לֶךְ לְךָ – האיז'ביצער, רבי נחמן ואושו; בעקבות מסעו של אברהם ופשר התשוקה אנושית

א

מעשי אבות סימן לבנים * העולם כבירה דולקת * הרצון כבסיס ההוויה האנושית * פשר הרצון בהגות המודרנית * כליון הנפש וגעגועי עולם * לך לך * הלב והמעין בהגותו של רבי נחמן מברסלב * האוצר והגשר * אושו מפרש את הרבי מפשיסחא

א

Return again, return again, return to the land of your soul
Return again, return again, return to the land of your soul
Return to what you are, return to who you are, return to where you are
Born and reborn again
Return again, return again, return to the land of your soul

תחזור שוב, תחזור שוב, תחזור לארץ של נשמתך.
תחזור למי שאתה, תחזור למה שאתה,
תחזור לאיפה שאתה נולדת ותיוולד מחדש.
תחזור שוב, תחזור שוב, תחזור לארץ של נשמתך.

– רבי שלמה קרליבך

 

א.     מעשי אבות סימן לבנים

סיפורו של אברהם אבינו, הוא סיפורו של המסע הרוחני הראשון בתולדות האנושות. אברהם היה המחפש הרוחני הראשון, הן מהפן התיאולוגי, והן מהפן האקזיסטנציאליסטי. וכפי שהאמינה החסידות סיפורי התנ"ך רלוונטיים לנצח, כאשר אמרו חז"ל; 'מעשי אבות סימן לבנים'; ומשכך מסעו של אברהם אבינו יכול לשמש כמודל של חיפוש רוחני האקטואלי לכל אדם גם כיום. רבי מרדכי יוסף מאיזביצ'א, בספרו 'מי השילוח', מעניק פרשנות מעמיקה, אקטואלית ומקורית למסעו של אברהם אבינו. בדבריו עולים שתי נקודות עיקריות; האחת: פירוש הציווי 'לך לך' כקריאה לאדם לשוב את אל עצמו ונשמתו, לחפור בעמקי הווייתו, ושם למצוא את נקודת החיים המיוחדת לו. והשנייה: פשר התשוקה והתהייה האנושית כקריאה פנימית מאת האלוהים לאדם. ברשימה דלהלן ננסה להתמקד בנקודה הראשונה, בתוספת הסבר והרחבה. ועוד חזון למועד להרחיב כראוי בנקודה השנייה.

ב.      העולם כבירה דולקת

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. - בראשית יב, א

"ויאמר ה' אל אברם לך לך וכו'. כתיב (ישעיה, מד', ג) "כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה". כאשר התחיל אאע"ה לבקש ולחפש אחר שורש החיים שלו, אחרי הבינו אשר כל חמדת עוה"ז לא יתכנו להקראות בשם חיים אמיתיים, כי כל חמדת עוה"ז הוא רק להסיר טרדות והמניעות, ואחרי אשר יתבטלו כל הטרדות מה יהיו גוף החיים אשר עליו נבראת העולם. וע"ז אמר לו הש"י "לך לך" היינו לעצמך, כי באמת כל דברי עוה"ז לא יקראו בשם חיים ועיקר החיים תמצא בך (ישעיה מ"א, טז) "ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל"…" – מי השילוח, ח"א, פרשת לך לך.

הפרשנות הקלאסית לחיפושו הרוחני של אברהם אבינו, מפרשת את מסעו של אברהם כחיפוש תיאולוגי ביסודו, חיפוש של שאלה מתמדת 'מי ברא אלה?. בשונה מכך, האיזביצ'ער מציע פרשנות אחרת, לפיה חיפושו של אברהם אבינו היה חיפוש אקזיסטנציאליסטי ביסודו, חיפוש אחרי 'שורש החיים'.

המדרש מתאר כך את מסעו של אברהם אבינו: ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו'. ר' יצחק פתח (תהלים מה) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם – מדרש רבה בראשית פרשה לט פסקה א.

אברהם, ראה את העולם כ'בירה דולקת'. הוא הביט לעבר תמונת המפה העולמית, והוא ראה אותה כ'בירה דולקת', משל המסמל את העולם כהר-געש של תשוקה עמוקה ל'שורש החיים'. אברהם ראה את התשוקה העמוקה הלוחשת בתוך הלב האנושי, את הערגה הפנימית שיוקדת במעמקים. הוא שמע את הזעקה הבלתי מודעת למשמעות. כמובן שכתוצאה מכך, התעוררה בו פליאה. תמונת העולם שנחשפה לפניו, עוררה אותו לשאול איפה הכל התחיל, לאן כל זה מוביל, לחפש את הפשר של היקום, את המשמעות של החיים. כשאתה מגלה את הערגה הפנימית, אתה מיד שואל אל מה אנחנו עורגים? מה הנפש מבקשת? לאן היא מתגעגעת? מהו המקור הראשון של היקום, המקור אליו אנו שואפים ומתגעגעים?

תהייתו של אברהם אבינו על 'שורש החיים', נוגעת ביסוד ולשד הקיום האנושי.

ג.      הרצון כבסיס ההוויה האנושית

הרצון עומד במרכז החיים, ביסוד תהלוכות-עולם. התשוקה, היא הנהר הזורם ומפכה בתוכיותם של החיים, מעליהם, תחתיהם וסביבם. השאיפה היא יסוד ההוויה, תמציתה ולשד הווייתה, פסגתה ותהומה, יופייה ואפלתה. הרצון הוא השורש של עץ החיים, על ענפיו, עליו ופירותיו. הוא לב החיים, לב העולם, פעימת-הכול. הוא הכינור העולמי, ממנו עולים הצלילים, הקולות, השירים, הדמעות, השוועות, התפילות, הצרחות, הרעשים, הבכיות. החיים מלאי געגועים, געגועים לאהבה, געגועים ליישוב הדעת ומנוחת הנפש, געגועים לעולם הרמוני.

כל יצירה, כל משב-רוח, כל משאת-נפש, כל תיקון וכל שבר, כל מעוף וכל צלילה, כל חלום וכל חזון-לב, כל אידיאל נעלה, כל הופעה בשמי החיים, מקורה ברצון, בחפץ, בשאיפה. הרצון בונה עולמות והוא מחריבם, הוא מוליד את האושר, את סיפוק-הנפש, אך גם את הצער, את המכאוב.  הדת וכל תופעותיה מקורם ברצון. הרצון הוליד את הצמאון לאלוקים, את הערגה לנסתר ולנשגב, את הכמיהה להתאחדות והתכללות באור אין-סוף, את התפילה, את געגועי הנפש הנצחיים לעילאי, לטהור ולקדוש. הישגי המדע, התקדמות האנושות, פיתוחי העולם, יסודם ברצון לפענח את רזי היקום, לשפר את איכות החיים, להתקדם הלאה. המלחמות עקובות מדם, המאבקים הסוערים, צחצוחי החרבות, קשקושי הקשתות, רעמי התותחים, גם הם מקורם ברצון. הרצון לשלוט, לנצח, למשול. גם פסגת היצירה אנושית, ההגות והתרבות על גווניה השונים, הספרות, הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, המוזיקה, השירה, האומנות, גם הם שורשם ברצון. הרצון להבין, לפענח, למצוא פשר לסבך נפשו של האדם, קיומו וחייו. להביע את המתרחש בעולמה של הנפש, תשוקותיה ויצריה, עליותיה וירידותיה, שמחתה ותוגתה, חולייה ורפואתה.

לרצון, פנים רבות, גוונים שונים, לבושים משתנים. הוא לובש צורה ופושט צורה, מחליף גוונים ומתגלה בפנים אחרות. יש והרצון פורש כנפיו ועולה אל-על, לרום-שמים, בדמות שאיפה לטוב, לחסד, להתעלות. ויש והרצון צולל לתהומות, לתחתיות-ארץ ובטן-שאול, בדמות תשוקה לרוע, לשפילות, לגסות. יש והרצון מתלבש בפרט, בדאגה אישית, צרה ומוגבלת, ויש והרצון מתגלה בשאיפה כללית, עולמית, חסרת גבולות.

 ד.     פשר הרצון בהגות המודרנית

אך מהו יסודו של הרצון? מהו השורש של מגוון השאיפות, התשוקות, הערגות, הכיסופים? מהו הרצון החפץ בכל אותם רצונות ומאויים?

שאלת פשר הרצון המניע את החיים, השאיפה הבסיסית והעמוקה ביותר, העומדת ביסוד הסתעפויות הרצון, הינה שאלה עתיקת יומין שהעסיקה הוגים רבים. מה מבקש האדם? אל מה הוא עורג, כוסף ומשתוקק? מהי פשר השאיפה המתמדת, המיית-הנפש, זאת שאינה פוסקת לעולם, היוקדת בלב האדם? תשוקותיו החיצוניות של האדם, רצונותיו וכיסופיו, גלויות וברורות לעין, אך מהי משאת-הנפש הפנימית והכמוסה, הערגה הבסיסית העומדת בלב החיים ובלשד תמציתם, זאת שמניעה ועומדת מתחת לכל אותם שאיפות, רצונות, מאויים, ערגות ותשוקות?

