וכן בכתבי תלמידו הגדול של רמ"י מאיזביצ'א – רבי צדוק הכהן מלובלין, והיא מהווה את אחד מהרעיונות היסודיים והמרכזיים של ההגות האיזביצ'אית. תפיסה זו מובאת אצלה הן בהקשר פרשנותה לפסוקים, מצוות ומאורעות תנ"כיים, והן בהקשר הקיומי והמעשי, בהדרכותיה והכוונותיה לאדם כיצד למצוא את עצמו, את הקשר המיוחד בינו לבין האלוהים ואת ייעודו בעולם. הדוגמאות המובאות לעיל הינם מעטים מתוך רבים, ובכל כתבי ההגות האיזביצ'אית פזורים עוד רבים כיוצא בהם, וכל אחת מהם מצריכה התייחסות מעמיקה בפני עצמה.

א

המרד והפרישה – והמענה שלא נאמר

אך למרות שתורת-היחידיות האינדיבידואלית של איזביצ'א, חוזרת על עצמה, מבוארת ומתפרשת בכל כתביה, – נראה שהביטוי הכי משמעותי ורדיקלי ניתן לכך דווקא ללא-מילים, במאורע מכונן אשר היה לאבן-הפינה וליסוד-תשתיתה של איזביצ'א, כדלהלן.

300px-Menachem_Mendel_from_Kock_grave

קברו של הרבי מקוצק

בתולדות החסידות ודברי ימיה, ידועה איזביצ'א לרוב בהקשרו של מאורע דרמטי, לוטה בערפל ומרובה-ספקולציות. רבי מרדכי יוסף ליינר, האדמו"ר הראשון לבית איזביצ'א, היה תלמיד-חבר של רבי מנדלי מקאצק, הנודע גם בכינויו 'השרף'. הם הכירו עוד בימי נערותם בטומשוב, הסתופפו יחדיו אצל רבי שמחה בונים מפרשיסחא, ולאחר פטירתו של הרבי מפשיסחא בשנת תקפ"ז (1827), קיבל רמ"י את מרותו של הרבי מקאצק ונמנה מבחירי תלמידיו.  שלוש עשרה שנים הסתופף הרבי מאיזביצ'א אצל חברו-רבו בקאצק, עד לשנת ת"ר (1839) בה מרד ופרש בסערה מחצר הקאצקאי יחד עם מאות חסידים ותלמידים, והפך לאדמו"ר עצמאי באיזביצ'א. הפרישה עוררה סערה חסרת-תקדים ביהדות הפולנית באותה תקופה, והביאה למגוון השערות, גרסאות וספקולציות, על מניעיה של הפרישה ונסיבות התרחשותה.

המרד והפרישה, הבנת הרקע שקדם לה ונסיבות התרחשותה, כמו גם חילוקי-הדעות בין הרבי מקאצק לרבי מאיזביצ'א, הנרמזים רבות בספר 'מי-השילוח', מצריכים התייחסות נרחבת ומעמיקה בפני עצמה, שלא נוכל להידרש אליה במסגרת רשימה זו, אולם נעמוד על אפיזודה אחת הנוגעת לעניינו.

לא ידועים לנו סיפורים רבים על הרבי מאיזביצ'א, ייתכן והסיבה לכך היא היות שרוב הסופרים והלבלרים באותה תקופה בפולין השתייכו לחצר הגוראית, ושמרו טינה לאיזביצ'א עקב הפרישה והפגיעה בכבוד הרבי מקאצק, רבו של רבי יצחק מאיר מגור; אולם אחד הסיפורים אשר כן נשתיירו בידינו (ובו ביקורת סמויה על הרבי מאיזביצ'א), מאפשר לנו הצצה למניעי הפרישה, ובעקיפין מלמד רבות על שיטתו של הרבי מאיזביצ'א.

בספר 'שיח שרפי קודש' – ערך רבי אות פד, מסופר כך:

"שמעתי מר' בן ציון שטערן מפה, ששמע ממקור נאמן, שאדמו"ר הרה"ק ר' יצחק מווארקי זצללה"ה נסע פעם אחד דרך עיר איזביצא, והלך להרב הקדוש הצדיק יס"ע מרדכי יוסף זצללה"ה, ובתוך הדברים שאל לו מדוע נסע מאדמו"ר זצללה"ה מקאצק, והשיב לו הרה"ק ר' מ"י זצללה"ה כי כך הורו לו מן השמים. ואמר לו הה"ק מווארקי, הלא מצינו בשמואל ששמע קול מן השמים בשכבו בהיכל ד', וירץ אל עלי הכהן לשאול לו, וכן בפעם שני, עד ששמע בפעם הג' והלך אל עלי הכהן לשאול, ואמר לו עלי כי ד' קרא לו, ואם ישמע עוד יאמר דבר ד' כי שומע עבדך יעיי"ש. וכי נוכל לומר ששמואל לא ידע ולא הבין אשר ד' קורא לו, ומן השמים הוא הקול, ולמה הלך אל עלי? אע"כ נשמע מזה, שאף שמן השמים הוא, עכ"ז צריכין מקודם לשאול לרבו":

 (מובא גם בגרסה קצת שונה, אצל אברהם יהושע השל, 'קאצק', חלק ב, עמוד 576. אגב, הספר הפנומנלי שנכתב במקור בשפת האידיש, תורגם מחדש לעברית, ואמור לצאת בקרוב).

הרבי מווארקא, ידידו ורעו משכבר הימים של רמ"י מאיזביצא, שואל אותו על דבר פרישתו המרדנית ממורם המשותף – הרבי מקאצק. האיזביצער מתגונן, וטוען שקיבל הוראה שמיימית שהגיעה עיתו להיות מנהיג ישראל בעצמו. אך הרבי מווארקא אינו מסתפק בכך, ומוכיח לו ממעשה שמואל, שגם כאשר שמע נבואה שמימית, הלך ושאל בעצתו של מורו ורבו, עלי הכהן.

לפי הסיפור, הרבי מווראקא מוכיחו על שלא שאל את הרבי, אבל האיזביצ'ער שותק, אינו עונה מאומה. לכאורה, השאלה מהדהדת, מצפה לתגובה שאינה נאמרת. ברם, בשתיקתו רבת-המשמעות האיזיבצ'אי, הוא עונה פעמיים.

התשובה הראשונה היא בכך שלדעתו ושיטתו, אינדיבידואל אמיתי אינו כפוף לאף סמכות, גם לא לרבו המובהק. הוא הולך אחרי ליבו, אחרי מה שהוא מבין את רצונו של האלוהים ממנו. ובכלל, לדעת האיזביצ'ער, עיקרו של המושג 'רבי' הוא רק בדיעבד, כאשר האדם אינו יודע ומבין בבהירות את תפקידו ואת רצון ה' ממנו, אך לעתיד-לבוא, כאשר תימלא הארץ דעה, יתבטל המושג 'רבי מעיקרו (כאשר הובאו לעיל דבריו). ומשכך, כאשר ברור לו לאדם תפקידו וייעודו, עליו ללכת אחרי ליבו ונשמתו, ולא להיות כפוף לשום סמכות חיצונית.  

התשובה השנייה, היא שאינדיבידואל אמיתי, גם אינו זקוק להסביר את עצמו למישהו אחר. הוא אינו נזקק להסביר, לענות, לתרץ. די לו בכך שהוא מבין את עצמו, שהוא שלם עם דרכו. היחיד, עומד במעגל יחידיותו, כשאין בעולמו אלא הוא ואלוהיו. שום שאלה או תוכחה, אינה מערערת אל האינטואיציה הפנימית שלו, שום קול אינו גובר על הקול הפנימי של נשמתו.

זו גם הסיבה, שלמרות ש'הצדיק' נחשב לאחד ממושגי היסוד של החסידות הקלאסית, שלא לומר אצל חב"ד וברסלב, שאצלם תופס ה'צדיק' מקום מרכזי ביותר, הרי שאצל איזביצ'א ה'צדיק' כמושא לדביקות, אמונה והתקשרות בו, נסיעה אליו, התייעצות עמו, מדרגותיו וכוחותיו המטא-פיזיים, אינו מוזכר כלל. דומה כי ניתן לומר שהההגות האיזיבצ'אית יוצאת מן הכלל בכך מכל שאר ספרי החסידות למיניהם. התעלמות זו ללא ספק אומרת דרשני, אולם הסיבה לכך טמונה בסיפור האמור. איזביצ'א אינה מאמינה במקור סמכות חיצוני כל שהוא. הדו-שיח בין האדם לאלוהיו אינו זקוק למתווכים אמצעיים. רק האדם, לאחר תהליך של 'בירור' פנימי, מסוגל להבין את תפקידו ואת רצון ה' ממנו, ומשכך הוא מוכרח לסמוך על 'בינת-הלב' שלו (מונח איזביצ'אי, שמשמעותו אינטואיציה פנימית).

א

ספרן של יחידים

אימרה חסידית שנונה, כפראפזה למאמר חז"ל, 'שלושה ספרים נפתחים בראש-השנה: ספרן של צדיקים, ספרן של בינונים, ספרן של רשעים'; מחלקת ומגדירה שלושה מספרי היסוד החסידיים כדלהלן: הספר 'נועם אלימלך' לרבי אלימלך מליזענסק, כ'ספרן של צדיקים', עקב העיסוק המרכזי בספר בדמותו של הצדיק;  הספר 'ליקוטי אמרים – תניא' לרבי שניאור זלמן מליאדי, כ'ספרן של בינונים', כהגדרתו של המחבר עצמו שהספר מיועד לתאר את דרך עבודתו של ה'בינוני', ואת הספר 'ליקוטי אמרים' לרבי נחמן מברסלב, כספרן של רשעים, מחמת העידוד והחיזוק לנשמות האבודות והנידחות אפילו הם שקועות במ"ט שערי טומאה, התופס מקום מרכזי ספר. חסידים אף הוסיפו, שצדיקים, בינונים, ורשעים, ר"ת ציבו"ר (יש לכך מקור קדום יותר, בילקוט ראובני פרשת בראשית, דפוס שני אמשטרדם ת"ס, דף כה ע"ב בשם סודי רזיא).

על משקל אמרה זו, ניתן אולי לומר, שהספר 'מי-השילוח' של רבי מרדכי יוסף מאיזביצ'א, הינו 'ספרן של יחידים', אותם יחידים שאינם נכללים בהגדרות קבוצתיות המרכיבות את הציבור, אלא עומדים להם לבדם, בודדים,  בתוך מעגל יחידותם ועולמם הפרטי, ואין להם אלא את עצמיותם ואלוהיהם.

אותם יחידים, אינם צדיקים, בינונים, או רשעים, שכן אינם נכנסים לקטגוריה כל שהיא. ההגדרה כ'צדיק' או כ'בינוני' או כ'רשע' מתאפשרת רק בתוככי קבוצה מסוימת שפרטיה מאוגדים סביב אידיאל או דרך כל שהיא, שאז פרטיה נמדדים לפי רמתם בסולם הדרגות, ביחס ובהשוואה לשאר חברי הקבוצה או בהתאם לאידיאל. לדוגמה, קבוצה המקדשת את לימוד-התורה כאידיאל העליון, ניתן לאבחן ולהגדיר כל אחד מהקבוצה, בהתאם לרמת לימודו ושקידתו ובהשוואה לשאר חברי הקבוצה, האם הוא צדיק, בינוני או רשע.

אולם היחיד הבודד, העומד לו לבדו במעגל יחידותו, אינו ניתן להשוואה ולמדידה כלל וכלל, אלא ביחס לעצמו וייעודו. רק בהתאם לכך נמדדת דרגתו, ולא לפי שום סולם רמות או אידיאל כל שהוא. הפרמטר היחיד היכול לחול עליו, היא האם הוא מיישם את תפקידו בעולם, או לאו; פרמטר אישי בינו לבין אלוהיו, פרמטר שנמצא מעבר להגדרה כל שהיא.

א

 דרך המלך ודרך היחיד

דרך הרבים, היא דרך המלך. היא סלולה, קבועה וברורה. כל המהמורות והמכשולים הוסרו ממנה, גדרות הוצבו מצידיה, והיא בטוחה מכל מכשול והיזק. מאידך, היא חסרה את היופי הטבעי והנוף הפראי. עבודות הניכוש וסלילת הדרך, עקרו ממנה את אותו יופי טבעי שלא נגעה בו יד אדם, גם מעברם ופסיעותיהם של הרבים ההולכים בה, הותירו את חותמם בה, והפכוה לדרך מכוערת ומלאת סימנים.

