סִפְרָן שֶׁל יְחִידִים – חיפוש עצמי; אינדיבידואליות ויחידיות, במשנת איזביצ'א [א]

א

האם היהדות היא דת קולקטיבית? ♦ האינדיבידואליות בעידן המודרני ♦ יחידי נברא האדם ♦ הרגשת ה'זרות' בעולם, עבודת אלילים, והגאולה העתידה ♦ המרד והפרישה; והמענה שלא נאמר ♦ ספרן של יחידים ♦ דרך המלך ודרך היחיד ♦ המסע אל העצמי – לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ ♦ לדמותו של היחיד ♦ הספר החקוק על הלב

א

ההגות האיזביצ'אית, מיסודו של רבי מרדכי יוסף ליינער מאיזביצ'א, אחד ההוגים המקוריים, הנועזים והרדיקליים ביותר, שצמחו מתוך היהדות האורתודוקסית, זוכה כיום לעדנה ומעוררת עניין רב הן במחקר האקדמי והן בקרב הציבור החסידי והדתי-לאומי. אך למרות ההתעניינות הרבה שפורחת לאחרונה סביבה, הרי שהיא עדיין לוטה בערפל. רובם של המתעניינים בה, נמשכים אל הרעיונות הרדיקליים והנועזים שלה, כמו לדוגמה האפשרות הדתית לחרוג במקרים מסוימים מכללי ההלכה, או פרשנותה לחטאים התנ"כיים, וכדומה, אך מפספסים את 'תורת החיים' הקיומית שלה, שדנה במגוון נושאי יסוד אקזיסטנציאליסטיים, ומהווה אלטרנטיבה יהודית להגות הפוסט-מודרנית והתהליכים החברתיים בעקבותיה. נושאים כמו אמונה, החיים בצל הספק, אינטואיציה, אינדיבידואליות, מימוש עצמי, ועוד רבים, מקבלים אצלה פרשנות מקורית ומעמיקה.

בהשוואה למול אחיותיה – חב"ד וברסלב – שזכו לתפוצה רחבה בקהלים מגוונים, ואף להתייחסות מכובדת של המחקר האקדמי, הרי שההגות האיזביצ'אית דומה לשדה בתולית שלא נחרשה, המצפה ומחכה לגואל. הפוטנציאל שגנוז בה, כהגות יהודית-חסידית-אקזיסטנציאליטית שאקטואלית כיום יותר מתמיד לאדם הפוסט-מודרני בן זמנינו, גדול לאין שיעור מזה של אחיותיה.

להלן אתמקד על רעיון האינדיבידואליות, או ה'יחידיות', התופס מקום מרכזי במשנת איזביצ'א, ומהווה אחד מאבני היסוד המרכזיים שלה, ושמא אפילו הנושא המרכזי בה"א הידיעה.

***

האם היהדות היא דת קולקטיבית?

היהדות, נדמית לכאורה, כדת קולקטיבית וקונפורמיסטית. במעמד הר סיני קיבלו עם ישראל תורה סדורה, מצוות והוראות לכל צעד ושעל בחיים, לכל אחד ואחד ללא הבדל, תורה אחת ואחידה לכולם. טענה שכיחה טוענת, שלכאורה, ביהדות אין אנו מוצאים את מקומו של היחיד, כאישיות בפני עצמה, ייחודית ומיוחדת. התורה משרטטת חוקים ומצוות ליחיד כרבים, דרך אחת ויחידה סלולה לכולם כאחד, ללא התייחסות, לכאורה, אל הפרט, הבודד, היחיד. התורה פונה על האומה בכלליותה, אל כנסת ישראל המאוחדת כאיש אחד בלב אחד, כאשר תורה אחת לכולם, משפט אחד לגר ולאזרח בישראל. גם בספרי הקודש שנכתבו לאורך כל הדורות, אין אנו מוצאים יחס ליחיד ולאינדיבידואל, ואדרבה לעיקרון מקודש נעשה הערך של התבטלות בתוך הכלל, וללא הרף נשמע הציווי לא לפרוש מן הציבור, אלא להתאחד עם הציבור, להיות כאיש אחד בלב אחד.

362-4134ייצוג רדיקלי לטענה זו, אפשר לראות למשל בדבריו של פנחס שדה (1929-1994), מחבר יצירות המופת נוסח "החיים כמשל", "על מצבו של האדם" ו"נסיעה", הנחשב עד היום לאחד הסופרים האיכותיים והרבגוניים ביותר בהיסטוריה התרבותית של ישראל. בתחילת דרכו הספרותית, בספרו "החיים כמשל" הרבה לכתוב על היהדות בהתרסה, כאשר לדעתו דתיות אמיתית ואותנטית מתקיימת רק בקיומו הבודד של היחיד מול האלוהים ובתוך האלוהות. בניגוד לכך, היהדות נתפסה לדעתו כגילוי מובהק של החיים החברתיים, וכמסגרת החונקת את נפשו של היחיד, ומונעת את הרגש הדתי האמיתי.

שדה תיאר את דתיותו כך: 'הערך המכריע בעולמי הוא הנשמה… האלוהים נתן את העולם בתוך נשמתו של האדם, ובה, ביחידה, בבודדה, צפון המובן של היקום' (החיים כמשל, עמ' 185) 'מה הייתי בלי אלוהים? איך יכולתי לחיות בדד… בלי ההרגשה שיש מי ששומע אותי בתוך הדומיה, המבין אותי בתוך אי-ההבנה, האוהב אותי בתוך אי-האהבה, היודע את ייסורי ליבי?' (שם, עמ' 223).

לעומת זאת, היהדות, לטענתו, היא הוויה קולקטיביסטית, ולכן גם אנטי-דתית:

'איך יוכל מה שאיננו אישי להיות דתי? הלוא החיים, שהם המלה של האלוהים, פונים אל היחיד! אבל האם יש בכתבי הדת היהודיים איזה הכרה ביחיד? האם יש איזה רמז לאלמותיותה של הנשמה? היהדות לא הבינה מעולם את מושג הגאולה, אלא במובן של גאולה חברתית…' (שם, עמ' 185). 

8706355361_bdc4ba091d

והיחיד, הנשמה הבודדה המחפשת את עצמה, הנפש המבקשת את השביל המיוחד שלה אל האלוהים, שואלים בתמיה; האומנם? בראת אותי בצלמי המיוחד, נפחת בי נשמה טהורה וייחודית, אך לא הענקת לי מקום משלי בעולמך? האם לא סללת לי שביל מיוחד, נתיב אישי שייצא מתוך ליבי ויוביל אותי הישר אליך? האומנם אין היהדות מתייחסת אל הפרט, אל הבודד, אל היחיד, ונטשה אותו לאנחות בתהום הבדידות והלבדיות?

א

האינדיבידואליות בעידן המודרני

תהייה זו, מקבלת משנה-תוקף בזמנינו, בעידן בו התרבות המערבית קידשה והעלתה על נס את האינדיבידואליות. כיום, התרבות המערבית האינדיבידואלית מקדשת סיסמאות כמו 'היה נאמן לעצמך', הלך אחרי הלב' 'היה מי שאתה' וכיוצא באלו. ללא הרף מופרחים לעברינו סיסמאות מהזן הזה, בספרות, בקולנוע, בטלוויזיה, בפרסומות, ובכל מקום, ומעודדות אותנו להיות אינדיבידואליים נאמנים לעצמם, למי שהם; להיות ייחודיים ועצמאיים.

בדורות הקודמים, לא הכירה האנושות במציאותה של נפש האדם כאנטומיה עצמאית והויה נפרדת. מושג העבדות שהיה קיים עד לפני מאתיים שנים, לא השפיע רק על המציאות הפיזית של בני האדם, אלא גם על המודעות הנפשית שלהם. למיליוני בני אדם בעולם לא היה כלל הכרה ומודעות בקשר עצמיותם. האדם, כאדם בזכות עצמו, לא היה קיים. רובם של האנשים, לא ידעו קרוא וכתוב, והשכלתם האישית קרבה להשכלתם של הבהמות. מיליוני אנשים ראו את עצמם משועבדים מרצון לקיסר, וללא עבודת הקיסר והנאמנות אליו לא הייתה להם כל משמעות בחיים. בימינו קשה להבין את התפיסה שרווחה בימים ההם כמושג פשוט, שהאדם, לא היה בכלל ישות עצמאית בזכות עצמה, כי אם חלק ורסיס קטן מתוך מערכת גדולה ומקיפה של משמעות מסויימת. המודעות העצמית של האדם כ'אדם' במובן הכי בסיסי שיכול להיות, כמעט ולא הייתה קיימת.

Prise_de_la_Bastille

המהפכה הצרפתית

בעידן המודרני, השתנתה והתפתחה המודעות האישית של האדם, עד שכאילו נברא האדם מחדש. האדם נהפך ליצור בעל תודעה אישית ומיוחדת. האדם התוודע אל אישיותו כהויה עצמאית, המבקשת לה חיים משלה, ואינה משתעבדת לקונפורמיות והשפעה חיצונית.

מלבד הפן ההיסטורי, הסוציולוגי והתרבותי, יש לכך גם משמעות דתית. ההגות האיזביצ'אית מאמינה, שכל תהליך משמעותי בעולם ובתרבות העולמית, נושאים בחובם משמעות פנימית כחלק מתהליך קוסמי של התקדמות העולם לקראת תיקונו והשלמתו. נושא זה נידון רבות במשנת איזביצ'א, ומחייב התייחסות נרחבת בפני עצמה.

א

יחידי נברא האדם

מתוך ערפלי אפילה זו, המחשיכה את פני הנפש הבודדה, המבקשת מקום, הכרה וביטוי לעצמיותה, מופיעה ההגות האיזביצ'אית, המאירה באור יקרות, בהיר וזך, את נשמתו של היחיד, ומפלסת לו שביל מיוחד במשעולי החיים; שביל אל עצמו, שביל אישי אל האלוהים. איזביצ'א, היא ספרן של יחידים, של אותם נשמות שאינם מוצאים את מקומם בתוככי המסגרת הקולקטיבית, הקבועה והמוגדרת, ומחפשים את קיומם האישי והייחודי. היא אינה מציגה דרך מסוימת, שיטה כל שהיא, אלא מדריכה ומכוונת את היחיד למצוא את עצמו ואת דרכו שלו.

ספרים רבים ושיטות רבות נהגו ונכתבו כהדרכה לעבודת האלוקים, כהכוונה לחיים דתיים מלאי משמעות, מפלסים ומציגים דרך סלולה במעלה ההר אל האלוקים. דרכם, היא דרך המלך המיועדת לרבים, אשר בה יילך האדם וימצא חיים. רובם ככולם מתייחסים אל הכלל הקולקטיבי, אל הציבור בכלליותו, אך אינם מתייחסים אל היחיד, אל היוצא מן הכלל. אף התייחסותם אל היחיד, אל הפרט, היא רק כפרט המשתייך אל הכלל, ולא כפרט העומד  בפני עצמו.

ספרי החסידות למיניהם, משרטטים פרופיל של עבודת ה', סולם עבודה בו ילך האדם עד שיגיע אל שיא השלימות בהשגת האידיאל הנדרש ממנו, כל אחד כשיטתו ודרכו. יש מהם שדגלו בהתבוננות מעמיקה בחכמה בינה ודעת, יש מהם שדגלו בתפילה בקול והתלהבות, יש מהם שדגלו בפשיטות ותמימות, וכיוצא בזה כל אחד כדרכו בקודש.

לעומתם, איזביצא אינה פונה אל הרבים. היא מתייחסת אל היחיד, אל הנשמה המחפשת את עצמה, הנפש הבודדה המחפשת את השביל האישי והנתיב הייחודי לה. היחיד, הבודד, האינדיבידואל, הוא זה העומד במרכז עולמה ההגותי של איזביצ'א, המתייחסת אל מצוקתו וחיפושו הקיומי, ומדריכה אותו אל עצמו, אל מציאת מקומו בעולם, אל מציאת משמעות קיומו וייעודו עלי-אדמות.

איזביצ'א מאמינה, ש'יחידי נברא האדם' (סנהדרין ד,ה) וכשם שפרצופיהם אינם שווים, כך מהותם וקיומם וייעודם אינם שווים (תנו רבנן, הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים, שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה, ברכות נח,א). לתפיסה זו, כל אדם הינו אחד יחיד ומיוחד, תופעה ייחודית וחד-פעמית המתרחשת פעם אחת בלבד. סוד קיומו של האדם מתחיל בראש ובראשונה בנקודת יחידותו, ומשכך, גם הקשר האינטימי בין האדם לאלוהים; רצונו של האלוהים מהאדם והדו-שיח ביניהם; משמעות חייו וייעודו של האדם; משתנים מאדם לחברו.

