היוצאים בשאלה: נְשָׁמוֹת עַל גְּבוּל שְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת

 א

א.

הכאב, ההלם, האבל.

הכאב עדיין צורב, ההלם עדיין עמוק, האבל עדיין בעיצומו. הלב מרוסק, מסרב להאמין, לעכל שהנורא מכל קרה. משה, עלם צעיר וחינני שכל החיים היו לפניו, ואודיה, עלמה צעירה, אם לתינוקת חמודה, שניהם בשנות העשרים לחייהם, כבר אינם. עד לפני שבוע הם היו כאן עמנו, קמו בבוקר, צחקו ושוחחו, עבדו למחייתם, ועתה כבר אינם. לתמיד. הם לא נדרסו בתאונה, הם לא נרצחו בידי טרוריסטים. הם שמו קץ לחייהם. התאבדו. הם קיבלו את הקשה והנוראה שבהחלטות, ובצעד אחרון שאין ממנו חזור, החליטו לשים סוף לאותה טרגדיה אומללה ששמה חיים. וזהו. שתי נשמות יקרות ואהובות, שעד לא לאחרונה האירו בעולמינו, כבו פתע פתאום, ועלטה אפלה השתררה בלב כל מכיריהם. הפצע העמוק שנפער בלב פנימה, לא יגליד עוד לעולם. השריטה לא תתאחה, והחלל לא יתמלא.

לא העת להכביר במילים, ולא הזמן להטיח האשמות. לפעמים יש להבליג, לשתוק, ללבוש את אדרת הדממה. אולם בכל זאת, הכאב נורא ואיום, חשוף וצורב. וכאב שנותר בפנים, כידוע, מתפתח לזיהום. משכך, המטרה היא רק להביע את עומק המכאוב, לפתוח צוהר מבעד לחרכי אותם נשמות אומללות, לתאר במקצת את עולמם הקשה והנואש של אותה קהילה. אולי ייכנסו הדברים אל הלבבות, שמא יעוררו וישנו את הגישה והיחס אל אותם נשמות אבודות, גישה שלעיתים רבות בידיה חיים ומוות.

אין באמור להלן התייחסות לשני מקרים אלה ספציפית, ומיותר לציין שכל מקרה לגופו שונה בפרטיו; אלא לתופעה המזעזעת בכלליותה, הגובה מחיר דמים וקרבנות נורא. קהילת היוצאים היא מגוונת מאוד, יש בה אתיאיסטים שאיבדו את האמונה, יש בה כאלה שמאסו בדת החרדית, יש בה חוזרים בתשוקה, יש בה כאלו שמחפשים אלוהים אחר, אישי וסובייקטיבי, וכן הלאה. להלן לא אכנס לחלוקות והבחנות תת מגדריות, אלא לקהילה בכלליותה. לא התכוננתי לכתיבה, לא נברתי בספרים ובעיתונים, פשוט נתתי לקולמוס הלב להביע את שלו. הפוסט הזה נכתב בדם, ולא בדיו.

 א

ב.

על גבול שני העולמות

היוצאים בשאלה עומדים על הגבול הדק שבין שני העולמות; החרדי מחד, והחילוני מאידך, כשרק תהום פעורה מתחתם. קהילת היוצאים בשאלה, כפי שהם מכונים, אינה מוכרת לעומק. הסיבה נעוצה בכך, שמהמגזר החרדי הם נפלטו, יצאו ופרשו, ואילו למגזר החילוני עדיין לא התקבלו או התערו בתוכו. הם עזבו את החממה המשפחתית והחמים בה גודלו, את הבית המוגן והסגור, את החברה המלוכדת וחבריה, את התרבות והמורשת שעל ברכיה חונכו; ונזרקו אל תוכה של מציאות אכזרית, קרה ומנוכרת; אל תוך מערבולת של מאבק נואש על הקיום; אל תוך חלל אפל, שמום וריקני. רובם הם יתומים חיים שאיבדו אבא ואימא, משפחה וחברה, תרבות ומסורת. זהותם שבורם ומרוסקת, דרכם במשעולי החיים פתלתלה וסבוכה, ועתיד חייהם לוטה בערפל. הם חסרי כיוון, ללא הדרכה מכוונת, ללא תמרורי ניווט. הם חסרי זהות, חסרי בית, חסרי דרך. ילדים אבודים, תלושים, עקורים. הציבור החרדי מוקיע אותם, ודאי שאינו מבין לנפשם, ואילו הציבור החילוני גם הוא אינו מאיר פניו אליהם, מתוך חוסר היכרות, חוסר מודעות, והבדלי מנטאליות.

לכל ציבור וקהילה, פרנסים ועסקנים הדואגים לקיומו ולרווחתו. אולם קהילת היוצאים בשאלה, קהילה שכה סובלת ונואשת, היא כצאן ללא רועה. אף אחד אינו דואג להם, אף אחד אינו מודע למצוקותיהם, אף אחד אינו מושיט ידו לעזרה ותמיכה. העולם החרדי, ממנו נפלטו, דואג כמובן רק לאנ"ש האמונים אל התורה והמצוות בדרך ישראל סבא. את היוצאים בשאלה, הוא מוקיע בשאט נפש. ואילו העולם החילוני, אינו מכיר אותם. מפאת קשיי שפה, השכלה ומנטאליות, נותרים היוצאים בשאלה לרוב מחוץ למגזר החילוני, בפרט בתקופה הראשונה והגורלית של היציאה בשאלה. כך נותרים היוצאים בשאלה קרחים מכאן ומכאן. את העולם הישן הם הותירו מאחור, ואילו העולם החדש נשאר חסום בפניהם. מן החובה אמנם לציין את פעילותה של אגודת הל"ל, אולם פעילותה של עמותה חשובה זו, שאינה זוכה לתקציב ולסיוע מאת המדינה, קורסת מול העומס הרב.

כאשר יוצא או יוצאת בשאלה מתאבדים, אין הכוונה שהם קפצו למותם ממגדל רב קומות. פירושו של דבר הוא, שהחבל הדק העומד בין העולמות, עליו הם עמדו, נקרע מחמת כובד המשא. ומשכך, נפלו אל מותם. החבל הינו כה דק וחלש, שכאשר הלב כורע תחת משא הכאב, העצב והקושי, הבדידות והתלישות; נקרע החבל לגזרים, והעומד עליו צונח לתהום. לפעמים, הלב החלש והמיוסר, אינו עומד תחת כובד המסע אל החופש.

 א

ג.

השאלה היא כיצד שאר היוצאים בשאלה אינם מתאבדים

השאלה היא לא מדוע אותם יוצאים בשאלה וחבריהם התאבדו. השאלה היא כיצד שאר היוצאים בשאלה אינם מתאבדים, כיצד הם שורדים, כיצד הם ממשיכים לחיות. זו השאלה האמיתית. אולי השאלה אינה תקפה לכל היוצאים בשאלה, אולם היא תקפה להרבה מאוד מביניהם, בפרט בגיל צעיר ובתקופה הראשונית והגורלית של היציאה בשאלה. מציאות החיים השגרתית של מרבית היוצאים בשאלה, הרגשית, הנפשית והקיומית; כה קשה ומצמררת, עד שאיש זר שלא חווה על בשרו את התהליך, לא יהיה מסוגל להבינו. בדידות תהומית, תחושת תלישות עמוקה, נתק משפחתי, אובדן האלוהים ומשמעות החיים, מאבק על הקיום היומיומי הבסיסי, תחושת אשמה, דיכאון ומרה שחורה, טירוף הדעת, תיקים עבי כרס ומאבקים בבית המשפט על הילדים, כל אלה הם רק חלק ממגוון המצוקות הנוראות עימם מתמודדים היוצאים בשאלה. ולא רק שהם מתמודדים, אלא שהם מתמודדים לבדם. ללא הורים, ללא משפחה, ללא תמיכה קהילתית. הם עומדים לבד כעץ ערער מול הרוחות הסוערות והגלים הגועשים המאיימים להכריע אותם ואת נפשם הרצוצה. לפעמים הם עומדים בגבורה נדירה ועל-אנושית, ומצליחים לגבש עתיד וחיים, ולעיתים, למרבה הצער והכאב, התוצאה נוראה ומזעזעת, כפי שנוכחנו לראות. שאלתם של היוצאים אינה האם יש חיים לאחר המוות, אלא האם יש חיים לפני המוות. והתשובה לכך אינה פשוטה כלל. היא כואבת ועגומה עד מאוד.

כנאמר לעיל, אין בכוונתי להאשים, להפנות אצבע מאשימה למישהו. למרות שבאחד המקרים, לפחות, אפשר להפנות אצבע מאשימה ונוטפת דם לעבר המשפחה הקרובה של אחד הקרבנות. אבל כאמור, לא זו מטרתי ולא ארחיב על כך. המטרה היא לזעוק את הזעקה הנוקבת והמחרידה, 'מדוע שיוצא בשאלה לא יתאבד? מדוע?'. השאלה הזאת מנסרת בחלל, ללא מענה. במציאות האכזרית העכשווית, ובמצב הנתון לעת עתה, כאשר היוצאים בשאלה מוצאים את עצמם לבדם, ללא תמיכה ועזרה, הן מהסביבה המשפחתית והקרובה, והן מהגורמים הממשלתיים, אך כפסע הוא עד למקרה הבא. ההורים, המשפחה, החברים, המכרים, המדינה וגורמי הרווחה, כולנו אחראיים לכך. אף אחד לא יוכל לומר ידינו לא שפכה את הדם הזה. הלוואי והפוסט הזה, יפקח עיני עיוורים, ויסייע בהבנת התהליך הכאוב והמייסר אותו עוברים, כל אחד בדרכו, היוצאים בשאלה.

suicide

 א

ד.