הוגים רבים ניסו לצלול את תהומות-הנפש, לחדור אל חביון-הלב, אל מעמקי ההויה האנושית, בכדי למצוא מענה לשאלה זו. יש מי שאמר, מבקש האדם את העונג, את ההנאה, את סיפוק יצירו ותאוות-נפשו במלואם. יש מי שאמר, מבקש האדם את הכח, חפץ הוא לשלוט ולהנהיג. והיה מי שאמר, שואף האדם למשמעות, ליציקת תוכן וערך לחייו.

אך למרות מאמצם לרדת אל נבכי נפשו של האדם, למרות רוב-תבונתם ועומק-חכמתם, נדמה כי כל אחד מהם ביטא רק צורה אחת מתוך המכלול השלם של נפש האדם, ענף מסתעף מתוך עץ החיים, גוון אחד מתוך התמונה המלאה של צלם-אנוש. הם אמנם צמצמו את מספרם העצום של מגוון הרצונות והשאיפות הרבים אשר בלב האדם, לכמה רצונות יסודיים, אכן עדיין עלינו לחפש את היסוד, את השורש, את הצד השווה העומד מאחורי כל אותם רצונות ושאיפות עמוקות, אשר לדעת אותם הוגים וחכמי-הנפש עומדים ביסוד רצון החיים האנושי.

זאת ועוד.

הוגים אלה ודומיהם, ניסו לחפש ולחקור אודות הרצון העיקרי, השאיפה היסודית והבסיסית, המניעה את ליבו של האדם וחייו. אך הם הניחו והתעלמו משלל הרצונות האחרים, הפחותים והטפלים, שגם הם ממלאים את לב האדם. הם חיפשו את הרצון העיקרי; אבל הם הזניחו את הרצון הכולל, המקיף וסובב את כל רבדי החיים, על מגוון הופעותיהם, הרצון הממלא כל שאיפה וכל תשוקה, כל רגש וכל תחושה, כל אושר וכל מכאוב, כל שמחה וכל צער. הם חיפשו את יסוד מגדל החיים האנושי, אבן-הפינה שהמגדל עומד עליה. אך הם לא חיפשו את החומר ממנו עשוי המגדל כולו, על כל פינותיו, חדריו והיכליו.

מהו הרצון, העומד ביסוד פעימת החיים? הרצון העומד ביסוד כל הרצונות והשאיפות, התשוקות והערגות, הנובעים ממנו? היש רצון המהווה מכנה משותף בין מגוון הרצונות למיניהם? הישנה שאיפה אחת, תשוקה אחת, משאת-נפש אחת המשותפת בין הרצון לכח ולשליטה, התשוקה לעונג ולאושר, השאיפה למשמעות, השאיפה להטבעת חותם, הרצון להשפיע, הצמאון לאלוקים, הערגה לאהבה, לאהוב ולהיות נאהב, כל אלה ודומיהם, הרבים כחול הים?

היטיב לתאר פליאה זו, רבי הלל צייטלין הי"ד, בספרו 'על גבול שני העולמות:

כִּלְיוֹן-הַנֶּפֶשׁ וְגַעְגּוּעֵי-עוֹלָם

"מֵאַיִן הַגַּעְגּוּעִים הַקּוֹרְעִים אֶת הַלֵּב, הַהֶמְיָה אֲשֶׁר לֹא תִּתֵּן דּוֹמִי לָאָדָם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה? מֵאַיִן הַצִּמָּאוֹן אֲשֶׁר יַרְגִּישׁ כָּל אִישׁ בַּעַל נֶפֶשׁ, צִמָּאוֹן עוֹלָמִי, צִמָּאוֹן הַשּׁוֹתֶה אֶת לְשַּׁד הָאָדָם, צִמָּאוֹן אֲשֶׁר כָּל הָאוֹצָרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כָּל הָעֹנֶג, הַטּוֹב וְהַיֹּפִי שֶׁבָּעוֹלָם, לֹא יַרְוֵהוּ אַף בִּמְעַט מִן הַמְּעַט? עַל מַה יֶהֱמֶה לֵב הָאָדָם? אֶל מַה הוּא שׁוֹאֵף כָּל כָּךְ? אֶל מַה הוּא עוֹרֵג? מַה הוּא מְבַקֵּשׁ? וּמַה הוּא זֶה הַמּוֹסֵךְ בְּלֵב הָאָדָם תּוּגָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, 'מָרָה שְׁחוֹרָה', אֲשֶׁר כָּל שִׂמְחָה שֶׁבָּעוֹלָם לֹא תְּגָרְשֶׁנָּה, אוֹ יוֹתֵר נָכוֹן – שֶׁפּוֹרֶצֶת וְחוֹרֶגֶת מִמִּסְגְּרוֹתֶיהָ דַּוְקָא בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה הַיּוֹתֵר עֲצוּמָה?

וְעוֹד: מִי שֶׁשָּׂם לֵב אֶל טֶבַע הַגַּעְגּוּעִים, מִי שֶׁהִסְתַּכֵּל הֵיטֵב אֶל תּוֹךְ עַצְמוֹ, אֶל הַגָּנוּז וְטָמוּן בְּכִלְיוֹן נַפְשׁוֹ, הוּא יֵדַע, כִּי לֹא אֶל מַה שֶּׁכָּאן אָנוּ מִתְגַּעְגְּעִים, כִּי אֶל מַה שֶּׁלֹּא כָּאן, אֶל מַה שֶׁאֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְכַנּוֹת בְּשֵׁם, אֶל מַה שֶׁלֹּא יָחוּלוּ עָלָיו אֹמֶר וּדְבָרִים. יֵשׁ אֲשֶׁר טוֹעִים הִנְנוּ וְחוֹשְׁבִים, שֶׁעִקָּר חִשְׁקֵנוּ הוּא אֶל אֵיזֶה דָּבָר חִיצוֹנִי, וְאוּלָם כֵּיוָן שֶׁנִּמְלָא חִשְׁקֵנוּ, כֵּיוָן שֶׁהִשַּׂגְנוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁחָשַׁקְנוּ בּוֹ, מִיָּד אָנוּ רוֹאִים, כִּי בְּעִקָּר לֹא אוֹתוֹ חָפַצְנוּ, לֹא אֵלָיו עָרְגָה נַפְשֵׁנוּ, כִּי אִם אֶל אֵיזֶה דָּבָר אַחֵר. וְהִנֵּה הִשַּׂגְנוּ גַּם אֶת הַדָּבָר הָאַחֵר הַהוּא – וְהָעֲרִיגָה לֹא חָדֵלָה. מִתְחַבְּטִים אָנוּ בְּתַאֲווֹת וּתְשׁוּקוֹת אֵין קֵץ – וְהַצִּמָּאוֹן אֵינוֹ פּוֹסֵק בִּמְעַט מִן הַמְּעַט. הֱוֵה אוֹמֵר: לֹא אֶל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּחִלָּה וְתִכְלָה, מַשֶּׁהוּ מֻקָּף וּמֻגְדָּר בְּטִבְעוֹ וְקָרוֹב לְחוּשֵׁינוּ וּתְפִיסָתֵנוּ אָנוּ מִתְגַּעְגְּעִים, כִּי אִם אֶל מַה שֶׁאֵין לוֹ תְּחִלָּה וְתִכְלָה, שֶׁנִּמְצָא מֵעֵבֶר לְכָל הַגְּבוּלִים. מֵעֵבֶר לְכָל הָ'אֱנוֹשִׁי' וְהַ'טִּבְעִי', מֵעֵבֶר לְכָל הַ'יֵּשׁ' וְהַ'קַּיָּם' וְהַנִּתְפָּס…"

ה.     לך לך

התשובה של האלוהים לשאלתו של אברהם, הייתה; לך לך. לך. לאן? לך. לכאורה זוהי תשובה פרדקוסלית. כיצד ניתן ללכת אל עצמך? אבל הפירוש הפנימי הוא, לך אל עצמך. אליך, חפש את עצמך. כנס פנימה, אל מערת לבבך, שם שוכנת נשמתך. כשתכנס פנימה, תמצא את שורש-החיים שלך, את מעיין-החיים הנובע בך. חתור וחפור אל עמקי הווייתך, שם שוכנת נשמתך, חלק אלוה ממעל. שם נמצאת נקודת החיים המיוחדת שלך. שם מקור התשוקה, שורש השאיפה, יסוד הרצון. שם התשובה לכל הלבטים והשאלות.

התשובה האיזביצ'אית לשאלת פשר התשוקה האנושית מסתכמת בהכוונה לחתירה פנימית. אין כאן תשובה ברורה, אלא הפנייה להביט אל תוכיותה של התשוקה, לחשוף את מקורה הנפשי והפנימי, ושם לגלות את הנביעה הנשמתית המרווה את הגעגוע האינסופי. האיזביצ'ער הופך את לולאת התשוקה חזרה אל האדם עצמו, כאשר התשוקה משמשת כתמרור המכוון את האדם אל 'שורש החיים' שלו.