יתרה מכך, לא רק שאיזביצ'א מתייחסת אל היחיד ואל יחידותו ומודעת למצוקתו הקיומית, אלא היא אף רואה ב'יחידיות', בחיפוש העצמי, במציאת הקשר האינטימי והאישי בין האדם לאלוהים; כמטרה העילאית של חיי הדת האותנטיים. החיים הדתיים לפי איזביצ'א, אין משמעותם ציות עיוור לחוקים ולמצוות, גם אם הציות נעשה מתוך קבלת עול מלכות שמים באהבה ובלב שלם. חיים דתיים אותנטיים פירושם לפי איזביצ'א: חיפוש נוקב, עיקש ומתמיד, אחרי הקשר האישי והאינטימי בין האדם לאלוהים, חיים של שאלה מתמדת; מה אלוהים רוצה ממני? מהו רצונו המיוחד של אלוהים ממני אישית? מהו מקומי ותפקידי שלי בתוך התיאטרון האלוהי?

תפיסה זו מתומצתת בדברי רבי יעקב ליינער, בנו וממשיך דרכו של רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, במילים אלו:

"… אַךְ עִיקַּר שֹׁרֶשׁ הָעֲבוֹדָה הוּא, שֶׁיִּמְצָא הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ גַּם כֵּן, וְיֵדַע אֵיזֶה מַשָּׂא וּמַתָּן עוֹסֵק הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ עִמּוֹ בִּפְרָט נָפְשׁוֹ. וְזֶה הוּא עִיקַּר עֲבוֹדָה…" (סֵפֶר הַזְּמַנִּים, הַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח, לוּבְּלִין תרס"ג, ט, ב)

נמצאת למד, שעיקר חובת האדם בעולמו, הוא שימצא את את עצמו, את המשא-ומתן שיש לאלוהים עם נפשו, כלומר; את הקשר האינטימי, הדו-שיח האישי בינו לבין האלוהים.

אך לא רק מהפן הדתי, אלא גם מהפן הקיומי; המימוש וההבעה העצמית של האדם, ההתחברות ל'נקודת החיים' המיוחדת לאדם בשורשו, ו'ההתנשאות' של האדם (מונח איזביצ'אי, שמשמעותו היא, (מחמת הקושי לתרגם מושג זה לעברית, ראו את התרגום בעירבון מוגבל): המצב בו האדם זוכה להכרה על הבעת עצמיותו בצורה ייחודית, ואינו עוד אחד מיני רבים) – מתאפשרים רק כאשר ימצא האדם את עצמו ומקומו בעולם.

"כי הש"י חלק לכל אחד טובה וחיים בפני עצמו ואין אחד דומה לחבירו. ע"כ נאמר שאו את ראש היינו שתעמדו כל אחד על מקום השייך לו. ועי"ז יהי' במקומו מדוגל ומנושא... והענין בזה בחניות הדגלים, היו כל אחד ואחד עומד על מקומו הראוי לו בשורשו והי' מכיר את מקומו וכמו כן גם שמות הנשיאים מורים על יקרת הנמצא בכל אחד ואחד…" (מי השילוח, חלק א', במדבר).

לכן, תחילתו של מסע החיים, מתחיל בשובו של האדם אל עצמו, אל הווייתו הפנימית. שם, בנקודת היחידיות העמוקה, טמון לו 'שורש-החיים' של האדם.  וכך מפרש האיזביצ'ער את תשובתו של האלוהים אל אברהם אבינו:

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך כו', כתיב כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה. כאשר התחיל אאע"ה התחיל לבקש ולחפש אחר שורש החיים שלו, אחרי הבינו אשר כל חמדת עוה"ז לא יתכנו להקראות בשם חיים אמיתיים, כי כל חמדת עוה"ז הוא רק להסיר טרדות והמניעות ואחרי אשר יתבטלו כל הטרדות מה יהי' גוף החיים אשר עליו נקראת העולם, ע"ז אמר לו הש"י לך לך היינו לעצמך, כי באמת כל דברי עוה"ז לא יקראו בשם חיים ועיקר החיים תמצא בך, ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל. זאת הוא החיים" (מי השילוח, חלק א, פרשת לך).

בשונה מהפרשנות הקלאסית, לפיה חיפושו של אברהם אבינו הייתה תיאולוגית ביסודה, כחיפוש אחרי בורא העולם, בקטע האמור האיזביצער מפרש את חיפושו של אברהם אבינו כחיפוש אקזיסטנציאליסטי, חיפוש 'אחרי שורש החיים', חיפוש אחרי משמעות קיומית. בהתאם לכך, גם תשובתו של האלוקים אל אברהם, מפורשת כקריאה לחיבור פנימי עמוק, לך לך – לעצמך, לנשמתך, שם תמצא את שורש החיים.

א

הרגשת ה'זרות' בעולם, עבודת אלילים, והגאולה העתידה

בהמשך לכך, איזביצ'א מאמינה, שהסיבה שהאדם לפעמים מרגיש זר בעולם, לא שייך, חסר-דרך וכיוון, הן בענייני רוח, והן בענייני גשם כמו למשל כאשר אינו מוצא את אפיק הפרנסה המתאים לו למחייתו, ומשכך תועה ונודד ממקום למקום, מעיסוק אחד לעיסוק שני, מעבודה לעבודה; קשורה בכך שעדיין לא מצא את עצמו, את שורשו ומקומו בעולם, ואילו רק ימצא את עצמו ויתקן את החיסרון הטבוע בו מטבעו ('תיקון החיסרון' היא סוגיה הדורשת הרחבה נפרדת בפני עצמה, ועוד חזון למועד), אזי ימצא את מקומו בעולם, לא יחסר לו מאום, ויהיו מנת חלקו רוגע ושלווה, יישוב-הדעת והמקום:

"…ולזה נעלם מכל אחד מקומו ושורשו איזה פרט מצוה השייך לו. ולזה הוא מיצר תמיד יען שנעלם ממנו חסרונו ולא יוכל לתקנו. ועי"ז הוא מסבב עצמו מפעולה לפעולה אולי זו היא הטובה השייכה לו. וכן בענייני עוה"ז מה שהאדם מיצר לפעמים כמו פרנסה וכדומה הוא ג"כ מחמת שלא בא על חסרונו לתקנו. שאם היה שלם לא היה מיצר כלל…" (ספר הזמנים, הגדה של פסח, לובלין תרס"ג, ט,ב).

משכך, איזביצ'א, אינה מציגה דרך מסוימת של עבודת ה', היא גם אינה מציגה אידיאל כל שהוא אשר בהשגתו יגיע האדם אל שלמותו. איזיבצ'א רק מנסה להציג הוראות והכוונות לכל אחד ואחד באשר הוא, כיצד למצוא את עצמו, את תפקידו, ואת רצון ה' המיוחד ממנו. האידיאל היחיד המוצג באיזביצ'א, הוא שכל אחד יחקור ויחפש את דרכו האישית שלו, את תפקידו המיוחד בעולם, את ייעודה הייחודי של נשמתו. בשביל לכוון את האדם למצוא את עצמו ואת רצון האלוהים ממנו, מציגה איזביצ'א את 'תורת-הבירורים' שתכליתה לעדן ולזכך את האדם מנטיותיו ויצריו, כך שיהיה מוכן וראוי להבין בצורה נכונה ואמיתית את עצמו ואת רצון האלוהים ממנו. זו תמציתה של תורת-החיים האיזיבצ'אית: להשתחרר מהקבוע, מהרגיל והשגרתי, ולחפש את השונה, העכשווי והייחודי; להשתחרר מהקונפורמיסטי, מהקולקטיבי והכללי, ולחפש את האישי, האותנטי והפרטי.

כך המושג 'נשאת ונתת באמונה', המתייחס בפשטות למשא-ומתן עסקי מתוך ישרות ונאמנות, מקבל פרשנות חדשה, של חיים אותנטיים הנובעים מתוככי העצמיות, ולא מתוך חיקוי או השפעה קונפורמיסטית:

"…נשאת ונתת באמונה, הוא נגד מחצית השקל, שזה הוא אזהרה לכל נפש ישראל שיחקור בנפשו, מה הוא חלקו ומדרגתו, כגון שבט יהודה שנקרא בדחנא דמלכא ויוסף שר האופים, כמו שנתבאר בח"א (פרשת וישב ד"ה וישב א) ובאם לא יתנהג האדם במדה הראוי לו ושייך לחלקו זה נקרא שאינו נושא ונותן באמונה, וזהו מחצית השקל…" (ח"ב פרשת תשא ד"ה ששה).

גם 'עבודת אלילים', מקבלת פרשנות חדשה, של עבודת ה' מתוך חיקוי של מקור סמכות כל שהוא, ולא מתוך אותנטיות ועצמיות טהורה:

"לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב וגו' מזבח אדמה תעשה לי. ובאמת הלא כבר כתיב לא תעשה לך פסל וכל תמונה, אכן זה מורה שלא יעבוד כמצות אנשים מלומדה כמו שראית מרבך ואבותיך יראה ואהבה, וכמו שמצינו שאברהם אבינו עבד להשי"ת במדת אהבה, ויצחק אבינו במדת יראה ולא עשה כמו אביו, וזהו מזבח אדמה תעשה לי, מזבח רומז על קיווי, ואדמה רומז על פשיטות, היינו שתקווה לה' בפשיטות ויעזור לך השי"ת" (ח"ב פרשת יתרו ד"ה לא תעשון ב).

הגאולה העתידה באחרית הימים, גם היא מקבלת פרשנות מקורית ומפתיעה, כאשר שיאה בכך שלעתיד לבוא יידע כל אדם את עצמו, את מקומו, את 'נקודת-החיים' שלו, בבהירות ובוודאות.

"ויאמר ה' אל משה כו', וקח מאתם מטה מטה לבית אב כו', ענין המטות שצוה הקב"ה ליקח אחר מעשה קרח, כי מטה רומז על חיים כידוע, כדכתיב איש משענתו בידו וציוה הש"י ליקח המטות לרמוז כי לעתיד יראה הש"י לכל אחד ואחד שיגיע לחלקו ומקומו האמיתי בחיים הנצחיים, ולא יתאווה לחלק חבירו, כי קודם שנתברר לכל אחד חלקו משתוקק לו נחלת חבירו, כמו שהי' מחלוקת קרח שהי' רוצה ומשתוקק לחלק אהרן הכהן, וזה הי' ענין המטות שהראה הש"י לכאו"א את מקומו שיש לכאו"א מקום טוב, ולא התלוננו על מקל אהרן ומשה, שתרגום אונקלוס על ויראו ויקחו איש מטהו ואשתמודעי כו' ולא תרגו' וחזי כי ואשתמודעי היינו שהבינו ועמדו על ברור הדבר והכירו עומק שורש כל אחד ואחד…" (מי השילוח, חלק א, פרשת קורח).

"והיה אמונת עתיך חוסן ישועת חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו. איתא במדרש (רבה מב,ד) כל מקום שנאמר והיה שמחה, וכאן הוא שלעתיד ישמח כל אחד בחלקו שהופיע לו השי"ת, כי עוד בתחילת הבריאה הופיע השי"ת לכל פרט נפש את חלקו, במה שישתדל בעוה"ז לעבוד השי"ת, וזה שמחשב בכאן כל הפרטים. עתיך רומז על כל העיתים שעברו עליו בעוה"ז, הן בהיותו בטובה או חלילה להפיך, יראה שהכל האיר לו השי"ת לחלקו… (מי השילוח, חלק ב, ישעיה לג).

תפיסה זו חוזרת ונשנית בכל כתבי אדמו"רי איזביצ'א, וכן בכתבי תלמידו הגדול של רמ"י מאיזביצ'א – רבי צדוק הכהן מלובלין, והיא מהווה את אחד מהרעיונות היסודיים והמרכזיים של ההגות האיזביצ'אית. תפיסה זו מובאת אצלה הן בהקשר פרשנותה לפסוקים, מצוות ומאורעות תנ"כיים, והן בהקשר הקיומי והמעשי, בהדרכותיה והכוונותיה לאדם כיצד למצוא את עצמו, את הקשר המיוחד בינו לבין האלוהים ואת ייעודו בעולם. הדוגמאות המובאות לעיל הינם מעטים מתוך רבים, ובכל כתבי ההגות האיזביצ'אית פזורים עוד רבים כיוצא בהם, וכל אחת מהם מצריכה התייחסות מעמיקה בפני עצמה.