הבדידות

הבדידות האיומה, עומדת בראש מצוקתם של היוצאים בשאלה. אל העולם הביאו אותם הוריהם, עטפו אותם ברוך, אהבה וחום, אולם מהרגע שהחליטו לצעוד בדרך עצמאית וחופשית, הם נותרים לרוב לבדם. לרוב, המשפחה מתביישת בכבשה הרעה והסוררת, העלולה חלילה לקלקל את שאר הילדים, או להזיק חלילה בשידוכים, ומנתקת קשר עם הילד הסורר. לפעמים המשפחה אינה ממש מנתקת קשר, אבל הקשר הופך להיות מאולץ, קריר וכאוב. אפשר גם להבין את הכאב של ההורים, את הצער והעוגמת נפש, אולם התוצאה הסופית היא שהילד, שרק עתה בקע מתוך הביצה, נותר לו לבדו. בודד. גלמוד. אתמול הוא עוד היה מסובב בהורים תומכים ואוהבים, במשפחה חמה ולבבית, בידידים וחברים, מתפללי בית הכנסת ומכרים מהשכונה, והיום הוא זאב בודד. אל המערכה הגורלית בחייו, בדרכו אל החופש וגיבוש עתיד חייו, הוא יוצא לו לבדו, ללא אף אחד, ללא תמיכה וללא עזרה.

קשה היא הבדידות, שהיא מביאה לידי טירוף הדעת. היא מכלה כל חלקה טובה בגוף ובנפש, צורבת ושורפת מבפנים, ומותירה נפש פצועה, מיוסרת ושבורה לרסיסים. גם בתקופה הכי רגועה ומאושרת בחייו, זקוק האדם לחברה, לאהבה, לידידות. זהו הטבע האנושי. על אחת כמה וכמה שבתקופה כה קשה, מייסרת וכאובה, כמו בתהליך היציאה בשאלה, שנזקק האדם כאוויר לנשימה פשוטו כמשמעו ליד חמה ומלטפת, לאוזן קשבת ותומכת, לנפש אוהבת ומבינה. ושעה שהוא נעדר מכל אלה, פלא שהוא נחנק? פלא שהוא מואס בחיים? אתמהה.

 א

ה.

קפיצה אל האוקיינוס, ללא לדעת לשחות

היוצאים בשאלה הם ילדים שקפצו אל אוקיינוס החיים הגועש, ללא לדעת לשחות. המנטאליות החילונית זרה להם, השכלתם לוקה בחסר, והם נעדרי כל ידע או הכשרה מקצועיים. הם כמו פליטים שברחו מארץ דמים, והגיעו אל ארץ נכר זרה, ללא ידיעת השפה, ללא הכרת המנטאליות, ללא ידע בסיסי הנדרש לחיים. אולם בעוד העולים מרוסייה זוכים לסל קליטה ונדיב במיוחד מאת המדינה, והפליטים מסודן נהנים מחסותם האצילית של פעילי זכויות אדם, הרי שהיוצאים בשאלה נותרים לבדם במערכה על חייהם. איש אינו מכיר בהם, איש אינו מודע למצבם הנואש, איש אינו מתנדב לסייע להם.

 חז"ל אמנם ציוו ואמרו 'חייב אדם ללמד את בנו אומנות', אבל הציבור החרדי בחר להתעלם ולהתכחש לצו זה. בבתי הספר ובישיבות החרדים לא לומדים לימודי ליב"ה בסיסיים. השכלה היא טריפה בעיניהם. גם בסמינרים לבנות בהם לומדים אנגלית ומתמטיקה בסיסית, הרי שההשכלה מסתכמת רק בידע בסיסי זה, ללא כל לימודים מקצועיים הנדרשים לקראת החיים. כך יוצא שהיוצאים בשאלה, הבוחרים לצאת מהמגזר החרדי, מוצאים את עצמם ביום בהיר ערום ועריה, ללא כל ידע בסיסי ונחוץ. עתה, בגיל בוגר, הם נדרשים להשלים פער השכלתי עצום, ולהתחיל הכול מכיתה א'. וזאת, כמובן, במקביל לכך שהם נדרשים לממן את עצמם בתנאים קשים ומפרכים. זהו פרדוקס, כי מצד אחד הם מחוסרי כל ידע וכושר מקצועי, ואינם מסוגלים למצוא עבודה ראויה ומפרנסת. אולם מאידך, הם אינם יכולים לממן לעצמם לימודים כל עוד אינם מצליחים לפרנס את עצמם. וככה הגלגל מסתובב לו, כמו מערבולת אינסופית.

images (1)

 א

ו.

אובדן האלוהים ואובדן משמעות החיים

בנוהג שבעולם, כאשר משפחה מאבדת את אחד מההורים, ונותרים בבית יתומים קטנים ועוללים, אין מי שלא ירחם על היתומים האומללים. כולם באים לנחם, לתמוך, להביע חום ואהבה. הקרובים מזדרזים להעביר את הילדים לטיפול פסיכולוגי ונפשי, שחס וחלילה נפשם הרכה לא תישרט בעקבות מות ההורה. כולם, הסבא והסבתא, הדודים והדודות, מכרכרים סביבם, מנסים להעניק חום ולעטוף ברכות ואהבה את היתומים המסכנים.

אולם ישנם ילדים יתומים, שאיבדו את היקר מכול, אבל אין שם על לב. אלה הם היוצאים בשאלה, שאיבדו את אלוהיהם. בעולמו של ילד או ילדה חרדיים, האלוהים הוא הכול. הוא בורא העולם ומחייה אותו בתמידות, הוא האב הרחמן, הוא השכינה הקדושה והרחמנית, הוא חונן הדעת, המרפא, הגואל, המפרנס והמכלכל, הגואל, השומע כל תפילה. הוא העוגן המרכזי של כל השקפת עולמם התמימה והטהורה. יום אחד, כל הבועה מתנפצת. האמונה התמימה נסדקת אט אט, נשברת לרסיסים. והרסיסים פוגעים בעמקי הנפש, שורטים וחותכים עמוקות. פתאום משמעות החיים, שכה הייתה ברורה ונהירה, לעשות רצונו יתברך שמו, הופכת לחידה חסרת פיתרון. פתאום החיים מאבדים את משמעותם, את תכליתם ומטרתם.

התהליך הפנימי של איבוד האמונה, אותו עוברים רבים מהיוצאים בשאלה, הינו תהליך קשה מנשוא. הקונפליקט הפנימי בו הם נתונים, הלבטים האמוניים, המאבק בין האמונה לכפירה, בין היצרים והתשוקות, מביאים לידי חיבוטי נפש וייסורי שאול. לא קל להתכחש לכל מה שגודלת עליו, לכל המסורת המקודשת עליה חונכת. אובדן האלוהים לעיתים גם עלול להביא לאובדן משמעות החיים בכלל. פתאום אין משמעות מוגדרת וברורה לחיים, פתאום הסבל נהיה חסר מטרה ותכלית, פתאום העולם כולו הופך להיות אפל וחסר פשר. אין עוד אל מי להתפלל, לפני מי לשפוך שיח, לפני מי להעתיר ולדמוע. אין עוד אמונה בהשארת הנפש ובחיי נצח, לא עוד אמונה כי 'הכול לטובה' ו'כל מה שעביד רחמנא לטב עביד'. כשהאמונה נסדקת, הנפש כולה נזדעזעת ונפצעת משבריה המנופצים של האמונה, שברים ורסיסים החותכים ושורטים עמוק בלב פנימה, ומותירים חותם בל יימחה. החכם מכל אדם, קהלת, כבר תיאר והביע מצב זה של ריק קיומי המוביל למיאוס החיים, כאשר אמר; 'וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ (ב, יז).

 א

ז.

האמיצים ולוחמי החופש

אי אפשר לסיים מבלי לציין את שבחם של היוצאים בשאלה. מדובר בקבוצה עילית של נפשות הנאבקות ונלחמות למען החופש להם הם זכאים, למען עצמיותם וחירותם, קבוצה שאינה הולכת אחרי העדר ואינה נכנעת למוסכמות, קבוצה של אמיצי לב ועזי רוח המחפשים את עצמם בעקשנות מפליאה, נדירה ומעלה השתאות. רק מי שמכיר מקרוב את הנפשות, יודע ומכיר את עומק נפשותיהם, רוחב ליבם ואומץ רוחם. הם ראויים לכל שבח והערכה. החברות האמיצה והשותפות העמוקה ביניהם, העזרה והתמיכה הדדית, המשפחתיות המלוכדת שביניהם, ראויה לצל"ש מיוחד.

זהו סיפורם העגום והטראגי של קהילת היוצאים בשאלה, על קצה המזלג. הלוואי וישפיעו הדברים על הקרובים אל אותם יוצאים, בני משפחה וחברים, מכרים וידידים. הלוואי ויהיו הדברים תמרור אזהרה על התופעה המחרידה ויימנעו עוד אסון ושבר. הלוואי ויאירו הדברים את עולמם הכה מיוסר של היוצאים בשאלה. מי ייתן והדברים ישפיעו לקבל את אותם נשמות מרדניות וכאובות באהבה ותמיכה ללא תנאי, כפי שהם, כדמותם וצלמם, ללא שיפוט וללא ביקורת.