במילים אחרות, איזביצ'א עונה כך: האדם מחפש את עצמו, את 'שורש החיים' שלו, את הנביעה הפנימית של נשמתו. התשובה והפיתרון לחיפוש אינו במשהו חיצוני כלשהוא, אלא בשורשו של החיפוש עצמו הנטוע בעמקי הווייתו של האדם. הנשמה המתגעגעת אינה עורגת לגורם או למהות חיצונית כלשהיא, אלא היא מחפשת את עצמה, צמאה אל נביעתה הפנימית, כוספת למגע עם 'שורש החיים' שלה.

לדברי ה'מי-השילוח', יותר מאשר נפגש אברהם אבינו עם האלוהים הטרנסצנדנטלי, הוא נפגש את הנקודה האלוהית הגנוזה בקרבו, בנשמתו שהיא חלק אלוה ממעל, ודרכה הוא דבק באלוהות הממלאת וסובבת כל עלמין.

ו.       החוויה הדתית בעידן הפוסט-מודרני

מקימיחידושו העיקרי בדבריו של המי השילוח, היא בפרשנות האקזיסטנציאליסטית שהוא מעניק למסעו הרוחני של אברהם אבינו, בשונה מהפרשנות הקלאסית המפרשת את מסעו של אברהם כמסע תיאולוגי גרידא שמתמקד בשאלת 'מי ברא אלה'. כיום, בעידן הפוסט-מודרני, פרשנות זו אקטואלית מתמיד. בזמנינו נפוצה התופעה בקרב רבים מהחוזרים בתשובה, שבה האמונה אינה מתבססת על הוכחות לוגיות ובעקבות מסע אינטלקטואלי, אלא על חוויה קיומית אישית ופנימית. דוגמה לכך אפשר לראות בספרה רב-המכר של נועה ירון-דיין 'מקימי'. לאורך כל הספר אין כלל התייחסות לשאלות אינטלקטואליות בנושאי תורה מן השמים, תורה ומדע, וכיוצא באלו, נושאים המאפיינים את הקורסים של 'ערכים'. בתשתית חזרתה בתשובה עומדת מצוקה קיומית עמוקה של חוסר משמעות בחיים, תחושה עזה של ריקנות ושממה תרבותית שאינה מעניקה סיפוק לנפש. תהליך אישי מעין זה מאפיין את העידן הפוסט-מודרני בו האדם התייאש מהתבונה ומהיכולת שלה להגיע אל האמת, ומשכך מתבסס על חווייתו הקיומית האישית.

בעוד שהאמונה הקלאסית מתאפיינת במצב נפשי של יישוב הדעת, 'כשהאדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני' כהגדרתו של החזון-איש בספרו 'אמונה וביטחון'; הרי שהאמונה הפוסט-מודרנית הנובעת מחוויה אקזיסטנציאליסטית שונה והפוכה לחלוטין ומתאפיינת במצב נפשי סוער ומלא תשוקה. נכון אומנם שגם אמונה זו מותנית ב'נטייה דקה מעדינות הנפש' המכשירה את האדם לחוות את הנוכחות האלוהית, אכן נקודת המוצא ואבן-הפינה שונה שלה לחלוטין בכך שהיא מתבטאת בסער ובפרץ, בתשוקה סוערת וערגה יוקדת.

ז.       הלב והמעין בהגותו של רבי נחמן מברסלב

החיים כגעגועהתשוקה המטא-פיזית שאינה יודעת שובעה והגעגוע האינסופי העומדים בתשתית הקיום האנושי, מתוארים גם בסיפורי המעשיות של רבי נחמן, בתיאור חי ומלא סימבוליות. וכך סיפר רבי נחמן, סיפורי מעשיות סיפור י"ג:

"…ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין. וכל דבר יש לו לב. וגם העולם בכללו יש לו לב. וזה הלב של העולם הוא קומה שלמה עם פנים וידים ורגלים וכו'. אבל הצפרן של הרגל, של אותו הלב של העולם, הוא מלובב (בלשון אשכנז הארציקר) יותר מלב של אחר. וזה ההר עם האבן והמעין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם, וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעין הנ"ל, וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעין, בהשתוקקות גדול מאד מאד. וצועק מאד לבוא אל אותו המעין. וגם זה המעין משתוקק אליו… וחלישות השניה יש לו להלב מן גדל ההשתוקקות והגעגועים, שהוא מתגעגע וכוסף תמיד ומשתוקק מאד, בכלות הנפש, אל אותו המעין. וצועק וכו', כנ"ל. כי הוא עומד תמיד כנגד המעין הנ"ל, וצועק (נא גיוואלד) ומשתוקק אליו מאד כנ"ל. וכשצריך לנוח קצת, שיהיה לו אריכת הרוח קצת, (שקורין אפ סאפין) אזי בא צפור גדול ופורש כנפיו עליו, ומגן עליו מן החמה. ואז יש לו ניחא קצת. וגם אז, בשעת ניחא, הוא מסתכל גם כן כנגד המעין ומתגעגע אליו. אך מאחר שהוא מתגעגע אליו כל כך, מפני מה אינו הולך אל המעין? אך כשרוצה לילך ולהתקרב אל ההר, אזי אינו רואה השפוע, ואינו יכול להסתכל על המעין. ואם לא יסתכל על המעין אזי תצא נפשו, כי עקר חיותו הוא מן המעין. וכשעומד כנגד ההר אזי הוא רואה ראש השפוע של ההר, ששם עומד המעין. אבל תכף כשילך ויתקרב אל ההר אזי נעלם מעיניו ראש השפוע, (וזה מובן בחוש) ואזי אינו יכול לראות את המעין, ואזי תצא נפשו, חס ושלום. וכשזה הלב היה מסתלק, חס ושלום, אזי יתבטל כל העולם כולו. כי הלב הוא החיות של כל דבר. ובודאי אין קיום בלא לב, ועל כן אינו יכול לילך אל המעין. רק עומד כנגדו, ומתגעגע וצועק כנ"ל

…ואזי, סמוך לגמר היום, אזי מתחילים לטל רשות זה מזה (שקורין גיזעגינין) ומתחילין לומר חידות ושירים (שקורין לידער) נפלאים זה לזה. (באהבה רבה והשתוקקות גדול מאד מאד). וזה האיש חסד האמת הנ"ל יש לו השגחה על זה. וכשמגיע היום בסופו ממש להיות נגמר ונפסק, אזי זה האיש חסד האמת הוא נותן במתנה יום אחד להלב הנ"ל, והלב נותן היום להמעין. ואזי שוב יש זמן להמעין. וכשזה היום הולך ממקום שהוא בא משם, אזי הוא הולך גם כן בחידות ושירים נפלאים מאד. (שיש בהם כל החכמות) ויש שנויים בין הימים. כי יש יום אחד בשבוע ויום שני וכו'. וכן יש ראשי חדשים וימים טובים".

אולם רבי נחמן ראה בגעגוע מצב תמידי שאינו יכול לבוא על סיפוקו ואינו בא לידי מימוש לעולם. רבי נחמן האמין שהגעגועים הם פעימת החיים עצמם, דרך ללא יעד וסוף, אלא אדרבה הדרך עצמה היא היעד ואין בלתו. אצל רבי נחמן, החיים הם אוקיינוס של געגועים, שגליו גואים וגועשים תדיר ללא סוף. וכפי שכתב יהודה ליבס:

"במקום  הגשמתו של אידיאל, מציע רבי נחמן בכמה מקומות את הכיסופים עצמם. ההגשמה לא רק שאינה אפשרית, היא גם איננה רצויה, שכן בהגשמת תוכנם יתבטלו הכיסופים ויוחלפו בתוכן קבוע, מה שמנוגד לאידיאל הברסלבי של החידוש המתמיד. בכך מתקומם רבי נחמן גם כנגד הרציונאליזם המשכילי בן זמנו, ואף כנגד מחשבת ימי הביניים (ובראשה הפילוסופיה של הרמב"ם) שהעלתה על נס את המציאות הנצחית שבפועל, והעמידה אידיאל אנושי אחר וקבוע, שאליו יש לשאוף בכל זמן" – החידוש של רבי נחמן מברסלב, דעת 45, עמ' 100.

אולם איזביצ'א רואה בתשוקה והגעגוע כתמרור המפנה את האדם פנימה אל עצמו, אל חביון נשמתו; ושם למצוא את 'שורש החיים' שלו, ובכך להביא את התשוקה לידי סיפוק ומימוש. אצל איזביצ'א, גלי התשוקות והגעגועים אינם מתנפצים אל החוף וחוזר חלילה, אלא נושאים אל עצמם את האדם לעבר חוף מבטחים, לאי שקט ומרגוע.