א

המרד והפרישה – והמענה שלא נאמר

אך למרות שתורת-היחידיות האינדיבידואלית של איזביצ'א, חוזרת על עצמה, מבוארת ומתפרשת בכל כתביה, – נראה שהביטוי הכי משמעותי ורדיקלי ניתן לכך דווקא ללא-מילים, במאורע מכונן אשר היה לאבן-הפינה וליסוד-תשתיתה של איזביצ'א, כדלהלן.

300px-Menachem_Mendel_from_Kock_grave

קברו של הרבי מקוצק

בתולדות החסידות ודברי ימיה, ידועה איזביצ'א לרוב בהקשרו של מאורע דרמטי, לוטה בערפל ומרובה-ספקולציות. רבי מרדכי יוסף ליינר, האדמו"ר הראשון לבית איזביצ'א, היה תלמיד-חבר של רבי מנדלי מקאצק, הנודע גם בכינויו 'השרף'. הם הכירו עוד בימי נערותם בטומשוב, הסתופפו יחדיו אצל רבי שמחה בונים מפרשיסחא, ולאחר פטירתו של הרבי מפשיסחא בשנת תקפ"ז (1827), קיבל רמ"י את מרותו של הרבי מקאצק ונמנה מבחירי תלמידיו.  שלוש עשרה שנים הסתופף הרבי מאיזביצ'א אצל חברו-רבו בקאצק, עד לשנת ת"ר (1839) בה מרד ופרש בסערה מחצר הקאצקאי יחד עם מאות חסידים ותלמידים, והפך לאדמו"ר עצמאי באיזביצ'א. הפרישה עוררה סערה חסרת-תקדים ביהדות הפולנית באותה תקופה, והביאה למגוון השערות, גרסאות וספקולציות, על מניעיה של הפרישה ונסיבות התרחשותה.

המרד והפרישה, הבנת הרקע שקדם לה ונסיבות התרחשותה, כמו גם חילוקי-הדעות בין הרבי מקאצק לרבי מאיזביצ'א, הנרמזים רבות בספר 'מי-השילוח', מצריכים התייחסות נרחבת ומעמיקה בפני עצמה, שלא נוכל להידרש אליה במסגרת רשימה זו, אולם נעמוד על אפיזודה אחת הנוגעת לעניינו.

לא ידועים לנו סיפורים רבים על הרבי מאיזביצ'א, ייתכן והסיבה לכך היא היות שרוב הסופרים והלבלרים באותה תקופה בפולין השתייכו לחצר הגוראית, ושמרו טינה לאיזביצ'א עקב הפרישה והפגיעה בכבוד הרבי מקאצק, רבו של רבי יצחק מאיר מגור; אולם אחד הסיפורים אשר כן נשתיירו בידינו (ובו ביקורת סמויה על הרבי מאיזביצ'א), מאפשר לנו הצצה למניעי הפרישה, ובעקיפין מלמד רבות על שיטתו של הרבי מאיזביצ'א.

בספר 'שיח שרפי קודש' – ערך רבי אות פד, מסופר כך:

"שמעתי מר' בן ציון שטערן מפה, ששמע ממקור נאמן, שאדמו"ר הרה"ק ר' יצחק מווארקי זצללה"ה נסע פעם אחד דרך עיר איזביצא, והלך להרב הקדוש הצדיק יס"ע מרדכי יוסף זצללה"ה, ובתוך הדברים שאל לו מדוע נסע מאדמו"ר זצללה"ה מקאצק, והשיב לו הרה"ק ר' מ"י זצללה"ה כי כך הורו לו מן השמים. ואמר לו הה"ק מווארקי, הלא מצינו בשמואל ששמע קול מן השמים בשכבו בהיכל ד', וירץ אל עלי הכהן לשאול לו, וכן בפעם שני, עד ששמע בפעם הג' והלך אל עלי הכהן לשאול, ואמר לו עלי כי ד' קרא לו, ואם ישמע עוד יאמר דבר ד' כי שומע עבדך יעיי"ש. וכי נוכל לומר ששמואל לא ידע ולא הבין אשר ד' קורא לו, ומן השמים הוא הקול, ולמה הלך אל עלי? אע"כ נשמע מזה, שאף שמן השמים הוא, עכ"ז צריכין מקודם לשאול לרבו":

 (מובא גם בגרסה קצת שונה, אצל אברהם יהושע השל, 'קאצק', חלק ב, עמוד 576. אגב, הספר הפנומנלי שנכתב במקור בשפת האידיש, תורגם מחדש לעברית, ואמור לצאת בקרוב).

הרבי מווארקא, ידידו ורעו משכבר הימים של רמ"י מאיזביצא, שואל אותו על דבר פרישתו המרדנית ממורם המשותף – הרבי מקאצק. האיזביצער מתגונן, וטוען שקיבל הוראה שמיימית שהגיעה עיתו להיות מנהיג ישראל בעצמו. אך הרבי מווארקא אינו מסתפק בכך, ומוכיח לו ממעשה שמואל, שגם כאשר שמע נבואה שמימית, הלך ושאל בעצתו של מורו ורבו, עלי הכהן.

לפי הסיפור, הרבי מווראקא מוכיחו על שלא שאל את הרבי, אבל האיזביצ'ער שותק, אינו עונה מאומה. לכאורה, השאלה מהדהדת, מצפה לתגובה שאינה נאמרת. ברם, בשתיקתו רבת-המשמעות האיזיבצ'אי, הוא עונה פעמיים.

התשובה הראשונה היא בכך שלדעתו ושיטתו, אינדיבידואל אמיתי אינו כפוף לאף סמכות, גם לא לרבו המובהק. הוא הולך אחרי ליבו, אחרי מה שהוא מבין את רצונו של האלוהים ממנו. ובכלל, לדעת האיזביצ'ער, עיקרו של המושג 'רבי' הוא רק בדיעבד, כאשר האדם אינו יודע ומבין בבהירות את תפקידו ואת רצון ה' ממנו, אך לעתיד-לבוא, כאשר תימלא הארץ דעה, יתבטל המושג 'רבי מעיקרו (כאשר הובאו לעיל דבריו). ומשכך, כאשר ברור לו לאדם תפקידו וייעודו, עליו ללכת אחרי ליבו ונשמתו, ולא להיות כפוף לשום סמכות חיצונית.  

התשובה השנייה, היא שאינדיבידואל אמיתי, גם אינו זקוק להסביר את עצמו למישהו אחר. הוא אינו נזקק להסביר, לענות, לתרץ. די לו בכך שהוא מבין את עצמו, שהוא שלם עם דרכו. היחיד, עומד במעגל יחידיותו, כשאין בעולמו אלא הוא ואלוהיו. שום שאלה או תוכחה, אינה מערערת אל האינטואיציה הפנימית שלו, שום קול אינו גובר על הקול הפנימי של נשמתו.

זו גם הסיבה, שלמרות ש'הצדיק' נחשב לאחד ממושגי היסוד של החסידות הקלאסית, שלא לומר אצל חב"ד וברסלב, שאצלם תופס ה'צדיק' מקום מרכזי ביותר, הרי שאצל איזביצ'א ה'צדיק' כמושא לדביקות, אמונה והתקשרות בו, נסיעה אליו, התייעצות עמו, מדרגותיו וכוחותיו המטא-פיזיים, אינו מוזכר כלל. דומה כי ניתן לומר שהההגות האיזיבצ'אית יוצאת מן הכלל בכך מכל שאר ספרי החסידות למיניהם. התעלמות זו ללא ספק אומרת דרשני, אולם הסיבה לכך טמונה בסיפור האמור. איזביצ'א אינה מאמינה במקור סמכות חיצוני כל שהוא. הדו-שיח בין האדם לאלוהיו אינו זקוק למתווכים אמצעיים. רק האדם, לאחר תהליך של 'בירור' פנימי, מסוגל להבין את תפקידו ואת רצון ה' ממנו, ומשכך הוא מוכרח לסמוך על 'בינת-הלב' שלו (מונח איזביצ'אי, שמשמעותו אינטואיציה פנימית).

א

ספרן של יחידים

אימרה חסידית שנונה, כפראפזה למאמר חז"ל, 'שלושה ספרים נפתחים בראש-השנה: ספרן של צדיקים, ספרן של בינונים, ספרן של רשעים'; מחלקת ומגדירה שלושה מספרי היסוד החסידיים כדלהלן: הספר 'נועם אלימלך' לרבי אלימלך מליזענסק, כ'ספרן של צדיקים', עקב העיסוק המרכזי בספר בדמותו של הצדיק;  הספר 'ליקוטי אמרים – תניא' לרבי שניאור זלמן מליאדי, כ'ספרן של בינונים', כהגדרתו של המחבר עצמו שהספר מיועד לתאר את דרך עבודתו של ה'בינוני', ואת הספר 'ליקוטי אמרים' לרבי נחמן מברסלב, כספרן של רשעים, מחמת העידוד והחיזוק לנשמות האבודות והנידחות אפילו הם שקועות במ"ט שערי טומאה, התופס מקום מרכזי ספר. חסידים אף הוסיפו, שצדיקים, בינונים, ורשעים, ר"ת ציבו"ר (יש לכך מקור קדום יותר, בילקוט ראובני פרשת בראשית, דפוס שני אמשטרדם ת"ס, דף כה ע"ב בשם סודי רזיא).

על משקל אמרה זו, ניתן אולי לומר, שהספר 'מי-השילוח' של רבי מרדכי יוסף מאיזביצ'א, הינו 'ספרן של יחידים', אותם יחידים שאינם נכללים בהגדרות קבוצתיות המרכיבות את הציבור, אלא עומדים להם לבדם, בודדים,  בתוך מעגל יחידותם ועולמם הפרטי, ואין להם אלא את עצמיותם ואלוהיהם.

אותם יחידים, אינם צדיקים, בינונים, או רשעים, שכן אינם נכנסים לקטגוריה כל שהיא. ההגדרה כ'צדיק' או כ'בינוני' או כ'רשע' מתאפשרת רק בתוככי קבוצה מסוימת שפרטיה מאוגדים סביב אידיאל או דרך כל שהיא, שאז פרטיה נמדדים לפי רמתם בסולם הדרגות, ביחס ובהשוואה לשאר חברי הקבוצה או בהתאם לאידיאל. לדוגמה, קבוצה המקדשת את לימוד-התורה כאידיאל העליון, ניתן לאבחן ולהגדיר כל אחד מהקבוצה, בהתאם לרמת לימודו ושקידתו ובהשוואה לשאר חברי הקבוצה, האם הוא צדיק, בינוני או רשע.

אולם היחיד הבודד, העומד לו לבדו במעגל יחידותו, אינו ניתן להשוואה ולמדידה כלל וכלל, אלא ביחס לעצמו וייעודו. רק בהתאם לכך נמדדת דרגתו, ולא לפי שום סולם רמות או אידיאל כל שהוא. הפרמטר היחיד היכול לחול עליו, היא האם הוא מיישם את תפקידו בעולם, או לאו; פרמטר אישי בינו לבין אלוהיו, פרמטר שנמצא מעבר להגדרה כל שהיא.

א

 דרך המלך ודרך היחיד

דרך הרבים, היא דרך המלך. היא סלולה, קבועה וברורה. כל המהמורות והמכשולים הוסרו ממנה, גדרות הוצבו מצידיה, והיא בטוחה מכל מכשול והיזק. מאידך, היא חסרה את היופי הטבעי והנוף הפראי. עבודות הניכוש וסלילת הדרך, עקרו ממנה את אותו יופי טבעי שלא נגעה בו יד אדם, גם מעברם ופסיעותיהם של הרבים ההולכים בה, הותירו את חותמם בה, והפכוה לדרך מכוערת ומלאת סימנים.