יהיו הדברים לזכרם ולעילוי נשמתם של כל אותם נשמות טהורות, בודדות וכאובות; שנלחמו ונאבקו בדם ליבם, באומץ לב ובעוז רוח, למען חירותם, למען עצמיותם, למען חופשיותם; ונרם כבה בטרם עת למגינת לב אוהביהם ומכריהם. יהי זכרם ברוך.

באהבה, בכאב ובדמע, אבישלום שילוח.

הורד (1)

וַיְהִי בִּימֵי הַגוֹרִילַבּוֹט – על העידן הפוסט-אנושי

'הזעקה'

יצירתו של האמן אדווארד מונק, 'הצעקה', היא ככל הנראה אחת מיצירות האומנות המודרניות המפורסמות בעולם. הדים לכך, ניתן לראות במחיר האסטרונומי בו היא נמכרה לאחרונה בשנת 2012 במכירה פומבית של סותבי'ס, בכ- מאה ועשרים מליון דולר. בעיני רבים, ובצדק, היא נחשבת כאחת מסמלי המאה ועשרים של התרבות המודרנית. הוגים אמנים ומבקרי-תרבות רבים, ניסו לרדת לעומקה ולפענח את משמעותה.

מונק היה צייר נורווגי שהשתייך לזרם האקספרסיוניסטי, זרם שמקורו בגרמניה בתחילת המאה ה-20, ומקורותיו הפילוסופיים שאובים מזרם הרומנטיקה. האקספרסיוניזם מעמיד במרכז היצירה את האמן וראייתו הפנימית. ראייה גסה, מתפרצת, זועקת ומבטאת את רגשות היוצר באופן החשוף והעז ביותר. בדרך זו האמן משליך על היצירה באופן סובייקטיבי את מצבו הנפשי.

הסדרה מציגה דמות אדם המצוירת בקווים מופשטים, וניצבת על גשר עץ על רקע הפיורד של אוסלו כפי שהוא נשקף מהגבעה של הפרוור אקברג שבאוסלו. העיניים החלולות והפה הפעור נחשבים בעיני רבים לזעקה אילמת כנגד החיים המודרניים, זעקה המבטאת את החרדה האקזיסטנציאלית. היא מסמלת את בדידותו הטראגית של האדם המודרני, בצל הריק הקיומי ואובדן משמעות החיים.

מונק כתב על היצירה ביומנו האישי, בשנת 1892:

"וכך צעדתי לאורך הדרך עם שני חבריי, השמש שקעה וחשתי במשב של מלנכוליה. השמיים היו אדומים כדם. עצרתי. נשענתי על המעקה, עייף כמוות. הבטתי אל מעבר לעננים הבוערים, התלויים בשמיים כחרב וכדם מעל מפרץ הפיורד השחור-כחול. חבריי המשיכו לצעוד ואני עודני עומד, רועד מפחד. חשתי צעקה גדולה, אינסופית המפלחת את הטבע".

לפשר הדמות חסרת הפנים

אך למרות הררי הפרשנויות על היצירה המפורסמת בעולם, נותר עדיין מקום להעמיק ולפענח את משמעותה של היצירה. הרי זוהי קסמה של האומנות, שהיא אינה ברורה, חד משמעית והחלטית. היא מעורפלת, רבת-גוונים, עמוקת רבדים אינסוף. היא נתונה לפרשנויות רבות, היבטים שונים, ולכל אדם הזכות והיכולת למצוא בה משמעות כלבבו. וגם אם האמן עצמו לא כיוון אליה, גדול ונשגב כוחה של היצירה, שהיא אוצרת בתוכה יתר ממה שהאמן יצק בה. "לדעתי, אסור לו לאדם לקרוא שירה, או להביט בציורים ובפסלים, אלא אם כן הוא מסוגל להוציא מהם הרבה יותר ממה שהמשורר או האומן ניסה לבטא" – כתב נתנאל הות'רן (מתוך הספר פן השיש).

ובכן, חמישה סמלים עיקריים עומדים במרכזה של היצירה. הדמות, הצעקה הלא נראית, הים שמסביב, הגשר, האנשים מאחור.  כל אחד מהם דורש עיון ופרשנות בפני עצמו, אך אתמקד כעת במוטיב המרכזי של היצירה: הדמות.

הסמל החשוב והמרכזי, הינו ללא ספק הדמות בחזית היצירה. לעין כל רואה בולטת הדמות המוזרה, חסרת הפנים. לא ניתן להבחין במינה של הדמות, היא אינה גבר וגם אינה אישה. דמות ללא פנים, ללא זהות. אז השאלה הראשונה היא, מי היא הדמות? מה היא מסמלת? פרשנות אפשרית טוענת, שהדמות המוזרה קיבלה את השראתה ממומיה פרואנית שמונק היה עשוי לראותה בתערוכה העולמית של פריז 1988. ייתכנות נוספת היא, שאת ההשראה לדמות קיבל מונק מאחותו, שסבלה מהפרעה דו-קוטבית, והייתה מאושפזת בבית-החולים לחולי נפש למרגלות גבעת אקברג. פרשנים אחרים סוברים שהדמות הזועקת מסמלת את אמו שמתה כשהיה בן-5 ממחלת השחפת, פניה כגולגולת ופניה כארובות חלולות, בדמותה מתגלם המוות כמצב סופי שאין ממנו חזר, והציור מבטא את חוויות ילדותו, את טראומת הנטישה והאובדן שבמות האם, בדמות את האם שמתה.

ברצוני להציע פרשנות אחרת, אישית וסובייקטיבית, הרואה בדמות משמעות סמלית עמוקה יותר. ייתכן, וחוסר הפנים של הדמות המוזרה עומדת בלב היצירה, ומהווה את נשמת משמעותה.

הדמות חסרת הפנים, מסמלת את פני האדם הפוסט-מודרני, או יותר נכון; הפוסט-אנושי. האדם חסר הנשמה, שאיבד את פניו, פני צלם אלו-הים. האדם חסר הזהות וחסר המיהות, האדם שאישיותו נעדרת, האדם שהוא כל-אחד ואף-אחד.

החלום ושברו

זהו סיפור עלייתו ונפילתו של האדם המודרני, החלום ושברו.

לאחר דורות ושנים ארוכות, החל האדם לממש את חלומו הגדול. שאיפה שנדמתה עד לפני זמן לא ארוך כהזיה דמיונית, החלה להתגשם. האדם סיגל לעצמו כוחות אלו-היים. הוא פיענח את צפונותיו וחוקיו של הטבע, החל לעוף בשחקים, גומא מרחקים אדירים במהירות שיא. הוא איחד את העולם כולו לכפר גלובאלי קטן בהישג כף יד, שיכלל את חייו עד לנוחות המרבית שעלתה על דעתו. ואם לא די בזאת, הוא לא הסתפק בכיבוש כדור הארץ, אלא גם טס לירח, מביט על מליוני הכוכבים והגלקסיאות מקרוב.  היקום כולו נמצא בידו הקמוצה, מסתריו וצפונותיו פרושים לפניו כחדרי ביתו.

הבטחתו של הנחש הקדמון אל האדם, כאשר פיתהו לאכול מעץ הדעת 'והייתם כאלוקים', מעולם לא הייתה נראית מוחשית יותר מעכשיו. האדם אכן התפתה, נגס במלוא פיו מעץ הדעת והתבונה, והיה כאלוקים. התהליך אמנם התמשך במשך שנים ארוכות, אך ככלות הכול ההבטחה והשאיפה התממשה במלוא המובן של המילה. האדם הפך לאלוקים, היקום כולו כבוש תחתיו.

היטיב להביע זאת יובל נח הררי (מחבר 'קיצור תולדות האנושות') בתשובתו לשאלת מגזין אודיסאה, שהופנתה לשורה של חוקרים ואנשי רוח, 'מהו התהליך המשמעותי ביותר המתרחש כיום בעולם? והנה תשובתו:

שדרוג האדם מחיה לאל – ד"ר יובל נח הררי, החוג להיסטוריה, האוניברסיטה העברית

"התהליך המשמעותי ביותר שמתרחש היום בעולם, הוא תהליך שדרוגו של הומו סאפיינס מבעל חיים לאל. זו איננה מטפורה, אלא הצהרה עובדתית פשוטה. האנושות מתחילה לנסות ולהשיג לעצמה תכונות, שבאופן מסורתי נחשבו לתכונות אלוהיות, כגון חיי נצח, נעורי נצח, היכולת לברוא יצורים חיים, היכולת ללבוש ולפשוט צורות שונות ומשונות, היכולת לנוע במהירות הבזק ממקום למקום ואף להיות בכמה מקומות שונים באותו הזמן (באמצעות אוואטרים, או על-ידי חיבור ישיר בין המוח לבין האינטרנט). כשאנו חושבים על העתיד, אנו בדרך-כלל חושבים על עולם שבו אנשים הנראים ומרגישים כמונו, נהנים מטכנולוגיה משופרת – חלליות הנעות במהירות האור, תותחי לייזרים, רובוטים אינטליגנטיים וכו'. אבל הפוטנציאל המהפכני האמיתי של הטכנולוגיות החדשות טמון באפשרות לשנות את הומו סאפיינס עצמו, לרבות תכונותיו ורצונותיו, ולא רק את כלי הרכב או כלי הנשק שלו. מה שבאמת יהיה מהפכני בעולם העתידי לא יהיו החלליות, אלא מי שיטוסו בחלליות. טווח הזמן עליו מדובר אינו ארוך במיוחד. יש סיבות טובות לחשוב שבתוך פחות ממאה שנים כדור הארץ יישלט על-ידי ישויות, שיהיו שונות מהומו סאפיינס יותר משהוא שונה מניאנדרטלים ומשימפנזים. כל יתר השינויים שיקרו במהלך המאה ה-21 – בכלכלה, בחברה, בפוליטיקה ובמדע — יתגמדו כנראה בהשוואה למהפכה הזו".