אצל רבי נחמן, בין הלב לבין המעין, קיים פער אינסופי שאיננו ניתן לגישור. הלב מתגעגע ל'מעבר', לטרנסצנדנטלי, ל'אחר' האלוהי, ומסך המציאות מבדילה בינו לבין מושא תשוקתו וגעגועיו. אצל איזביצ'א, התשוקה והגעגועים מובילים ל'אני', והחתירה והחפירה בעומקה של התשוקה, מובילה את האדם להכרה ומודעות שהמעין קיים אצלו בקרבו, בחיק נשמתו; וממוססת את מסך הערפל בין הלב לבין המעין.  רבי נחמן הוא איש הלב, המתגעגע ללא סוף; האיזביצ'ער הוא איש המעין, מעין השילוח, המגלה את הנביעה הפנימית.

ראו עוד על הגעגוע בהגותו של רבי נחמן בספר הנפלא 'החיים כגעגוע', ידיעות ספרים, 2010.

ח.    האוצר והגשר

ביסוד תורה איזביצ'אית זו, עומד הסיפור הידוע על 'האוצר והגשר' שהיה מספר רבו של האיזיבצ'ער, רבי בונים מפשיסחא, לכל הצעירים שבאו בפעם הראשונה להסתופף בצילו ולדלות מתורתו. לסיפור שורשים וגרסאות רבות, ראה כאן אודות הגלגולים השונים של הסיפור.

 וזהו הסיפור:

"היה מרגלא בפומיה הרב הקדוש ר' חנוך העניך מאלכסנדר ז"ל, לומר בשם רבו הרב הקדוש הרבי ר' שמחה בונים ז"ל. שאמר אשר כל אברך בנוסעו פעם הראשון אל הצדיק, ולהסתופף בצל החסידים, צריך לידע המעשה מרבי אייזיק ר' יעקעליס מקרקוב, שבנה הבית הכנסת בקרקוב הנקרא בית הכנסת של ר' אייזיק ר' יעקעליס וזהו:

כי הר' אייזיק ר' יעקעליס חלם כמה פעמים שיסע לפראג, ושם סמוך לחצר המלך תחת הגשר יחפור בארץ וימצא אוצר גדול ויתעשר. הוא נסע לפראג ובבואו שמה הלך אל הגשר אשר אצל חצר המלך, אבל שם עמדו אנשי חיל ההולכים על המשמר לילה כיום, והיה ירא לחפור בארץ ולחפש במטמונים, אבל מרוב צערו כי עמל כל כך בדרך רחוקה, ועתה ישוב לביתו בחוסר כל, היה הולך כל היום סמוך לגשר אנה ואנה, תפוש במחשבותיו וכשחשכה הלך אל האכסניה לנוח, וביום השני וכן ביום השלישי שוב בא בבוקר בבוקר אל המקום הזה, וטייל שם כל היום, ולפנות ערב הלך לאכסניה. השר העומד שם בראש אנשי חיל שומרי ראש המלך, בראותו יום יום כי איש יהודי הולך שחוח ותוארו כעני המעוטף בצער ויגון, סובב סובב אצל הגשר כל הימים, קראו אליו ושאלו בדברים רכים: "מה אתה מחפש ועל מי אתה ממתין זה כמה ימים במקום הזה". סיפר לו כל הענין כי כמה לילות רצופים חלם כי כאן טמון אוצר גדול, ולמטרה זאת בא לפראג ברוב עמל וטורח. אז פתח השר את פיו שחוק ואמר לו: "האם היה כדאי שתיסע דרך רחוקה כל כך על ידי חלום, מי זה אשר יאמין לחלומות ?! הלוא גם אני בחלומי אמרו לי שאסע לעיר קרקוב ושם נמצא אחד הנקרא בשמו אייזיק ר' יעקעליס, ואם אחפור שם בבית היהודי אייזיק ר' יעקעליס תחת התנור וכיריים אז אמצא אוצר גדול, אבל הכי אתן אומן לחלומות אשר שווא ידברו, ולנסוע בשביל זה לקרקוב, ואתה עשית שטות כזה לבא לכאן?!". ויהי כשמוע רבי אייזיק ר' יעקעליס דברי השר הבין כי עיקר ביאתו לכאן היה למען ישמע דברים אלו ושידע כי האוצר נמצא לא כאן רק בביתו וכי עליו לחפור ולבקש במטמונים בביתו ושם ימצא האוצר. חזר ונסע לביתו וחיפש ומצא בביתו תחת התנור וכיריים את האוצר ונתעשר, ובנה בהונו הבית הכנסת הנודעת בשם בית הכנסת של ר' אייזיק ר' יעקעליס.

כן הדבר כל אברך צריך לידע כי על ידי בואו אל הצדיק והרבי, נתוודע לו שהאוצר אין לו לחפש אצל הרבי רק בביתו, ויהי בנוסעו לביתו שם יחפש ויחפור עד מקום שידו מגעת, ויגעת ומצאת תאמין כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו, אצלו ממש והבן". – שמחת ישראל, מאמרי שמחה, אות ל'

המסר העולה מתוך הסיפור דומה לרעיון שהובא ב'מי השילוח'. החיים הם חיפוש תמידי, אוקיינוס של תשוקה שאינו מפסיק לגאות ולגעוש. אולם האוצר האמיתי, שורש התשוקה, התשובה לכל התהיות, מצוי בפנים, במעמקיה של הנשמה. כאן גם מודגשת האינדיבידואליות של היחיד, שעליו לחפש את עצמו ולמצוא את האוצר הגנוז בו, ולא להסתמך על רבו.

ט.     האוצר של הרבי מפשיסחא מתחת לגשר של אושו

מעשה בעלם צעיר ומרדני, שלא מצאה נשמתו מקום ומנוח בבית אביו ומורשת אבותיו. קם אותו צעיר ונטש את דרך ישראל סבא, והחליט לצאת למסע חיפוש אחרי משמעות החיים, לחפש תשובות על שאלותיו ותהיותיו הקיומיות. באחת מתחנות מסעו, הגיע אל האשרם של הגורו הנודע אושו בפונה, הודו, כמו ישראלים רבים (כידוע, אחוז המחפשים הרוחניים הישראליים המסתובבים בהודו, גדול לאין ערוך וללא פורפורציה ממדינות אחרות). בהגיעו לפונה, נכנס מייד אל הרצאתו של אושו, הידוע בכישרונו הרטורי המהפנט את שומעיו. להפתעתו ולפליאתו, שמע את אושו מספר ומצטט מ…אדמו"ר חסידי ידוע, רבי בונים מפרשיסחא, לא פחות ולא יותר! ולא עוד, אלא שלא ציטט ממנו סתם אמרה או רעיון, אלא סיפור שמסרו המרכזי הוא, שלפעמים מחפש האדם את האוצר האבוד במחוזות נידחים ורחוקים, בעוד האוצר נמצא בביתו אותו נטש… בדיוק כמו במשל, מצא הצעיר את האוצר של הרבי מפשיסחא, אצל הגשר של אושו.

סיפור זה, ייתכן ולא התרחש במציאות, אך סביר מאוד שהיה עלול להתרחש. צעירים ישראלים רבים, מחפשים רוחניים, הסתובבו אצל אושו (אחד התלמידים שלו, שהפך לגורו בינלאומי בזכות עצמו, הינו ישראלי), ואושו באמת סיפר את הסיפור של הרבי מפשיסחא, והוסיף לו פרשנות מקורית משלו, המעניקה פרספקטיבה שונה ומעניינת על המשל ומסרו. אושו מסר שיחות על חסידות בשנת 1976 בין ה-11 לאוקטובר ל-20 בו, ובתוך דבריו סיפר את הסיפור על האוצר והגשר. פרשנותו ארוכה ונרחבת, ולהלן הובאו עיקרי ותמצית הדברים.

osho-viha-meditation

 וכך סיפר אושו:

"ר' בונם נהג לספר לצעירים שבאו אליו בפעם הראשונה את סיפורו של רב אייזיק בנו של רבי יקל בקראקוב…

לאחר שנות עוני רבות, בלי שנתערערה אמונתו באלוהים, הוא חלם שמישהו ציווה עליו לחפש אוצר תחת הגשר המוביל לארמון המלך בפראג. כשהופיע החלום בשלישית, הוא יצא לדרך בפראג. אולם הגשר היה נתון תחת משמר יומם ולילה, והוא לא העז להתחיל בחפירה. למרות זאת הוא הלך אל הגשר מידי בוקר, והסתובב מסביב עד רדת הערב.

בסופו של דבר פנה אליו מפקד המשמר שצפה בו, ושאלו בחביבות האם הוא מחפש משהו או ממתין למישהו.

רבי אייזיק סיפר לו את החלום שהביאו מארץ רחוקה.

