אָמָּנִים מְחַפְּשִׂים מַשְׁמָעוּת

תופעת החזרה בתשובה בקרב אמנים, כחלק ממגמה אוניברסלית של הפנמה סובייקטיבית, כביטוי למשבר הקיומי של האדם הפוסט-מודרני ולכישלון הציונות לעצב זהות של ישראלי חדש, וכמסמנת תפנית במאבק בין הדת לחילוניות

א

א.

בימינו, האמנים מהווים סוג של נביאים מודרניים. הם אנשי החזון, נושאי דגל הרוח, מבקרי החברה ומוסריותה, מעוררי ההשראה, חוד החנית של התרבות. הם אמנם מעטי מעט, יחידי סגולה, אך השפעתם על החברה והתרבות היא רבה. המוטיב של האמן כנביא, מופיע בין היתר בספרו של וסילי קנדינסקי, מגדולי הציירים במאה העשרים, 'על הרוחני שבאמנות'. בחיבור זה משווה קנדינסקי את החיים הרוחניים של האנושות למשולש ספיריטואלי גדול הדומה לפירמדה כאשר לאמן ישנה שליחות להוביל את בני האדם האחרים אל פסגת משולש זה באמצעות שימוש בכישרונו. בקצהו של המשולש נמצאים רק מתי מעט, רק אלו שמביאים את ה"בשורה" הנשגבה לאנשים הרגילים האחרים. אמן אותנטי, זה היוצר אמנות מתוך "צורך פנימי", נמצא בקצה העליון של משולש נע. משולש דינמי זה מתקדם וחודר אל עבר העתיד. בהתאם, מה שהיה מוזר או בלתי מתקבל על הדעת אתמול, הוא רגיל ונחשב כדבר שבשגרה היום, ומה שנחשב כאוונגרד ומובן רק למעטים היום, יהפוך לדבר מקובל וסטנדרטי מחר. האמן/נביא המודרני עומד בבדידותו בקצה העליון של אותו משולש, ומגלה וחושף ראשון את המציאות שתהיה נחלת הכלל בעתיד.

וסילי קנדינסקי

וסילי קנדינסקי

משכך, כאשר כחמישים אחוז מהאמנים בארץ חזרו בתשובה או נמצאים בעיצומו של תהליך התקרבות ליהדות, הרי שלא מדובר בתופעה שולית הנוגעת אך ורק לאמנים עצמם וסביבתם, אלא מדובר בתופעה אשר לה השפעה עצומה על החברה והתרבות הכללית. כאשר הנביאים עצמם זונחים מאחורי גוום את מטענם התרבותי, את סביבתם הקרובה, את ערכיהם ואמונותיהם, ונושאים את פעמיהם לעבר הדת, היהדות והחסידות, תופעה זו אומרת דרשני. היא מלמדת על תופעה עמוקה הבוערת מתחת השטח, וסוחפת עמה את מיטב בניה וגיבוריה של התרבות החילונית. היא מלמדת על ייאוש עמוק וחיפוש משמעות שאינו מוצא תשובה מספקת בתרבות המודרנית. היא מלמדת על מגמה אוניברסלית של הפנמה סובייקטיבית, שאיפה לחיבור פנימי וחוויה רוחנית אישית.

תופעת ההתקרבות ליהדות בקרב אמנים ויוצרים ישראליים, היא אחת התופעות המרתקות בחברה הישראלית. עשרות אמנים ויוצרים מכל גווני הקשת, זמרים ושחקנים, מפורסמים וסלבס, חזרו בתשובה או נמצאים בעיצומו של תהליך התקרבות ליהדות בשלב כזה או אחר. התופעה הזו זכתה לפני תקופה לסדרה דוקומנטרית 'חוזרים קדימה' מאת הבמאי דן בן חקון (חוזר בתשובה בעצמו) ובהנחיית השחקן מאיר סויסה, המנסה לעקוב אחרי התופעה, להתחקות אחר התהליך הפנימי, ההתלבטויות והקשיים שעבר כל אחד מהם בדרכו, וכיצד הושפעה יצירתם עקב השינוי בתפיסת עולמם ובאורח חייהם.