לעומת זאת, המבקש ללכת בדרך עצמאית ואישית, הולך אל הלא נודע. עליו לפלס לעצמו דרך בחשיכה, נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה. בדרכו יעמדו מולו מכשולים שונים, מוקשים ובורות, כשעליו להיזהר מהם בכל פסיעה. עליו לבדוק כל פסיעה אשר יפסע, כל צעד ושעל, האם הולך הוא בדרך הנכונה? האם אינו טועה ותועה בדרך ללא מוצא?

ואכן, דרכה של איזביצ'א אינה סלולה, היא לוטה בערפל. על היחיד לפלס לעצמו את דרכו, למצוא את משעול נפשו ונתיב נשמתו אל האלוקים. דרכו של היחיד עוברת בסבך תהיות וספיקות, כשעליו מוטלת לברר ולזכך את עצמו, ולחשוף את רצון ה' ממנו. על היחיד לשאול את עצמו ללא הרף, האם מכוון הוא לעומק רצון ה'? אין זו דרך לרבים כלל וכלל. רק מי שנפשו מלאת אומץ ועוז, ואין הוא מוצא חיותו בעולם עד שימצא את שביל נשמתו, יכול ומוכרח לפסוע בדרך זו. עליו יהיה להכין את עצמו כראוי לקראת המסע המסוכן, לברר ולזכך את עצמו עד עומק שיתי הנפש, ואז יוכל לצאת אל המסע, בדרך אל האלוקים. זו היא דרכו של היחיד.

דרכה של איזביצ'א היא דרך אישית, אינדיבידואלית, המספקת את ההכוונה לאדם כיצד 'לברר' את עצמו, לעדן את חושיו ונטיותיו; היא מספקת את הסימנים בדרך. אך את הדרך עצמה על האדם לעשות לבד. הוא, ורק הוא, יכול למצוא את הדרך שלו, את נתיב נשמתו, אשר בה ימצא טעם-חיים ונועם-עדן. בדיוק כמו מאמרו המעורפל של האלוקים אל אברהם אבינו, המחפש הרוחני הראשון בעולם, 'לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך' – לאן? 'אל הארץ אשר אראך'. אין יעד ברור, אין מפת דרכים, תוכנית שלבים. רק ערפל. קודם כל תצא לדרך, תעזוב הכול, תשיל מעליך את כל ההתניות, את כל הסחבות שעטית על נפשך. את הדרך, את היעד, אראה לך בהמשך.

א

המסע אל העצמי – לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ

למרות שבעיקרון ההגות האיזביצ'אית, כאמור, פונה לכל אחד ואחד, הרי שתורתה מיועדת ואקטואלית בעיקר אל נשמות היחידים. לרובם של האנשים, ההגות האיזביצ'אית אינה רלוונטית, מכיוון שרובם ממשיכים את חייהם בתוך המסגרת הקבועה בה הם חונכו וגדלו, ומתנהגים בהתאם לנורמות המקובלות. הם רואים את עצמם שייכים כחלק מקבוצה קולקטיבית, זורמים עם הנהר, הולכים בתלם, ופוסעים בעקבות העדר. אלו שאיזביצ'א היא בשבילם סם החיים, ומי מעיינה הם בשבילם כמים קרים על נפש עייפה, הם היחידים. רק יחידים, מתי-מעט ובודדים, אחד מעיר ושניים ממשפחה, יחידי סגולה, אמיצי-לב, שוחרי חיים; אוזרים אומץ-לב ותעצומות-נפש, ויוצאים אל מסע החיפוש העצמי.

המחפשים הינם 'יחידים' משתי סיבות. הראשונה, מחמת מספרם המועט, קבוצה של יחידים שאינם רבים. והשנייה, מצד עצם מהותם. גם אם יהיו מחפשים רבים כחול הים, עדיים יישאר כל אחד מהם יחיד. יחיד מצד הוויתו, יחידי מצד מהותו, יחידי מצד קיומו. המחפש אינו הולך בדרך סלולה, דרך של רבים. הוא הולך על חבל דק שיש בו מרחב צר כשערה רק לעצמו. מסע החיפוש, הוא אישי, אינדיבידואלי ושונה, אצל כל אדם ואדם.

המסע אל העצמי, הוא המסע הנועז בתבל. אל המסע יוצא האדם לבדו, נע לתוך הערפל, אל הלא נודע. ללא מדריך שיורה את דרכו, ללא מורה דרך שיכוון את מסלולו. אין לו גם מפה שתתאר את מסלול המסע, את מהמורות הדרכים, אזורים מסוכנים, תחנות עצירה. אם חשב האדם לקחת עמו ציוד למסע, גם על זה הוא מוכרח לוותר. אל המסע צריך לצאת ללא שום דבר.

כמו המטפס ששואף להגיע אל פסגת האוורסט, שעליו להותיר מאחוריו כל מה שיכול להקשות ולהכביד על הטיפוס, כך גם את עצמו ואת פסגת נשמתו, צריך להותיר מאחוריו הכל. את כל אמונותיו, דעותיו, שאיפותיו, ידידיו, חבריו, רעיו, את כל הקשרים, את כל היחסים, הכל. אל המסע הזה יוצא האדם לבדו, בודד ויחידי, ערום וריק מכל, רק הוא עצמו, כמאמרו של האלוהים אל אברהם אבינו, המחפש הראשון בעולם: לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ.

א

לדמותו של היחיד

מיהו היחיד? מהם תכונות רוחו ומאפייני נפשו? קשה לענות על שאלה זו במדויק, שכן היחיד אינו דמות מוגדרת וברורה, אלא אינדיבידואל בודד, אחד וייחודי, וקשה לאפיין אותו ולהגדיר את טבע-נפשו ותכונות רוחו. אולם נשרטט כמה קוים כלליים לדמותו של היחיד, למרות שתכונות אלו ומידתם עשויים להשתנות מיחיד אחד ליחיד אחר.

נראה כי ניתן להגדיר את ה'יחיד' בשלוש תכונות יסוד, הקשורות ומושפעות זו מזו: תחושת ניתוק וריחוק מההוויה הפנימית המביאה לשאיפה לאותנטיות וחיבור פנימי; תחושת ייחודיות עמוקה, המביאה לשאיפת מימוש והבעה עצמית; ושאיפה פנימית ל'התפשטות' וחירות ללא גבולות.

תחושת ניתוק מההויה הפנימית: המסגרת החברתית-ציבורית מחנכת את האדם לקונפורמיות ודורשת ממנו להתנהג לפי נורמות מקובלות, לצעוד בתלם, ולהיות 'כמו כולם'. החינוך מקטנות, ההרגל רב השנים, והפחד מתגובת החברה, מונעת לרוב מן האדם לשחות נגד הזרם. בדרך כלל נכנע האדם, ותחושת הייחודיות הפנימית שלו מושתקת. הוא עוטה על עצמו מסיכה חיצונית, המותאמת לדרישות החברה והנורמות המקובלות, בעוד נפשו שלו, טבע ליבו, מוסתרת עמוק עמוק בפנים. מתוך רצון-כפוי מקבל האדם את גזר דינה של המסגרת, ועוטה עליו את כבליה. אולם יש ותחושה זו אינה נותנת לאדם מנוח, מסרבת להיכנע ולנדום. היא מחוללת סערה בקרבו כמו גלי-ים זועף, בוערת ויוקדת כשלהבת-אש, ותובעת מן האדם; היה מי אתה, גלה את פניך המקוריות.

בשלב מסויים בחיים, יש והאדם מרגיש ניתוק ומרחק מהווייתו הפנימית. הוא מרגיש מרחק של שמים וארץ בין האישיות הפנימית השוכנת בתוכו, לבין הדמות החיצונית שלו. מעשיו, דעותיו, תחושותיו, מושפעים מהשפעה חיצונית, הגורמות לתחושה שהתנהגותו אינה שלו. היא מאולצת, חיצונית, וחסרת אותנטיות.

מתוכו, ממעמקי נפשו בוקעת ועולה השאיפה להיות הוא עצמו. הוא מתגעגע לימי ערס-ילדותו, בהיותו תינוק חייכן ותמים, שהתנהגותו טבעית ואותנטית; כל תנועה, בכי או צחוק, קפיצה ומשחק, בוקעת מתוך הוייתו הטהורה והזכה. תחושה זו היא שמביאה את האדם לצאת במסע החיפוש אחרי האני האמיתי שלו, מתוך מטרה להתחבר על אישיותו המקורית והוויתו הטבעית שבתוכו. במסעו, הוא מחפש את הגשר שיוביל אותו אל עצמו.

תחושת ייחודיות עמוקה, המביאה לשאיפת מימוש והבעה עצמית: אחת התכונות המאפיינות לרוב את המחפשים את עצמם, היא תחושה פנימית עמוקה של ייחודיות. תכונה זו קיימת בבסיס המין האנושי אצל כל אדם, אולם היא מידת עוצמתה והשפעתה משתנה מאדם לאדם. כל אדם רואה את עצמו כאישיות ייחודית, הנבדלת ושונה משאר בני האדם אשר בעולם. עמוק בתוכו יודע האדם, שכמו שאין פרצוף אחד דומה לחברו, כך גם צורת הנפש והצלם הפנימי של כל אדם, מיוחדת וייחודית בעולם. האדם נברא בצלם אלו-הים, וכפי שהאלוהים אחד ויחיד, כך כל אדם אחד ויחידי בצלמו. גם אם לפעמים מיטשטשת תחושה זו, כתוצאה ממסגרת המחייבת ותובעת התנהגות זהה ואחידה, עמוק בתוכו עדיין קיימת תחושה זו, שעולה ומתעוררת לעיתים.

במרחבי הטבע הפראי, החיים מתאפיינים בקבוצתיות. החיות והבהמות, משתייכים לקבוצה, למשפחה, לעדר. אין בהמה אחת שונה במהותה מבהמה אחרת. לכולם אותם תכונות בסיסיות, ללא כל שוני או הבדל. לעומת זאת, האדם הינו תופעה חד פעמית. כל אדם הינו עולם מלא, מופלא וייחודי. כמו שפרצופיהם אינם דומים, כך דעותיהם, הרגשותיהם, שאיפותיהם, אינם דומים. אך בנוהג שבעולם, אימצו להם בני המין האנושי את הקבוצתיות, את החיים האחידים במסגרת חברתית-קהילתית. אולם יש ונפשו של האדם מתעוררת, ומסרבת לצעוד עם העדר, ללכת בתלם, לשחות עם הזרם. מבקש האדם ללכת בדרכו שלו, להיות הוא עצמו, יחידי וייחודי.

יודע האדם בתוכו את יחידיותו, יודע הוא שנפשו היא אחת ויחידה מעת בריאת העולם ועד קץ הימים, אולם את טבעה ומהותה של יחידיותו אינו יודע. ליבו אומר לו; יחידי אתה, אין עוד כמוך בעולם, לא היה ולא יהיה. אך במה יחידי הוא, במה נתייחדה נפשו, זאת אינו יודע. ואם לא יידע את יחידיותו, אם לא יכיר את סגולת נפשו, כיצד איפה יוכל למצוא את נקודת החיים המיוחדת שלו? שאלה זו, הפליאה שבלב על היחידיות, הרגשת העצמיות ותחושת הייחודיות, העולה מתוך לשד הוויתו, ומבקשת להתגלות, להתבטא ולהביע את עצמה, להתפשט במרחב החיים כמו נחל זורם, כמו כוכב מאיר באפילת לילה, היא זו שמעוררת את האדם לצאת למסע החיפוש, חיפוש אחרי עצמו, זהותו, ותפקידו עלי אדמות.

יש המבקש להיות את עצמו, להפנים ולהעמיק אל חביון נפשו, למצוא מנוח ומרגוע בכנפי נשמתו והיכלי לבבו. אולם יש אשר גם כשהפנים אל תוך עצמו, כשמצא את נפשו, את השיר של ליבו, לא די לא בכך. מבקש הוא לממש ולהביע את אשר בתוכו, תשוקתו היא להפיץ את מעיינו חוצה, לגלות את האור הגנוז בפנימיותו מהכוח אל הפועל. הראשון, די לו בכך בהיותו דולה מתוך מעיינו הפנימי, מרווה את צימאונו אל טבעו העצמי, אל הווית נשמתו. אולם השני, אינו מסתפק בהיות דולה, – מבקש הוא להיות דולה ובעיקר; משקה, חפץ הוא לשאוב מתוך באר נפשו ולהשקות חוצה את שפעת זרימתו. שואף הוא לממש את עצמו, להטביע את חותמו על העולם. הראשון מתכנס פנימה, בתוככי עולמו הפנימי, בורח משאון העולם ומערבולת רעשיו, השני מתכנס פנימה מתוך מטרה לנבוע החוצה, להשפיע ולהטביע חותם.