לעומת זאת, המבקש ללכת בדרך עצמאית ואישית, הולך אל הלא נודע. עליו לפלס לעצמו דרך בחשיכה, נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה. בדרכו יעמדו מולו מכשולים שונים, מוקשים ובורות, כשעליו להיזהר מהם בכל פסיעה. עליו לבדוק כל פסיעה אשר יפסע, כל צעד ושעל, האם הולך הוא בדרך הנכונה? האם אינו טועה ותועה בדרך ללא מוצא?

ואכן, דרכה של איזביצ'א אינה סלולה, היא לוטה בערפל. על היחיד לפלס לעצמו את דרכו, למצוא את משעול נפשו ונתיב נשמתו אל האלוקים. דרכו של היחיד עוברת בסבך תהיות וספיקות, כשעליו מוטלת לברר ולזכך את עצמו, ולחשוף את רצון ה' ממנו. על היחיד לשאול את עצמו ללא הרף, האם מכוון הוא לעומק רצון ה'? אין זו דרך לרבים כלל וכלל. רק מי שנפשו מלאת אומץ ועוז, ואין הוא מוצא חיותו בעולם עד שימצא את שביל נשמתו, יכול ומוכרח לפסוע בדרך זו. עליו יהיה להכין את עצמו כראוי לקראת המסע המסוכן, לברר ולזכך את עצמו עד עומק שיתי הנפש, ואז יוכל לצאת אל המסע, בדרך אל האלוקים. זו היא דרכו של היחיד.

דרכה של איזביצ'א היא דרך אישית, אינדיבידואלית, המספקת את ההכוונה לאדם כיצד 'לברר' את עצמו, לעדן את חושיו ונטיותיו; היא מספקת את הסימנים בדרך. אך את הדרך עצמה על האדם לעשות לבד. הוא, ורק הוא, יכול למצוא את הדרך שלו, את נתיב נשמתו, אשר בה ימצא טעם-חיים ונועם-עדן. בדיוק כמו מאמרו המעורפל של האלוקים אל אברהם אבינו, המחפש הרוחני הראשון בעולם, 'לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך' – לאן? 'אל הארץ אשר אראך'. אין יעד ברור, אין מפת דרכים, תוכנית שלבים. רק ערפל. קודם כל תצא לדרך, תעזוב הכול, תשיל מעליך את כל ההתניות, את כל הסחבות שעטית על נפשך. את הדרך, את היעד, אראה לך בהמשך.

א

המסע אל העצמי – לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ

למרות שבעיקרון ההגות האיזביצ'אית, כאמור, פונה לכל אחד ואחד, הרי שתורתה מיועדת ואקטואלית בעיקר אל נשמות היחידים. לרובם של האנשים, ההגות האיזביצ'אית אינה רלוונטית, מכיוון שרובם ממשיכים את חייהם בתוך המסגרת הקבועה בה הם חונכו וגדלו, ומתנהגים בהתאם לנורמות המקובלות. הם רואים את עצמם שייכים כחלק מקבוצה קולקטיבית, זורמים עם הנהר, הולכים בתלם, ופוסעים בעקבות העדר. אלו שאיזביצ'א היא בשבילם סם החיים, ומי מעיינה הם בשבילם כמים קרים על נפש עייפה, הם היחידים. רק יחידים, מתי-מעט ובודדים, אחד מעיר ושניים ממשפחה, יחידי סגולה, אמיצי-לב, שוחרי חיים; אוזרים אומץ-לב ותעצומות-נפש, ויוצאים אל מסע החיפוש העצמי.

המחפשים הינם 'יחידים' משתי סיבות. הראשונה, מחמת מספרם המועט, קבוצה של יחידים שאינם רבים. והשנייה, מצד עצם מהותם. גם אם יהיו מחפשים רבים כחול הים, עדיים יישאר כל אחד מהם יחיד. יחיד מצד הוויתו, יחידי מצד מהותו, יחידי מצד קיומו. המחפש אינו הולך בדרך סלולה, דרך של רבים. הוא הולך על חבל דק שיש בו מרחב צר כשערה רק לעצמו. מסע החיפוש, הוא אישי, אינדיבידואלי ושונה, אצל כל אדם ואדם.

המסע אל העצמי, הוא המסע הנועז בתבל. אל המסע יוצא האדם לבדו, נע לתוך הערפל, אל הלא נודע. ללא מדריך שיורה את דרכו, ללא מורה דרך שיכוון את מסלולו. אין לו גם מפה שתתאר את מסלול המסע, את מהמורות הדרכים, אזורים מסוכנים, תחנות עצירה. אם חשב האדם לקחת עמו ציוד למסע, גם על זה הוא מוכרח לוותר. אל המסע צריך לצאת ללא שום דבר.

כמו המטפס ששואף להגיע אל פסגת האוורסט, שעליו להותיר מאחוריו כל מה שיכול להקשות ולהכביד על הטיפוס, כך גם את עצמו ואת פסגת נשמתו, צריך להותיר מאחוריו הכל. את כל אמונותיו, דעותיו, שאיפותיו, ידידיו, חבריו, רעיו, את כל הקשרים, את כל היחסים, הכל. אל המסע הזה יוצא האדם לבדו, בודד ויחידי, ערום וריק מכל, רק הוא עצמו, כמאמרו של האלוהים אל אברהם אבינו, המחפש הראשון בעולם: לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ.

א

לדמותו של היחיד

מיהו היחיד? מהם תכונות רוחו ומאפייני נפשו? קשה לענות על שאלה זו במדויק, שכן היחיד אינו דמות מוגדרת וברורה, אלא אינדיבידואל בודד, אחד וייחודי, וקשה לאפיין אותו ולהגדיר את טבע-נפשו ותכונות רוחו. אולם נשרטט כמה קוים כלליים לדמותו של היחיד, למרות שתכונות אלו ומידתם עשויים להשתנות מיחיד אחד ליחיד אחר.

נראה כי ניתן להגדיר את ה'יחיד' בשלוש תכונות יסוד, הקשורות ומושפעות זו מזו: תחושת ניתוק וריחוק מההוויה הפנימית המביאה לשאיפה לאותנטיות וחיבור פנימי; תחושת ייחודיות עמוקה, המביאה לשאיפת מימוש והבעה עצמית; ושאיפה פנימית ל'התפשטות' וחירות ללא גבולות.

תחושת ניתוק מההויה הפנימית: המסגרת החברתית-ציבורית מחנכת את האדם לקונפורמיות ודורשת ממנו להתנהג לפי נורמות מקובלות, לצעוד בתלם, ולהיות 'כמו כולם'. החינוך מקטנות, ההרגל רב השנים, והפחד מתגובת החברה, מונעת לרוב מן האדם לשחות נגד הזרם. בדרך כלל נכנע האדם, ותחושת הייחודיות הפנימית שלו מושתקת. הוא עוטה על עצמו מסיכה חיצונית, המותאמת לדרישות החברה והנורמות המקובלות, בעוד נפשו שלו, טבע ליבו, מוסתרת עמוק עמוק בפנים. מתוך רצון-כפוי מקבל האדם את גזר דינה של המסגרת, ועוטה עליו את כבליה. אולם יש ותחושה זו אינה נותנת לאדם מנוח, מסרבת להיכנע ולנדום. היא מחוללת סערה בקרבו כמו גלי-ים זועף, בוערת ויוקדת כשלהבת-אש, ותובעת מן האדם; היה מי אתה, גלה את פניך המקוריות.

בשלב מסויים בחיים, יש והאדם מרגיש ניתוק ומרחק מהווייתו הפנימית. הוא מרגיש מרחק של שמים וארץ בין האישיות הפנימית השוכנת בתוכו, לבין הדמות החיצונית שלו. מעשיו, דעותיו, תחושותיו, מושפעים מהשפעה חיצונית, הגורמות לתחושה שהתנהגותו אינה שלו. היא מאולצת, חיצונית, וחסרת אותנטיות.

מתוכו, ממעמקי נפשו בוקעת ועולה השאיפה להיות הוא עצמו. הוא מתגעגע לימי ערס-ילדותו, בהיותו תינוק חייכן ותמים, שהתנהגותו טבעית ואותנטית; כל תנועה, בכי או צחוק, קפיצה ומשחק, בוקעת מתוך הוייתו הטהורה והזכה. תחושה זו היא שמביאה את האדם לצאת במסע החיפוש אחרי האני האמיתי שלו, מתוך מטרה להתחבר על אישיותו המקורית והוויתו הטבעית שבתוכו. במסעו, הוא מחפש את הגשר שיוביל אותו אל עצמו.

תחושת ייחודיות עמוקה, המביאה לשאיפת מימוש והבעה עצמית: אחת התכונות המאפיינות לרוב את המחפשים את עצמם, היא תחושה פנימית עמוקה של ייחודיות. תכונה זו קיימת בבסיס המין האנושי אצל כל אדם, אולם היא מידת עוצמתה והשפעתה משתנה מאדם לאדם. כל אדם רואה את עצמו כאישיות ייחודית, הנבדלת ושונה משאר בני האדם אשר בעולם. עמוק בתוכו יודע האדם, שכמו שאין פרצוף אחד דומה לחברו, כך גם צורת הנפש והצלם הפנימי של כל אדם, מיוחדת וייחודית בעולם. האדם נברא בצלם אלו-הים, וכפי שהאלוהים אחד ויחיד, כך כל אדם אחד ויחידי בצלמו. גם אם לפעמים מיטשטשת תחושה זו, כתוצאה ממסגרת המחייבת ותובעת התנהגות זהה ואחידה, עמוק בתוכו עדיין קיימת תחושה זו, שעולה ומתעוררת לעיתים.

במרחבי הטבע הפראי, החיים מתאפיינים בקבוצתיות. החיות והבהמות, משתייכים לקבוצה, למשפחה, לעדר. אין בהמה אחת שונה במהותה מבהמה אחרת. לכולם אותם תכונות בסיסיות, ללא כל שוני או הבדל. לעומת זאת, האדם הינו תופעה חד פעמית. כל אדם הינו עולם מלא, מופלא וייחודי. כמו שפרצופיהם אינם דומים, כך דעותיהם, הרגשותיהם, שאיפותיהם, אינם דומים. אך בנוהג שבעולם, אימצו להם בני המין האנושי את הקבוצתיות, את החיים האחידים במסגרת חברתית-קהילתית. אולם יש ונפשו של האדם מתעוררת, ומסרבת לצעוד עם העדר, ללכת בתלם, לשחות עם הזרם. מבקש האדם ללכת בדרכו שלו, להיות הוא עצמו, יחידי וייחודי.

יודע האדם בתוכו את יחידיותו, יודע הוא שנפשו היא אחת ויחידה מעת בריאת העולם ועד קץ הימים, אולם את טבעה ומהותה של יחידיותו אינו יודע. ליבו אומר לו; יחידי אתה, אין עוד כמוך בעולם, לא היה ולא יהיה. אך במה יחידי הוא, במה נתייחדה נפשו, זאת אינו יודע. ואם לא יידע את יחידיותו, אם לא יכיר את סגולת נפשו, כיצד איפה יוכל למצוא את נקודת החיים המיוחדת שלו? שאלה זו, הפליאה שבלב על היחידיות, הרגשת העצמיות ותחושת הייחודיות, העולה מתוך לשד הוויתו, ומבקשת להתגלות, להתבטא ולהביע את עצמה, להתפשט במרחב החיים כמו נחל זורם, כמו כוכב מאיר באפילת לילה, היא זו שמעוררת את האדם לצאת למסע החיפוש, חיפוש אחרי עצמו, זהותו, ותפקידו עלי אדמות.