כאמור, התופעה אינה תופעה שולית הנוגעת רק לסקטור המצומצם של האמנים המתקרבים ליהדות, אלא תופעה חברתית המשפיעה ישירות על כלל החברה הישראלית, שכן בשונה מגל החזרה בתשובה שהחל בשנות ה-70, שאמנים חוזרים בתשובה כמו למשל אורי זוהר התנתקו מהחברה החילונית ונעלמו אל תוככי הגטו החרדי, כיום האמנים החוזרים בתשובה אינם נטמעים בחברה החרדית ונעלמים מהרדאר, אלא ממשיכים לחיות ולפעול בחברה הכללית, ואף להשפיע עליה מבפנים. רק לאחרונה הופיעו בתוכנית 'הכוכב הבא' צמד החוזרים בתשובה האחים גת, שהוכיחו שניתן לחזור בתשובה, לגדל זקן ופאות, ללבוש שחורים וציצית, ובכל זאת לנגן מוזיקה מערבית בלב הפריים טיים הישראלי.

באופן כללי, סדרת 'חוזרים קדימה' מאכזבת למדי. היא שטחית, עושה למרואיינים חיים קלים ואינה שואלת את השאלות הקשות, ובעיקר רק מאזינה בפסיביות לסיפורי החיים של החוזרים בתשובה. חסר בה ניתוח מעמיק של התופעה המרתקת, היא אינה מפתחת תובנות חדשות בעקבות התופעה, וגם סיפורי החיים של המרואיינים המספרים על עצמם ועל תהליך חזרתם בתשובה, מלאים קלישאות נבובות הנאמרים כמנטרה נדושה החוזרת על עצמה. למרות זאת, מבין השיטין ומבין השורות של סיפורי החיים והראיונות, ניתן להציץ מבעד לחרכיה של התופעה ולהבינה לעומק.

ב.

התובנה העיקרית שאפשר ללמוד מהשיחות עם האמנים החוזרים בתשובה בסדרה, היא שהחזרה בתשובה בימינו, לכל הפחות אצל האמנים והיוצרים, לרוב אינה נובעת מתוך מניעים רציונליים אינטלקטואליים, מתוך ספקות ושאלות אמוניות, מתוך הגעה להכרה לוגית על קיומו של אלוהים וחובת קיום מצוותיו, אלא מתוך מניע אקזיסטנציאליסטי, מתוך חוויה פנימית עמוקה הנובעת מתוך שממון קיומי וחיפוש משמעות. במקום מסע פילוסופי של שאלות ותהיות אמוניות, קורסים והרצאות של ארגון ערכים, מספרים החוזרים בתשובה על מסע אישי של חיפוש משמעות קיומית, חיבור פנימי וחוויה רוחנית.

לאורך כל הסדרה, כאשר המרואיינים מספרים על עצמם ועל תהליך החזרה בתשובה, הסוגיה האמונית והפילוסופית כמעט ואינה מוזכרת כלל. אף אחד כמעט אינו מספר על לבטים אמוניים, על ספקות ושאלות רציונליות שהיו אמורים להוביל לחזרה בתשובה או לפחות להיות חלק אינטגרלי ממנה. במקום זאת, הם מספרים כל אחד בדרכו שלו, על חוויה פנימית של שממון קיומי, על תחושה של משהו שחסר בחיים, על תהליך נפשי של חיפוש משמעות ופשר לחיים. סוגיות פילוסופיות ולוגיות כמו הסתירות בין התורה למדע, תיאורית האבולוציה, או שאלת מוצא האדם וכדומה, אינם כלל מעסיקים את החוזרים בתשובה. מה שמעניין אותם, מה שמעסיק אותם, הוא רק החוויה הפנימית והסובייקטיבית של עצמם, שהיא ורק היא מניעה אותם.

דוגמה חדה ומפורטת יותר לתהליך חזרה בתשובה מעין זה, ניתן לראות בספרה רב המכר של נועה ירון דיין, 'מקימי'. לאורך כל הספר המספר את מסע חזרתה בתשובה, אין כלל התייחסות לשאלות אינטלקטואליות בנושאי תורה מן השמים, תורה ומדע, וכיוצא באלו, נושאים המאפיינים את הקורסים של 'ערכים'. בתשתית חזרתה בתשובה עומדת מצוקה קיומית עמוקה של חוסר משמעות בחיים, תחושה עזה של ריקנות ושממה תרבותית שאינה מעניקה סיפוק לנפש. דוגמה נוספת לחזרה בתשובה מעין זה, אפשר גם לראות בספרו של חתן פרס נובל לספרות, יצחק בשביס זינגר, 'החוזר בתשובה'. גם שם, תהליך החזרה בתשובה נובע מתוך ייאוש וסלידה מהתרבות המערבית ההדוניסטית, הגורמים למסקנה שהתרבות המערבית כולה שקר וכזב, ומביאה את גיבור הסיפור יוסף שפירא לשוב אל מורשת אבותיו ואל חיק הדת. (אגב, לזינגר עצמו היו הרהורי תשובה כל ימיו ובעיקר בסוף ימיו, כמו שמובא בביוגרפיה שלו).