שאיפה פנימית ל'התפשטות' וחירות ללא גבולות: זוהי התכונה המרדנית, המאפיינת את הנשמה לוחמת-החירות של עצמה, ושואפת לחירות, לחיי דרור, לפרוש כנפיים ולנסוק אל מרחבי-שמים תכולים אין-סופיים, לזרום כנהר שוטף וכנחל איתן, כמו יונת דרור חופשיה ומשוחררת. הנפש אסורה במסגר, בכבלי ברזל ועבותות נחושת. המסגרת החברתית כובלת את האדם בכללים, חוקים ונורמות, וחונקת את הנפש המבקשת לה מעוף-עילאי, חיי-דרור ואויר-פסגות. דומה הנפש ליונת אלם השבויה בסורגי כלובה, ועיניה צופיות מבעד לסורגים למרחקים, אל גבהי שחקים, מרחבי א-ל אין סופיות, מייחלות ועורגות אל מישרי הדרור הרחוק ממנה. מבקשת היא לפרוק מעול צווארה את שלשלאות הברזל, הלא המה עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, לבקוע חומות אטומות ומבצרי איתנים. אולם יש והנפש מתעוררת, מסרבת להיות כבולה, אסירה באזיקי ברזל ונחושת, והיא מבקשת להיות יונת דרור חופשייה מכל עול ומכל מסגר.

השקפה חיצונית ופשטנית על תכונה זו, יכולה לפעמים להטעות. כלפי חוץ, נדמה לעין ששאיפה זו מבקשת לה לפרוק גבולות ומסגרות, ולחיות חיי חופש אנרכיסטיים כאוות נפשה, ללא רסן ומגבלות. אך המביט אל מעמקיה, אל תהומות-נפשה, יראה שבשאיפת החירות הטוטאלית, גנוזה לה שאיפה לעצמיות טהורה, עצמיות המביעה את עצמה ללא מעצורים וגבולות. (השאיפה לחירות, או בשפה האיזביצ'אית: השאיפה ל'התפשטות', מצריכה התייחסות נרחבת, מכיוון שבעוד שהיחס הדתי הקלאסי אליה הוא שלילי, הרי שאיזביצ'א רואה בו שאיפה חיובית וחיונית, הטעונה 'בירור' וזיכוך מוקדם).

א

הספר החקוק על הלב

antique-book-books-heart-Favim.com-685467אולם, לאמיתו של דבר, ספרן של היחידים, לא נכתב בדיו ונדפס על גבי נייר. ספרן של היחידים, נכתב ונחקק על גבי הלב של כל יחיד ויחיד. לכל אדם, ספר-תורה אישי, המורכב מכל מאורעות חייו, ומתוכם יכול הוא ללמוד על הקשר האישי בינו לבין האלוהים. כל אדם הינו ספר על מדף הספרים של האלוקים. כל אדם הינו יצירה מיוחדת במינה. סיפור החיים שלך, הינו הספר שלך. כל שלב במסע החיים, הינו פרק נוסף של הספר. כמו שמסיפורם של בני ישראל, נוצר הספר הנודע בעולם – התנ"ך, כך מסיפור חייך, נוצר הספר שלך.

"כי כל אחד ואחד מישראל, יש לו ספר מיוחד בפני עצמו שנחקק בלבו כל סבותיו ומאורעותיו שעברו עליו, שיראה מזה שהשי"ת משגיח בפרטות ומנהיג אותו ואת כל העולם, שנפש האדם יכיר במחשבה שנמצא השי"ת בעולם הזה…" – בית יעקב, פרשת תרומה, אות ה.

אבל הקריאה בספר האישי שלך, אינה פשוטה. היא נכתבה בשפת סתרים. אם תעמיק במסע החיים, אם תתבונן בכל פרט, בכל התרחשות בחייך, כשתאמין ששום דבר אינו במקרה, תוכל אט אט לקרוא ולהבין את פרקי ספרך. שם תמצא את הדו-שיח ביו נשמתך לאלוהים, שם תמצא את פיתרון חידת קיומך, שם תמצא את התשובה למשמעות חייך.

***

היריעה נתארכה, אך המלאכה עדיין רבה. ברשימות הבאות אתייחס לשורשיה של תורת-היחידיות האיזביצ'אית אצל רבותיו של רמ"י, רבי שמחה בונים מפרשיסחא ורבי מנדלי מקאצק; השוואה בין האיזיבצער להוגה האקזיסטניציאליסט בן זמנו סרן קירקגור; סיפורו של רבי אייזיק יעקל'עס עם האוצר והגשר, פרשנותו של אושו לסיפור, ההבדל בין 'מורד' קאצקאי לבין 'יחיד' איזביצ'אי, ועוד. אתם מוזמנים לעקוב. 

נ.ב. אם ברצונכם להגיב, להעיר או להעיר; לחצו על לחצן התגובות בראש הרשימה. תודה.

 

מודעות פרסומת

עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה – תשובה מאהבה וסוכות באספקלריא איזביצ'אית

פרפרת נאה בדרך הפרד"ס על חג הסוכות לאורה של משנת איזביצ'א

א. פסולת גורן ויקב

רבי דוב בער פרידמן מליאווע

רבי דוב בער פרידמן מליאווע

ישנה אימרה עמוקה מרבי דוב בער פרידמן מליאווע, בנו השלישי של רבי ישראל מרוז'ין, הידוע בתולדות החסידות עקב חייו הסוערים ורווי התהפוכות. נשמתו הטרגית חצויה הייתה בין העולמות; בין עולמה של החסידות הרוזינ'אית המלכותית, לבין עולמה של ההשכלה והמודרנה. על פרשת חייו כתב דוד אסף בהרחבה, בספרו 'הציץ ונפגע – אנטומיה של מחלוקת חסידית'.

רבי דוב שאל כך; הגמרא דורשת מהפסוק (דברים טז) באספך מגרנך ומיקבך – בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. כלומר שהסוכה צריכה להיות מסוככת בענפים מפסולת הגורן והיקב. דרש זה אומר דרשני; שהרי בכל התורה כולה ובכל המצוות כולם אנו מצווים תמיד להדר ולהשתמש דווקא בחומרים היותר איכותיים, וכפי שדרשו חז"ל במסכת שבת (קלג,ב) מהפסוק זה אלי ואנוהו… (שמות, ט"ו, ב) "התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו: סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה".

ענה ואמר כך; פסולת הגורן ויקב מרמזים על החטאים והעוונות עליהם עשינו תשובה ביום-כיפור ואותם השלכנו ב'תשליך' למצולות ים. ואולם בחג הסוכות, שבו אנו עושים תשובה מאהבה, הרי העוונות נעשים כזכויות כמבואר במסכת יומא (דף פו,ב), ואנו אוספים חזרה את החטאים והעוונות, ודווקא בהם אנו מסוככים את הסוכה.

ב. גם החטא והכישלון מאת ה'

לאורה של משנת איזביצ'א, הדברים מקבלים הסבר מעמיק.

עיקרה ועומקה של התשובה אינה החרטה על החטא, אלא אדרבה במודעות ובהכרה שגם החטא והכישלון היה ברצונו של ה'. עיקרו של החטא הינו באוטונומיה האישית כישות בפני עצמה המנותקת ונפרדת מהאור האלוהי. משכך, התשובה מתפרשת כשיבה אל המקור של הבריאה, אל שורש הוויה, אל יסודו של עולם. 'תשובה מאהבה' פירושה תשובה מתוך הכרת סוד האחדות האלוהית, שאין עוד מלבדו ולית אתר פנוי מיניה, עד אין אדם נוקף אצבעו לטוב ולרע ללא רצונו של ה'. וכשהאדם שב מתוך אהבה ודביקות לאור האלוהי, נעשה הוא ומעשיו גם הם חלק מההנהגה האלוהית, וזדונות נהפכים לזכויות.

התשובה, לפי איזביצ'א, פירושה התרוממות והתעלות מתוך המבט האנושי הצר הרואה בבריאה ובאדם ישות ואוטונומיה עצמאית, למודעות והכרה עליונה של המציאות כולה כגילוי הרצון האלוהי. הדגש אינו חרטה על המעשים והעבירות, אלא על השיבה לשורש, ממצב של ניתוק ואוטונומיה נפרדת, למצב של דביקות וחיבור עם האור האלוהי. על ידי כך, לומד האדם לקבל את עצמו כפי שהוא, ולהפסיק את האובססיה להתעסק במחשבה על החטא והכישלון שבעבר כשיטתם בעלי המוסר, עיסוק שרק מעצים את חווית הישות העצמאית המנותקת, אלא אדרבה להכיר שהוא, מעשיו ופעולותיו, נכללים בתוך ההנהגה האלוהית ואין חוצץ ביניהם.

"…וזה תיקן אדם הראשון בקראו לאשתו חוה, כי היא הייתה אם כל חי, שהכיר אחר תשובתו שאין האדם יכול לפעול כלום בעוה"ז רק הכל הוא מהשי"ת, וממילא גם חטאו היה ברצון השי"ת, רק שהיה למעלה מדעתו, ולכן קראה אם כל חי שהיא הססתו לחטוא והכיר שהנהיגה אותו בענין שלמעלה מדעתו, וזה נקרא בגמ' (ב"מ נט,א) אוקירו לנשייכו כי היכי דתתערו" – מי השילוח, ח"ב, בראשית סוד"ה אלה תולדות

"עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה' עיניו שיהיו זדונות כזכויות, רצה לומר שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון השם יתברך… וכשמשיג לאור זה העצום אז שבו כל זדונותיו בלתי יוצאים מעומק ידיעת השם יתברך והוא ודעתו ורצונו הכל אחד. ומאחר שהשם יתברך רצה כן הרי הכל זכויות וזוכה לכפרה גמורה… – ספר צדקת הצדיק – אות מ

"התשובה הגבוהה, תשובה מאהבה, אם כן איננה הכרה באחריות לחטא וחזרה ממנו, אלא דוקא התנערות ממנה, פרי התובנה ש"כל מה שחטא היה גם כן ברצון השם יתברך". בלשון אחרת התשובה הינה קבלת עצמך גם כחוטא, מתוך הארה שלא אני עשיתי את עצמי אלא השם יתברך. הדרך שבה מתגבר החוטא על הקונפליקט שבינו לבין חייו ועל חוסר שביעות הרצון שלו מעצמו הינה דוקא בקבלת עצמו כפי שהוא" הרב שמעון גרשון רוזנברג, תשובה כקבלה עצמית, בתוך: מאת לצדיק, גרשון קיציס עורך, עמ' 194, הוצאת 'בית', 2005.

ביום כיפור עשינו תשובה, הזדככנו, השלכנו את החטאים והעוונות למצולות ים. זוהי הרמה הפשוטה של התשובה. אולם בחג הסוכות אנו עושים תשובה מאהבה, ומגיעים למודעות העמוקה שגם החטאים, הכישלונות, העוונות, היו ברצונו של האלוהים כחלק ממערכת ההנהגה האלוהית, ואז אנחנו חוזרים ואוספים את החטאים שהשלכנו, ומסככים בהם את הסוכה. שכן לאחר התשובה, אנו שומעים את הקול הפנימי, את הניצוץ הקדוש, השרוי בכל דבר עלי אדמות. 'ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו – היינו קול פנימאה הנמצא בכל דבר' (מי השילוח, ח"א, נצבים ד"ה והיה).

ג. הסוכה כחדר הייחוד

הסוכה היא חדר-הייחוד שבין כנסת ישראל לדודה, חדר האהבה, עולם האצילות, היכל האחדות. כשאנחנו נכנסים לסוכה, אנו משיגים את סוד האהב"ה שהיא בגימטריה אח"ד, את החיבור הפנימי בין כנסת ישראל לדודה, ואז אנחנו מבינים את סוד האחדות האלוהית, את הנוכחות האלוהית בכל יצור ובכל בריאה, בכל מחשבה ובכל שאיפה, בכל מעשה ובכל פעולה. אנו יוצאים מאוטונומיה עצמית ומנותקת, לתוך התכללות והתמוססות בתוך ההוויה האלוהית.