מפקד המשמר צחק. "וכך כדי לרצות את חלומך בילית את נעליך כדי לבוא הנה? מסכן שכמותך. ואם להאמין לחלומות, לו האמנתי, כי אז היה עלי לנסוע לקראקוב ולחפור אוצר מתחת לתנור בחדרו של יהודי – אייזיק, בנו של יקל! ושוב הוא פרץ בצחוק. רבי אייזיק קד קידה, נסע הביתה, חפר אתהאוצר מתחת לתנורו ובנה את בית התפילה הקרוי בית הכנסת של רב אייזיק.

רבי בונם נהג להוסיף ולומר: קחו את הסיפור ללבכם, ועשוהו כאילו היה שלכם. יש משהו שאינכם יכולים למצוא בשום מקום בעולם, אפילו לא אצל הצדיק (כצ"ל, בספר נדפס בטעות: אצל אייזיק, אך בהמשך מובא הסיפור שוב ושם נכתב 'הצדיק'), אך יש בכל זאת מקום שבו תוכלו למצאו."

***

החיים הם חיפוש.

חיפוש נואש, חיפוש חסר תקוה, חיפוש אחרי משהו בלתי ידוע. וקיים מצב נפש מסוים, שבו כל מה שלא תקבל, לא יספק אותך. נראה האנושות נועדה להיות מתסכלת, משום שכל מה שאתה מקבל נהיה חסר משמעות ברגע שאתה מקבל אותו, ושוב אתה מתחיל לחפש.

החיפוש נמשך בין אם אתה משיג משהו ובין אם לאו. נראה שאין זה משנה מה יש לך, מה אין לך. החיפוש ממשיך בין כה וכה. העניים מחפשים, העשירים מחפשים, החולים מחפשים, הבריאים מחפשים, החזקים מחפשים, החלשים מחפשים, החכמים מחפשים, ואיש אינו יודע מה בדיוק.

צריך להבין את עצם החיפוש הזה. מהו ומדוע הוא קיים. נראה שקיים פער אצל בן האנוש, במחשבה האנושית. בעצם המבנה של התודעה האנושית קיים כפי הנראה חור שחור, אתה משליך דברים לתוכו והם ממשיכים להיעלם. נראה שדבר אינו יכול למלאות אותו. נראה שדבר אינו עוזר לו להתמלא. זהו חיפוש מאוד קדחתני. אתה מחפש בעוחם הזה, אתה מחפש בעולם הבא, לפעמים אתה מחפש בסף, בכוח, ביוקרה, ולפעמים אתה מחפש זאת באלוהים, בחסד, באהבה, במדיטציה, בתפילה. אך החיפוש ממשיך. האדם כפי הנראה עדיין נמצא בחיפוש.

החיפוש אינו מאפשר לך להיות כאן ועכשיו. משום שהחיפוש תמיד מוביל אותך למקום אחר. החיפוש הוא השלכה, החיפוש הוא תשוקה: מה שנחוץ נמצא במקום אחר. זה קיים, אך זה קיים במקום אחר. לא כאן במקום שאתה נמצא. בהחלט קיים, אך לא כאן ברגע הזה בזמן, לא עכשיו אלא במקום אחר. זה קיים שם, אז, לא כאן ועכשיו. זה ממשיך לנדנד לך; זה ממשיך למשוך אותך, לדחוף אותך. זה ממשיך וזורק אותך ליותר ויותר טירוף. זה משגע אותך, ואינו מתגשם לעולם.

שמעתי על מיסטיקנית סופית גדולה: רביה אל אדאוויה: ערב אחד מצאוה עוברים ושבים יושבת על אם הדרך ומחפשת משהו. היא הייתה אישה זקנה, עיניה היו חלשות והיא התקשתה לראות; אז השכנים באו לעזור לה. הם שאלוה; "מה את מחפשת?" רביה אמרה: "השאלה איננה לעניין. אני מחפשת. אם יש ביכולתכם לעזור, עזרו". הם צחקו ואמרו: "רביה, השתגעת, את אומרת שהשאלה אינה לעניין, אם לא נדע מה את מחפשת, איך נוכל לעזור לך?"  רביה אמרה: "שוב אתם שואלים שאלה שאיננה לעניין. מה זה נוגע לחיפושים שלי?" הם הפסיקו ואמרו: "אין ספק שהשתגעת." אמרה רביה: "בסדר רק כדי להשביע את רצונכם, איבדתי אותה בתוך ביתי." הם שאלוה: "אם כך מדוע את מחפשת כאן?" ומספרים שרביה אמרה: "משום שכאן יש יותר אור."

המשל הזה הוא משמעותי ביותר. האם שאלת את עצמך אי פעם מה אתה מחפש? לא. אפילו אם בכמה רגעי טשטוש רגעי חלום, אתה חש איכשהו מה אתה מחפש, לעולם אין זה מדויק. עדיין לא הגדרת זאת. אם תנסה להגדיר, ככל שזה יהיה מוגדר יותר תרגיש שאין צורך לחפש. החיפוש יכול להימשך רק מתוך ערפול, מתוך חלום. כשהדברים אינם ברורים, אתה פשוט ממשיך לחפש, נמשך על ידי דלף פנימי כלשהוא, נדחף על ידי דחיפות פנימית כלשהי. דבר אחד אתה יודע: אתה חייב לחפש. זהו צורך פנימי, אך אתה אינך יודע מה אתה מחפש.

ובלי שתדע מה אתה מחפש, איך תוכל למצוא? זה מעורפל. נדמה לך שזה כסף, כוח, יוקרה, כבוד, אולם אז אתה רואה אנשים מכובדים, אנשים רבי כוח, גם הם מחפשים. ואז אתה רואה אנשים עשירים כקורח, וגם הם מחפשים. עד יומם האחרון הם מחפשים. כך שעושר לא יעזור, כוח לא יעזור, החיפוש נמשך למרות מה שיש לך.

החיפוש חייב להיות משהו אחר. השמות האלה, החוויות האלה, כסף, כוח, יוקרה, הם רק כדי להעניק סיפוק לשכל. הם קיימים רק כדי לעזור לך להרגיש שאתה מחפש משהו, המשהו הזה עדיין אינו מוגדר, תחושה מעורפלת.

הדבר הראשון עבור המחפש האמיתי, עבור מחפש שנהיה עירני במקצת, מודע, הוא להרגיש את החיפוש. לנסח מושג חד וחלק של החיפוש. מה הוא? לחלץ אותו מתוך התודעה החולמת, לפגוש אותו בעירנות עמוקה, להביט לתוכו ישירות, להביט בפניו. מיד מתחילה להתרחש טרנספורמציה. אם תתחיל להגדיר את החיפוש, תתחיל לאבד את העניין בו. ככל שהוא מוגדר, הוא הולך ופוחת. ברגע שידוע בבירור מהו, לפתע הוא נעלם. הוא קיים רק כשאינך שם לב.

ואני חוזר ואומר: החיפוש קיים רק כאשר אתה רדום, החיפוש קיים רק כאשר אינך מודע. החיפוש קיים רק באי-מודעותך. אי המודעות היא שיוצרת את החיפוש.

כל החושים שיש לנו הם אקסטרוברטיים. העיניים נפקחות כל פי חוץ, הידיים נעות, מתפשטות כלפי חוץ, הרגליים נעות החוצה, האוזניים מקשיבות לרעשים, לקולות שבחוץ, כל מה שיש לך נפתח כלפי חוץ – כל חמשת החושים נעים בצורה אקסטרוברטית. אתה מתחיל לחפש היכן שאתה רואה, חש, נוגע. אורם של החושים נופל החוצה, והמחפש הוא בפנים.

החלוקה הזו חייבת להיות מובנת. המחפש הוא בפנים, ומכיוון שהאור הוא בחוץ, המחפש מתחיל לנוע באופן שאפתני למצוא בחוץ משהו שיספק אותו. זה אף פעם לא יקרה. זה מעולם לא קרה. זה לא יכול לקרות מטבע הדברים. משום שאם לא תחפש את המחפש, כל חיפושך הוא חסר טעם. אם אינך יודע מי אתה, כל מה שתחפש אינו אלא הבל, מכיוון שאינך מכיר את המחפש…

אם כל החיפושים נפסקו, ולפתע מתחוור לך שנותר רק דבר אחד לדעת, "מיהו המחפש הזה שבתוכי, מהי האנרגיה הזאת השואפת לחפש, מי אני?" אז מתרחשת הטרנספורמציה, כל סולם הערכים משתנה לפתע. אתה מתחיל לנוע פנימה.

ואז רביה כבר אינה יושבת על אם הדרך, ומחפשת מחט שנעלמה במקום כלשהו במחשכי הנשמה. ברגע שהתחלת לנוע פנימה, בתחילה חשוך מאוד, רביה צודקת. מאוד מאוד חשוך משום שחיים על גבי חיים לא היית בפנים, עיניך התמקדו רק בעולם החיצון.

…כך שאם לפתע אתה בא מבחוץ, ביתך נראה חשוך, אם אתה יושב מעט, החשכה נעלמת, יש יותר אור, העיניים מתרגלות.