ג.

מגמה זו, חורגת מההקשר היהודי-ישראלי, ושייכת למגמה תרבותית אוניברסלית ורבת עצמה המאפיינת את העידן הפוסט מודרני במאה העשרים ואחת, ומכונה על ידי הוגים וחוקרי מדעי החברה כצ'ארלס טיילור ואחרים, 'המפנה הסובייקטיבי הגדול של תרבות המערב'. מגמה זו מאופיינת בכך שהאדם נוטש את ההסתמכות על יסודות רציונליים ותבוניים, ומסתמך על התחושה הסובייקטיבית, החיבור הפנימי והחוויה האישית. במקום החיפוש אחרי נקודת עוגן חיצונית ואובייקטיבית, האדם החל לחפש נקודת משען פנימית, אישית וסובייקטיבית. במסגרת תהליך הפנמה זו, נטש האדם את הנאורות, את האידאולוגיות הגדולות, ואת האמת האבסולוטית, והחליפם בשאיפה לזרימה פנימית, בקשת אותנטיות, והסתמכות על האינטואיציה האישית. המפנה הסובייקטיבי מתבטא בכל תחומי התרבות והחיים, כאשר ססמאות כמו 'הלך אחרי לבך' 'היה נאמן לעצמך' 'לזרום עם החיים', השתרשו בספרות, במוזיקה, בקולנוע ובטלוויזיה, ובכל מקום. כחלק ממגמה זו ניתן לראות את פריחת הניו אייג' בכלל ותופעת הנאו-חסידות בפרט, המקדשים את האותנטיות ואת החוויה האישית, ומבכרים את הממד הסובייקטיבי והאינטימי של החוויה הדתית.

במענה לשאלת מגזין 'אודיסאה' 'מהו התהליך המשמעותי המתרחש כיום במערב?', תיאר ד"ר תומר פרסיקו את המפנה האמור, במילים הבאות:

"נימוק לעמדה מסוימת יכול להיות רציונלי, אמוני או אידאולוגי. אולם כשאדם מסביר לך שהוא לא מעוניין בהא או בדא מפני שהוא "לא מתחבר" לזה, אתה מבין היטב שהשארנו הרחק מאחור לא רק את המעטפת החמימה של הדת, אלא גם את עידן הנאורות ואת האידיאולוגיות הגדולות. הפנייה ל"חיבור" הפנימי, הבקשה לאותנטיות, התביעה מעצמנו "לזרום", החיפוש אחר החוויה כמטרה עליונה וההסתמכות החופשית על האינטואיציה – כל אלה תסמינים של התהליך המשמעותי ביותר המתרחש היום בעולם, שהצביעו עליו הוגים וחוקרים של מדעי החברה כצ'ארלס טיילור, ליונל טרילינג, רוברט בלה ואחרים. הוא מכונה "המפנה הסובייקטיבי הגדול של התרבות המערבית", ובמסגרתו מתוארת ההעמקה של המרחבים הפסיכולוגיים של האדם המערבי המודרני במאות השנים האחרונות, והעצמתם לכדי מקורות המעניקים לו נקודת משען פנימית למרחבי חייו כמעט בכל תחום".

למרות שכאמור מדובר במגמה אוניברסלית, בקרב אמנים ויוצרים המגמה הזאת בולטת יותר. בעוד האדם הרגיל והנורמטיבי שואף בעיקר לגמור את החודש, לגדל משפחה וליהנות מן החיים כפי שאפשר, הרי שאצל אמנם ויוצרים, שנחנו בנפש רגישה, הומייה ומשתוקקת, הרי שהשאיפה למשמעות, לאותנטיות ולחיבור פנימי, ניכרת ובולטת יותר. אמנים גם נוטים מטבעם להיות אאוטסידרים, למרוד במוסכמות חברתיות, לתהות ולחפש. מה גם שהאמנים והסלבס כבר הגיעו לפסגת התהילה לאור הזרקורים, ודווקא במרומי ההצלחה והתהילה, מתגברת תחושת הריקנות והשיממון הקיומי, מה שמביא לחיפוש אחרי משמעות, חוויה פנימית ורוחנית, כפי שלמשל מתואר בהרחבה בספרה של נועה ירון דיין, כוכבת טלוויזיה בעברה.