לאחר שאנו משיגים מודעות זו, אנו מכירים שגם החטא והכישלון היה ברצון האלוהים, ואז אנו כביכול אוספים חזרה את את החטאים והעוונות, ואנחנו לא תולים אותם כקישוטים ונוי-סוכה, אלא מסככים אתם את הסוכה מעלינו תחת כיפת השמים, לומר; גם הם, החטאים והעוונות, הפשעים והכישלונות, בידי שמים נעשו.

בכך ניתן לפרש על דרך הדרש את הפסוק; עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה (משלי י,יב). כאמור, הסוכה שהיא בבחינת תשובה מאהבה, מעלה שוב את כל העוונות והפשעים והופכת אותם מזדונות לזכיות. על כל פשעים, באה הסוכה וסוככת בסוד התשובה מאהבה. נמשיך ונפרש בכך את התפילה הנאמרת בימי הסליחות, 'הנשמה לך והגוף פעלך, חוסה על עמלך'. הפירוש הפשוט למילה 'חוסה' היא מלשון רחמים, אולם ניתן לפרש אותה גם כלשון סוכה ומחסה, ואנו מבקשים מחסה תחת כנפי השכינה, תחת ענפי הסוכה, מחמת שאנו, וגם חטאינו ועונינו, שהם בחינת עמ"ל, מלשון לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל, שלך הם ומתחת ידך ורצונך יצאו.

הרהורים על אבלות אקזיסטנציאליסטית

בימי האבל הלאומיים, ברצוני להציע זווית אחרת של אבלות על חורבן בית-המקדש, זווית קיומית ואקטואלית, שאולי יותר קל להתחבר אליה, איש איש באמונתו ובמקומו האישי, ללא הבדל דת, גזע ומין.

ובכן, העולם המודרני וביותר הפוסט-מודרני המוכר לנו, מתאפיין במצב של בדידות, אובדן משמעות, וגעגוע מטא-פיזי אינסופי. כמו ביצירה הנודעת של אדוארד מונק, המהווה את אחת מסמלי המאה ועשרים; 'הצעקה', האדם המודרני ניצב לו עומד לבדו, בתחושת בדידות, ניכור ולבדיות, אוקיינוס החיים סוער וגועש סביבו, כשבלבו רק שממה, צעקה דוממת, וגעגוע אינסופי למשמעות. מונק כתב על היצירה ביומנו האישי, בשנת 1892: "וכך צעדתי לאורך הדרך עם שני חברייהשמש שקעה וחשתי במשב של מלנכוליההשמיים היו אדומים כדםעצרתי. נשענתי על המעקה, עייף כמוותהבטתי אל מעבר לעננים הבוערים, התלויים בשמיים כחרב וכדם מעל מפרץ הפיורד השחור-כחולחבריי המשיכו לצעוד ואני עודני עומד רועד מפחדחשתי צעקה גדולה, אינסופית המפלחת את הטבע".

העולם דומה לפאזל מעורבב, כשהתמונה הכללית מעורפלת, לא פתורה, ופלאית. כמו ספר קרוע, שדפיו מתגלגלים ללא סדר, והעלילה אינה ידועה, ללא התחלה וללא סוף. והדפים הקרועים מתגלגלים ברחבי העולם, עלעלים עלעלים, מקומטים ובלתי קריאים. 'וכמו ששמעתי, כי השי"ת עשה ספר והוא העולם, ופירוש על אותו ספר הוא התורה, כי התורה כמו מפרשת קניני השי"ת בנבראים' – רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רטז. 

במדרש על אברהם אבינו, מתואר העולם כ'בירה דולקת'. משל המסמל, כפרשנותו של המי השילוח, את העולם כהר-געש של תשוקה עמוקה הלוחשת בתוך הלב האנושי ל'שורש החיים', את הערגה הפנימית שיוקדת במעמקים, את 'הזעקה הבלתי מודעת למשמעות' כניסוחו של ויקטור פראנקל. ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו'. ר' יצחק פתח (תהלים מה) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם – מדרש רבה בראשית פרשה לט פסקה א. הבירה הדולקת היא חבית אפלה שבתוכה לוחשת להבה במעמקים, מחפשת, משתוקקת, מתגעגעת, אל הלא-נודע.

והאדם, בתהליך איטי מאבד את זהותו, את ישותו, את פניו שפעם נוצקו בצלם-אלוהים, והופך אט אט לגורילבוט (חציו גורילה וחציו רובוט). זהו האדם הפוסט-מודרני, או יותר נכון; הפוסט-אנושי. האדם חסר הנשמה, שאיבד את פניו, פני צלם אלו-הים. האדם חסר הזהות וחסר המיהות, האדם שאישיותו נעדרת, האדם שהוא כל-אחד ואף-אחד.

אפשר לראות בבית המקדש, מעין סמל וארכיטיפ אוניברסלי, למרכז ההוויה, מקור ההשראה של האנושות ממנו ינקו גדולי המשוררים וההוגים, נאד הדמעות של עלובי החיים, הכאובים והמיוסרים. הלא הוא המעין, אליו עורג והומה הלב האנושי, כמתואר בסיפור 'ז' בעטלערס' של רבי נחמן מברסלב; …ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין. וכל דבר יש לו לב. וגם העולם בכללו יש לו לב… וזה ההר עם האבן והמעין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם, וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעין הנ"ל, וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעין, בהשתוקקות גדול מאד מאד. וצועק מאד לבוא אל אותו המעין. וגם זה המעין משתוקק אליו… ואזי, סמוך לגמר היום, אזי מתחילים לטל רשות זה מזה (שקורין גיזעגינין) ומתחילין לומר חידות ושירים (שקורין לידער) נפלאים זה לזה. (באהבה רבה והשתוקקות גדול מאד מאד)… – סיפורי מעשיות – מעשה יג.

וכפי שכבר הראה יונג, הארכיטיפ של הבית המקדש, משותף וחוזר על עצמו בתיאורים שונים אצל כל הדתות, התרבויות והזרמים.

מעתה, האבלות היא על החורבן, על התמוטטותו של מגדל המוסר והערכים, על קץ האידאלוגיות, על העולם שנהפך לשומם ואפל, על הבדידות הכואבת, על הגעגוע והחיפוש שאינו יודע שובעה, על העדר הנוכחות האלוהית הממשית, על התום הבתולי שאיננו עוד, על הקטסטרופה האנושית שאין לה מזור ומרפא, על הסבל שאין לו טעם וסיבה, על הדרך ללא מוצא, ועל הקיום עצמו, שכיום יותר מתמיד – אבסורדי לחלוטין.

אפשר לראות בכך גם את המשמעות הפנימית של החורבן ההיסטורי והלאומי של בית המקדש. אך גם מי שאינו מזדהה מאיזה טעם שיהיה לסיפור ההיסטורי, יכול להתחבר לכך ממקום אישי ואקזיסטנציאליסטי לחלוטין.

***

בקרוב אפרסם רשימה נרחבת ומעמיקה הקשורה לרשימה זו ומהווה המשך לה, או יותר נכון רשימה זו מהווה הקדמה לרשימה הבאה, תחת הכותרת 'ויהי בימי הגורילבוט – על העידן הפוסט-אנושי, בעקבות 'הצעקה'. עקבו.

הקשר בין 'מבצע תפילין' למי השילוח – ליום הזיכרון של הרבי מלובאוויטש

אחד מהסמלים המסחריים של תנועת חב"ד ושליחיה הפזורים בכל קצווי תבל, הוא 'דוכן התפילין' העומד בכל מקום ציבורי מרכזי, בו עומדים שניים שלושה שליחים חדורי מוטיבציה, המשדלים יהודים חופשיים להניח תפילין.

תחילתו של המבצע החל בשנת 1967 – תשכ"ז, שבוע לפני מלחמת ששת הימים, בה יצא האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון בקריאה לחסידי חב"ד לזכות כל יהודי במצות הנחת תפילין בכל יום. קריאה זו זכתה לשם הצבאי "מבצע תפילין", והיה למבצע הראשון של האדמו"ר מחב"ד מתוך עשרה מבצעי המצוות שנועדו להפיח מחדש רוח חיים בקיום המצוות על ידי עם ישראל.

הרבי נימק את בחירתו במצוות התפילין, בכך שהיא מצווה כללית והוקשה לדברי חז"ל לכל התורה כולה. בנוסף, ציטט הרבי מקורות לפיהם מצוות התפילין גורמת להטלת פחד על אויבי ישראל ["וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" – "תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש". מנחות ל"ה ע"ב], ונימק בכך את בקשתו להניח תפילין עם כל יהודי ובפרט עם חיילי צה"ל. לאחר הניצחון הגדול במלחמה והניסים הגדולים שאירעו בו, המשיכו חסידי חב"ד ליובאוויטש בעולם כולו במבצע תפילין, בעידודו של האדמו"ר. בתוך כך, היו ששאלו את הרבי מדוע המבצע ממשיך, והרי המלחמה הסתיימה בניצחון גדול? על כך השיב הרבי שנכון אמנם שהמלחמה הסתיימה בניצחון גדול, אבל צבא השונאים עומדים הכן על גבול ארץ ישראל מכל הרוחות, והסכנה עדיין קיימת.

ראו עוד על המבצע כאן.

***

אולם מה שלא ידוע, הוא ההקשר האיזביצ'אי למבצע התפילין.

פגישה לא ידועה, שהתרחשה כחמישה שנים לפני ההכרזה על 'מבצע תפילין', בה נתוודע הרבי לווארט איזביצ'אי מהספר מי השילוח, השפיעה ככל הנראה על ייסודו של המבצע כחמישה שנים לאחמ"כ. לא ידוע לי האם הרבי הביע את השפעת אמרה זו על ייסוד המבצע, אמנם ניתן לייחס זאת לדביקותו הבלתי מתפשרת בבלעדיותה של תורת חב"ד, ודרכו שלא לצטט ממקורות חסידיים אחרים.

הורד

והנה הדברים שכתב רבי שמחה בונם ליברמן, לשעבר רבה של גולדרס גרין בלונדון, וכיום ראש כולל זרע ברך בצפת, בספרו בשבילי הקדושה, [הקדמת המחבר]:

"וזכרוני בשנת תשכ"ג ביקרתי אצל האדמו"ר הרה"ק הרמ"מ מליובאוויטש זצוק"ל, ושוחחנו בד"ת זמן רב בכמה וכמה ענינים. ותחת אחד השיחים הזכרתי דברי הסמ"ג הנזכרים (סמ"ג עשין ג), כי יותר חפץ הקב"ה באדם רשע שיניח תפילין מאדם צדיק והם דברים מופלאים ביותר. בהסבר הדברים אמר האדמו"ר, שאולי לפי שתלמיד חכם בבחינת שבת ושבת לאו זמן תפילין משא"כ ברשעים. והערתי לו אז מדברי הגמ' בסוכה כח א, אמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי שלא הלך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין, ומי לנו ת"ח גדול מריב"ז.

ואמרתי אז לפניו, דאולי יש לפרש דברי הסמ"ג עפ"י דבריו הקדושים של ספר מי השילוח פר' כי תשא, על הפסוק והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו, זה לשונו:

"והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו. בגמ' מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין. תפילין מרמזין על דביקות וחיבור, כמו נפתולי אלוקים, היינו שאנו מקושרין בהקב"ה אף כי יעבור עלינו מה לא נתפרד ממנו, ותפילין דמארי עלמא כתיב בהו כי מי גוי גדול היינו שהשי"ת משתבח בישראל שהם מתקשרין בו וגם השי"ת נקשר בהם, אף כי יחטאו לא יהיה נתוק מהם אהבתו" עכ"ל.

וזהו הענין שאחרי חטא העגל שכלל ישראל היו במצב הכי ירוד נתגלה למרע"ה ענין התפילין שהוא ענין דביקות וחיבור הקב"ה וישראל זה לזה בכל מצב שהוא ואף כי יעבור עלינו מה לא נתפרד ואף כי יחטאו לא ניתק מהם אהבתו. ולפי"ז שפיר חפץ יותר הקב"ה באדם רשע שיניח תפילין לפי שזה עיקר ענין התפילין לגלות אהבתו ושאנו קשורים אליו בכל מצב והרי השי"ת כתיב ביה שמואל ב יד יד וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ובזה יש לפ' קשר תפלין הראה לעניו תמונת ה' לנגד עיניו שה' הראה לו שהכל רחמים תמונת הוי'…" ע"כ.