יש המבקש להיות את עצמו, להפנים ולהעמיק אל חביון נפשו, למצוא מנוח ומרגוע בכנפי נשמתו והיכלי לבבו. אולם יש אשר גם כשהפנים אל תוך עצמו, כשמצא את נפשו, את השיר של ליבו, לא די לא בכך. מבקש הוא לממש ולהביע את אשר בתוכו, תשוקתו היא להפיץ את מעיינו חוצה, לגלות את האור הגנוז בפנימיותו מהכוח אל הפועל. הראשון, די לו בכך בהיותו דולה מתוך מעיינו הפנימי, מרווה את צימאונו אל טבעו העצמי, אל הווית נשמתו. אולם השני, אינו מסתפק בהיות דולה, – מבקש הוא להיות דולה ובעיקר; משקה, חפץ הוא לשאוב מתוך באר נפשו ולהשקות חוצה את שפעת זרימתו. שואף הוא לממש את עצמו, להטביע את חותמו על העולם. הראשון מתכנס פנימה, בתוככי עולמו הפנימי, בורח משאון העולם ומערבולת רעשיו, השני מתכנס פנימה מתוך מטרה לנבוע החוצה, להשפיע ולהטביע חותם.

שאיפה פנימית ל'התפשטות' וחירות ללא גבולות: זוהי התכונה המרדנית, המאפיינת את הנשמה לוחמת-החירות של עצמה, ושואפת לחירות, לחיי דרור, לפרוש כנפיים ולנסוק אל מרחבי-שמים תכולים אין-סופיים, לזרום כנהר שוטף וכנחל איתן, כמו יונת דרור חופשיה ומשוחררת. הנפש אסורה במסגר, בכבלי ברזל ועבותות נחושת. המסגרת החברתית כובלת את האדם בכללים, חוקים ונורמות, וחונקת את הנפש המבקשת לה מעוף-עילאי, חיי-דרור ואויר-פסגות. דומה הנפש ליונת אלם השבויה בסורגי כלובה, ועיניה צופיות מבעד לסורגים למרחקים, אל גבהי שחקים, מרחבי א-ל אין סופיות, מייחלות ועורגות אל מישרי הדרור הרחוק ממנה. מבקשת היא לפרוק מעול צווארה את שלשלאות הברזל, הלא המה עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, לבקוע חומות אטומות ומבצרי איתנים. אולם יש והנפש מתעוררת, מסרבת להיות כבולה, אסירה באזיקי ברזל ונחושת, והיא מבקשת להיות יונת דרור חופשייה מכל עול ומכל מסגר.

השקפה חיצונית ופשטנית על תכונה זו, יכולה לפעמים להטעות. כלפי חוץ, נדמה לעין ששאיפה זו מבקשת לה לפרוק גבולות ומסגרות, ולחיות חיי חופש אנרכיסטיים כאוות נפשה, ללא רסן ומגבלות. אך המביט אל מעמקיה, אל תהומות-נפשה, יראה שבשאיפת החירות הטוטאלית, גנוזה לה שאיפה לעצמיות טהורה, עצמיות המביעה את עצמה ללא מעצורים וגבולות. (השאיפה לחירות, או בשפה האיזביצ'אית: השאיפה ל'התפשטות', מצריכה התייחסות נרחבת, מכיוון שבעוד שהיחס הדתי הקלאסי אליה הוא שלילי, הרי שאיזביצ'א רואה בו שאיפה חיובית וחיונית, הטעונה 'בירור' וזיכוך מוקדם).

א

הספר החקוק על הלב

antique-book-books-heart-Favim.com-685467אולם, לאמיתו של דבר, ספרן של היחידים, לא נכתב בדיו ונדפס על גבי נייר. ספרן של היחידים, נכתב ונחקק על גבי הלב של כל יחיד ויחיד. לכל אדם, ספר-תורה אישי, המורכב מכל מאורעות חייו, ומתוכם יכול הוא ללמוד על הקשר האישי בינו לבין האלוהים. כל אדם הינו ספר על מדף הספרים של האלוקים. כל אדם הינו יצירה מיוחדת במינה. סיפור החיים שלך, הינו הספר שלך. כל שלב במסע החיים, הינו פרק נוסף של הספר. כמו שמסיפורם של בני ישראל, נוצר הספר הנודע בעולם – התנ"ך, כך מסיפור חייך, נוצר הספר שלך.

"כי כל אחד ואחד מישראל, יש לו ספר מיוחד בפני עצמו שנחקק בלבו כל סבותיו ומאורעותיו שעברו עליו, שיראה מזה שהשי"ת משגיח בפרטות ומנהיג אותו ואת כל העולם, שנפש האדם יכיר במחשבה שנמצא השי"ת בעולם הזה…" – בית יעקב, פרשת תרומה, אות ה.

אבל הקריאה בספר האישי שלך, אינה פשוטה. היא נכתבה בשפת סתרים. אם תעמיק במסע החיים, אם תתבונן בכל פרט, בכל התרחשות בחייך, כשתאמין ששום דבר אינו במקרה, תוכל אט אט לקרוא ולהבין את פרקי ספרך. שם תמצא את הדו-שיח ביו נשמתך לאלוהים, שם תמצא את פיתרון חידת קיומך, שם תמצא את התשובה למשמעות חייך.

***

היריעה נתארכה, אך המלאכה עדיין רבה. ברשימות הבאות אתייחס לשורשיה של תורת-היחידיות האיזביצ'אית אצל רבותיו של רמ"י, רבי שמחה בונים מפרשיסחא ורבי מנדלי מקאצק; השוואה בין האיזיבצער להוגה האקזיסטניציאליסט בן זמנו סרן קירקגור; סיפורו של רבי אייזיק יעקל'עס עם האוצר והגשר, פרשנותו של אושו לסיפור, ההבדל בין 'מורד' קאצקאי לבין 'יחיד' איזביצ'אי, ועוד. אתם מוזמנים לעקוב. 

נ.ב. אם ברצונכם להגיב, להעיר או להעיר; לחצו על לחצן התגובות בראש הרשימה. תודה.

 

לֶךְ לְךָ – האיז'ביצער, רבי נחמן ואושו; בעקבות מסעו של אברהם ופשר התשוקה אנושית

א

מעשי אבות סימן לבנים * העולם כבירה דולקת * הרצון כבסיס ההוויה האנושית * פשר הרצון בהגות המודרנית * כליון הנפש וגעגועי עולם * לך לך * הלב והמעין בהגותו של רבי נחמן מברסלב * האוצר והגשר * אושו מפרש את הרבי מפשיסחא

א

Return again, return again, return to the land of your soul
Return again, return again, return to the land of your soul
Return to what you are, return to who you are, return to where you are
Born and reborn again
Return again, return again, return to the land of your soul

תחזור שוב, תחזור שוב, תחזור לארץ של נשמתך.
תחזור למי שאתה, תחזור למה שאתה,
תחזור לאיפה שאתה נולדת ותיוולד מחדש.
תחזור שוב, תחזור שוב, תחזור לארץ של נשמתך.

– רבי שלמה קרליבך

 

א.     מעשי אבות סימן לבנים

סיפורו של אברהם אבינו, הוא סיפורו של המסע הרוחני הראשון בתולדות האנושות. אברהם היה המחפש הרוחני הראשון, הן מהפן התיאולוגי, והן מהפן האקזיסטנציאליסטי. וכפי שהאמינה החסידות סיפורי התנ"ך רלוונטיים לנצח, כאשר אמרו חז"ל; 'מעשי אבות סימן לבנים'; ומשכך מסעו של אברהם אבינו יכול לשמש כמודל של חיפוש רוחני האקטואלי לכל אדם גם כיום. רבי מרדכי יוסף מאיזביצ'א, בספרו 'מי השילוח', מעניק פרשנות מעמיקה, אקטואלית ומקורית למסעו של אברהם אבינו. בדבריו עולים שתי נקודות עיקריות; האחת: פירוש הציווי 'לך לך' כקריאה לאדם לשוב את אל עצמו ונשמתו, לחפור בעמקי הווייתו, ושם למצוא את נקודת החיים המיוחדת לו. והשנייה: פשר התשוקה והתהייה האנושית כקריאה פנימית מאת האלוהים לאדם. ברשימה דלהלן ננסה להתמקד בנקודה הראשונה, בתוספת הסבר והרחבה. ועוד חזון למועד להרחיב כראוי בנקודה השנייה.

ב.      העולם כבירה דולקת

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. - בראשית יב, א

"ויאמר ה' אל אברם לך לך וכו'. כתיב (ישעיה, מד', ג) "כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה". כאשר התחיל אאע"ה לבקש ולחפש אחר שורש החיים שלו, אחרי הבינו אשר כל חמדת עוה"ז לא יתכנו להקראות בשם חיים אמיתיים, כי כל חמדת עוה"ז הוא רק להסיר טרדות והמניעות, ואחרי אשר יתבטלו כל הטרדות מה יהיו גוף החיים אשר עליו נבראת העולם. וע"ז אמר לו הש"י "לך לך" היינו לעצמך, כי באמת כל דברי עוה"ז לא יקראו בשם חיים ועיקר החיים תמצא בך (ישעיה מ"א, טז) "ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל"…" – מי השילוח, ח"א, פרשת לך לך.

הפרשנות הקלאסית לחיפושו הרוחני של אברהם אבינו, מפרשת את מסעו של אברהם כחיפוש תיאולוגי ביסודו, חיפוש של שאלה מתמדת 'מי ברא אלה?. בשונה מכך, האיזביצ'ער מציע פרשנות אחרת, לפיה חיפושו של אברהם אבינו היה חיפוש אקזיסטנציאליסטי ביסודו, חיפוש אחרי 'שורש החיים'.

המדרש מתאר כך את מסעו של אברהם אבינו: ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו'. ר' יצחק פתח (תהלים מה) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם – מדרש רבה בראשית פרשה לט פסקה א.

אברהם, ראה את העולם כ'בירה דולקת'. הוא הביט לעבר תמונת המפה העולמית, והוא ראה אותה כ'בירה דולקת', משל המסמל את העולם כהר-געש של תשוקה עמוקה ל'שורש החיים'. אברהם ראה את התשוקה העמוקה הלוחשת בתוך הלב האנושי, את הערגה הפנימית שיוקדת במעמקים. הוא שמע את הזעקה הבלתי מודעת למשמעות. כמובן שכתוצאה מכך, התעוררה בו פליאה. תמונת העולם שנחשפה לפניו, עוררה אותו לשאול איפה הכל התחיל, לאן כל זה מוביל, לחפש את הפשר של היקום, את המשמעות של החיים. כשאתה מגלה את הערגה הפנימית, אתה מיד שואל אל מה אנחנו עורגים? מה הנפש מבקשת? לאן היא מתגעגעת? מהו המקור הראשון של היקום, המקור אליו אנו שואפים ומתגעגעים?

תהייתו של אברהם אבינו על 'שורש החיים', נוגעת ביסוד ולשד הקיום האנושי.

ג.      הרצון כבסיס ההוויה האנושית

הרצון עומד במרכז החיים, ביסוד תהלוכות-עולם. התשוקה, היא הנהר הזורם ומפכה בתוכיותם של החיים, מעליהם, תחתיהם וסביבם. השאיפה היא יסוד ההוויה, תמציתה ולשד הווייתה, פסגתה ותהומה, יופייה ואפלתה. הרצון הוא השורש של עץ החיים, על ענפיו, עליו ופירותיו. הוא לב החיים, לב העולם, פעימת-הכול. הוא הכינור העולמי, ממנו עולים הצלילים, הקולות, השירים, הדמעות, השוועות, התפילות, הצרחות, הרעשים, הבכיות. החיים מלאי געגועים, געגועים לאהבה, געגועים ליישוב הדעת ומנוחת הנפש, געגועים לעולם הרמוני.

כל יצירה, כל משב-רוח, כל משאת-נפש, כל תיקון וכל שבר, כל מעוף וכל צלילה, כל חלום וכל חזון-לב, כל אידיאל נעלה, כל הופעה בשמי החיים, מקורה ברצון, בחפץ, בשאיפה. הרצון בונה עולמות והוא מחריבם, הוא מוליד את האושר, את סיפוק-הנפש, אך גם את הצער, את המכאוב.  הדת וכל תופעותיה מקורם ברצון. הרצון הוליד את הצמאון לאלוקים, את הערגה לנסתר ולנשגב, את הכמיהה להתאחדות והתכללות באור אין-סוף, את התפילה, את געגועי הנפש הנצחיים לעילאי, לטהור ולקדוש. הישגי המדע, התקדמות האנושות, פיתוחי העולם, יסודם ברצון לפענח את רזי היקום, לשפר את איכות החיים, להתקדם הלאה. המלחמות עקובות מדם, המאבקים הסוערים, צחצוחי החרבות, קשקושי הקשתות, רעמי התותחים, גם הם מקורם ברצון. הרצון לשלוט, לנצח, למשול. גם פסגת היצירה אנושית, ההגות והתרבות על גווניה השונים, הספרות, הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, המוזיקה, השירה, האומנות, גם הם שורשם ברצון. הרצון להבין, לפענח, למצוא פשר לסבך נפשו של האדם, קיומו וחייו. להביע את המתרחש בעולמה של הנפש, תשוקותיה ויצריה, עליותיה וירידותיה, שמחתה ותוגתה, חולייה ורפואתה.