במשך חיים רבים היית בחוץ, בשמש החמה, בעולם. וכך בהיכנסך פנימה, אתה שוכח לחלוטין איך להיכנס ואיך להתאים את עיניך. מדיטציה אינה אלא התאמת המבט, כושר הראייה, העיניים. בהודו זה מה שנקרא העין השלישית. זו אינה עין הנמצאת במקום כלשהו, זו התאמה, התאמה טוטאלית של ראייתך. אט אט החושך אינו חשוך יותר, אור רפה ועמום מתחיל להיות מורגש.

ואם אתה ממשיך להביט פנימה, זה לוקח זמן. בהדרגה, אט אט, אתה מתחיל לחוש באור יפהפה בפנים. אך אין זה אור תוקפני, אין הוא דומה לשמש; הוא דומה יותר לירח. הוא אינו בוהק, הוא אינו מסנוור, הוא מאוד קריר, הוא אינו חם, הוא מלא חמלה, הוא מרגיע, הוא מרפא.

אט אט כשתתרגל לאור הפנימי, תראה שאתה הוא המקור. חיפשת את המחפש. אז תראה שהאוצר הוא בתוכך, וכל הבעיה הייתה שחיפשת אותו בחוץ. אתה חיפשת במקום כלשהו בחוץ, וזה היה תמיד בתוכך. זה היה תמיד כאן, בפנים. חיפשת במקום הלא נכון, זה הכל…

 הדבר הראשון שיש להבין בקשר לסיפור הוא שזה היה חלום. כל השתוקקות היא חלום. וכל החלומות מרחיקים אותך מעצמך. זהו טבעו של חלום… במציאות אין חלומות, כך שמי שחפץ להכיר את המציאות חייב להפסיק לחלום…

זהו סיפור מאוד יפה, אמיתי מאוד, כך זה קורה בחיים. אתה מחפש במקום אחר את מה שכבר נמצא בתוכך. ר' אייזיק קד קידה, הודה לאיש ונסע הביתה… זהו המסע הדתי. לנסוע בחזרה הביתה…

האוצר ציפה לו במשך כל הזמן מתחת לתנור. באותו החדר הוא גם חלם שהאוצר היה במקום כלשהו בקרבת ארמון המלך בפראג. בחדרו שלו, בביתו שלו הוא היה, מחכה להתגלות. זה סמלי מאוד, האוצר שלך נמצא בך, אל תחפש אותו במקום אחר. כל הארמונות וכל הגשרים המובילים לארמונות הם חסרי משמעות; עליך ליצור את הגשר של עצמך בהווייתך שלך. שם נמצא הארמון. שם נמצא האוצר.

אלוהים אינו שולח מישהו לעולם ללא אוצר. הוא שולח אותך מוכן לכל מצב. כיצד אפשרי הדבר אחרת? כאשר אב שולח את בנו לנסיעה ארוכה הוא עושה את כל ההכנות. אפילו מצבים בלתי צפויים הוא מביא בחשבון, הוא עושה את כל ההכנות. אתה נושא את כל מה שאתה צריך. פשוט היכנס לתוך המחפש ואל תחפש בחוץ. חפש את המחפש. תן למחפש להיות המטרה של חיפושך.

זו הסיבה שרב אייזיק בנה את בית התפילה. זו הייתה התגלות כה עצומה, חוויה כה אדירה; "אלוהים הניח את האוצר במקום שבו הייתי תמיד. הייתי עני בגללי, לא הייתי עני בגלל רצונו של אלוהים. עד כמה שנוגע לו, הייתי מלך, תמיד מלך." בזכות ההבנה הזו הוא בנה בית תפילה, בית כנסת, בכספי האוצר. הוא עשה בו שימוש טוב. בכל פעם שמישהו מגיע אל האוצר הפנימי שלו מתעוררת תפילה. זוהי משמעות הסיפור…

 [מתוך: אושו, אמנות המיתה – שיחות על חסידות (שנאמרו באשרם בפונה בין 11 לאוקטובר ל-20 בו, 1967), הוצאת גל, מהדורת 1999, פרק 7 עמוד 145]

מודעות פרסומת

רבי שלמה קרליבך – האיש והתופעה [3] – על מוזיקה, מיהות פנימית, ואחדות חוצת מגזרים

לאחר הרשימה העיונית הקודמת על האינדיבידואליות במשנת איזביצ'א, קבלו עכשיו רשימה 'קלילה' יותר, כהמשך לרשימות על 'רבי שלמה קרליבך – האיש והתופעה', ובה רשמים אישיים מ'קומזיץ' קרליבכי, ועוד כמה מילים קצרות על 'טבע האדם' בהגות העולמית, החסידית והאיזביצ'אית. הרשימה קשורה בעקיפין גם להגות האיזביצ'אית, ממנה ינק רבי שלמה ולאורה הלך כל ימי חייו. הרשמים משקפים הן את 'האיש' והן את 'התופעה'; את החיבור בין מוזיקה – גילוי המיהות הפנימית (כן, זו לא טעות. זה מונח מופלא שלמדתי מהבלוגר שועי רז. כדאי להוסיף ללקסיקון) – ואחדות חוצת מגזרים ומגדרים. הנה הדברים:

במערה היסטורית בצפון הארץ, התאספו להם בשעת ערב מאוחרת, כארבעים איש. שום דבר לא היה משותף ביניהם, לא ההשתייכות החברתית, לא סגנון הלבוש, לא הדעות, שום דבר מלבד האהדה או יותר נכון; ההערצה העמוקה שלהם, לרבי שלמה קרליבך ושיריו. בין הנאספים היו נציגים מכל המגזרים והעדות, חסידים; ליטאים; מתנחלים; בעלי תשובה; חילוניים; מוזיקאים; בחורי ישיבות; אנשי עסקים; ועוד.

המערה החשוכה הוארה במאות נרות, שהוסיפו אוירה מסתורית ומעוררת השראה לאירוע. האנרגיה הייתה מטורפת. הנוכחים הרגישו כאילו הזיזו את שעון הזמן כמה מאות שנים אחורה, וחזרו לימי הביניים. במערה לא הייתה קליטה סלולארית, מה שהוסיף לניתוק מהציוויליזציה, ולכמה שעות נדירות של שחרור מכבלי הפייסבוק, אימייל, וואטצאפ, וכל המסתעף.

כנראה שהניתוק מהציוויליזציה לא היה רק מטאפורה, והמערה הזאת באמת הייתה מחוץ לכדור הארץ, אי שם באיזה 'חלל פנוי' חיצוני, שכן במפתיע 'שכחו' המתאספים מכל הפלגנות המאפיינת בתקופה סוערת זו את החברה הישראלית השסועה, הויכוחים האינסופיים על גיוס בני הישיבות, נשות הכותל, קיצוצים בקצבאות הילדים, הבחירות לרבנות הראשית, הדילים הפוליטיים ושאר ירקות. באוויר היה תחושה של 'מעבר', מעבר לזמן, מעבר לפלגנות החברתית, מעבר לזוטות והקטנוניות של החיים שמונעים לחוות את העומק שלהם, מעבר למגדרים והסטיגמות החברתיות. היו אלו רגעים נדירים של חירות עילאית, של התעלות מעל הסתמי, רגעים של עומק ושגב.

בחלל הגדול של המערה, שרתה רוחו המאירה של רבי שלמה. רוח של אהבה, רוח של עומק, רוח של שלום, רוח של שגב, רוח של מתיקות, רוח של 'מעבר'. למרות שהמערה הייתה אפלה, חשוכה לגמרי, הנרות היו מיותרים לחלוטין. בלבבות האירה שלהבת של אור ואהבה, שהפיצה את קרניה לכל עבר, בוקעת חומות ומחיצות, מחברת שונים והפכים.  כמו פאזל מעורבב, שנדמה שאין כל קשר בין חלקיו השונים, ופתאום מתקרבים החלקים, מתחברים זה לזה, ותמונה יפהפייה ומושלמת מתגלה; כך הרגישה החוויה, כאשר רוחו של רבי שלמה ורוחה של המוזיקה חיברה בין הקבוצה הגדולה והמגוונת של הנאספים, שכל אחד מהם מגיע מרקע שונה, מגזר אחר, ופתע פתאום הפכו לאחד, לקבוצה מאוחדת, שלובת ידיים, באהבה ואחווה ורעות.

המתאספים הגיעו חמושים, כל אחד וכלי זיינו-נגינתו בידו או על כתפיו, לא חסרו שם גיטרות כמובן, אך גם חלילים, דרבוקות, אקורדיון, וכל הבא ליד מעולם הנגינה. סביב מעגל של כסאות ומחצלאות התאספו כולם, חלקם עומדים, חלקם יושבים, חלקם מסתובבים. האקוסטיקה הנפלאה של המערה, הגביהה את השירה והנגינה לשיאים לא רגילים. קשה להגדיר את האווירה, אולי אפשר בכל זאת להגדיר זאת במילים שהיו שגורות בפי רבי שלמה; "היה ממש גיוואלד, עד לב השמים".