כתוצאה ממגמה זו, רובם של האמנים והיוצרים החוזרים בתשובה בימינו, אינם נטמעים בתוך החברה החרדית השמרנית, אלא מצטרפים לתנועת הנאו-חסידות, ובעיקר לחסידות ברסלב הסוחפת אחריה את מרבית אמנים והיוצרים החוזרים בתשובה, שם מתאפשרת ומסופקת להם חוויה דתית אינטימית וסובייקטיבית, יחד עם מרחב אישי ואינדיבידואלי ליצירה והבעה אמנותית. במיוחד מושכת דמותו של רבי נחמן מברסלב שהיה רב-אמן בזכות עצמו, שהגותו הסוערת וסיפורי מעשיותיו הקסומים, מעוררים השראה באמנים חוזרים בתשובה, וחלקם אף הופכים למשפיעים בעצמם המפיצים הלאה את מורשתו בקרב החברה הישראלית. בעבר היו מנסים החוזרים בתשובה להשתלב במסגרת החברה החרדית, ניסיון שהסתיים לרוב במפח נפש ואכזבה רבה. כיום, החוזרים בתשובה מקימים להם קהילות נפרדות, המתאימה להם ולמורכבות האישית שלהם. כך מתאפשר להם לשלב בין החוויה הדתית לבין חופש היצירה האמנותית, שילוב שאינו מתאפשר במסגרת החברה החרדית השמרנית והקונפורמיסטית.

קשה להפעיל שיפוטיות בנוגע לתופעה זו. מחד, התופעה מתאפיינת בהתעלמות מעיסוק בסוגיות ושאלות לוגיות בסיסיות ושאלות פוליטיות לאומיות, ומסתמכת אך ורק על האינטואיציה הפנימית, 'החיבור האישי' והתחושה הסובייקטיבית. ניתן לראות בכך רדידות מסוימת המתחמקת מהתמודדות רציונלית עם השאלות הגדולות. מאידך גיסא, קשה לזלזל בתופעה הנובעת מתוך כבשונה של הנפש, מתוך המעמקים של הנשמה, מתוך חוויה קיומית רבת משמעות. ובפרט בעידן הפוסט מודרני, לאחר שהאדם התייאש מן התבונה ומיכולתה להכריע את שאלותיו ומצוקותיו הקיומיות, ניתן להבין ללבם של אלה שמבכרים להסתמך על תחושתם הסובייקטיבית, גם ללא משען לוגי ואינטלקטואלי.

ד.

לתופעה זו השפעה רבה על החברה הישראלית. אסף ליבוביץ מהאוניברסיטה העברית, חוקר בעבודת הדוקטורט שלו את השילוב המתרקם בין רוחניות למסורתיות יהודית בקרב אומנים ואת תפיסה הישראליות המתגבשת כתוצאה מכך. הייחודי באומנים ישראלים הוא שהם תופסים עצמם כסיפור הצלחה ישראלי וכמגשימי החזון המערבי של הצלחה כספית, פרסום, מעמד חברתי והשפעה על השיח הציבורי. ליבוביץ טוען כי לפיכך, האומנים תופסים עצמם קודם כל כ'ישראלים', ומתקשים מאוד לראות את עצמם לפתע מסתגרים בתוך קופסה ממוסדת של 'מגזר'. סיפור חייהם של האומנים הפגיש אותם עם שורה של מגזרים תרבותיים בחברה הישראלית ולכן הם חשים שביכולתם לחבר בין קבוצות שונות ולהבין תפיסות שונות. אולם בה בעת, טוען ליבוביץ', האומנים חשים 'מהגרים במדינתם' כפי שמגדיר זאת העיתונאי צבי יחזקאלי, ובמקביל לתחושתם שהם מייצגי הקולקטיב הישראלי, הם חשים בדידות ויתמות, מבחינה זו שהם בעצם לא ממש בבית באף מגזר.