לרצון, פנים רבות, גוונים שונים, לבושים משתנים. הוא לובש צורה ופושט צורה, מחליף גוונים ומתגלה בפנים אחרות. יש והרצון פורש כנפיו ועולה אל-על, לרום-שמים, בדמות שאיפה לטוב, לחסד, להתעלות. ויש והרצון צולל לתהומות, לתחתיות-ארץ ובטן-שאול, בדמות תשוקה לרוע, לשפילות, לגסות. יש והרצון מתלבש בפרט, בדאגה אישית, צרה ומוגבלת, ויש והרצון מתגלה בשאיפה כללית, עולמית, חסרת גבולות.

 ד.     פשר הרצון בהגות המודרנית

אך מהו יסודו של הרצון? מהו השורש של מגוון השאיפות, התשוקות, הערגות, הכיסופים? מהו הרצון החפץ בכל אותם רצונות ומאויים?

שאלת פשר הרצון המניע את החיים, השאיפה הבסיסית והעמוקה ביותר, העומדת ביסוד הסתעפויות הרצון, הינה שאלה עתיקת יומין שהעסיקה הוגים רבים. מה מבקש האדם? אל מה הוא עורג, כוסף ומשתוקק? מהי פשר השאיפה המתמדת, המיית-הנפש, זאת שאינה פוסקת לעולם, היוקדת בלב האדם? תשוקותיו החיצוניות של האדם, רצונותיו וכיסופיו, גלויות וברורות לעין, אך מהי משאת-הנפש הפנימית והכמוסה, הערגה הבסיסית העומדת בלב החיים ובלשד תמציתם, זאת שמניעה ועומדת מתחת לכל אותם שאיפות, רצונות, מאויים, ערגות ותשוקות?

הוגים רבים ניסו לצלול את תהומות-הנפש, לחדור אל חביון-הלב, אל מעמקי ההויה האנושית, בכדי למצוא מענה לשאלה זו. יש מי שאמר, מבקש האדם את העונג, את ההנאה, את סיפוק יצירו ותאוות-נפשו במלואם. יש מי שאמר, מבקש האדם את הכח, חפץ הוא לשלוט ולהנהיג. והיה מי שאמר, שואף האדם למשמעות, ליציקת תוכן וערך לחייו.

אך למרות מאמצם לרדת אל נבכי נפשו של האדם, למרות רוב-תבונתם ועומק-חכמתם, נדמה כי כל אחד מהם ביטא רק צורה אחת מתוך המכלול השלם של נפש האדם, ענף מסתעף מתוך עץ החיים, גוון אחד מתוך התמונה המלאה של צלם-אנוש. הם אמנם צמצמו את מספרם העצום של מגוון הרצונות והשאיפות הרבים אשר בלב האדם, לכמה רצונות יסודיים, אכן עדיין עלינו לחפש את היסוד, את השורש, את הצד השווה העומד מאחורי כל אותם רצונות ושאיפות עמוקות, אשר לדעת אותם הוגים וחכמי-הנפש עומדים ביסוד רצון החיים האנושי.

זאת ועוד.

הוגים אלה ודומיהם, ניסו לחפש ולחקור אודות הרצון העיקרי, השאיפה היסודית והבסיסית, המניעה את ליבו של האדם וחייו. אך הם הניחו והתעלמו משלל הרצונות האחרים, הפחותים והטפלים, שגם הם ממלאים את לב האדם. הם חיפשו את הרצון העיקרי; אבל הם הזניחו את הרצון הכולל, המקיף וסובב את כל רבדי החיים, על מגוון הופעותיהם, הרצון הממלא כל שאיפה וכל תשוקה, כל רגש וכל תחושה, כל אושר וכל מכאוב, כל שמחה וכל צער. הם חיפשו את יסוד מגדל החיים האנושי, אבן-הפינה שהמגדל עומד עליה. אך הם לא חיפשו את החומר ממנו עשוי המגדל כולו, על כל פינותיו, חדריו והיכליו.

מהו הרצון, העומד ביסוד פעימת החיים? הרצון העומד ביסוד כל הרצונות והשאיפות, התשוקות והערגות, הנובעים ממנו? היש רצון המהווה מכנה משותף בין מגוון הרצונות למיניהם? הישנה שאיפה אחת, תשוקה אחת, משאת-נפש אחת המשותפת בין הרצון לכח ולשליטה, התשוקה לעונג ולאושר, השאיפה למשמעות, השאיפה להטבעת חותם, הרצון להשפיע, הצמאון לאלוקים, הערגה לאהבה, לאהוב ולהיות נאהב, כל אלה ודומיהם, הרבים כחול הים?

היטיב לתאר פליאה זו, רבי הלל צייטלין הי"ד, בספרו 'על גבול שני העולמות:

כִּלְיוֹן-הַנֶּפֶשׁ וְגַעְגּוּעֵי-עוֹלָם

"מֵאַיִן הַגַּעְגּוּעִים הַקּוֹרְעִים אֶת הַלֵּב, הַהֶמְיָה אֲשֶׁר לֹא תִּתֵּן דּוֹמִי לָאָדָם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה? מֵאַיִן הַצִּמָּאוֹן אֲשֶׁר יַרְגִּישׁ כָּל אִישׁ בַּעַל נֶפֶשׁ, צִמָּאוֹן עוֹלָמִי, צִמָּאוֹן הַשּׁוֹתֶה אֶת לְשַּׁד הָאָדָם, צִמָּאוֹן אֲשֶׁר כָּל הָאוֹצָרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כָּל הָעֹנֶג, הַטּוֹב וְהַיֹּפִי שֶׁבָּעוֹלָם, לֹא יַרְוֵהוּ אַף בִּמְעַט מִן הַמְּעַט? עַל מַה יֶהֱמֶה לֵב הָאָדָם? אֶל מַה הוּא שׁוֹאֵף כָּל כָּךְ? אֶל מַה הוּא עוֹרֵג? מַה הוּא מְבַקֵּשׁ? וּמַה הוּא זֶה הַמּוֹסֵךְ בְּלֵב הָאָדָם תּוּגָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, 'מָרָה שְׁחוֹרָה', אֲשֶׁר כָּל שִׂמְחָה שֶׁבָּעוֹלָם לֹא תְּגָרְשֶׁנָּה, אוֹ יוֹתֵר נָכוֹן – שֶׁפּוֹרֶצֶת וְחוֹרֶגֶת מִמִּסְגְּרוֹתֶיהָ דַּוְקָא בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה הַיּוֹתֵר עֲצוּמָה?

וְעוֹד: מִי שֶׁשָּׂם לֵב אֶל טֶבַע הַגַּעְגּוּעִים, מִי שֶׁהִסְתַּכֵּל הֵיטֵב אֶל תּוֹךְ עַצְמוֹ, אֶל הַגָּנוּז וְטָמוּן בְּכִלְיוֹן נַפְשׁוֹ, הוּא יֵדַע, כִּי לֹא אֶל מַה שֶּׁכָּאן אָנוּ מִתְגַּעְגְּעִים, כִּי אֶל מַה שֶּׁלֹּא כָּאן, אֶל מַה שֶׁאֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְכַנּוֹת בְּשֵׁם, אֶל מַה שֶׁלֹּא יָחוּלוּ עָלָיו אֹמֶר וּדְבָרִים. יֵשׁ אֲשֶׁר טוֹעִים הִנְנוּ וְחוֹשְׁבִים, שֶׁעִקָּר חִשְׁקֵנוּ הוּא אֶל אֵיזֶה דָּבָר חִיצוֹנִי, וְאוּלָם כֵּיוָן שֶׁנִּמְלָא חִשְׁקֵנוּ, כֵּיוָן שֶׁהִשַּׂגְנוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁחָשַׁקְנוּ בּוֹ, מִיָּד אָנוּ רוֹאִים, כִּי בְּעִקָּר לֹא אוֹתוֹ חָפַצְנוּ, לֹא אֵלָיו עָרְגָה נַפְשֵׁנוּ, כִּי אִם אֶל אֵיזֶה דָּבָר אַחֵר. וְהִנֵּה הִשַּׂגְנוּ גַּם אֶת הַדָּבָר הָאַחֵר הַהוּא – וְהָעֲרִיגָה לֹא חָדֵלָה. מִתְחַבְּטִים אָנוּ בְּתַאֲווֹת וּתְשׁוּקוֹת אֵין קֵץ – וְהַצִּמָּאוֹן אֵינוֹ פּוֹסֵק בִּמְעַט מִן הַמְּעַט. הֱוֵה אוֹמֵר: לֹא אֶל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּחִלָּה וְתִכְלָה, מַשֶּׁהוּ מֻקָּף וּמֻגְדָּר בְּטִבְעוֹ וְקָרוֹב לְחוּשֵׁינוּ וּתְפִיסָתֵנוּ אָנוּ מִתְגַּעְגְּעִים, כִּי אִם אֶל מַה שֶׁאֵין לוֹ תְּחִלָּה וְתִכְלָה, שֶׁנִּמְצָא מֵעֵבֶר לְכָל הַגְּבוּלִים. מֵעֵבֶר לְכָל הָ'אֱנוֹשִׁי' וְהַ'טִּבְעִי', מֵעֵבֶר לְכָל הַ'יֵּשׁ' וְהַ'קַּיָּם' וְהַנִּתְפָּס…"

ה.     לך לך

התשובה של האלוהים לשאלתו של אברהם, הייתה; לך לך. לך. לאן? לך. לכאורה זוהי תשובה פרדקוסלית. כיצד ניתן ללכת אל עצמך? אבל הפירוש הפנימי הוא, לך אל עצמך. אליך, חפש את עצמך. כנס פנימה, אל מערת לבבך, שם שוכנת נשמתך. כשתכנס פנימה, תמצא את שורש-החיים שלך, את מעיין-החיים הנובע בך. חתור וחפור אל עמקי הווייתך, שם שוכנת נשמתך, חלק אלוה ממעל. שם נמצאת נקודת החיים המיוחדת שלך. שם מקור התשוקה, שורש השאיפה, יסוד הרצון. שם התשובה לכל הלבטים והשאלות.

התשובה האיזביצ'אית לשאלת פשר התשוקה האנושית מסתכמת בהכוונה לחתירה פנימית. אין כאן תשובה ברורה, אלא הפנייה להביט אל תוכיותה של התשוקה, לחשוף את מקורה הנפשי והפנימי, ושם לגלות את הנביעה הנשמתית המרווה את הגעגוע האינסופי. האיזביצ'ער הופך את לולאת התשוקה חזרה אל האדם עצמו, כאשר התשוקה משמשת כתמרור המכוון את האדם אל 'שורש החיים' שלו.

במילים אחרות, איזביצ'א עונה כך: האדם מחפש את עצמו, את 'שורש החיים' שלו, את הנביעה הפנימית של נשמתו. התשובה והפיתרון לחיפוש אינו במשהו חיצוני כלשהוא, אלא בשורשו של החיפוש עצמו הנטוע בעמקי הווייתו של האדם. הנשמה המתגעגעת אינה עורגת לגורם או למהות חיצונית כלשהיא, אלא היא מחפשת את עצמה, צמאה אל נביעתה הפנימית, כוספת למגע עם 'שורש החיים' שלה.

לדברי ה'מי-השילוח', יותר מאשר נפגש אברהם אבינו עם האלוהים הטרנסצנדנטלי, הוא נפגש את הנקודה האלוהית הגנוזה בקרבו, בנשמתו שהיא חלק אלוה ממעל, ודרכה הוא דבק באלוהות הממלאת וסובבת כל עלמין.