והוא מסיים בשאלה נוקבת:

"לכן השאלה החשובה ביותר העומדת כיום בפני האנושות היא, מה אנו רוצים להיות? ומכיוון שסביר שנוכל להנדס גם את הרצון, השאלה הקריטית היא, מה אנו רוצים לרצות?"

אך בו זמנית, ללא שהאדם שם לב, – החלה במקביל נפילתו הגדולה והטרגית של האדם. במרוצו השאפתני לסגל לעצמו כוחות וסגולות אלו-היים, במחקרו אחר צפונות הטבע וסודות היקום, במאמצו לשפר את איכות חייו ונוחיותם המרבית, איבד האדם את המהות הכי אלו-הית שהייתה לו כבר מאז ומעולם, את המהות הכי בסיסית ביסוד הוויתו, סלע קיומו ועוגן חייו. האדם איבד את נשמתו, איבד את עצמו לדעת, איבד את צלם האלו-הים שעל פניו. האדם איבד את זהותו, את מיהותו.

האדם החדש של העידן הפוסט-אנושי, כבר לא ניתן לכנות אותו אדם. הוא אינו על-אדם וגם לא תת-אדם. הוא כבר אינו אדם כלל. נשמתו פרחה ממנו זה מכבר, אישיותו נעדרת, צלם פניו הושחת, הוא כל אחד ואף אחד. האדם החדש, 'הגורילבוט', חצוי גורילה, וחציו רובוט. הוא יצור משובט, חסר זהות ומיהות בסיסית. פניו מחוצפנות, חסרות הבעה, קליפה שתחתיה מסתתר חור שחור ושמום. שלד חסר חיות, נעדר עוגן קיומי בסיסי המאפשר חשיבה, חיים והבעה.

מות האדם לא התרחש בבת אחת, הוא גסס לאיטו, כשכמה גורמים הביאו יחד למותו. שילוב של תהליכים מדעיים, פילוסופיים, סוציולוגיים, וטכנולוגיים; הובילו אט אט אל עידן הגורילבוט המתקרב ובא. מביניהם, טשטוש הבחנה בינו ובין החי, מות האלוהים ומות הסובייקט, התרבות הפוסט-מודרנית, ועתה; הגושפנקא הרשמית בדמות ההתקדמות הביו-טכנולוגית במדע.

על שפת תהום

דומה העולם ככדור עגול, העומד על גבעה רמה וראשו מגיע השמימה, והכדור אט מתגלגל על שפת-התהום הפעורה לפניו, אין רואה ואין מציל, אין איש שם אל לב. ולא עוד, אלא שהבריות משחקות וצוהלות, כילדים שמחים במגרש משחקם, וברגליהם בועטים הם בחוזקה בכדור המתגלגל, ומקרבים אותו לנוכח שפת התהום הפעורה. בצהלתם, צועקים הם בחדווה ובגאווה לא מוסתרת, 'הנה מתקדם העולם, מתחדש ומשתכלל ללא הרף!' ועיניהם עיוורות לראות, כי אכן מתקדם העולם, אך לא לעבר גן-העדן כי אם לשפת-שאול.

גורילה, על אדם, או גורילבוט

תהליך שינויו המהותי של המין האנושי, נחזה מראש, אלא שהחוזים נחלקו בחיזוי האדם החדש. היו שצפו את הפיכתו של האדם לגורילה, והיו שחזו את הפיכת האדם לעל-אדם. בפועל, שתי התחזיות התבדו. האדם לא נהפך לגורילה ולא לעל-אדם. הוא נהפך לגורילבוט.

כבר לאחר צאת ספרו של דרווין 'מוצא המינים', החלה גסיסתו של האדם כאדם. אז החלה להתערער ולהיטשטש ההבחנה בינו ובין החי. אם מוצא האדם מן הקוף, אז בהכרח שגם הוא גורילה. דויסטויבסקי כתב בספרו 'שדים' שפורסם 13 שנה לאחר "מוצא המינים" של צ'ארלס דרווין, בפיו של אחד הגיבורים, קירילוב, שעם גילוי מוצאם האמיתי של החיים ואובדן האמונה באל, אנו על סיפו של עידן חדש: "ואז יחלקו את ההיסטוריה לשני חלקים: מהגורילה ועד השמדת האל, ומהשמדת האל עד… הגורילה" [ראה להלן]. אולם תחזית זו הייתה טעות. האדם לא חזר לגן-החיות, הוא לא נהפך לגורילה. תהיה זו טעות להשוותו לגורילה. לגורילה, יש אופי. לגורילה יש טבעיות חייתית ופראית. אבל האדם החדש, חסר גם את זאת. האדם הוא החדש, הוא הגורילבוט. חציו גורילה וחצוי רובוט, ומשכך קירח הוא מכאן ומכאן. אין בו אישיות, וגם אין בו חייתיות טבעית. אין בו שום דבר, חוץ מתערובת משובטת ומוזרה. הוא כלום, שמום, ריק, שלד חסר עצמיות, הזורם עם הנהר ההמוני.

במקביל, פרידריך ניטשה, הנביא הפוסט-מודרני, חזה את כינונו של אדם חדש, על-אדם. ניטשה ידוע בהכרזתו המפורסמת על מות-האלוהים:

פרידריך ניטשה

פרידריך ניטשה

"אמר לו הקדוש: אני מחבר שירים ושר אותם, וכשאני מחבר שירים אני צוחק ובוכה ונוהם: ככה אני משבח את אלוהים. בשיר ובכי, בצחוק ונהם אשבח את האלוהים אשר אלוהי הוא, ואתה מה אתה מביא לנו במתנה? שמע זרתוסטרה את הדברים האלה ובירך את הקדוש ואמר: "מה יש לי לתת לכם ? ועתה, הנח לי ואסתלק מהר פן אקח ממך דבר!". – וכך נפרדו השניים זה מזה, הזקן והאיש והם צוחקים כשני נערים קטנים". וכאשר היה זרתוסטרה לבדו, דיבר אל ליבו ואמר: הייתכן הדבר! אל הקדוש הזקן הזה ביער שלו עדיין לא הגיעה השמועה שאלוהים מת?" – [כה אמר זרתוסטרה, תרגום אילנה המרמן, עמ' 55-56]

"האם לא שמעתם על המשוגע שהדליק פנס באור יום מלא, ורץ אל כיכר השוק בעודו צועק בקולי קולות: "היכן אלוהים? היכן אלוהים?" מכיוון שרבים מן האנשים שם לא האמינו באלוהים, נשמע צחוק רם מסביב… "אני אומר לכם. אנחנו הרגנו אותו – אתם ואני! אנו כולנו רוצחיו. אבל איך עשינו זאת?… מה עוללנו כאשר התרנו את הארץ מכבליה לשמש? לאן תנוע עכשיו? לאן ננוע אנחנו? הלאה, הרחק מכל שמשות? האין אנו מידרדרים היישר מטה? ולאחור? ולצדדים? וקדימה? ולכל עבר? האם נותרו עוד מעלה ומטה? האין אנו נסחפים דרך כלום אין סופי?… מעולם לא נעשה מעשה גדול מזה, וכל הנולד אחרינו יהיה שייך, בזכות מעשה זה, להיסטוריה נעלה מכל היסטוריה שעד כה" – (המדע העליז).

כתוצאה מכך, חזה ניטשה את כינונו של אדם חדש, אדם-עליון או בתרגום יותר מדוייק; על-אדם, אדם שיהיה חופשי מכל מחוייבות ויממש את עצמו בצורה טוטאלית.

"מלמד אני אתכם את העל-אדם. האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו. מה עשיתם כדי להתגבר עליו? […] האדם הוא חֶבֶל, קשור בין החיה ובין העל-אדם, – חֶבֶל על פני תהום. מעבר מסוכן מכאן לשם, הליכה מסוכנת בדרך, הבטה מסוכנת לאחור, חלחלה ועמידה-מלכת מסוכנת. הגדולה אשר באדם היא היותו גשר ולא מטרה (כה אמר זרתוסטרא, תרגום המרמן, עמ' 57, 60)

אולם המסקנה המשמעותית והאמיתית מהכרזתו של ניטשה, אינה מות האלוהים כמכונן מוסר באנושות. המסקנה המשמעותית באמת היא, 'מות האדם'. מות האלוהים מסמל את אובדן המוסריות וניפוץ הערכים האנושיים. במות האדם, הכוונה לתפיסה העצמית של האדם, לאובדן הזהות והמיהות במובן הבסיסי ביותר. לא שהאדם אימץ תפיסה עצמית מוטעית, אחא שכבר אין לו תפיסה עצמית כלל. אין לו פנים. לא רק שאין לו דעה לגבי עצמו, אלא שהוא חסר ידע על כך שאינו יודע.