הדברים מובאים בתוספת ביאור בספר תפארת החנוכי, לנכדו של בעל מי השילוח, רבי גרשון חנוך העניך, פרשת וישלח עמוד יט,א וז"ל:

והענין כי תפילין רומזים על שורש החיבור שיש להש"י עם ישראל דרך כל המסכים המסתירים, כי תפילין הוא לשון חיבור כמו שביאר כבוד אדוני אבי זקני הרב הגאון הקדוש זללה"ה, שהוא מלשון נפתולי אלהים. והיינו כמו שהכניס הקב"ה את אורו בתוך כל מערכי הבריאה אכן הסתירו בלבושים שלא יוכר האור, ולעומת זה נתן מצות תפילין שרומז לזה. שבתפילין המצוה לכתוב דברי תורה ולהכניסם בבתים שלא יוכר הפנימיות. ובהמצוה הזאת מעוררים את כל הדברי תורה הנמצאים בכל מערכי הבריאה, דבאורייתא ברא הקב"ה עלמא… שייבקעו כל המסכים להתגלות מפורש…

 ***

 למרות הקלות הרבה בה אפשר לחזור על הדברים, הרי שביאורם לעומק דורש עיון מקיף ורחב של הקשר בין עם ישראל לבין האלוקים במשנת איזביצ'א, עיון מעמיק לאור פסוקי המקרא, מדרשי חז"ל, וספרי איזביצ'א. מכיוון ועוד לא החלנו בביאור יסודותיה העיקרים והמרכזיים של משנת איזביצ'א, הרי שהרחבת העניין כעת תחרוג מהסדר הנכון והראוי. לא ניתן לבנות קומה שביעית במגדל רב קומות, בטרם הונחו ויוצקו יסודות הבניין.  בכל זאת הובאו הדברים כעת, לכבוד יום הזיכרון של הרבי מלובאביטש, ועוד חזון למועד, להרחיב ולהעמיק בביאור הדברים והבהרתם כראוי.

יהדות ופוסט-מודרניזם – ליום הזיכרון של הרב שג"ר

לכבוד יום הזיכרון של הרב שג"ר – שמעון גרשון רוזנברג, מההוגים היהודיים החשובים ביותר במאה ה-21, וככל הנראה ההוגה האורטודוקסי הראשון שהתמודד עם הפוסט-מודרניזם בצורה מעמיקה ורחבה, ברצוני לכתוב כמה מילים קצרות על האיש, ועל ההתמודדות היהודית מול הפוסט-מודרניזם. הנושא רחב ומקיף, אך הפעם אתייחס במילים קצרות בלבד.

לא מזמן קראתי את ספרו של הרב שג"ר, 'לוחות ושברי לוחות' – המנסה להציג הגות יהודית לנוכח הפוסט-מודרניזם, וסוקר תהליכים חברתיים פוסט-מודרניים בחברה האורטודוקסית בישראל.

כך הספר מתואר בכריכתו: 3767370-5377

"קץ עידן האידיאולוגיות הגדולות והאמיתות המוחלטות, שהוא ממאפייני הפוסטמודרניזם, מאיים לרוב על המחשבה הדתית, התופסת רעיונות כגון אלה כמפרקי זהות העלולים להחליש את המחויבות הדתית. העובדה כי רבים חיים כיום בתודעה פוסטמודרנית מקשה על הנחלת השקפת עולם סדורה בכלל, והדבר נכון פי כמה לגבי העולם הדתי שממהותו שואף להעניק משמעות לחיי הפרט והכלל בתוך מסגרת תבונית מסודרת. רוב הניסיונות לגשר על הפער הזה כרוכים בביטול הערך של המצב הפוסטמודרני ולמעשה בסוג של עצימת עיניים אל מול תכניו.

לא כן הספר לוחות ושברי לוחות, המתמודד באופן אמיץ ומקורי עם שאלות נוקבות שמעלה הפוסטמודרניזם; שאלות כגון ערך החיים הדתיים, מוסריות, דמוקרטיה, ציונות וניו אייג'. מחבר הספר,הרב שג"ר, הנמנה עם המקוריים ופורצי הדרך שבהוגי הדעות היהודיים בדורות האחרונים, אף טוען כי לא ניתן לקיים חיים דתיים ומוסריים שלמים בתקופתנו ללא אימוץ ביקורתי של חלק מתפיסות הפוסטמודרניזם. לדעתו, תפיסות אלה לא מביאות בהכרח התפרקות דתית וערכית אלא להיפך – ליצירת עולם דתי וערכי אותנטי ומלא חיוניות. הספר מכיל מענה של ממש למצוקות הפרט בראשית המאה העשרים ואחת ובד בבד פורש חזון חברתי עכשווי, רלוונטי מאין כמוהו.

הרב שמעון גרשון רוזנברג – שג"ר (1949–2007) היה תלמיד חכם ציוני והוגה דעות דתי אשר לימד את תורת החסידות וניהל דיאלוג עמוק עם  הפוסטמודרניזם. הוא השאיר אחריו כתבים רבים במגוון תחומי היהדות, אשר רואים אור בשנים האחרונות וחושפים את הגותו המיוחדת לקהל הרחב".

התמודדותו הכנה והאמיצה של הרב שג"ר עם הפוסט-מודרניזם ומגוון השאלות והלבטים שהיא מעלה לאדם הדתי, מעוררת התפעלות וראויה להערצה. הרב שג"ר לא הסתיר את נשמתו הקרועה בין העולמות, הוא לא הכחיש את המשבר ואת הקרע, ואף לא ניסה להתחמק מהתמודדות אישית, קשה ונוקבת, עם הסתירות בין אמונתו לבין ההגות הפוסט-מודרנית.

אך ביחס להגות היהודית שהרב שג"ר מנסה להציג כאלטרנטיבה ומענה מול הפוסט–מודרניזם, ניתן לומר שהשאלות משכנעות יותר מהתשובות. השאלות הקשות והמטרידות, נותרות ללא מענה רציני ומשכנע. הד הספקנות, הייאוש מהתבונה, והפסימיות, עולה מכל דף בספר, כשלעומתו נשמע רק הד קלוש ובלתי ומאולץ של ניסיון לתת מענה. מספרים על אחד הרבנים שאסר על תלמידו לעיין בספר 'מורה-נבוכים' לרמב"ם. לשאלת התלמיד מדוע לא, הלא הרמב"ם עונה על כל השאלות האמוניות בצורה רהוטה וברורה, ענה לו הרב; אם אכן תלמד את הספר בעיון מכריכה לכריכה, בטוחני שאכן אמונתך לא תיפגם ואדרבה רק תתחזק, אך מפחד אני שהשאלות ישכנעו אותך יותר מאשר התשובות…

ובכלל, הגות מקורית אמיתית, חייבת לנבוע מתוכה עצמה, לא להיות רק תגובה נגדית להגות אחרת. הרב שג"ר מנסה להתמודד מול ההגות הפוסט-מודרנית, להציג אלטרנטיבה, לתת מענה, – אך זה נדמה שהוא רודף אחריה ואינה משיגה. בשביל להעמיד אלטרנטיבה אמיתית ומשכנעת, עלינו למצוא הגות יהודית מקורית באמת, שאינה מתמודדת ישירות מול הפוסט-מודרניזם, ולא פותחה רק לעומתה, אך מהווה אלטרנטיבה למולה.

אמנם מתוך כותלי הספר ניכר שלא מדובר ב'הוגה תאורטי' היושב במגדל השן ודן בשאלות הזמן. אין ספק שהמחבר, ת"ח עצום ונערץ, התחבט קשות באותן שאלות, ונשמתו התגלגלה בכף הקלע של הספק והתהייה. זה לבד כבר מהווה חידוש מפתיע ומנחם. הידיעה שרב ת"ח חשוב ונערץ שכמותו התייסר בכף הקלע של אותן תהיות ומצוקות הטורדים את מנוחתם ואמונתם של דתיים אינטלקטואליים רבים, כבר יש בה שמץ של נחמה ואף יותר מכך.

הנה דברים שכתב הבלוגר יהודה גזבר, היום בדף הפייסבוק שלו:

היום, כ"ה בסיון, הוא יום פטירתו השישי של הרב שג"ר.

לא הכרתי את הרב שג"ר. אני דור שני לאנשים שידעו אותו, וגם בשיח אנחנו לא יושבים בקבוצות כל היום ולומדים את תורתו. לפעמים מצטטים אותו, לפעמים אומרים: היה כאן איש. היה יושב ליד החלון, משמאל לארון הקודש, ולומד גמרא. לפעמים אלחנן מספר סיפורים, ופעם בשנה עושים יום עיון ותלמידיו ממלאים את בית המדרש. לא הכרתי את הרב שג"ר, אני מסופק אם ראיתי אי פעם את פניו. ובכל זאת, אני מתגעגע.

אני מתגעגע ואיני יודע לְמה אני מתגעגע. צריך לדעת שכמו שרוח נושבת בחלון ובלבד שיהיה החלון פתוח, כך רוחו של הרב שג"ר נושבת מבין החרכים, מתפרצת במקומות הכי לא צפויים. פתאום אדם הולך ברחוב ואומר לעצמו שאפשר שיהיו הדברים מעולם. שבאמת אפשר. אולי בדוחק, אולי בקושי הלב, אולי רק להאחז באזלת-יד בקצה הממשות. שאפשר, גם אם זה רק בגעגוע. ואולי הגעגוע הקטן-גדול הזה, געגוע של לב (שבכלל לא ידע שיש בו לב) למעיין (שלא רצה להיות מעיין), הוא המקום היחיד שאפשר להיות בו בכל העולם הזה שבו אנו חיים.

זה לא געגוע אל החדות או הפלפול. זה לא הידע התורני או הכללי, זה אפילו לא החידוש. זה לדעת שאי פעם, פעם אחת בעולם דתי יודע-כל, היה רב שבאמת הרגיש את מה שאני מרגיש. רב שידע את אבדן המשמעות, ידע את הייאוש, את חוסר התוחלת, הרגיש את הכאב שבהחמצה וחוסר היכולת להגיד משהו בכלל. שהיה מישהו שיכל להושיט לך יד בעמידה מול התוהו. וגם אני עכשיו: איך לקמט את כל האור הזה לתוך כמה מילים. רק לשלוח אותם לאויר ולדעת שמי שיודע, יודע. שמי שמבין, מבין. 

בשורה משמחת ואופטימית אחת בכל זאת מופיעה בספר, והיא מעין חזון נבואי על העתיד:

"אני צופה בעתיד הלא רחוק התפרצות רוחנית בעלת עוצמה ומשמעות לא פחות מהתפרצות החסידות בתקופת הבעש"ט ותלמידיו. נכנה זאת חידוש הנבואה, רוח הקודש, או פיתוח כישורים רוחניים – המינוח אינו חשוב… אינני יודע האם יקום 'בעל שם טוב' חדש או שהמפעל החסידי המתחדש יהיה קולקטיבי, גם אינני יודע איזו צורה הוא יקבל, אך אמונתי רבה שהוא יהיה בעל משמעות ומשקל לא פחות מאשר החסידות הקודמת" [178].

כנראה שאחרי ניפוצו של 'מגדל התבונה' המודרני ע"י הפוסט-מודרניזם, מתאימה השעה להופעתו של 'אברהם אבינו' חדש…

 ***

אך לדעתי, ישנה הגות יהודית-חסידית המתמודדת בצורה מעמיקה ומקורית מול הפוסט-מודרניזם, ומציגה מענה על התהיות והמצוקות הפוסט-מודרניות בזמנינו. אותה הגות, הקדימה את זמנה, ופותחה עוד לפני שהפוסט-מודרניזם הפציע לעולם. אני מתכוון כמובן להגות האיזביצ'אית של בעל 'מי-השילוח'.

אך למרות ההתעניינות הרבה שפורחת לאחרונה סביבה, הן במחקר האקדמי והן בקרב בני הישיבות, הרי שההגות האיזביצ'אית עדיין לוטה בערפל. רובם של המתעניינים בה, נמשכים אל הרעיונות הרדיקליים והנועזים שלה, כמו פירושיה לחטאים המקראיים וכדומה, אך מפספסים את 'תורת החיים' הקיומית שלה, שדנה במגוון נושאי יסוד אקזיסטנציאליים, ומהווה אלטרנטיבה יהודית להגות הפוסט-מודרנית והתהליכים החברתיים בעקבותיה. נושאים כמו אמונה והחיים בצל הספק, אינטואיציה, אינדיבידואליות, מימוש עצמי, ועוד רבים, מקבלים אצלה פרשנות מקורית ומעמיקה.