ו.       החוויה הדתית בעידן הפוסט-מודרני

מקימיחידושו העיקרי בדבריו של המי השילוח, היא בפרשנות האקזיסטנציאליסטית שהוא מעניק למסעו הרוחני של אברהם אבינו, בשונה מהפרשנות הקלאסית המפרשת את מסעו של אברהם כמסע תיאולוגי גרידא שמתמקד בשאלת 'מי ברא אלה'. כיום, בעידן הפוסט-מודרני, פרשנות זו אקטואלית מתמיד. בזמנינו נפוצה התופעה בקרב רבים מהחוזרים בתשובה, שבה האמונה אינה מתבססת על הוכחות לוגיות ובעקבות מסע אינטלקטואלי, אלא על חוויה קיומית אישית ופנימית. דוגמה לכך אפשר לראות בספרה רב-המכר של נועה ירון-דיין 'מקימי'. לאורך כל הספר אין כלל התייחסות לשאלות אינטלקטואליות בנושאי תורה מן השמים, תורה ומדע, וכיוצא באלו, נושאים המאפיינים את הקורסים של 'ערכים'. בתשתית חזרתה בתשובה עומדת מצוקה קיומית עמוקה של חוסר משמעות בחיים, תחושה עזה של ריקנות ושממה תרבותית שאינה מעניקה סיפוק לנפש. תהליך אישי מעין זה מאפיין את העידן הפוסט-מודרני בו האדם התייאש מהתבונה ומהיכולת שלה להגיע אל האמת, ומשכך מתבסס על חווייתו הקיומית האישית.

בעוד שהאמונה הקלאסית מתאפיינת במצב נפשי של יישוב הדעת, 'כשהאדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני' כהגדרתו של החזון-איש בספרו 'אמונה וביטחון'; הרי שהאמונה הפוסט-מודרנית הנובעת מחוויה אקזיסטנציאליסטית שונה והפוכה לחלוטין ומתאפיינת במצב נפשי סוער ומלא תשוקה. נכון אומנם שגם אמונה זו מותנית ב'נטייה דקה מעדינות הנפש' המכשירה את האדם לחוות את הנוכחות האלוהית, אכן נקודת המוצא ואבן-הפינה שונה שלה לחלוטין בכך שהיא מתבטאת בסער ובפרץ, בתשוקה סוערת וערגה יוקדת.

ז.       הלב והמעין בהגותו של רבי נחמן מברסלב

החיים כגעגועהתשוקה המטא-פיזית שאינה יודעת שובעה והגעגוע האינסופי העומדים בתשתית הקיום האנושי, מתוארים גם בסיפורי המעשיות של רבי נחמן, בתיאור חי ומלא סימבוליות. וכך סיפר רבי נחמן, סיפורי מעשיות סיפור י"ג:

"…ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין. וכל דבר יש לו לב. וגם העולם בכללו יש לו לב. וזה הלב של העולם הוא קומה שלמה עם פנים וידים ורגלים וכו'. אבל הצפרן של הרגל, של אותו הלב של העולם, הוא מלובב (בלשון אשכנז הארציקר) יותר מלב של אחר. וזה ההר עם האבן והמעין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם, וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעין הנ"ל, וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעין, בהשתוקקות גדול מאד מאד. וצועק מאד לבוא אל אותו המעין. וגם זה המעין משתוקק אליו… וחלישות השניה יש לו להלב מן גדל ההשתוקקות והגעגועים, שהוא מתגעגע וכוסף תמיד ומשתוקק מאד, בכלות הנפש, אל אותו המעין. וצועק וכו', כנ"ל. כי הוא עומד תמיד כנגד המעין הנ"ל, וצועק (נא גיוואלד) ומשתוקק אליו מאד כנ"ל. וכשצריך לנוח קצת, שיהיה לו אריכת הרוח קצת, (שקורין אפ סאפין) אזי בא צפור גדול ופורש כנפיו עליו, ומגן עליו מן החמה. ואז יש לו ניחא קצת. וגם אז, בשעת ניחא, הוא מסתכל גם כן כנגד המעין ומתגעגע אליו. אך מאחר שהוא מתגעגע אליו כל כך, מפני מה אינו הולך אל המעין? אך כשרוצה לילך ולהתקרב אל ההר, אזי אינו רואה השפוע, ואינו יכול להסתכל על המעין. ואם לא יסתכל על המעין אזי תצא נפשו, כי עקר חיותו הוא מן המעין. וכשעומד כנגד ההר אזי הוא רואה ראש השפוע של ההר, ששם עומד המעין. אבל תכף כשילך ויתקרב אל ההר אזי נעלם מעיניו ראש השפוע, (וזה מובן בחוש) ואזי אינו יכול לראות את המעין, ואזי תצא נפשו, חס ושלום. וכשזה הלב היה מסתלק, חס ושלום, אזי יתבטל כל העולם כולו. כי הלב הוא החיות של כל דבר. ובודאי אין קיום בלא לב, ועל כן אינו יכול לילך אל המעין. רק עומד כנגדו, ומתגעגע וצועק כנ"ל

…ואזי, סמוך לגמר היום, אזי מתחילים לטל רשות זה מזה (שקורין גיזעגינין) ומתחילין לומר חידות ושירים (שקורין לידער) נפלאים זה לזה. (באהבה רבה והשתוקקות גדול מאד מאד). וזה האיש חסד האמת הנ"ל יש לו השגחה על זה. וכשמגיע היום בסופו ממש להיות נגמר ונפסק, אזי זה האיש חסד האמת הוא נותן במתנה יום אחד להלב הנ"ל, והלב נותן היום להמעין. ואזי שוב יש זמן להמעין. וכשזה היום הולך ממקום שהוא בא משם, אזי הוא הולך גם כן בחידות ושירים נפלאים מאד. (שיש בהם כל החכמות) ויש שנויים בין הימים. כי יש יום אחד בשבוע ויום שני וכו'. וכן יש ראשי חדשים וימים טובים".

אולם רבי נחמן ראה בגעגוע מצב תמידי שאינו יכול לבוא על סיפוקו ואינו בא לידי מימוש לעולם. רבי נחמן האמין שהגעגועים הם פעימת החיים עצמם, דרך ללא יעד וסוף, אלא אדרבה הדרך עצמה היא היעד ואין בלתו. אצל רבי נחמן, החיים הם אוקיינוס של געגועים, שגליו גואים וגועשים תדיר ללא סוף. וכפי שכתב יהודה ליבס:

"במקום  הגשמתו של אידיאל, מציע רבי נחמן בכמה מקומות את הכיסופים עצמם. ההגשמה לא רק שאינה אפשרית, היא גם איננה רצויה, שכן בהגשמת תוכנם יתבטלו הכיסופים ויוחלפו בתוכן קבוע, מה שמנוגד לאידיאל הברסלבי של החידוש המתמיד. בכך מתקומם רבי נחמן גם כנגד הרציונאליזם המשכילי בן זמנו, ואף כנגד מחשבת ימי הביניים (ובראשה הפילוסופיה של הרמב"ם) שהעלתה על נס את המציאות הנצחית שבפועל, והעמידה אידיאל אנושי אחר וקבוע, שאליו יש לשאוף בכל זמן" – החידוש של רבי נחמן מברסלב, דעת 45, עמ' 100.

אולם איזביצ'א רואה בתשוקה והגעגוע כתמרור המפנה את האדם פנימה אל עצמו, אל חביון נשמתו; ושם למצוא את 'שורש החיים' שלו, ובכך להביא את התשוקה לידי סיפוק ומימוש. אצל איזביצ'א, גלי התשוקות והגעגועים אינם מתנפצים אל החוף וחוזר חלילה, אלא נושאים אל עצמם את האדם לעבר חוף מבטחים, לאי שקט ומרגוע.

אצל רבי נחמן, בין הלב לבין המעין, קיים פער אינסופי שאיננו ניתן לגישור. הלב מתגעגע ל'מעבר', לטרנסצנדנטלי, ל'אחר' האלוהי, ומסך המציאות מבדילה בינו לבין מושא תשוקתו וגעגועיו. אצל איזביצ'א, התשוקה והגעגועים מובילים ל'אני', והחתירה והחפירה בעומקה של התשוקה, מובילה את האדם להכרה ומודעות שהמעין קיים אצלו בקרבו, בחיק נשמתו; וממוססת את מסך הערפל בין הלב לבין המעין.  רבי נחמן הוא איש הלב, המתגעגע ללא סוף; האיזביצ'ער הוא איש המעין, מעין השילוח, המגלה את הנביעה הפנימית.

ראו עוד על הגעגוע בהגותו של רבי נחמן בספר הנפלא 'החיים כגעגוע', ידיעות ספרים, 2010.

ח.    האוצר והגשר

ביסוד תורה איזביצ'אית זו, עומד הסיפור הידוע על 'האוצר והגשר' שהיה מספר רבו של האיזיבצ'ער, רבי בונים מפשיסחא, לכל הצעירים שבאו בפעם הראשונה להסתופף בצילו ולדלות מתורתו. לסיפור שורשים וגרסאות רבות, ראה כאן אודות הגלגולים השונים של הסיפור.

 וזהו הסיפור:

"היה מרגלא בפומיה הרב הקדוש ר' חנוך העניך מאלכסנדר ז"ל, לומר בשם רבו הרב הקדוש הרבי ר' שמחה בונים ז"ל. שאמר אשר כל אברך בנוסעו פעם הראשון אל הצדיק, ולהסתופף בצל החסידים, צריך לידע המעשה מרבי אייזיק ר' יעקעליס מקרקוב, שבנה הבית הכנסת בקרקוב הנקרא בית הכנסת של ר' אייזיק ר' יעקעליס וזהו:

כי הר' אייזיק ר' יעקעליס חלם כמה פעמים שיסע לפראג, ושם סמוך לחצר המלך תחת הגשר יחפור בארץ וימצא אוצר גדול ויתעשר. הוא נסע לפראג ובבואו שמה הלך אל הגשר אשר אצל חצר המלך, אבל שם עמדו אנשי חיל ההולכים על המשמר לילה כיום, והיה ירא לחפור בארץ ולחפש במטמונים, אבל מרוב צערו כי עמל כל כך בדרך רחוקה, ועתה ישוב לביתו בחוסר כל, היה הולך כל היום סמוך לגשר אנה ואנה, תפוש במחשבותיו וכשחשכה הלך אל האכסניה לנוח, וביום השני וכן ביום השלישי שוב בא בבוקר בבוקר אל המקום הזה, וטייל שם כל היום, ולפנות ערב הלך לאכסניה. השר העומד שם בראש אנשי חיל שומרי ראש המלך, בראותו יום יום כי איש יהודי הולך שחוח ותוארו כעני המעוטף בצער ויגון, סובב סובב אצל הגשר כל הימים, קראו אליו ושאלו בדברים רכים: "מה אתה מחפש ועל מי אתה ממתין זה כמה ימים במקום הזה". סיפר לו כל הענין כי כמה לילות רצופים חלם כי כאן טמון אוצר גדול, ולמטרה זאת בא לפראג ברוב עמל וטורח. אז פתח השר את פיו שחוק ואמר לו: "האם היה כדאי שתיסע דרך רחוקה כל כך על ידי חלום, מי זה אשר יאמין לחלומות ?! הלוא גם אני בחלומי אמרו לי שאסע לעיר קרקוב ושם נמצא אחד הנקרא בשמו אייזיק ר' יעקעליס, ואם אחפור שם בבית היהודי אייזיק ר' יעקעליס תחת התנור וכיריים אז אמצא אוצר גדול, אבל הכי אתן אומן לחלומות אשר שווא ידברו, ולנסוע בשביל זה לקרקוב, ואתה עשית שטות כזה לבא לכאן?!". ויהי כשמוע רבי אייזיק ר' יעקעליס דברי השר הבין כי עיקר ביאתו לכאן היה למען ישמע דברים אלו ושידע כי האוצר נמצא לא כאן רק בביתו וכי עליו לחפור ולבקש במטמונים בביתו ושם ימצא האוצר. חזר ונסע לביתו וחיפש ומצא בביתו תחת התנור וכיריים את האוצר ונתעשר, ובנה בהונו הבית הכנסת הנודעת בשם בית הכנסת של ר' אייזיק ר' יעקעליס.

