הרהורים על אבלות אקזיסטנציאליסטית

בימי האבל הלאומיים, ברצוני להציע זווית אחרת של אבלות על חורבן בית-המקדש, זווית קיומית ואקטואלית, שאולי יותר קל להתחבר אליה, איש איש באמונתו ובמקומו האישי, ללא הבדל דת, גזע ומין.

ובכן, העולם המודרני וביותר הפוסט-מודרני המוכר לנו, מתאפיין במצב של בדידות, אובדן משמעות, וגעגוע מטא-פיזי אינסופי. כמו ביצירה הנודעת של אדוארד מונק, המהווה את אחת מסמלי המאה ועשרים; 'הצעקה', האדם המודרני ניצב לו עומד לבדו, בתחושת בדידות, ניכור ולבדיות, אוקיינוס החיים סוער וגועש סביבו, כשבלבו רק שממה, צעקה דוממת, וגעגוע אינסופי למשמעות. מונק כתב על היצירה ביומנו האישי, בשנת 1892: "וכך צעדתי לאורך הדרך עם שני חברייהשמש שקעה וחשתי במשב של מלנכוליההשמיים היו אדומים כדםעצרתי. נשענתי על המעקה, עייף כמוותהבטתי אל מעבר לעננים הבוערים, התלויים בשמיים כחרב וכדם מעל מפרץ הפיורד השחור-כחולחבריי המשיכו לצעוד ואני עודני עומד רועד מפחדחשתי צעקה גדולה, אינסופית המפלחת את הטבע".

העולם דומה לפאזל מעורבב, כשהתמונה הכללית מעורפלת, לא פתורה, ופלאית. כמו ספר קרוע, שדפיו מתגלגלים ללא סדר, והעלילה אינה ידועה, ללא התחלה וללא סוף. והדפים הקרועים מתגלגלים ברחבי העולם, עלעלים עלעלים, מקומטים ובלתי קריאים. 'וכמו ששמעתי, כי השי"ת עשה ספר והוא העולם, ופירוש על אותו ספר הוא התורה, כי התורה כמו מפרשת קניני השי"ת בנבראים' – רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רטז. 

במדרש על אברהם אבינו, מתואר העולם כ'בירה דולקת'. משל המסמל, כפרשנותו של המי השילוח, את העולם כהר-געש של תשוקה עמוקה הלוחשת בתוך הלב האנושי ל'שורש החיים', את הערגה הפנימית שיוקדת במעמקים, את 'הזעקה הבלתי מודעת למשמעות' כניסוחו של ויקטור פראנקל. ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו'. ר' יצחק פתח (תהלים מה) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם – מדרש רבה בראשית פרשה לט פסקה א. הבירה הדולקת היא חבית אפלה שבתוכה לוחשת להבה במעמקים, מחפשת, משתוקקת, מתגעגעת, אל הלא-נודע.

והאדם, בתהליך איטי מאבד את זהותו, את ישותו, את פניו שפעם נוצקו בצלם-אלוהים, והופך אט אט לגורילבוט (חציו גורילה וחציו רובוט). זהו האדם הפוסט-מודרני, או יותר נכון; הפוסט-אנושי. האדם חסר הנשמה, שאיבד את פניו, פני צלם אלו-הים. האדם חסר הזהות וחסר המיהות, האדם שאישיותו נעדרת, האדם שהוא כל-אחד ואף-אחד.

אפשר לראות בבית המקדש, מעין סמל וארכיטיפ אוניברסלי, למרכז ההוויה, מקור ההשראה של האנושות ממנו ינקו גדולי המשוררים וההוגים, נאד הדמעות של עלובי החיים, הכאובים והמיוסרים. הלא הוא המעין, אליו עורג והומה הלב האנושי, כמתואר בסיפור 'ז' בעטלערס' של רבי נחמן מברסלב; …ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין. וכל דבר יש לו לב. וגם העולם בכללו יש לו לב… וזה ההר עם האבן והמעין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם, וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעין הנ"ל, וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעין, בהשתוקקות גדול מאד מאד. וצועק מאד לבוא אל אותו המעין. וגם זה המעין משתוקק אליו… ואזי, סמוך לגמר היום, אזי מתחילים לטל רשות זה מזה (שקורין גיזעגינין) ומתחילין לומר חידות ושירים (שקורין לידער) נפלאים זה לזה. (באהבה רבה והשתוקקות גדול מאד מאד)… – סיפורי מעשיות – מעשה יג.

וכפי שכבר הראה יונג, הארכיטיפ של הבית המקדש, משותף וחוזר על עצמו בתיאורים שונים אצל כל הדתות, התרבויות והזרמים.

מעתה, האבלות היא על החורבן, על התמוטטותו של מגדל המוסר והערכים, על קץ האידאלוגיות, על העולם שנהפך לשומם ואפל, על הבדידות הכואבת, על הגעגוע והחיפוש שאינו יודע שובעה, על העדר הנוכחות האלוהית הממשית, על התום הבתולי שאיננו עוד, על הקטסטרופה האנושית שאין לה מזור ומרפא, על הסבל שאין לו טעם וסיבה, על הדרך ללא מוצא, ועל הקיום עצמו, שכיום יותר מתמיד – אבסורדי לחלוטין.

אפשר לראות בכך גם את המשמעות הפנימית של החורבן ההיסטורי והלאומי של בית המקדש. אך גם מי שאינו מזדהה מאיזה טעם שיהיה לסיפור ההיסטורי, יכול להתחבר לכך ממקום אישי ואקזיסטנציאליסטי לחלוטין.

***

בקרוב אפרסם רשימה נרחבת ומעמיקה הקשורה לרשימה זו ומהווה המשך לה, או יותר נכון רשימה זו מהווה הקדמה לרשימה הבאה, תחת הכותרת 'ויהי בימי הגורילבוט – על העידן הפוסט-אנושי, בעקבות 'הצעקה'. עקבו.

מודעות פרסומת