ועל אף שתופעה זו לכאורה נשארת במישור האישי ומבוססת על אינטואיציה ורגש פרטיים, הרי שהיא מבשרת על שינוי שיחי רחב בחברה הישראלית. אסף ליבוביץ' טוען במחקרו כי הבינאריה הכול כך מושרשת בשיח הפוליטי בישראלי בין דתיים לחילונים, בין ציונות לחרדיות, ימין ושמאל ואף בין מזרחיות לאשכנזיות (רבים מהנוהים אחרי חסידות ברסלב המזרח-אירופאית הם אומנים מזרחים שבמקביל מחדשים את היכרותם על המסורת הספרדית) מאותגרת על ידי קבוצת האומנים הזו. התופעה כבר מכניסה לשיח הציבורי בישראל תפיסות חדשות אודות הסכסוך היהודי-ערבי כמבוסס פער אמוני (וכאן טמון גם פתרונו), אודות היחסים בין קבוצות שונות בחברה הישראלית ואודות הישראליות כחוויה קולקטיבית שהרוחניות במרכזה. לכן על אף שהתופעה נדמית כשולית, אישית ואף אסקפיסטית, הרי שמיקומם החברתי של האומנים והשפעתם החברתית, מגבשים שיח חדש של ישראליות שמציב חלופה לוויכוחים ההיסטוריים שהמערכת הפוליטית בישראל מתחבטת בהם מאז קיומה. האומנים מציעים ישראליות המבוססת על יהדות, אמונה ורוחניות ולא על ריבונות, צבא ואזרחות. אולם במקביל לא זונחים את הפן האינדיבידואלי, על-מגזרי וא-ממסדי שבסיפור חייהם, שהוביל אותם במסעם הרוחני אל היהדות.

ה.

תופעת ההתקרבות לדת בקרב אמנים ויוצרים, מבטאת גם במידה רבה מגמה פוסט-ציונית מובהקת, גם אם המתקרבים אל הדת עדיין נאמנים למדינה, ובלבם פינה חמה לציונות. רבים מן האמנים מגיעים מלב ליבה של החברה הישראלית, והתקרבותם אל הדת מסמלת את כישלונה של הציונות הישראלית לעצב 'ישראלי חדש' ולכונן זהות ישראלית ללא הדת, המסורת והיהדות. במבט רחב יותר, מסמנת התופעה גם תפנית משמעותית במאבק בין הדת לחילוניות. הנהירה של אמנים ויוצרים אל חיקה של הדת, מסמלת את כישלונה של התרבות המערבית לספק אלטרנטיבה אמיתית לשאיפה העמוקה והבסיסית של האדם, היא השאיפה למשמעות. כאשר נביאי התרבות בכבודם ובעצמם משליכים מאחורי גוום את מטען התרבות החילונית, ומוצאים אלטרנטיבה חילופית בדת, הווי אומר שהתרבות המערבית כשלה לספק משמעות לחיים ואלטרנטיבה לדת.

אם בעבר המאבק בין הדת לחילוניות היה במישור האינטלקטואלי, הפילוסופי והתבוני, כמאבק בין האמונה לכפירה, כאשר כל צד מנסה להביא הוכחות וראיות לוגיות לצדקת דרכו, הרי שכיום המאבק הוא במישור הקיומי, הנפשי והפנימי, ובמגרש זה דומה כי הדת מובילה בהפרש ניכר. התרבות המערבית כשלה לספק אלטרנטיבה אמיתית למשמעות החיים, לתחושת סיפוק פנימי וחוויה רוחנית טראנסצנדנטלית. די בכך שארגון הבריאות העולמי של האו"ם מעריך שבשנת 2020 הדיכאון ידורג כמחלה השנייה בחומרתה אחרי מחלות לב, וקבע בכך את מגיפת המאה העשרים ואחת, בכדי להבין את עומק המשבר של האדם הפוסט-מודרני, השרוי בתוך יקום וקיום אבסורדי, חסר משמעות ופשר לחיים, בודד מיואש ומדוכא. לא פלא אם כך, שאמנים ויוצרים, מיואשים ומאוכזבים מהתרבות המערבית, ומוצאים את סיפוקם בחיקה של הדת, המספקת להם חוויה רוחנית, משמעות וסיפוק.

ההוגה היהודי-אמריקני רבי אברהם יהושע השל, כבר הבין שהמאבק האמיתי בין הדת לחילוניות, אינו במישור הפילוסופי והמדעי, כי אם במישור הקיומי והנפשי. וכך הוא כתב בספרו 'אלוהים מבקש את האדם', (מאגנס, ירושלים תשס"ג, עמוד 3):

'נהוג להאשים את המדע החילוני ואת הפילוסופיה האנטי-דתית בדחיקת רגליה של הדת מן החברה המודרנית ובהעמת זוהרה. נכון יותר להאשים את הדת עצמה בתבוסותיה. הדת שקעה לא משום שהופרכה, אלא משום שהפכה לבלתי רלוונטית, משעממת, מעיקה ותפלה. כאשר עיקרי הדת תופסים את מקומה של האמונה, כאשר מצוות אנשים מלומדה באה במקום עבודת האלוהים וכאשר ההרגל תופס את מקומה של האהבה, כשמתעלמים מן המשבר של ימינו בגין תפארתם של ימים עברו, כשהאמונה היא דבר העובר בירושה ולא מעיין מים חיים, וכאשר הדת מדברת רק בשמה של סמכות ולא בשם החסד – אז המסר שלה הופך לחסר משמעות'.