ניטשה חלם על כינונו של אדם חדש לאחר מות האלוהים. אולם גם ניטשה טעה, ובגדול. האדם החדש לא הפך לעל-אדם, גם לא לתת-אדם. הוא כבר אינו אדם כלל. האדם החדש, 'הגורילבוט', חצוי גורילה, וחציו רובוט. הוא יצור משובט, חסר מהות ומיהות בסיסית. העל-אדם של ניטשה, עדיין יש בו 'רשימו' של צלם-אלוהים, ושמא אפילו יותר מקצת. הוא שואף להיות אלוהים לעצמו. יש בו רצון לעוצמה עילאית. אך הגורילבוט, אין בו צלם כלל. הוא נעדר פנים. גם אין בו רצון ושאיפה כלל. הרובטיות שבו חונקת ומדכאה כל ביטוי של רצון, שאיפה, מטרה. ניטשה סבר שהעל-אדם יכונה שטן בעיני המאמינים. אולם גם תואר זה לא ניתן להעניק לו. הוא לא אלוהי ולא שטני, הוא כלום. פיסת קיום המרחפת על פני התהום האנושי, ללא כיוון, ללא יעד.

דוסטויבסקי כתב, "הסוגיה הראשית שאיתה אני עצמי ניסיתי להתמודד תוך סבל רב באופן מודע ובלתי מודע כאחד במשך כל חיי- סוגיית קיומו של אלוהים. הגיבור שלי במהלך חייו הוא לחלופין אתאיסט, אדם מאמין, פנאט דתי או חסיד של כת ושוב אתאיסט". [מכתבי דוסטויבסקי, כרך שני, עמ' 263]. כיום, שאלת האלוהים פחות רלוונטית. השאלה היא מי אנחנו? מה אנחנו רוצים להיות? האם אנחנו רוצים להיות בני אדם, או גורילבוטים? או בניסוח אחר, השאלה הינה אייכה, אלא אייכי?

איצטדיון נטוש

לא ניתן להתעלם מהכנסייה המזדקרת ממרחק בציור 'צעקה' של מונק, כשהגב של הדמות מופנה אליה. הצעקה קשורה בהכרח למות האלוהים, שאחריה מוצא האדם את עצמו לבדו, נטוש בתוך חלל שמום, קרוסלה מסתובבת וצעקה אינסופית. וכפי שתיאר זאת חתן פרס נובל לספרות (2005) הסופר והבימאי היהודי-בריטי הרולד פינטר, בספרו 'אפר ועפר (תרגם לעברית עוזי וייל):

"תיזהרי איך שאת מדברת על אלוהים. הוא האלוהים היחיד שיש לנו. אם תתני לו ללכת הוא לא יחזור. הוא אפילו לא יזרוק מבט מעבר לכתף. ואז מה תעשי? את יודעת איך זה ירגיש לך, כזה ואקום? זה יהיה כמו אנגליה נגד ברזיל בוומבלי, ואין אף נפש חיה באיצטדיון. את יכולה לדמיין דבר כזה? לשחק שתי מחציות לעיני איצטדיון ריק לחלוטין. משחק הכדורגל של המאה. שתיקה מוחלטת. אפילו לא צופה אחד. שתיקה מוחלטת. חוץ משריקות השופט ולא מעט קללות גסות. אם את מפנה עורף לאלוהים זה אומר שהמשחק הנאצל והנפלא ששמו כדורגל יפול אל תוך תהום השכחה המוחלטת. בלי תוצאה למשחק – הארכה אחרי הארכה אחרי הארכה. לנצח נצחים. היעדרות. תיקו. שיתוק. עולם ללא מנצח. אני מקווה שאת קולטת."

– 

מות הסוביקט

בכך מתמצת המענה הפוסט-מודרני לשאלת הזהות, – 'מות הסובייקט'. הפוסט-מודרניים, בעקבות הכרזתו של מישל פוקו על מות האדם והכרזתו של רולאן בארת על מות המחבר, מטילים ספק באחדות ובלכידות של הסובייקט אנושי כמושא התייחסות קונקרטי או כאישיות, ומכריזים על מות הסובייקט. לא האדם כותב טקסטים, אלא טקסטים כותבים את האדם. במילים אחרות, לא האדם המציא את השפה אלא השפה יוצרת אותנו ומעצבת את החוויה שלנו, אנו משועבדים לשפה – היא כותבת אותנו. האדם, שאיפותיו ואופקי חוויתו אינם אלא טקסט, יציר של השפה בה הוא חי. משכך לא ניתן להגדיר את התודעה האנושית כאישיות קוהרנטית בעלת מקור ראשוני וזהות עצמית, ואין היא אלא השתקפות של השפה שיצרה אותה, נזילה ומשתנה לפי הנסיבות.

כך שאם פעם אפיונו של האדם היה בכך שהוא 'יש השואל על ישותו' כהגדרתו של היידגר, כיום אפיונו הוא 'יש שאיבד את ישותו'. הוא כבר לא שואל, כי כבר אין מי שישאל על מי. היטיב להגדיר זאת היידגר, "לעתים נראה כאילו האנושות שועטת ללא מעצורים למטרה זו: שהאדם ייצר את עצמו באופן טכני" [כאן היידגר הקדים לחזות בפיתוח של האדם מכונה שהאדם רואה בו את פסגת הצלחתו] "אם הדבר יצליח הרי שהאדם פוצץ עצמו באויר" (טימותי קלארק – מרטין היידיגר מבוא. עמ' 27). הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי הצרפתי וזוכה פרס נובל לספרות אלבר קאמי, כתב בספרו 'המיתוס של סיזיפוס-מסה על האבסורד': 'בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה'. אולם דומה שכיום השאלה היא אחרת. כיום השאלה הפילוסופית העיקרית היא: האם יש מי ששואל? האם שייך עדיין לשאול כאשר השואל איננו? האם השאלה רלוונטית כאשר היא נשאלת על ידי אף-אחד?

איבוד האינטליגנציה הרוחנית

בתהליך זה, האנושות הולכת ומאבדת את תכונתה הייחודית והבלעדית, 'האינטליגנציה הרוחנית', כפי שמכנים אותה דנה זהר וד"ר איאן מרשל, בספרם 'אינטלגנציה רוחנית' (הוצאת כתר, 2001). האינטליגנציה רוחנית אינה קשורה בהכרח לדת. 'האינטליגנציה הרוחנית היא האינטליגנציה שבאמצעותה אנחנו מתמודדים עם בעיות של משמעות ושל ערך, אינטליגנציה שבאמצעותה אנחנו יכולים למקם את מעשינו ואת חיינו בהקשר רחב יותר, עשיר ומשמעותי יותר' (שם, עמ' 13).

אינטלגינציה רוחניתזו האינטליגנציה הבסיסית והיסודית שלנו, וקיומה של אינטליגנציה זו הוכחה ע"י מחקרים מדעיים המובאים שם בהרחבה (ראה שם, עמוד 21, ועמ' 76). היא בלעדית רק למין האנושי, בשונה מאינטליגנציה אינטלקטואלית המשותפת גם למחשבים, או אינטליגנציה רגשית המשותפת גם עם בעלי חיות.

וכך הם כותבים בספרם: "במערב החלה התרבות המסורתית על כל המשמעויות והערכים שהיא משמרת להתפרק בעקבות המהפכה המדעית של המאה השבע-עשרה, והעלייה שהתלוותה אליה באינדיבידואליזם וברציונליזם… משמעויות וערכים שורשו מן האדמה שעליה גדלו. המהפכה הפילוסופית הנלווית הייתה שירוש הנשמה האנושית" (עמ' 35). "לבסוף, היקום כפי שמתווה אותו המדע הניוטוני, הוא קר, מת ומכני. אין מקום בפיזיקה של ניוטון לנפש או לתודעה, אין היבט כלשהו על המאבק האנושי. באופן פרדוקסלי, המדעים הביולוגיים והחברתיים שהתפתחו במאות התשע-עשרה והעשרים אימצו את המנגנון הזה, והציגו את האדם, את גופו ואת נפשו באמצעות אותה תבנית מכנית. אנחנו מכונות תודעה או מכונות גנים, גופנו הוא אוסף של חלקים, התנהגותנו מותנית וצפויה, נשמותינו הן אשליה של שלון דתית ארכאית וחשיבתנו היא בסך הכול פעילות של תאים במוחנו. היכן אפשר למצוא את משמעות החוויה האנושית בתמונה הזאת? (עמ' 37). 'האינטליגנציה הרוחנית הקיבוצית בחברה המודרנית, הינה נמוכה. אנחנו חיים בתרבות נחותה מבחינה רוחנית, המאופיינת בחומרנות, ברדיפת נוחיות, בהתעסקות צרה בעצמי, בהיעדר-משמעות ובמות המחויבות' (עמ' 26).

בני-אדם, הם ביסודם מהויות רוחניות, שכן הם מונעים, ואף מוגדרים, על ידי כמיהה אנושית ייחודית למצוא ערך ומשמעות במה שהם עושים וחווים. וכפי שכבר כתב ויקטור פראנקל, החיפוש אחר המשמעות הוא המניע הראשון והעמוק ביותר בחייו של האדם. זהו גם הנושא המרכזי המעסיק בני-אדם כיום; המשמעות. הצורך במשמעות הוא המשבר העיקרי בימינו לדעת רבים. ומשכך, איבודה של האינטליגנציה הרוחנית, משמעותה איבוד האנושיות.