לבקשת המארגן, נשא אחד המשתתפים כמה מילים לכבוד הערב:

"ברצוני לומר לפניכם 'ווארט' של רבי שלמה, ווארט עמוק ונשגב, שמאוד מאפיין את רבי שלמה, בבחינת 'הוא היה אומר' –

בפרשת בהעלותך כתוב בפסוק, ויעש כן אהרן. רש"י על אתר מפרש; מגיד שבחו של אהרן שלא שינה. כל המפרשים מקשים מה השבח בכך שאהרן שלא שינה מעשיית ציוויו של הקב"ה, הרי זה מובן מאליו. ישנם הרבה תירוצים ויישובים לשאלה זו, אומר גם אני את תירוצי שלי.

 וכך היה אומר ומפרש, פתחו נא את שערי הלב:

'מגיד שבחו של אהרן שלא שינה'. יש צדיק המוכיח את האדם בשבט מוסר, לאמר; ראה בן אדם פחיתות נפשך, רוע מעשיך ועקימות לבבך. שוב בן אדם, כלך מדרך זו, שנה את עצמך, הפוך והיה לאדם אחר.

אבל יש צדיק, המביט וחודר אל עמקי מעמקים, אל חביון נשמתו של האדם, ואומר לו;

הייליגע זיסע ברידער, אח קדוש ומתוק, מה יקרה נפשך, הלא נשגבה היא ממלאכי השרת וממלאכי עליון, מאירה כשמש בצהריים, נוצצת כנוגה-כוכבים, ואתה איך שכחת ממנה, הפנית לה עורף, את קולה לא שמעת, ואל שוועתה, ערגתה ותשוקתה לא האזנת? וקולו הולך ומלטף, אל תירא ואל תפחד בן אדם, אל תעצב ואל תשתוחח נפשך. הלא תדע, כי נשמתך טהורה היא, וגם אם הוכתמת עד בלי הכר, אל עצם נשמתך אין מגיע שום פגם או כתם, כי היא עצם השמים לטוהר, חלק אלו-ה ממעל.

דע לך, שאינך זקוק להשתנות כלל וכלל, רק שוב אל עצמך, היה את מי שהנך, מי שאתה באמת, גלה את מעמקיך וחשוף את פנימיותך, והנה אור צלם אלו-הים קורן מפניך ושכינת א-ל על ראשך.

נשמה קדושה ומתוקה, התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך, קרבה אל נפשך גאלה, התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי אורי, עורי עורי שיר דברי, כי כבוד ה' עלייך נגלה…

ומעתה אמור; מגיד שבחו של אהרן, כהנא קדישא, אוהב שלום ורודף שלום, שקירב את נפשות ישראל אל אביהם שבשמים, שלא שינה… הוא לא הטיף לאדם להשתנות, אלא לגלות את מהותו הפנימית. תחת הכות בשבט מוסר ושוט תוכחה, העלה את הנרות היוקדים במעמקי חביון הלב, עד שהייתה שלהבת הפנימית עולה מאליה, ומאירה מסוף העולם ועד סופו.

זוהי סוד קסמה וכוחה של המוזיקה. רבי שלמה היה אומר, שהמוזיקה היא השפה האוניברסלית היחידה. היא חוצת מדינות, אומות, דתות ויבשות. למה? כי המוזיקה היא שפת הנשמה. היא חושפת ומביעה את הפנימיות, את המעמקים. לכן היא מאחדת, משלבת ידיים, חוצת מגזרים ומגדרים.  זו הסיבה שהגאולה תתחיל בשירה, 'מזמור שיר ליום השבת', 'שירו לה' שיר חדש'. שיר חדש שיחשוף את מעמקיה של ההויה, את מעמקיה של האנושות, ובכך תאיר את העולם באור חדש, אור של גאולה. 

גיוואלד.

***

המונח המחודש 'מיהות', שכאמור למדתי מהבלוגר שועי רז, מתאים במיוחד כאשר אנו עוסקים ברבי שלמה קרליבך. רבי שלמה היה אומר, שישנם שתי שאלות שאפשר לשאול אדם זר. מי אתה, ומה אתה. כשאנחנו שואלים מי אתה? אתה בונה את העולם. כשאתה שואל מה אתה? אתה הורס את העולם. השאלה 'מי' מתייחסת אל המיהות הפנימית, אל הזהות האמיתית של האדם. השאלה 'מה' מתייחסת אל ההשתייכות החיצונית, אל המעמד החברתי, ועוד מאפיינים חיצוניים.

There are two questions you can ask another human being: “What are you?” and “Who are you?” If you ask “What are you” – you destroy the world. If you ask “Who are you?” you build the world…” (Shlomo Carlebach).

A trader inspects a diamond at the trading floor of Israel's diamond exchange near Tel Aviv

אני הולך ברחובות מידי יום, וכל מה שאני רואה זה את היהלומים היקרים ביותר בעולם מהלכים סביבי. כמה מהם אולי צריך להוציא מהבוץ ולנקות קצת, ללטש קצת, אבל אחרי שעושים זאת הם כל-כך מאירים, בוהקים, ממש כמו היהלום היפה בעולם – רבי שלמה קרליבך

רבי שלמה היה המאמין הגדול בטוב הבסיסי שבטבע האדם, במיהות הפנימית והזכה, בנשמה הקדושה השוכנת במעמקים. כשנשאל פעם על ידי יהלומן מכובד מדוע הוא מרבה להתעסק עם אותם אנשים מוזרים, היפים ומסוממים, השיב: "קרה לך פעם שזרקת לאשפה יהלום גולמי של מליון דולר? בודאי שלא. אתה מומחה ליהלומים. ובכן, גם אני מומחה ליהלומים. אני הולך ברחובות מידי יום, וכל מה שאני רואה זה את היהלומים היקרים ביותר בעולם מהלכים סביבי. כמה מהם אולי צריך להוציא מהבוץ ולנקות קצת, ללטש קצת, אבל אחרי שעושים זאת הם כל-כך מאירים, בוהקים, ממש כמו היהלום היפה בעולם. זה ממש הדבר הכי חשוב שצריך לדעת בחיים. כל אחד, כל אדם, הוא יהלום…" ראו עוד על כך בספרה המופלא של יוטא הלברשטם-מנדלבאום, 'הרבי מקרן הרחוב', פרק ב, עמוד 61 ואילך.

אומן מופלא היה רבי שלוימל'ע, שמלאכתו איתור מרגליות המכוסות בוץ וטיט, אבני פז המושלכות באשפתות, והרי הוא מהלך תמיד בין המבואות האפילות, מחפש ניצוצות עלומות, שברי לוחות, רסיסי שמים. בכל אדם, יהיה אשר יהיה, למרות לבושו המסואב, חיצוניותו המוכתמת, ראה את צלם אלוקים קורן מפניו, את יהלום-נשמתו המאירה ממעמקים, מבקשת לבקוע, להתגלות, ולהפיץ את קרני אורה הבהיר בכל קצוי עולם ופינות הנפש.

בתוך עמו הוא ישב, בין הנשמות העלובות והנפשות התועות, בין הלבבות השבורות והרוחות הנדכאות, מחפשות דרך ומבקשות נתיב, אלה שלהב הגעגוע יוקד בקרבם, ונפשם מחפשת את המעין הנובע. עימם ישב, כמותם התלבש, ואל תוך מעמקי ליבם ונשמתם הוא נכנס.

***

זה היה המסר העיקרי של רבי שלמה, האמונה במהות הפנימית של האדם, והקריאה לגילוי עומק הנשמה. והדברים אמורים לא רק כלפי האדם עצמו, אלא גם כלפי היחס לבני אדם אחרים. אנו פוגשים אנשים מידי יום, חולפים ועוברים על פניהם, אך שופטים אותם לפי המראה החיצוני, לפי הלבוש, לפי סטיגמות, היריסטיקות שיפוטיות וסטריאוטיפים. אבל האמת היא, שאנחנו לעולם לא יודעים. אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו לא יודעים את העומק שבאדם, את המהות הפנימית, את היהלום שעלול להסתתר תחת לשכבות אשפה. לעולם אינך יודע, וכפי שהיה רבי שלמה תמיד אומר  You never know

[אגב, ישנו סרט דוקומנטרי על רבי שלמה בשם זה, מומלץ מאוד. הנה הקישור: http://www.youtube.com/watch?v=7np6jL8dHUU].

רבי שלמה הילך ברחובות העולם וביקש "אם יש מישהו שאני אמור לפגוש בעולם הזה, אנא אל תיתן לי לחלוף על פניו…"

***

אכן, האמונה ביסוד הטוב שבאדם, במהות הפנימית הצחה כשלג, בנשמה קדושה וטהורה; כמה שהיא נשמעת רומנטית וקסומה, אינה כה פשוטה ומובנת מאליה.