השל ומרטין לותר קינג במצעד משנת 1965

השל ומרטין לותר קינג במצעד משנת 1965

משכך, כל עוד החילוניות הציגה אלטרנטיבה לחיי המשמעות הדתית בדמות אידאולוגיות וערכים מודרניים, יחד עם העליונות המדעית, ומאידך הדת הייתה ממוסדת, שמרנית ומקובעת, נדמה היה כי הדת המסורתית שוקעת ומוכרעת על ידי החילוניות והמדע. אולם בעידן הפוסט-מודרני, עם תום עידן הנאורות והתמוטטות מגדל הערכים והאידיאלים המודרניים, בד בבד עם תהליכי התחדשות והתרעננות דתית היונקים השראה מתנועת החסידות, דומה כי הדת התעוררה שוב לתחייה, והיא סוחפת אחריה מחפשי משמעות המוצאים בחיקה מזור ומרפא לנפשם ההומייה והמשתוקקת. עדות לכך, ניתן לראות בתופעת החזרה בתשובה בכלל, ואצל אמנים ויוצרים בפרט, תופעה שרק הולכת ומתפשטת בהיקף מדהים (הבמאי ויוצר הסדרה, דן בן חקון, מעריך את היקף התופעה בכך שכ- 50% מהאמנים והיוצרים בארץ נמצאים בתהליכי חזרה בתשובה).

הנביא הפוסט מודרני פרידריך ניטשה, הכריז אמנם על מות האל, אולם 'הנקודה האלוהית' שבאדם (לא, אין כוונתי למונח הקבלי-חסידי דווקא. כוונתי למונח המשמש נוירו-ביולוגים כמו הנוירו-פסיכולוג הקנדי ד"ר מייקל פרסינג'ר ופרופ' רמצ'נדרן מנהל המרכז למוח ולהכרה באוניברסיטת קליפורניה, בבואם לתאר את האזור של האונות הצדעיות של המוח הקשורות לחוויות דתיות או רוחניות. ראו בהרחבה בספר 'אינטליגנציה רוחנית' מאת דנה זהר ואיאן מרשל, הוצאת כתר 2001, פרק חמישי) נותרה חייה ובועטת. אצל רבים, ובעיקר אצל אמנים ואנשי רוח, השאיפה למשמעות, עליה הצביע ד"ר ויקטור פראנקל כשאיפה העמוקה והבסיסית ביותר של האדם, אינה מוצאת את סיפוקה במסגרת התרבות המערבית, ובפרט אצל אמנים ויוצרים, אצלם אותה נקודה אלוהית השואפת למשמעות, ערה ותוססת.

ו.

ועוד הערת אגב על תופעת החזרה בתשובה בקרב אמנים ויוצרים, המשלימה את האמור. סביר מאוד להניח, שאילו אותם אמנים ויוצרים היו נולדים כחרדים מבטן ומלידה, הרי שהם היו יוצאים בשאלה. אותו קטליזטור פנימי המניע את חיפוש המשמעות, את המרידה במוסכמות חברתיות, ואת התשוקה למגע אינטימי עם האל, שעומד בבסיס החזרה בתשובה, הוא הוא זה שהיה גורם להם לצאת בשאלה מתוך החברה החרדית, המתאפיינת בקונפורמיות וטכנוקרטיות דתית. החזרה בתשובה מתאפשרת ומונעת רק בזכות כך שהחוזרים בתשובה נמצאים באזור הדמדומים הלימינאלי בין הדת ולחילוניות, כאשר מתאפשרת להם חוויה דתית, רוחנית ואינטימית, שאינה עומדת בסתירה להבעה ויצירה אמנותית, חופשית ואינדיבידואלית.

_______________________________________

המאמר התפרסם גם במוסף שבת של מקור ראשון, פרשת שופטים, 29,08,2014, הנה הקישור: , תשובה מחוויה – אבישלום שילוח.

מודעות פרסומת