כן הדבר כל אברך צריך לידע כי על ידי בואו אל הצדיק והרבי, נתוודע לו שהאוצר אין לו לחפש אצל הרבי רק בביתו, ויהי בנוסעו לביתו שם יחפש ויחפור עד מקום שידו מגעת, ויגעת ומצאת תאמין כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו, אצלו ממש והבן". – שמחת ישראל, מאמרי שמחה, אות ל'

המסר העולה מתוך הסיפור דומה לרעיון שהובא ב'מי השילוח'. החיים הם חיפוש תמידי, אוקיינוס של תשוקה שאינו מפסיק לגאות ולגעוש. אולם האוצר האמיתי, שורש התשוקה, התשובה לכל התהיות, מצוי בפנים, במעמקיה של הנשמה. כאן גם מודגשת האינדיבידואליות של היחיד, שעליו לחפש את עצמו ולמצוא את האוצר הגנוז בו, ולא להסתמך על רבו.

ט.     האוצר של הרבי מפשיסחא מתחת לגשר של אושו

מעשה בעלם צעיר ומרדני, שלא מצאה נשמתו מקום ומנוח בבית אביו ומורשת אבותיו. קם אותו צעיר ונטש את דרך ישראל סבא, והחליט לצאת למסע חיפוש אחרי משמעות החיים, לחפש תשובות על שאלותיו ותהיותיו הקיומיות. באחת מתחנות מסעו, הגיע אל האשרם של הגורו הנודע אושו בפונה, הודו, כמו ישראלים רבים (כידוע, אחוז המחפשים הרוחניים הישראליים המסתובבים בהודו, גדול לאין ערוך וללא פורפורציה ממדינות אחרות). בהגיעו לפונה, נכנס מייד אל הרצאתו של אושו, הידוע בכישרונו הרטורי המהפנט את שומעיו. להפתעתו ולפליאתו, שמע את אושו מספר ומצטט מ…אדמו"ר חסידי ידוע, רבי בונים מפרשיסחא, לא פחות ולא יותר! ולא עוד, אלא שלא ציטט ממנו סתם אמרה או רעיון, אלא סיפור שמסרו המרכזי הוא, שלפעמים מחפש האדם את האוצר האבוד במחוזות נידחים ורחוקים, בעוד האוצר נמצא בביתו אותו נטש… בדיוק כמו במשל, מצא הצעיר את האוצר של הרבי מפשיסחא, אצל הגשר של אושו.

סיפור זה, ייתכן ולא התרחש במציאות, אך סביר מאוד שהיה עלול להתרחש. צעירים ישראלים רבים, מחפשים רוחניים, הסתובבו אצל אושו (אחד התלמידים שלו, שהפך לגורו בינלאומי בזכות עצמו, הינו ישראלי), ואושו באמת סיפר את הסיפור של הרבי מפשיסחא, והוסיף לו פרשנות מקורית משלו, המעניקה פרספקטיבה שונה ומעניינת על המשל ומסרו. אושו מסר שיחות על חסידות בשנת 1976 בין ה-11 לאוקטובר ל-20 בו, ובתוך דבריו סיפר את הסיפור על האוצר והגשר. פרשנותו ארוכה ונרחבת, ולהלן הובאו עיקרי ותמצית הדברים.

osho-viha-meditation

 וכך סיפר אושו:

"ר' בונם נהג לספר לצעירים שבאו אליו בפעם הראשונה את סיפורו של רב אייזיק בנו של רבי יקל בקראקוב…

לאחר שנות עוני רבות, בלי שנתערערה אמונתו באלוהים, הוא חלם שמישהו ציווה עליו לחפש אוצר תחת הגשר המוביל לארמון המלך בפראג. כשהופיע החלום בשלישית, הוא יצא לדרך בפראג. אולם הגשר היה נתון תחת משמר יומם ולילה, והוא לא העז להתחיל בחפירה. למרות זאת הוא הלך אל הגשר מידי בוקר, והסתובב מסביב עד רדת הערב.

בסופו של דבר פנה אליו מפקד המשמר שצפה בו, ושאלו בחביבות האם הוא מחפש משהו או ממתין למישהו.

רבי אייזיק סיפר לו את החלום שהביאו מארץ רחוקה.

מפקד המשמר צחק. "וכך כדי לרצות את חלומך בילית את נעליך כדי לבוא הנה? מסכן שכמותך. ואם להאמין לחלומות, לו האמנתי, כי אז היה עלי לנסוע לקראקוב ולחפור אוצר מתחת לתנור בחדרו של יהודי – אייזיק, בנו של יקל! ושוב הוא פרץ בצחוק. רבי אייזיק קד קידה, נסע הביתה, חפר אתהאוצר מתחת לתנורו ובנה את בית התפילה הקרוי בית הכנסת של רב אייזיק.

רבי בונם נהג להוסיף ולומר: קחו את הסיפור ללבכם, ועשוהו כאילו היה שלכם. יש משהו שאינכם יכולים למצוא בשום מקום בעולם, אפילו לא אצל הצדיק (כצ"ל, בספר נדפס בטעות: אצל אייזיק, אך בהמשך מובא הסיפור שוב ושם נכתב 'הצדיק'), אך יש בכל זאת מקום שבו תוכלו למצאו."

***

החיים הם חיפוש.

חיפוש נואש, חיפוש חסר תקוה, חיפוש אחרי משהו בלתי ידוע. וקיים מצב נפש מסוים, שבו כל מה שלא תקבל, לא יספק אותך. נראה האנושות נועדה להיות מתסכלת, משום שכל מה שאתה מקבל נהיה חסר משמעות ברגע שאתה מקבל אותו, ושוב אתה מתחיל לחפש.

החיפוש נמשך בין אם אתה משיג משהו ובין אם לאו. נראה שאין זה משנה מה יש לך, מה אין לך. החיפוש ממשיך בין כה וכה. העניים מחפשים, העשירים מחפשים, החולים מחפשים, הבריאים מחפשים, החזקים מחפשים, החלשים מחפשים, החכמים מחפשים, ואיש אינו יודע מה בדיוק.

צריך להבין את עצם החיפוש הזה. מהו ומדוע הוא קיים. נראה שקיים פער אצל בן האנוש, במחשבה האנושית. בעצם המבנה של התודעה האנושית קיים כפי הנראה חור שחור, אתה משליך דברים לתוכו והם ממשיכים להיעלם. נראה שדבר אינו יכול למלאות אותו. נראה שדבר אינו עוזר לו להתמלא. זהו חיפוש מאוד קדחתני. אתה מחפש בעוחם הזה, אתה מחפש בעולם הבא, לפעמים אתה מחפש בסף, בכוח, ביוקרה, ולפעמים אתה מחפש זאת באלוהים, בחסד, באהבה, במדיטציה, בתפילה. אך החיפוש ממשיך. האדם כפי הנראה עדיין נמצא בחיפוש.

החיפוש אינו מאפשר לך להיות כאן ועכשיו. משום שהחיפוש תמיד מוביל אותך למקום אחר. החיפוש הוא השלכה, החיפוש הוא תשוקה: מה שנחוץ נמצא במקום אחר. זה קיים, אך זה קיים במקום אחר. לא כאן במקום שאתה נמצא. בהחלט קיים, אך לא כאן ברגע הזה בזמן, לא עכשיו אלא במקום אחר. זה קיים שם, אז, לא כאן ועכשיו. זה ממשיך לנדנד לך; זה ממשיך למשוך אותך, לדחוף אותך. זה ממשיך וזורק אותך ליותר ויותר טירוף. זה משגע אותך, ואינו מתגשם לעולם.

שמעתי על מיסטיקנית סופית גדולה: רביה אל אדאוויה: ערב אחד מצאוה עוברים ושבים יושבת על אם הדרך ומחפשת משהו. היא הייתה אישה זקנה, עיניה היו חלשות והיא התקשתה לראות; אז השכנים באו לעזור לה. הם שאלוה; "מה את מחפשת?" רביה אמרה: "השאלה איננה לעניין. אני מחפשת. אם יש ביכולתכם לעזור, עזרו". הם צחקו ואמרו: "רביה, השתגעת, את אומרת שהשאלה אינה לעניין, אם לא נדע מה את מחפשת, איך נוכל לעזור לך?"  רביה אמרה: "שוב אתם שואלים שאלה שאיננה לעניין. מה זה נוגע לחיפושים שלי?" הם הפסיקו ואמרו: "אין ספק שהשתגעת." אמרה רביה: "בסדר רק כדי להשביע את רצונכם, איבדתי אותה בתוך ביתי." הם שאלוה: "אם כך מדוע את מחפשת כאן?" ומספרים שרביה אמרה: "משום שכאן יש יותר אור."

המשל הזה הוא משמעותי ביותר. האם שאלת את עצמך אי פעם מה אתה מחפש? לא. אפילו אם בכמה רגעי טשטוש רגעי חלום, אתה חש איכשהו מה אתה מחפש, לעולם אין זה מדויק. עדיין לא הגדרת זאת. אם תנסה להגדיר, ככל שזה יהיה מוגדר יותר תרגיש שאין צורך לחפש. החיפוש יכול להימשך רק מתוך ערפול, מתוך חלום. כשהדברים אינם ברורים, אתה פשוט ממשיך לחפש, נמשך על ידי דלף פנימי כלשהוא, נדחף על ידי דחיפות פנימית כלשהי. דבר אחד אתה יודע: אתה חייב לחפש. זהו צורך פנימי, אך אתה אינך יודע מה אתה מחפש.

ובלי שתדע מה אתה מחפש, איך תוכל למצוא? זה מעורפל. נדמה לך שזה כסף, כוח, יוקרה, כבוד, אולם אז אתה רואה אנשים מכובדים, אנשים רבי כוח, גם הם מחפשים. ואז אתה רואה אנשים עשירים כקורח, וגם הם מחפשים. עד יומם האחרון הם מחפשים. כך שעושר לא יעזור, כוח לא יעזור, החיפוש נמשך למרות מה שיש לך.

החיפוש חייב להיות משהו אחר. השמות האלה, החוויות האלה, כסף, כוח, יוקרה, הם רק כדי להעניק סיפוק לשכל. הם קיימים רק כדי לעזור לך להרגיש שאתה מחפש משהו, המשהו הזה עדיין אינו מוגדר, תחושה מעורפלת.

הדבר הראשון עבור המחפש האמיתי, עבור מחפש שנהיה עירני במקצת, מודע, הוא להרגיש את החיפוש. לנסח מושג חד וחלק של החיפוש. מה הוא? לחלץ אותו מתוך התודעה החולמת, לפגוש אותו בעירנות עמוקה, להביט לתוכו ישירות, להביט בפניו. מיד מתחילה להתרחש טרנספורמציה. אם תתחיל להגדיר את החיפוש, תתחיל לאבד את העניין בו. ככל שהוא מוגדר, הוא הולך ופוחת. ברגע שידוע בבירור מהו, לפתע הוא נעלם. הוא קיים רק כשאינך שם לב.

ואני חוזר ואומר: החיפוש קיים רק כאשר אתה רדום, החיפוש קיים רק כאשר אינך מודע. החיפוש קיים רק באי-מודעותך. אי המודעות היא שיוצרת את החיפוש.

כל החושים שיש לנו הם אקסטרוברטיים. העיניים נפקחות כל פי חוץ, הידיים נעות, מתפשטות כלפי חוץ, הרגליים נעות החוצה, האוזניים מקשיבות לרעשים, לקולות שבחוץ, כל מה שיש לך נפתח כלפי חוץ – כל חמשת החושים נעים בצורה אקסטרוברטית. אתה מתחיל לחפש היכן שאתה רואה, חש, נוגע. אורם של החושים נופל החוצה, והמחפש הוא בפנים.

החלוקה הזו חייבת להיות מובנת. המחפש הוא בפנים, ומכיוון שהאור הוא בחוץ, המחפש מתחיל לנוע באופן שאפתני למצוא בחוץ משהו שיספק אותו. זה אף פעם לא יקרה. זה מעולם לא קרה. זה לא יכול לקרות מטבע הדברים. משום שאם לא תחפש את המחפש, כל חיפושך הוא חסר טעם. אם אינך יודע מי אתה, כל מה שתחפש אינו אלא הבל, מכיוון שאינך מכיר את המחפש…

אם כל החיפושים נפסקו, ולפתע מתחוור לך שנותר רק דבר אחד לדעת, "מיהו המחפש הזה שבתוכי, מהי האנרגיה הזאת השואפת לחפש, מי אני?" אז מתרחשת הטרנספורמציה, כל סולם הערכים משתנה לפתע. אתה מתחיל לנוע פנימה.