אדם לאדם זאב

אדם לאדם זאב

שאלת טבע האדם מהווה שאלה מרכזית בהגות האנושית לדורותיה, וגדולי ההוגים והפילוסופיים התחבטו בשאלה זו. המושג 'טבע האדם' משמש כמוטיב מרכזי בפילוסופיה, פסיכולוגיה, מדעי המדינה והחברה, ועוד.

ישנם כאלו אשר ראו את האדם כרע במהותו, חיית פרא שנטיותיה החייתיות מודחקים. בתיאוריה הפסיכואינליטת של פרויד למשל, מתואר האדם כיצור שגן חיות פראי וגס מתרוצץ בקרבו, כשרק מנגנוני הגנה חברתיים מדחיקים ושומרים על האדם מפני נטיות הטבעיות. תומס הובס בספרו "הלוויתן" מתאר את הטבע האנושי כאלים וברוטאלי ("אדם לאדם זאב"), כשרק המערכת השלטונית מסוגלת לרסן את נטייתו הטבעית. "בכל אדם חבויה חיה – חיה מלאת חימה, חיה בעלת תאווה, המתלהטת על ידי זעקת השבר של הקורבן המעונה, חיה שהותרה מן השלשלת ואינה יודעת כל מעצור" – כתב פ. מ. דוסטוייבסקי.

 מאידך, הפילוסוף והמחנך הצרפתי ז'אן-ז'אק רוסו האמין שהאדם ביסודו טוב, 'אציל פראי', ורק החברה משחיתה את הצלם הפנימי של הנפש, כדבריו בריש ספרו 'אמילי-או על החינוך': הכל יוצא מתוקן מתחת ידי הבורא; הכל מתנוון בידי האדם. 

"טבעו האומלל של האדם, אילו פשעים נוראיים בוצעו בשמך! כל שוטה, ממלך עד לאיש-משטרה, מהכומר שטוח הראש לחובב המדע חסר המעוף, כולם מרשים לעצמם לדבר בסמכותיות על הטבע האנושי. ככל שהשרלטן גדול יותר, מוחלטת יותר התעקשותו על זדוניותו וחולשותיו של הטבע האנושי. אך כיצד ניתן כלל להזכיר את שמו כיום, כשכל נפש נמצאת כלואה, וכל לב מרוסן, פצוע ובעל מום? […] כשהטבע האנושי כלוא בחלל צר, מולקה יום יום עד להכנעה, כיצד יכולים אנו לדבר על האפשרויות הגלומות בו?" –  – אמה גולדמן, אנרכיזם וחיבורים אחרים  1910

גישה שלישית, טוענת שהאדם מטבעו הוא דף חלק לחלוטין [Tabula rasa – דף חלק], אינו טוב ואינו רע, ורק במהלך חייו מעצבים גורמים שונים את אישיותו, עמו נסיבות החיים, סביבה ותרבות. גישה זו שכיחה אצל פסיכולוגיים חברתיים רבים.

גם במסורת היהודית, אפשר לראות ויכוח נוקב זה. ייצוג לגישה המאמינה ביסוד הטוב שבאדם, אפשר לראות בדברי שלמה המלך, ה'אלוקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים'. מאידך, המקרא אומר 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו'. תנועת המוסר מזוהה בדרך כלל עם הגישה הראשונה, ומדגישה את היסוד המושחת באדם ויצריו, כאשר עבודתו המרכזית היא לעבוד ולתקן את מידותיו, בעוד החסידות מזוהה עם הגישה השנייה, ומדגישה את קדושה וטהרתה הטבעית של נשמת האדם, כשעבודתו היא רק לגלות את המהות הטבעית שלו.

ההגות החבדי"ת, הציגה גישה הנוקטת ששתי הגישות נכונות במידה מסוימת, מכיוון שאישיותו של האדם מפוצלת, ושתי נפשות מקננות בקרבו, אחת נפש אלוהית, קדושה וטהורה, והשנייה נפש בהמית, יצרית וחייתית, כמבואר בהרחבה בספר היסוד למשנת חב"ד 'ליקוטי אמרים-תניא'.

לאיזביצא, גישה מקורית ומעניינת בנושא. איזביצא מתנגדת לגישה החבדי"ת, הנוקטת בפיצול אישיות של טבע האדם, ורואה באדם ישות אחידה ושלמה. איזביצ'א מאמינה בטוב הטבעי שביסוד האדם, אולם מכירה גם ב'חיסרון' המוטבע בטבע נפשו, מין 'חור שחור' שמתוכו צומחים הנטיות החייתיות בכלל, ונטייה יצרית אישית מסויימת בפרט. גם נטיות ויצרים אלו, אינם נטיות רעות ושליליות ביסודם, ואין האדם צריך לעקרם מהשורש, אלא רק לעדנם ולבררם. יתרה מכך, מעלתו הייחודית של כל אדם, באה לידי ביטוי דווקא באותו 'חיסרון' מוטבע, שכאשר יזדכך ויתברר, אותו חיסרון עצמו הופך לתכונה הייחודית של האדם.

הנושא רחב, עמוק ומקיף, ועוד חזון למועד להידרש אליו בהרחבה הראויה לו.

***

בתמונה למעלה, רבי שלמה קרליבך בהופעה בבית האהבה והתפילה, סן-פרנסיסקו.

עדכון: ידידי ד"ר הרב נתן אופיר, לשעבר רב האוניברסיטה העברית, (אגב, הוא עומד להוציא לאור בקרוב ספר מקיף על רבי שלמה, בעברית ובאנגלית) הערני על כך שהתמונה לא צולמה בבית האהבה והתפילה, ואלו הם דבריו:

הנה הסיפור של התמונה שפרסמת.

זה היה בפברואר 1972 בסן פרנסיסקו במגפש של נציגי כל המי ומי ברוחניות הדתית באותה תקופה עם 3,000 משתתפים (3,165 כסאות כולם תפוסים), ושלמה דיבר על שמחת בית השואבה כזמן לשמחה עולמית המדגישה כיצד גם האדם הפשוט יכול להשתתף ולשאוב מים טהורים מהמעיין העמוק ביותר בירושלים. שלמה הצהיר: אם רוצים להרים את העולם כולו לשמים אפשר להגים לשם רק על-ידי הריקוד. החברה' של שלמה עלו לבמה והתחילו לרקוד ושלמה שר "בואו נרים את העולם כולו עד לשמים". וכל האולם רקד. לקראת הסיום ביקש ר' שלמה מכולם להתקרב כדי להביא את היום הגדול של אהבה ושלום. הוא הזמין במיוחד את המורים הרוחניים בשורה הראשונה לעמוד קרוב אליו. מעגלים רבים נוצרו במעין טרנס של אקסטה בריקוד. ואז שלמה נעצר. הוא הביט אל חבריו הגורואים והמנהיגים הרוחניים, רבים מהם ממוצא יהודי והודיע: חלקכם אמרת שאנחנו בדרכים שונות אבל כל הדרכים מופנות לאותו כיוון. תרשו לי לחלוק עליכם. אם אוכל להעז ולומר, לעניות דעתי, כולנו באותה דרך. לעת עתה כאשר אנו צועדים, רק עוד קצת, וההבדל הוא רק שאנו נועלים נעליים אחרות.

The ecumenical program in February 1972 with Buddhists, Sufis, Hindus, and Christians took place at the Nob Hill Masonic Center of San Francisco. Reb Shlomo began by singing “the Great Day is coming, and God is sending us holy teachers,” implying his colleagues in the front row. But, Shlomo asked rhetorically, how can ordinary people help? He then taught about the special joy of the drawing of the water in coming to the Temple on Sukkot, bringing “pure water from the deepest well in Jerusalem.” The joy was expressed by water which is a gift from Heaven and unlike the other offerings at the Temple during the other holidays, is not dependent on personal wealth. Every person, from the greatest landowner to the humblest little beggar, pours their water over the holy stones. The Levi’im (Levites), the holy musicians, played and sang as the people danced in joy. Shlomo proclaimed: “If we want to lift the whole world up to Heaven, we can only get there by dancing on our feet.]2]

The Masonic Auditorium has a large round stage that juts out into the audience and is surrounded by 3,165 seats arranged in concentric semi-circles. Shlomo’s hippies joined on the large round stage, and began jumping up and down as Shlomo sang, “Let’s lift the whole world up to Heaven.” Soon, 3,000 people were dancing in the aisles. Toward the conclusion, Shlomo asked everyone to draw close, “to bring the Great Day of Love and Peace.” He invited the teachers in the front row to stand close to him on stage. Circles of people held each other in a trance-like dance of ecstasy. Shlomo stopped and looked at the teachers:

 Some of you said that while we may be on different paths, the paths are all going to the same place. I respectfully disagree. If I may be so bold to say so, in my humble opinion, we are all on the same path. For now, while we are walking, just for a little longer, we are just wearing different shoes.

 

הד לתופעה ההולכת ומתפשטת סביב רבי שלמה, ניתן לראות גם במחזמר שעלה זה עתה בברודווי. ראו כתבה על כך במעריב ובהארץ.