בהשוואה למול אחיותיה – חב"ד וברסלב – שזכו לתפוצה רחבה בקהלים מגוונים, ואף להתייחסות מכובדת של המחקר האקדמי, הרי שההגות האיזביצ'אית דומה לשדה בתולית שלא נחרשה, המצפה ומחכה לגואל. הפוטנציאל שגנוז בה, כהגות יהודית-חסידית שאקטואלית כיום יותר מתמיד לאדם הפוסט-מודרני בן זמנינו, גדול לאין שיעור מזה של אחיותיה.

האמת היא שהרב שג"ר עסק בהגות האיזביצ'אית רבות, ואף התייחס אליה בספרו בעמוד 183:

'אני מאמין בקיומיות בנוסח מי השילוח, האדמו"ר מאיזביצא. האיזביצ'אי שואל שאלה מרחיקת לכת; אין זו השאלה האקזיסטנציאליסטית הקלאסית – מה הדבר אומר לי? ולא השאלה הדתית המקובלת – מהו רצון ה' המתגלה לי בדבר? אלא שאלה רדיקלית יותר – האם זו האמת? האם זהו באמת רצון ה'? זאת ועוד; השאלה נשאלת גם כאשר מדובר בקיום ההלכה עצמה. באופן כללי ההלכה בוודאי מבטאת את רצון ה', אולם באופן אישי זמני וקונקרטי, ייתכן שבמקרה מסוים מוטלת עלי החובה של 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'…

אך גם כאן, איזביצ'א מובאת בהקשר של האפשרות הדתית לחרוג במקרים מסוימים מכללי ההלכה, ההקשר בו מובאת איזביצ'א לרוב. אך ההגות האיזביצ'אית מתייחסת באופן מעמיק ורחב לאין-ספור מגוון נושאים נוספים הקשורים לפוסט-מודרניזם.

מתעתד אני לחשוף את מעמקיו של מעין השילוח האיזביצ'אי, לדלות ולהשקות ממימיו למבקשים ומחפשים הגות יהודית מקורית המתמודדת מול הפוסט-מודרניזם בצורה מעמיקה ומקיפה. מי ייתן ואזכה לממש את חלומי, ובקרוב.

 הרב שג"ר הינו 'אורח הכבוד' השני בבלוג, דוגמה לעוד לנשמה שהייתה תלויה בין השמים לבין הארץ, מתחבטת בכף הקלע של התהייה והספק המתמיד, בין האמונה למדע, בין מערב למזרח, בין התורה לתרבות העמים, בין הדת לחילוניות. בהתמודדותו האמיצה והכנה מול הפוסט-מודרניזם, הוא העמיד לנו גשר, או לכל הפחות שביל לקראת הגשר, גשר המיתרים המחבר בין העולמות.  

חסידים היו אומרים, שקדושתם של שברי לוחות גדולה מקדושתם של הלוחות. שברי הלוחות הם שבריה של התורה העליונה, שהעולם לא היה ראוי לקבלה. רבנים של 'לוחות הברית' כבר היו לנו ויש לנו דיים. אך רבנים של 'שברי לוחות' כמעט ולא קיימים. כזה היה הרב שג"ר, רב של 'שברי לוחות'.

רבי שלמה קרליבך – האיש והתופעה [1]

דמותו הססגונית של רבי שלמה קרליבך שכונה 'הרבי המרקד' ידועה ומוכרת לרבים. מאות ניגוניו הפזורים בכל תפוצות ישראל, הטביעו את חותמם זה עשרות שנים בהיכל הנגינה היהודי. אולם רבי שלמה כבר מזמן אינו רק זמר, אלא נהפך לתופעה פורצת גבולות ומגזרים שהולכת ומתפשטת מיום ליום. שיחותיו ששוכתבו לספרים רבי מכר, קברו שהפך לאתר עלייה לרגל רוחני, וקהל רב ומגוון המתעניין באיש ובדרכו, מהווים תופעה מרתקת לכשעצמה, שרק עומדת בתחילתה.

כבר היה מי שכתב על כישלון המהפכה של קרליבך, אך כנראה ההספד היה מוקדם מידי. כיום, מורשתו של רבי שלמה זוכה לעדנה חדשה, והשפעתו לאחר מותו רק מתגברת והולכת. מה שכן, אם הכוונה למהפכה של 'גמישות הלכתית ופלורוליזם אנושי' הרי שהיא מעולם לא החלה ולכן לא נכשלה. זו אחת הטעויות הנפוצות אודות רבי שלמה קרליבך. רבי שלמה מעולם לא התכוון להגמיש את ההלכה, ודווקא בנקודה זו בולט ומזדקר ההבדל הדק כחוט השערה אך עמוק מיני תהום בינו לבין רעהו זלמן שכטר-שלומי, ועל כך בהמשך בהרחבה.

אישיותו הצבעונית והתנהגותו העממית, גרמה לרבים לרושם מוטעה מעיקרו, כשהיחס אליו הוא כאל זמר פולקלור גרידא, היודע לנגן שירי נשמה ולספר סיפורי-חסידים במתיקות בלבד מחד, ומאידך יחס של בוז והוקעה בקרב החרדים האורתודוקסיים על אורחות חייו ויחסו הליברלי לנשים. אולם התופעה המתפשטת והולכת בעקבותיו, מחייבת עיון מעמיק יותר בדמותו ואישיותו של רבי שלמה.

אך לאמיתו של דבר, לרבי שלמה הייתה משנת חיים מקיפה ומעמיקה, שהתייחסה למגוון נושאי יסוד תיאולוגיים, פסיכולוגיים, ואקזיסטנציאליים. היא אמנם מעולם לא גובשה לכדי תיאוריה שיטתית, אך מכלול אמירותיו, שיעוריו ושיחותיו, בהם התייחס למגוון נושאים דתיים וקיומיים, כמו תפילה, אמונה, אינדיבידואליות, אינטואיציה, ישראל ואומות העולם, חינוך, פוסט-מודרניזם, ועוד הרבה, מצטברים לכדי תפיסת עולם מקורית וחדשנית של ממש.

רבי שלמה היה אישיות אינטלקטואלית, בעל ידע נרחב ומעמיק במחשבת ישראל ובפרט במחשבת החסידות, על זרמיה העמוקים והרדיקליים ביותר. לא רק שהיה בעל ידע נרחב ומקיף במחשבת החסידות, עיקר כוחו היה בכישרון 'לתרגם' את המונחים הקבליים והרעיונות המיסטיים לשפה מודרנית ועדכנית, עד שהצליח להעביר רעיונות חסידיים עמוקים, גם לאלו שחסרו כל ידע בסיסי בחסידות ואפילו ביהדות.

רבי שלמה מתואר לפעמים כ'אבי המוזיקה היהודית המודרנית', או כ'רב האורטודוקסי הניו-אייג'י הראשון'. היחס אליו נע מיחס אוהד ומחבב, כאישיות חמה ולבבית שאהבה את האדם באשר הוא, ועד יחס מזלזל וצונן, הקשור לאישיותו המורכבת והתנהגותו הבעייתית לכאורה. אך דמותו מעולם לא הוערכה כראוי לה. למרות הספרים הרבים שנכתבו אודותיו, רובם הינם מכילים סיפורים אודותיו, תיאור קורות חייו וכדומה. אך באופן כללי היחס אליו הוא רק כאל דמות פלורליסטית, כזו שאין לה משנת רעיונית-תיאולוגית ובשורה כל שהיא. יחס זה הינו מוטעה לחלוטין, והאשמה נזקפת גם לחובתו של רבי שלמה עצמו, שחזותו החיצונית ואורחות חייו גרמו לקבלת רושם זה. בנוסף, רבי שלמה מעולם לא הרצה באופן מסודר ומאורגן על נושא ספציפי, וכן מעולם לא העלה את רעיונותיו והגיגיו על גבי הכתב. כל זאת ועוד, גרמו לקבלת הרושם המוטעה.

אך לאמיתו של דבר, לרבי שלמה הייתה משנת חיים מקיפה ומעמיקה, שהתייחסה למגוון נושאי יסוד תיאולוגיים, פסיכולוגיים, ואקזיסטנציאליים. היא אמנם מעולם לא גובשה לכדי תיאוריה שיטתית, אך מכלול אמירותיו, שיעוריו ושיחותיו, בהם התייחס למגוון נושאים דתיים וקיומיים, כמו תפילה, אמונה, אינדיבידואליות, אינטואיציה, ישראל ואומות העולם, חינוך, פוסט-מודרניזם, ועוד הרבה, מצטברים לכדי תפיסת עולם מקורית וחדשנית של ממש. רבי שלמה היה אישיות אינטלקטואלית, בעל ידע נרחב ומעמיק במחשבת ישראל ובפרט במחשבת החסידות, על זרמיה העמוקים והרדיקליים ביותר. לא רק שהיה בעל ידע נרחב ומקיף במחשבת החסידות, עיקר כוחו היה בכישרון 'לתרגם' את המונחים הקבליים והרעיונות המיסטיים לשפה מודרנית ועדכנית, עד שהצליח להעביר רעיונות חסידיים עמוקים, גם לאלו שחסרו כל ידע בסיסי בחסידות ואפילו ביהדות.

מאז ומתמיד כשנתקלתי לא פעם בתמונת מצבתו של רבי שלמה, הועלה חיוך על שפתי, למראה התארים המופרזים למדי שחרטו חסידיו ומעריציו על קברו, תארים שלא יביישו אף אדמו"ר חסידי נערץ בקרב חסידיו. למרות הערכתי ואהבתי אליו, סברתי שיש בדברים שמץ ויותר של גוזמא. ואולם עברו הימים וחלפו השנים, וכדרכו של עולם אף אנוכי התבגרתי, החכמתי והעמקתי, וכיום סבורני שאפילו חסידיו ומעריציו המובהקים, לא ירדו לסוד אישיותו ושגב נשמתו של רבי שלמה, עומק ליבו ורוחב אופקיו.

2007225_344323769_תמונה 0032007225_36464593_תמונה 004

בכדי להבין את סוד אישיותו ודרכו של רבי שלמה, מן החובה ומן העניין להעמיק בהגותה העמוקה והנועזת של משנת איזביצ'א, שממעיינה הנובע ינק רבי שלמה כל ימי חייו ולאורה הלך. כפי שהעיד על עצמו, 'היה קצת חסיד ליובאביטש, קצת חסיד ברסלב, אבל הרבה חסיד איזביצ'א'. כרבי שלמה, גם ההגות האיזביצ'אית לוטה בערפל, ואינה מוכרת לרבים.

רבי שלמה קרליבך מעיין בספר מי השילוח

רבי שלמה קרליבך מעיין בספר מי השילוח

לאחרונה, אכן זוכה ההגות האיזביצ'אית להתעניינות רבה הן במחקר האקדמי והן בקרב הישיבות, אך רבי שלמה צלל במעמקיה עוד הרבה לפני שזה הפך ל'אופנתי'. אין ספק שלא ניתן לנתח את אישיותו של רבי שלמה ודרכו, כי אם באספקלריא האיזביצ'אית, המשתקפת מתוך דמותו ומסע חייו. איזביצ'א היא המפתח לסוד אישיותו הלוטה בערפל, ולסוד התופעה החדשה שמכה גלים ולוחשת במעמקים.

ברשימות דלהלן, ננסה לחשוף טפח וטפחיים מסוד אישיותו ודרכו של רבי שלמה, לאור אספקלרייתה של משנת איזביצ'א, וננסה לנתח את התופעה המופלאה המתפשטת והלוכת.

רבי שלמה הינו 'אורח הכבוד' הראשון בבלוג, ואין עוד דוגמא טובה יותר לנשמה שהייתה תלוייה בין השמים לבין הארץ. מחד, תמיד היה מעופף באטמוספרה רוחנית עילאית, דבוק בכל ליבו ונפשו בספרי החסידות העמוקים ביותר, בירושלים עיר הקודש והמקדש, בשליחותו וייעודו עלי אדמות; ומאידך, הסתובב במחוזות האפלים והנידחים ביותר, יחד עם הנשמות האבודות והלבבות השבורות, מסוממים ועלובי החיים. הוא הוא אשר העמיד את סולם המיתרים בין האדמה לשמים, סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.