הסינגולוריות מתקרבת

שיאו והשלמתו של תהליך איבוד ה'פנים' והמיהות האנושית, קורה בימים אלו, עם ההתפתחות המואצת והאדירה בתחום הביו-טכנולוגיה.

ריי קורצוויל

ריי קורצוויל

ריי קורצווייל, יהודי-אמריקאי, הוא אחד מגדולי הממציאים, הוגי הדעות והעתידנים בימינו. רשת הטלוויזיה האמריקנית הציבורית הגדירה אותו כאחד מבין שש עשר המהפכנים שיצרו את אמריקה, ולפני מספר שנים הקים את הפרויקט החדש שלו 'אוניברסיטת הסינגולריות' בעמק הסיליקון קליפורניה, בתמיכת גוגל ונאס"א, ללימוד אינטרדיסציפלינרי של טכנולוגיות חדישות ולניתובן לטובת האנושות, שמטרתו המוצהרת היא: "להרכיב, ללמד ולעורר השראה גרעין של מנהיגים ששואפים להבין ולאפשר את ההתפתחות של ההתקדמות הטכנולוגית המעריכית ולהשתמש, למקד ולהדריך בכלים אלה על מנת לתת מענה לאתגריה הגדולים של האנושות." קורצוייל קיבל המדליה הלאומית לטכנולוגיה מהנשיא ביל קלינטון בשנת 1999,  ובשנת 2002 נכלל שמו בהיכל התהילה הלאומי של הממציאים בארצות הברית.

קורצווייל מתמצת את חזון העתיד האנושי בכריכת ספרו 'הסינגולוריות מתקרבת' (מאגנס, 2012), במילים אלו:

'האנושות ניצבת על סף תקופת תמורות מסעירות ביותר בתולדותיה, תקופה שבה ההויה האנושית תתעשר ובה בעת תתערער. שכן המין האנושי יתנער מכבלי מורשתו הגנטית ויתנשא לפסגות בל ישעורו של בינה, רווחה חומרית ואריכות ימים'… 'בספרו 'עידן המכונות החושבות' הוא (קורצווייל) הציג טענה נועזת: לאורו של קצב השינוי הטכנולוגי ההולך ומואץ בהתמדה, המחשב עתיד להתחרות בבינה האנושית בכל שלל גווניה. בספרו הסינגולאריות מתקרבת הוא בוחן את השלב הבא בתהליך האבולוציוני: איחוד האדם עם המכונה. בשלב הזה יתמזגו הידע והמיומנות שבמוחותינו עם הקבילות, המהירות ויכולת השיתוף המידע הגדולים לאין שיעור של מעשי ידינו. המיזוג הזה הוא עיקרה של הסינגולאריות – פרק הזמן שבו תיעשה בינתינו יותר ויותר לא ביולוגית, ואדירה פי מיליארדים מכפי שהיא כיום. בעולם החדש לא תהיה עוד הבחנה ברורה בין אדם ומכונה, בין מציאות ממשית ומציאות וירטואלית. במישור המעשי, הזדקנות האדם ומחלותיו ייבלמו, זיהום הסביבה ייפסק, בעיות הרעב והעוני בעולמנו ייפתרו. הננוטכנולוגיה תאפשר לנו ליצור כל מוצר חומרי ותהפוך בסופו של דבר אפילו את המוות לבעיה שאפשר לפותרה'.

די במילים ספורות אלו, בכדי להבין את המשמעות של העידן העומד לפנינו. 'ההויה האנושית אכן תתעשר, אך ובה בעת תתערער הרבה יותר מכך. האנושות תתנשא לפסגה של בינה, רווחה חומרית, ואריכות ימים'. אכן. מילים כה מדויקות, שהמבין את משמעותם לאשורן, מתבעת ומזדעזע. בינה? רווחה חומרית? אריכות ימים? בכיף. אך החיים מה יהא עליהם? איזו משמעות תהיינה לחיים שכאלו? מי יישאר בכלל בשביל לממש את הפסגה הזאת? האם לא נתאבד כולנו יחדיו עוד טרם נכבוש את הפסגה שבמילא תוביל אותנו לאבדון? 'בעולם החדש לא תהיה עוד הבחנה ברורה בין אדם ומכונה, בין מציאות ממשית ומציאות וירטואלית'. האם זו אמורה להיות בשורה מרנינה, זה שאנחנו עומדים להיות מכונות רובוטיות קפואות ואטומות?  'במישור המעשי, הזדקנות האדם ומחלותיו ייבלמו, זיהום הסביבה ייפסק, בעיות הרעב והעוני בעולמנו ייפתרו. הננוטכנולוגיה תאפשר לנו ליצור כל מוצר חומרי ותהפוך בסופו של דבר אפילו את המוות לבעיה שאפשר לפותרה'. חזון מלא תקווה, אין מה לומר. הזדקנות, עוני, רעב, הכול ייזרק לפח ההיסטוריה. ואז נחליט כולנו פה אחד להתאבד יחדיו, כי כבר לא נותר בשביל מה לחיות. הכול יהיה כ"כ מושלם, שפשוט לא תהיה שום סיבה הגיונית ומוצדקת להמשיך לחיות את החיים האלו.

אך טבעי שקורצווייל יצטט בספרו את אמרתו של 'גוליו גו'רלי, 'כן, יש לנו נשמה, אבל היא עשויה מהמון רובוטים זעירים' (עמ' 348).

ובכלל, המאמץ האנושי האדיר למנוע את ההזדקנות ולפתור את בעיית המוות, הוא אבסורדי מעין כמותו. התרבות האנושית לאורך כל דורותיה, למרות המאמץ הדי מרשים, עדיין לא הצליחה למצוא משמעות אפילו לחיים הקצרים האלו של שבעים-שמונים שנה. לא רק שהאנושות לא הצליחה לפתור את התהייה העתיקה הזאת, אלא שהיא רק מגבירה ומחריפה. בעידן הפוסט-מודרני, בעקבות שקיעת המסורות, אובדן הערכים וקץ האידיאולוגיות, נותר לו האדם לבדו, כשזעקת המשמעות נוקבת מאי-פעם. הכול מסביב משתפר והולך, משתכלל, מתקדם, אבל הבעיה הכי בסיסית, הכי קיומית, רק מחריפה והולכת.

האבסורד בכך מזכיר את ההלצה היהודית המפורסמת על שמש בית הכנסת של העיר חלם, שתפקידו היה בחודש אלול לעבור לפנות בוקר מבית לבית ולהעיר את דייריו ל'סליחות'. אולם בעיה חמורה עמדה בפניו: בחודש אלול, נפרס שלג צחור ולבן על פני כל העיירה, והילוכו של השמש מדלת לדלת גרמו לכיעורו של השטיח הלבן והיפהפה כל כך, שמרמז כידוע על כפרת עוונות. נתוועדו חכמי חלם לאסיפת חירום, ועלו על פיתרון גאוני: מכאן והלאה לא יפסע עוד השמש על פני הקרקע, אלא ירימו אותו על שולחן אחוז בידי ארבעה מגברתני העיירה, והייתה לחלם הישועה.

הפוזיטיביזם החדש

כאן גם מתעוררת סכנת הפוזיטיביזם החדש, בעקבות אובדן התפיסת העצמית האנושית. אצטט את דבריו של אריק גלסנר, בתשובתו לשאלת אודיסאה, הנ"ל, ואין צורך להוסיף:

עלייתו של פוזיטיביזם חדש – ד"ר אריק גלסנר, מבקר וחוקר ספרות וסופר

"שדים" של דוסטויבסקי פורסם 13 שנה לאחר "מוצא המינים" של צ'ארלס דרווין, אבל השפעת "הרעיון המסוכן" של דרווין, כניסוחו של המדען דניאל דנט, כבר ניכרת. קירילוב, אחד הגיבורים, מהרהר בכך שעם גילוי מוצאם האמיתי של החיים ואובדן האמונה באל, אנו על סיפו של עידן חדש: "ואז יחלקו את ההיסטוריה לשני חלקים: מהגורילה ועד השמדת האל, ומהשמדת האל עד…" קירילוב אינו משלים את המשפט, אבל המספר של "שדים" מציע באירוניה השלמה משלו: "עד הגורילה". כלומר, הגילוי של דרווין יכול לדרדר את האדם מטה, לערעור ההבחנה בינו לבין עולם החי. הסכנה שרואה דוסטויבסקי בדרוויניזם אינה רק של הידרדרות מוסרית, שנובעת מההכרה שהאדם הוא סוג של חיה (הידרדרות לא מופרכת, אם זוכרים את "הדרוויניזם החברתי"). דוסטויבסקי חרד גם לתפיסה העצמית של האדם, כפי שזו הוצגה ב"פוזיטיביזם" של המאה ה-19. אחד התהליכים המשמעותיים ביותר שמתרחשים לטעמי כיום, הוא עלייתו של פוזיטיביזם חדש, של ניאו-פוזיטיביזם. ההתקדמות הדרמטית בחקר המוח, יחד עם פיתוחה הנמרץ של דיסציפלינת הפסיכולוגיה האבולוציונית, מציבים אתגרים גדולים לתפיסת האדם שלנו. אמירות ופרשנויות לא זהירות של תחומי המדע החשובים האלה מציגות את האדם כיצור הכפות לתאי העצב שלו, וככזה הנשלט בידי דפוסי התנהגות שנקבעו לפני עשרות ומאות-אלפי שנים בחברות הלקטים-ציידים. הסכנה בתפיסת האדם הזו נוגעת לסוגיות אתיות קריטיות כמו סוגיית הרצון החופשי. אך לטעמי, סכנה גדולה יותר הינה אובדן הכבוד העצמי האנושי. התפיסה שאיננו אלא חיות מתוחכמות הנשלטות בידי כוחות שאינם נגישים לתודעתנו, מעודדת מיזנתרופיה מחד גיסא, ודיכאון מאידך גיסא. לטעמי, האתגר של תקופתנו הוא להבחין בין הבר לתבן בהתפתחויות המדעיות החדשות ולהימנע מנפילה בפח של "פוזיטיביזם" חדש, שתוצאותיו עלולות להיות חמורות.