ואז רביה כבר אינה יושבת על אם הדרך, ומחפשת מחט שנעלמה במקום כלשהו במחשכי הנשמה. ברגע שהתחלת לנוע פנימה, בתחילה חשוך מאוד, רביה צודקת. מאוד מאוד חשוך משום שחיים על גבי חיים לא היית בפנים, עיניך התמקדו רק בעולם החיצון.

…כך שאם לפתע אתה בא מבחוץ, ביתך נראה חשוך, אם אתה יושב מעט, החשכה נעלמת, יש יותר אור, העיניים מתרגלות.

במשך חיים רבים היית בחוץ, בשמש החמה, בעולם. וכך בהיכנסך פנימה, אתה שוכח לחלוטין איך להיכנס ואיך להתאים את עיניך. מדיטציה אינה אלא התאמת המבט, כושר הראייה, העיניים. בהודו זה מה שנקרא העין השלישית. זו אינה עין הנמצאת במקום כלשהו, זו התאמה, התאמה טוטאלית של ראייתך. אט אט החושך אינו חשוך יותר, אור רפה ועמום מתחיל להיות מורגש.

ואם אתה ממשיך להביט פנימה, זה לוקח זמן. בהדרגה, אט אט, אתה מתחיל לחוש באור יפהפה בפנים. אך אין זה אור תוקפני, אין הוא דומה לשמש; הוא דומה יותר לירח. הוא אינו בוהק, הוא אינו מסנוור, הוא מאוד קריר, הוא אינו חם, הוא מלא חמלה, הוא מרגיע, הוא מרפא.

אט אט כשתתרגל לאור הפנימי, תראה שאתה הוא המקור. חיפשת את המחפש. אז תראה שהאוצר הוא בתוכך, וכל הבעיה הייתה שחיפשת אותו בחוץ. אתה חיפשת במקום כלשהו בחוץ, וזה היה תמיד בתוכך. זה היה תמיד כאן, בפנים. חיפשת במקום הלא נכון, זה הכל…

 הדבר הראשון שיש להבין בקשר לסיפור הוא שזה היה חלום. כל השתוקקות היא חלום. וכל החלומות מרחיקים אותך מעצמך. זהו טבעו של חלום… במציאות אין חלומות, כך שמי שחפץ להכיר את המציאות חייב להפסיק לחלום…

זהו סיפור מאוד יפה, אמיתי מאוד, כך זה קורה בחיים. אתה מחפש במקום אחר את מה שכבר נמצא בתוכך. ר' אייזיק קד קידה, הודה לאיש ונסע הביתה… זהו המסע הדתי. לנסוע בחזרה הביתה…

האוצר ציפה לו במשך כל הזמן מתחת לתנור. באותו החדר הוא גם חלם שהאוצר היה במקום כלשהו בקרבת ארמון המלך בפראג. בחדרו שלו, בביתו שלו הוא היה, מחכה להתגלות. זה סמלי מאוד, האוצר שלך נמצא בך, אל תחפש אותו במקום אחר. כל הארמונות וכל הגשרים המובילים לארמונות הם חסרי משמעות; עליך ליצור את הגשר של עצמך בהווייתך שלך. שם נמצא הארמון. שם נמצא האוצר.

אלוהים אינו שולח מישהו לעולם ללא אוצר. הוא שולח אותך מוכן לכל מצב. כיצד אפשרי הדבר אחרת? כאשר אב שולח את בנו לנסיעה ארוכה הוא עושה את כל ההכנות. אפילו מצבים בלתי צפויים הוא מביא בחשבון, הוא עושה את כל ההכנות. אתה נושא את כל מה שאתה צריך. פשוט היכנס לתוך המחפש ואל תחפש בחוץ. חפש את המחפש. תן למחפש להיות המטרה של חיפושך.

זו הסיבה שרב אייזיק בנה את בית התפילה. זו הייתה התגלות כה עצומה, חוויה כה אדירה; "אלוהים הניח את האוצר במקום שבו הייתי תמיד. הייתי עני בגללי, לא הייתי עני בגלל רצונו של אלוהים. עד כמה שנוגע לו, הייתי מלך, תמיד מלך." בזכות ההבנה הזו הוא בנה בית תפילה, בית כנסת, בכספי האוצר. הוא עשה בו שימוש טוב. בכל פעם שמישהו מגיע אל האוצר הפנימי שלו מתעוררת תפילה. זוהי משמעות הסיפור…

 [מתוך: אושו, אמנות המיתה – שיחות על חסידות (שנאמרו באשרם בפונה בין 11 לאוקטובר ל-20 בו, 1967), הוצאת גל, מהדורת 1999, פרק 7 עמוד 145]

הרהורים על אבלות אקזיסטנציאליסטית

בימי האבל הלאומיים, ברצוני להציע זווית אחרת של אבלות על חורבן בית-המקדש, זווית קיומית ואקטואלית, שאולי יותר קל להתחבר אליה, איש איש באמונתו ובמקומו האישי, ללא הבדל דת, גזע ומין.

ובכן, העולם המודרני וביותר הפוסט-מודרני המוכר לנו, מתאפיין במצב של בדידות, אובדן משמעות, וגעגוע מטא-פיזי אינסופי. כמו ביצירה הנודעת של אדוארד מונק, המהווה את אחת מסמלי המאה ועשרים; 'הצעקה', האדם המודרני ניצב לו עומד לבדו, בתחושת בדידות, ניכור ולבדיות, אוקיינוס החיים סוער וגועש סביבו, כשבלבו רק שממה, צעקה דוממת, וגעגוע אינסופי למשמעות. מונק כתב על היצירה ביומנו האישי, בשנת 1892: "וכך צעדתי לאורך הדרך עם שני חברייהשמש שקעה וחשתי במשב של מלנכוליההשמיים היו אדומים כדםעצרתי. נשענתי על המעקה, עייף כמוותהבטתי אל מעבר לעננים הבוערים, התלויים בשמיים כחרב וכדם מעל מפרץ הפיורד השחור-כחולחבריי המשיכו לצעוד ואני עודני עומד רועד מפחדחשתי צעקה גדולה, אינסופית המפלחת את הטבע".

העולם דומה לפאזל מעורבב, כשהתמונה הכללית מעורפלת, לא פתורה, ופלאית. כמו ספר קרוע, שדפיו מתגלגלים ללא סדר, והעלילה אינה ידועה, ללא התחלה וללא סוף. והדפים הקרועים מתגלגלים ברחבי העולם, עלעלים עלעלים, מקומטים ובלתי קריאים. 'וכמו ששמעתי, כי השי"ת עשה ספר והוא העולם, ופירוש על אותו ספר הוא התורה, כי התורה כמו מפרשת קניני השי"ת בנבראים' – רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רטז. 

במדרש על אברהם אבינו, מתואר העולם כ'בירה דולקת'. משל המסמל, כפרשנותו של המי השילוח, את העולם כהר-געש של תשוקה עמוקה הלוחשת בתוך הלב האנושי ל'שורש החיים', את הערגה הפנימית שיוקדת במעמקים, את 'הזעקה הבלתי מודעת למשמעות' כניסוחו של ויקטור פראנקל. ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו'. ר' יצחק פתח (תהלים מה) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם – מדרש רבה בראשית פרשה לט פסקה א. הבירה הדולקת היא חבית אפלה שבתוכה לוחשת להבה במעמקים, מחפשת, משתוקקת, מתגעגעת, אל הלא-נודע.

והאדם, בתהליך איטי מאבד את זהותו, את ישותו, את פניו שפעם נוצקו בצלם-אלוהים, והופך אט אט לגורילבוט (חציו גורילה וחציו רובוט). זהו האדם הפוסט-מודרני, או יותר נכון; הפוסט-אנושי. האדם חסר הנשמה, שאיבד את פניו, פני צלם אלו-הים. האדם חסר הזהות וחסר המיהות, האדם שאישיותו נעדרת, האדם שהוא כל-אחד ואף-אחד.

אפשר לראות בבית המקדש, מעין סמל וארכיטיפ אוניברסלי, למרכז ההוויה, מקור ההשראה של האנושות ממנו ינקו גדולי המשוררים וההוגים, נאד הדמעות של עלובי החיים, הכאובים והמיוסרים. הלא הוא המעין, אליו עורג והומה הלב האנושי, כמתואר בסיפור 'ז' בעטלערס' של רבי נחמן מברסלב; …ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין. וכל דבר יש לו לב. וגם העולם בכללו יש לו לב… וזה ההר עם האבן והמעין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם, וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעין הנ"ל, וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעין, בהשתוקקות גדול מאד מאד. וצועק מאד לבוא אל אותו המעין. וגם זה המעין משתוקק אליו… ואזי, סמוך לגמר היום, אזי מתחילים לטל רשות זה מזה (שקורין גיזעגינין) ומתחילין לומר חידות ושירים (שקורין לידער) נפלאים זה לזה. (באהבה רבה והשתוקקות גדול מאד מאד)… – סיפורי מעשיות – מעשה יג.

וכפי שכבר הראה יונג, הארכיטיפ של הבית המקדש, משותף וחוזר על עצמו בתיאורים שונים אצל כל הדתות, התרבויות והזרמים.

מעתה, האבלות היא על החורבן, על התמוטטותו של מגדל המוסר והערכים, על קץ האידאלוגיות, על העולם שנהפך לשומם ואפל, על הבדידות הכואבת, על הגעגוע והחיפוש שאינו יודע שובעה, על העדר הנוכחות האלוהית הממשית, על התום הבתולי שאיננו עוד, על הקטסטרופה האנושית שאין לה מזור ומרפא, על הסבל שאין לו טעם וסיבה, על הדרך ללא מוצא, ועל הקיום עצמו, שכיום יותר מתמיד – אבסורדי לחלוטין.

אפשר לראות בכך גם את המשמעות הפנימית של החורבן ההיסטורי והלאומי של בית המקדש. אך גם מי שאינו מזדהה מאיזה טעם שיהיה לסיפור ההיסטורי, יכול להתחבר לכך ממקום אישי ואקזיסטנציאליסטי לחלוטין.

***

בקרוב אפרסם רשימה נרחבת ומעמיקה הקשורה לרשימה זו ומהווה המשך לה, או יותר נכון רשימה זו מהווה הקדמה לרשימה הבאה, תחת הכותרת 'ויהי בימי הגורילבוט – על העידן הפוסט-אנושי, בעקבות 'הצעקה'. עקבו.

יהדות ופוסט-מודרניזם – ליום הזיכרון של הרב שג"ר

לכבוד יום הזיכרון של הרב שג"ר – שמעון גרשון רוזנברג, מההוגים היהודיים החשובים ביותר במאה ה-21, וככל הנראה ההוגה האורטודוקסי הראשון שהתמודד עם הפוסט-מודרניזם בצורה מעמיקה ורחבה, ברצוני לכתוב כמה מילים קצרות על האיש, ועל ההתמודדות היהודית מול הפוסט-מודרניזם. הנושא רחב ומקיף, אך הפעם אתייחס במילים קצרות בלבד.

לא מזמן קראתי את ספרו של הרב שג"ר, 'לוחות ושברי לוחות' – המנסה להציג הגות יהודית לנוכח הפוסט-מודרניזם, וסוקר תהליכים חברתיים פוסט-מודרניים בחברה האורטודוקסית בישראל.

כך הספר מתואר בכריכתו: 3767370-5377

"קץ עידן האידיאולוגיות הגדולות והאמיתות המוחלטות, שהוא ממאפייני הפוסטמודרניזם, מאיים לרוב על המחשבה הדתית, התופסת רעיונות כגון אלה כמפרקי זהות העלולים להחליש את המחויבות הדתית. העובדה כי רבים חיים כיום בתודעה פוסטמודרנית מקשה על הנחלת השקפת עולם סדורה בכלל, והדבר נכון פי כמה לגבי העולם הדתי שממהותו שואף להעניק משמעות לחיי הפרט והכלל בתוך מסגרת תבונית מסודרת. רוב הניסיונות לגשר על הפער הזה כרוכים בביטול הערך של המצב הפוסטמודרני ולמעשה בסוג של עצימת עיניים אל מול תכניו.