הצעקה האחרונה

הגורליבוט, כבר אינו צועק. כבר אין בו מי שיצעק. הצעקה עולה מתוך מעמקי נשמתו של האדם, שריד האנושות, העומד לו בבדידותו הקיומית, ובעיניים פעורות צופה כיצד נשבה האדם, סורס, הושם במיטת-סדום, דוכא, והפך לגורילבוט. ואולם הוא עדיין לא סורס, הוא מתעקש להישאר אדם, הוא מאמין שיש לו פנים, התשוקה המטא-פיזית והשאיפה למשמעות עדיין פועמים-גועשים בקרבו, ומתוך תהום-נפשו בוקעת הצעקה האלמותית.

גם הוא, שריד האנושות, כבר עומד על שפת תהום. פניו מרוטשות, ליבו פצוע, ונשמתו כמעט גוססת. אך הצעקה היא זו שעדיין מבחינה ומבדילה בינו ובין הגורילבוט, היא זאת שמטביעה בו את חותם ה'אדם', היא הירח שלו בערפל. הוא בודד, חסר כל, נבוך, מנוכר, תוהה; 'הצעקה' היא כל מה שיש לו. היא רטט החיים היחיד שפועם בו. היא השיר האחרון.

***

וידוי קצר: הרשימה נכתבה די במהירות. אני חש שהמרחק בין מה שרציתי להביע לבין מה שנכתב, רחוק כרחוק שמים וארץ, ואולי יותר מכך. ובכלל, כולנו יודעים שגבולות השפה צרים מידי להכיל בתוכם את ההבעה. למעשה, כמעט וויתרתי על פרסום הרשימה, ורק בעטיו של ידיד יקר, איש רוח דגול, שעבר על הדברים ועודד לפרסמם, הרשימה כעת מתפרסמת. לכן, אנא; ראו את הרשימה כאילו נכתבה בכתב ברייל לאילמים. הלא כולנו אילמים, וביכולתנו להשתמש בשפה רק כסימנים, כרמזים, כתווים. נסו לקרוא בין השורות, נסו לשמוע את הצעקה הבוקעת מתוך המילים וביניהם, נסו להרגיש את האש הלבנה שבין הלהבות השחורות של האותיות. כלות הכול, אלו שחיים את הצעקה ומזדהים איתה, אינם זקוקים למילים שיתארוה, ואלו שלא – גם נהרות של מילים לא יספיקו. שלכם, אבישלום

——————————–

מִמַּעֲמַקִּים \ צְעָקָה בּוֹקָעַת

עֵינַיִם חֲלוּלוֹת \ פֶּה פָּעוּר

גֻּלְגֹּלֶת קֵרַחַת \ לֵב שָׁבוּר

פָּנִים מֶחוּקוֹת \ נְעֶדָרֵי זֶהוּת

קְפוּאוֹת \ בִּתְהוֹם הַבְּדִידוּת

גֶּשֶׁר רָעוּעַ \ גַּלִּים סֹועַרִים

שָׁמַיִם חַשׁוּכִים \ כּוֹכָבִים בּוֹעַרִים

מִגְדָּלִים פּוֹרְחִים \ רַכֶּבֶת שׁוֹעֶטֶת

כְּמוֹ עִיזָה עִיוְוֶרֶת \ לַתְּהוֹם מִתְקָרֶבֶת

מִמַּעֲמַקִּים \ צְעָקָה בּוֹקָעַת

זְעָקָה דוֹמֶמֶת \ בִּלְתִּי נִשְׁמָעַת

עַלוּבֵי חַיִּים \ נְשָׁמוֹת אוּמְלָלוֹת

יֶלֶד רָעֶב \ מְקַבֵּץ נְדָבוֹת

פָּרוּעַ שֵׂיעָר \ עֵינָיו כְּבוּיוֹת

אַבוּדִים \ פְּנֵיהֶם דוֹמֶמוֹת

אַזוּקָה בִּכְבָלִים \ נְשָׁמָה פצוּעה

בֵּין הָעוֹלָמוֹת \ נֶפֶשׁ שְׁסוּעָה

שׁבוּרַת כְּנָפֵיִים \ יוֹנַת דְּרוֹר

תּוֹעָה בַּאֲפֵלָה \ מְבַקֶּשֶׁת אוֹר

וּמִתּוֹך אֲפֵלַת שֶׁאוֹל \ רֵיקָנוּת תְּהוֹם

מֵיתָרִים רוֹטֶטִים \ וּפֶתַע פִּתְאוֹם

מִמַּעֲמַקִּים \ צְעָקָה בּוֹקָעַת

זְעָקָה דוֹמֶמֶת \ בִּלְתִּי נִשְׁמָעַת

הִיא פֹּה וְשָׁם \ מֵעֵבֶר

מִתְּחַבֵּאת \ יוֹשֶׁבֶת סֵתֶר

מִסתַּתֶּרֶת \ תַּחַת לַמִילִים

מִבַּעַד לְקוֹלוֹת \ בֵּין הַצְלִילִים

לוֹבֶשֶׂת צוּרָה \ וּפוֹשֶטֶת

בְּשֶׁקֶט \ תָּמִיד לוֹחֶשֶׁת

וְלִפעָמִים \ הִיא גַּם שׁוֹאֶגֶת

אֶת הָעוֹלָם כּוּלוֹ \ מְטַלְטֶלֶת

וְהָעוֹלָם \ כֹּה צַר וְקָטַן

מְעוּרפַּל \ מָלֵא תִּימְרוֹת עָשָׁן

לְהָכִיל אֶת הַצְּעָקָה \ הַדּוֹמָמֶת

שֶׁבֶּחָלַלֹו \ תָּמִיד זוֹעֶקֶת

וְהָאֲנָשִׁים \ כֹּה חִירְשִׁים

אֶת הַצְּעָקָה \ אֵינָם שׁוֹמְעִים

וְמַמַשִׁיכִים לֶהִסְתַּחֲרֶר \ בֶּמַעַרבּוֹלֶת

אֶל הַחִידָלוֹן \ שֶׁמֵעֵבֶר לַדֶלֶת

מִמַּעֲמַקִּים \ צְעָקָה בּוֹקָעַת

זְעָקָה דוֹמֶמֶת \ בִּלְתִּי נִשְׁמָעַת

סִפְרָן שֶׁל יְחִידִים – חיפוש עצמי; אינדיבידואליות ויחידיות, במשנת איזביצ'א [א]

א

האם היהדות היא דת קולקטיבית? ♦ האינדיבידואליות בעידן המודרני ♦ יחידי נברא האדם ♦ הרגשת ה'זרות' בעולם, עבודת אלילים, והגאולה העתידה ♦ המרד והפרישה; והמענה שלא נאמר ♦ ספרן של יחידים ♦ דרך המלך ודרך היחיד ♦ המסע אל העצמי – לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ ♦ לדמותו של היחיד ♦ הספר החקוק על הלב

א

ההגות האיזביצ'אית, מיסודו של רבי מרדכי יוסף ליינער מאיזביצ'א, אחד ההוגים המקוריים, הנועזים והרדיקליים ביותר, שצמחו מתוך היהדות האורתודוקסית, זוכה כיום לעדנה ומעוררת עניין רב הן במחקר האקדמי והן בקרב הציבור החסידי והדתי-לאומי. אך למרות ההתעניינות הרבה שפורחת לאחרונה סביבה, הרי שהיא עדיין לוטה בערפל. רובם של המתעניינים בה, נמשכים אל הרעיונות הרדיקליים והנועזים שלה, כמו לדוגמה האפשרות הדתית לחרוג במקרים מסוימים מכללי ההלכה, או פרשנותה לחטאים התנ"כיים, וכדומה, אך מפספסים את 'תורת החיים' הקיומית שלה, שדנה במגוון נושאי יסוד אקזיסטנציאליסטיים, ומהווה אלטרנטיבה יהודית להגות הפוסט-מודרנית והתהליכים החברתיים בעקבותיה. נושאים כמו אמונה, החיים בצל הספק, אינטואיציה, אינדיבידואליות, מימוש עצמי, ועוד רבים, מקבלים אצלה פרשנות מקורית ומעמיקה.