לא כן הספר לוחות ושברי לוחות, המתמודד באופן אמיץ ומקורי עם שאלות נוקבות שמעלה הפוסטמודרניזם; שאלות כגון ערך החיים הדתיים, מוסריות, דמוקרטיה, ציונות וניו אייג'. מחבר הספר,הרב שג"ר, הנמנה עם המקוריים ופורצי הדרך שבהוגי הדעות היהודיים בדורות האחרונים, אף טוען כי לא ניתן לקיים חיים דתיים ומוסריים שלמים בתקופתנו ללא אימוץ ביקורתי של חלק מתפיסות הפוסטמודרניזם. לדעתו, תפיסות אלה לא מביאות בהכרח התפרקות דתית וערכית אלא להיפך – ליצירת עולם דתי וערכי אותנטי ומלא חיוניות. הספר מכיל מענה של ממש למצוקות הפרט בראשית המאה העשרים ואחת ובד בבד פורש חזון חברתי עכשווי, רלוונטי מאין כמוהו.

הרב שמעון גרשון רוזנברג – שג"ר (1949–2007) היה תלמיד חכם ציוני והוגה דעות דתי אשר לימד את תורת החסידות וניהל דיאלוג עמוק עם  הפוסטמודרניזם. הוא השאיר אחריו כתבים רבים במגוון תחומי היהדות, אשר רואים אור בשנים האחרונות וחושפים את הגותו המיוחדת לקהל הרחב".

התמודדותו הכנה והאמיצה של הרב שג"ר עם הפוסט-מודרניזם ומגוון השאלות והלבטים שהיא מעלה לאדם הדתי, מעוררת התפעלות וראויה להערצה. הרב שג"ר לא הסתיר את נשמתו הקרועה בין העולמות, הוא לא הכחיש את המשבר ואת הקרע, ואף לא ניסה להתחמק מהתמודדות אישית, קשה ונוקבת, עם הסתירות בין אמונתו לבין ההגות הפוסט-מודרנית.

אך ביחס להגות היהודית שהרב שג"ר מנסה להציג כאלטרנטיבה ומענה מול הפוסט–מודרניזם, ניתן לומר שהשאלות משכנעות יותר מהתשובות. השאלות הקשות והמטרידות, נותרות ללא מענה רציני ומשכנע. הד הספקנות, הייאוש מהתבונה, והפסימיות, עולה מכל דף בספר, כשלעומתו נשמע רק הד קלוש ובלתי ומאולץ של ניסיון לתת מענה. מספרים על אחד הרבנים שאסר על תלמידו לעיין בספר 'מורה-נבוכים' לרמב"ם. לשאלת התלמיד מדוע לא, הלא הרמב"ם עונה על כל השאלות האמוניות בצורה רהוטה וברורה, ענה לו הרב; אם אכן תלמד את הספר בעיון מכריכה לכריכה, בטוחני שאכן אמונתך לא תיפגם ואדרבה רק תתחזק, אך מפחד אני שהשאלות ישכנעו אותך יותר מאשר התשובות…

ובכלל, הגות מקורית אמיתית, חייבת לנבוע מתוכה עצמה, לא להיות רק תגובה נגדית להגות אחרת. הרב שג"ר מנסה להתמודד מול ההגות הפוסט-מודרנית, להציג אלטרנטיבה, לתת מענה, – אך זה נדמה שהוא רודף אחריה ואינה משיגה. בשביל להעמיד אלטרנטיבה אמיתית ומשכנעת, עלינו למצוא הגות יהודית מקורית באמת, שאינה מתמודדת ישירות מול הפוסט-מודרניזם, ולא פותחה רק לעומתה, אך מהווה אלטרנטיבה למולה.

אמנם מתוך כותלי הספר ניכר שלא מדובר ב'הוגה תאורטי' היושב במגדל השן ודן בשאלות הזמן. אין ספק שהמחבר, ת"ח עצום ונערץ, התחבט קשות באותן שאלות, ונשמתו התגלגלה בכף הקלע של הספק והתהייה. זה לבד כבר מהווה חידוש מפתיע ומנחם. הידיעה שרב ת"ח חשוב ונערץ שכמותו התייסר בכף הקלע של אותן תהיות ומצוקות הטורדים את מנוחתם ואמונתם של דתיים אינטלקטואליים רבים, כבר יש בה שמץ של נחמה ואף יותר מכך.

הנה דברים שכתב הבלוגר יהודה גזבר, היום בדף הפייסבוק שלו:

היום, כ"ה בסיון, הוא יום פטירתו השישי של הרב שג"ר.

לא הכרתי את הרב שג"ר. אני דור שני לאנשים שידעו אותו, וגם בשיח אנחנו לא יושבים בקבוצות כל היום ולומדים את תורתו. לפעמים מצטטים אותו, לפעמים אומרים: היה כאן איש. היה יושב ליד החלון, משמאל לארון הקודש, ולומד גמרא. לפעמים אלחנן מספר סיפורים, ופעם בשנה עושים יום עיון ותלמידיו ממלאים את בית המדרש. לא הכרתי את הרב שג"ר, אני מסופק אם ראיתי אי פעם את פניו. ובכל זאת, אני מתגעגע.

אני מתגעגע ואיני יודע לְמה אני מתגעגע. צריך לדעת שכמו שרוח נושבת בחלון ובלבד שיהיה החלון פתוח, כך רוחו של הרב שג"ר נושבת מבין החרכים, מתפרצת במקומות הכי לא צפויים. פתאום אדם הולך ברחוב ואומר לעצמו שאפשר שיהיו הדברים מעולם. שבאמת אפשר. אולי בדוחק, אולי בקושי הלב, אולי רק להאחז באזלת-יד בקצה הממשות. שאפשר, גם אם זה רק בגעגוע. ואולי הגעגוע הקטן-גדול הזה, געגוע של לב (שבכלל לא ידע שיש בו לב) למעיין (שלא רצה להיות מעיין), הוא המקום היחיד שאפשר להיות בו בכל העולם הזה שבו אנו חיים.

זה לא געגוע אל החדות או הפלפול. זה לא הידע התורני או הכללי, זה אפילו לא החידוש. זה לדעת שאי פעם, פעם אחת בעולם דתי יודע-כל, היה רב שבאמת הרגיש את מה שאני מרגיש. רב שידע את אבדן המשמעות, ידע את הייאוש, את חוסר התוחלת, הרגיש את הכאב שבהחמצה וחוסר היכולת להגיד משהו בכלל. שהיה מישהו שיכל להושיט לך יד בעמידה מול התוהו. וגם אני עכשיו: איך לקמט את כל האור הזה לתוך כמה מילים. רק לשלוח אותם לאויר ולדעת שמי שיודע, יודע. שמי שמבין, מבין. 

בשורה משמחת ואופטימית אחת בכל זאת מופיעה בספר, והיא מעין חזון נבואי על העתיד:

"אני צופה בעתיד הלא רחוק התפרצות רוחנית בעלת עוצמה ומשמעות לא פחות מהתפרצות החסידות בתקופת הבעש"ט ותלמידיו. נכנה זאת חידוש הנבואה, רוח הקודש, או פיתוח כישורים רוחניים – המינוח אינו חשוב… אינני יודע האם יקום 'בעל שם טוב' חדש או שהמפעל החסידי המתחדש יהיה קולקטיבי, גם אינני יודע איזו צורה הוא יקבל, אך אמונתי רבה שהוא יהיה בעל משמעות ומשקל לא פחות מאשר החסידות הקודמת" [178].

כנראה שאחרי ניפוצו של 'מגדל התבונה' המודרני ע"י הפוסט-מודרניזם, מתאימה השעה להופעתו של 'אברהם אבינו' חדש…

 ***

אך לדעתי, ישנה הגות יהודית-חסידית המתמודדת בצורה מעמיקה ומקורית מול הפוסט-מודרניזם, ומציגה מענה על התהיות והמצוקות הפוסט-מודרניות בזמנינו. אותה הגות, הקדימה את זמנה, ופותחה עוד לפני שהפוסט-מודרניזם הפציע לעולם. אני מתכוון כמובן להגות האיזביצ'אית של בעל 'מי-השילוח'.

אך למרות ההתעניינות הרבה שפורחת לאחרונה סביבה, הן במחקר האקדמי והן בקרב בני הישיבות, הרי שההגות האיזביצ'אית עדיין לוטה בערפל. רובם של המתעניינים בה, נמשכים אל הרעיונות הרדיקליים והנועזים שלה, כמו פירושיה לחטאים המקראיים וכדומה, אך מפספסים את 'תורת החיים' הקיומית שלה, שדנה במגוון נושאי יסוד אקזיסטנציאליים, ומהווה אלטרנטיבה יהודית להגות הפוסט-מודרנית והתהליכים החברתיים בעקבותיה. נושאים כמו אמונה והחיים בצל הספק, אינטואיציה, אינדיבידואליות, מימוש עצמי, ועוד רבים, מקבלים אצלה פרשנות מקורית ומעמיקה.

בהשוואה למול אחיותיה – חב"ד וברסלב – שזכו לתפוצה רחבה בקהלים מגוונים, ואף להתייחסות מכובדת של המחקר האקדמי, הרי שההגות האיזביצ'אית דומה לשדה בתולית שלא נחרשה, המצפה ומחכה לגואל. הפוטנציאל שגנוז בה, כהגות יהודית-חסידית שאקטואלית כיום יותר מתמיד לאדם הפוסט-מודרני בן זמנינו, גדול לאין שיעור מזה של אחיותיה.

האמת היא שהרב שג"ר עסק בהגות האיזביצ'אית רבות, ואף התייחס אליה בספרו בעמוד 183:

'אני מאמין בקיומיות בנוסח מי השילוח, האדמו"ר מאיזביצא. האיזביצ'אי שואל שאלה מרחיקת לכת; אין זו השאלה האקזיסטנציאליסטית הקלאסית – מה הדבר אומר לי? ולא השאלה הדתית המקובלת – מהו רצון ה' המתגלה לי בדבר? אלא שאלה רדיקלית יותר – האם זו האמת? האם זהו באמת רצון ה'? זאת ועוד; השאלה נשאלת גם כאשר מדובר בקיום ההלכה עצמה. באופן כללי ההלכה בוודאי מבטאת את רצון ה', אולם באופן אישי זמני וקונקרטי, ייתכן שבמקרה מסוים מוטלת עלי החובה של 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'…

אך גם כאן, איזביצ'א מובאת בהקשר של האפשרות הדתית לחרוג במקרים מסוימים מכללי ההלכה, ההקשר בו מובאת איזביצ'א לרוב. אך ההגות האיזביצ'אית מתייחסת באופן מעמיק ורחב לאין-ספור מגוון נושאים נוספים הקשורים לפוסט-מודרניזם.

מתעתד אני לחשוף את מעמקיו של מעין השילוח האיזביצ'אי, לדלות ולהשקות ממימיו למבקשים ומחפשים הגות יהודית מקורית המתמודדת מול הפוסט-מודרניזם בצורה מעמיקה ומקיפה. מי ייתן ואזכה לממש את חלומי, ובקרוב.

 הרב שג"ר הינו 'אורח הכבוד' השני בבלוג, דוגמה לעוד לנשמה שהייתה תלויה בין השמים לבין הארץ, מתחבטת בכף הקלע של התהייה והספק המתמיד, בין האמונה למדע, בין מערב למזרח, בין התורה לתרבות העמים, בין הדת לחילוניות. בהתמודדותו האמיצה והכנה מול הפוסט-מודרניזם, הוא העמיד לנו גשר, או לכל הפחות שביל לקראת הגשר, גשר המיתרים המחבר בין העולמות.  

חסידים היו אומרים, שקדושתם של שברי לוחות גדולה מקדושתם של הלוחות. שברי הלוחות הם שבריה של התורה העליונה, שהעולם לא היה ראוי לקבלה. רבנים של 'לוחות הברית' כבר היו לנו ויש לנו דיים. אך רבנים של 'שברי לוחות' כמעט ולא קיימים. כזה היה הרב שג"ר, רב של 'שברי לוחות'.