בהשוואה למול אחיותיה – חב"ד וברסלב – שזכו לתפוצה רחבה בקהלים מגוונים, ואף להתייחסות מכובדת של המחקר האקדמי, הרי שההגות האיזביצ'אית דומה לשדה בתולית שלא נחרשה, המצפה ומחכה לגואל. הפוטנציאל שגנוז בה, כהגות יהודית-חסידית-אקזיסטנציאליטית שאקטואלית כיום יותר מתמיד לאדם הפוסט-מודרני בן זמנינו, גדול לאין שיעור מזה של אחיותיה.

להלן אתמקד על רעיון האינדיבידואליות, או ה'יחידיות', התופס מקום מרכזי במשנת איזביצ'א, ומהווה אחד מאבני היסוד המרכזיים שלה, ושמא אפילו הנושא המרכזי בה"א הידיעה.

***

האם היהדות היא דת קולקטיבית?

היהדות, נדמית לכאורה, כדת קולקטיבית וקונפורמיסטית. במעמד הר סיני קיבלו עם ישראל תורה סדורה, מצוות והוראות לכל צעד ושעל בחיים, לכל אחד ואחד ללא הבדל, תורה אחת ואחידה לכולם. טענה שכיחה טוענת, שלכאורה, ביהדות אין אנו מוצאים את מקומו של היחיד, כאישיות בפני עצמה, ייחודית ומיוחדת. התורה משרטטת חוקים ומצוות ליחיד כרבים, דרך אחת ויחידה סלולה לכולם כאחד, ללא התייחסות, לכאורה, אל הפרט, הבודד, היחיד. התורה פונה על האומה בכלליותה, אל כנסת ישראל המאוחדת כאיש אחד בלב אחד, כאשר תורה אחת לכולם, משפט אחד לגר ולאזרח בישראל. גם בספרי הקודש שנכתבו לאורך כל הדורות, אין אנו מוצאים יחס ליחיד ולאינדיבידואל, ואדרבה לעיקרון מקודש נעשה הערך של התבטלות בתוך הכלל, וללא הרף נשמע הציווי לא לפרוש מן הציבור, אלא להתאחד עם הציבור, להיות כאיש אחד בלב אחד.

362-4134ייצוג רדיקלי לטענה זו, אפשר לראות למשל בדבריו של פנחס שדה (1929-1994), מחבר יצירות המופת נוסח "החיים כמשל", "על מצבו של האדם" ו"נסיעה", הנחשב עד היום לאחד הסופרים האיכותיים והרבגוניים ביותר בהיסטוריה התרבותית של ישראל. בתחילת דרכו הספרותית, בספרו "החיים כמשל" הרבה לכתוב על היהדות בהתרסה, כאשר לדעתו דתיות אמיתית ואותנטית מתקיימת רק בקיומו הבודד של היחיד מול האלוהים ובתוך האלוהות. בניגוד לכך, היהדות נתפסה לדעתו כגילוי מובהק של החיים החברתיים, וכמסגרת החונקת את נפשו של היחיד, ומונעת את הרגש הדתי האמיתי.

שדה תיאר את דתיותו כך: 'הערך המכריע בעולמי הוא הנשמה… האלוהים נתן את העולם בתוך נשמתו של האדם, ובה, ביחידה, בבודדה, צפון המובן של היקום' (החיים כמשל, עמ' 185) 'מה הייתי בלי אלוהים? איך יכולתי לחיות בדד… בלי ההרגשה שיש מי ששומע אותי בתוך הדומיה, המבין אותי בתוך אי-ההבנה, האוהב אותי בתוך אי-האהבה, היודע את ייסורי ליבי?' (שם, עמ' 223).

לעומת זאת, היהדות, לטענתו, היא הוויה קולקטיביסטית, ולכן גם אנטי-דתית:

'איך יוכל מה שאיננו אישי להיות דתי? הלוא החיים, שהם המלה של האלוהים, פונים אל היחיד! אבל האם יש בכתבי הדת היהודיים איזה הכרה ביחיד? האם יש איזה רמז לאלמותיותה של הנשמה? היהדות לא הבינה מעולם את מושג הגאולה, אלא במובן של גאולה חברתית…' (שם, עמ' 185). 

8706355361_bdc4ba091d

והיחיד, הנשמה הבודדה המחפשת את עצמה, הנפש המבקשת את השביל המיוחד שלה אל האלוהים, שואלים בתמיה; האומנם? בראת אותי בצלמי המיוחד, נפחת בי נשמה טהורה וייחודית, אך לא הענקת לי מקום משלי בעולמך? האם לא סללת לי שביל מיוחד, נתיב אישי שייצא מתוך ליבי ויוביל אותי הישר אליך? האומנם אין היהדות מתייחסת אל הפרט, אל הבודד, אל היחיד, ונטשה אותו לאנחות בתהום הבדידות והלבדיות?

א

האינדיבידואליות בעידן המודרני

תהייה זו, מקבלת משנה-תוקף בזמנינו, בעידן בו התרבות המערבית קידשה והעלתה על נס את האינדיבידואליות. כיום, התרבות המערבית האינדיבידואלית מקדשת סיסמאות כמו 'היה נאמן לעצמך', הלך אחרי הלב' 'היה מי שאתה' וכיוצא באלו. ללא הרף מופרחים לעברינו סיסמאות מהזן הזה, בספרות, בקולנוע, בטלוויזיה, בפרסומות, ובכל מקום, ומעודדות אותנו להיות אינדיבידואליים נאמנים לעצמם, למי שהם; להיות ייחודיים ועצמאיים.

בדורות הקודמים, לא הכירה האנושות במציאותה של נפש האדם כאנטומיה עצמאית והויה נפרדת. מושג העבדות שהיה קיים עד לפני מאתיים שנים, לא השפיע רק על המציאות הפיזית של בני האדם, אלא גם על המודעות הנפשית שלהם. למיליוני בני אדם בעולם לא היה כלל הכרה ומודעות בקשר עצמיותם. האדם, כאדם בזכות עצמו, לא היה קיים. רובם של האנשים, לא ידעו קרוא וכתוב, והשכלתם האישית קרבה להשכלתם של הבהמות. מיליוני אנשים ראו את עצמם משועבדים מרצון לקיסר, וללא עבודת הקיסר והנאמנות אליו לא הייתה להם כל משמעות בחיים. בימינו קשה להבין את התפיסה שרווחה בימים ההם כמושג פשוט, שהאדם, לא היה בכלל ישות עצמאית בזכות עצמה, כי אם חלק ורסיס קטן מתוך מערכת גדולה ומקיפה של משמעות מסויימת. המודעות העצמית של האדם כ'אדם' במובן הכי בסיסי שיכול להיות, כמעט ולא הייתה קיימת.

Prise_de_la_Bastille

המהפכה הצרפתית

בעידן המודרני, השתנתה והתפתחה המודעות האישית של האדם, עד שכאילו נברא האדם מחדש. האדם נהפך ליצור בעל תודעה אישית ומיוחדת. האדם התוודע אל אישיותו כהויה עצמאית, המבקשת לה חיים משלה, ואינה משתעבדת לקונפורמיות והשפעה חיצונית.

מלבד הפן ההיסטורי, הסוציולוגי והתרבותי, יש לכך גם משמעות דתית. ההגות האיזביצ'אית מאמינה, שכל תהליך משמעותי בעולם ובתרבות העולמית, נושאים בחובם משמעות פנימית כחלק מתהליך קוסמי של התקדמות העולם לקראת תיקונו והשלמתו. נושא זה נידון רבות במשנת איזביצ'א, ומחייב התייחסות נרחבת בפני עצמה.

א

יחידי נברא האדם

מתוך ערפלי אפילה זו, המחשיכה את פני הנפש הבודדה, המבקשת מקום, הכרה וביטוי לעצמיותה, מופיעה ההגות האיזביצ'אית, המאירה באור יקרות, בהיר וזך, את נשמתו של היחיד, ומפלסת לו שביל מיוחד במשעולי החיים; שביל אל עצמו, שביל אישי אל האלוהים. איזביצ'א, היא ספרן של יחידים, של אותם נשמות שאינם מוצאים את מקומם בתוככי המסגרת הקולקטיבית, הקבועה והמוגדרת, ומחפשים את קיומם האישי והייחודי. היא אינה מציגה דרך מסוימת, שיטה כל שהיא, אלא מדריכה ומכוונת את היחיד למצוא את עצמו ואת דרכו שלו.

ספרים רבים ושיטות רבות נהגו ונכתבו כהדרכה לעבודת האלוקים, כהכוונה לחיים דתיים מלאי משמעות, מפלסים ומציגים דרך סלולה במעלה ההר אל האלוקים. דרכם, היא דרך המלך המיועדת לרבים, אשר בה יילך האדם וימצא חיים. רובם ככולם מתייחסים אל הכלל הקולקטיבי, אל הציבור בכלליותו, אך אינם מתייחסים אל היחיד, אל היוצא מן הכלל. אף התייחסותם אל היחיד, אל הפרט, היא רק כפרט המשתייך אל הכלל, ולא כפרט העומד  בפני עצמו.

ספרי החסידות למיניהם, משרטטים פרופיל של עבודת ה', סולם עבודה בו ילך האדם עד שיגיע אל שיא השלימות בהשגת האידיאל הנדרש ממנו, כל אחד כשיטתו ודרכו. יש מהם שדגלו בהתבוננות מעמיקה בחכמה בינה ודעת, יש מהם שדגלו בתפילה בקול והתלהבות, יש מהם שדגלו בפשיטות ותמימות, וכיוצא בזה כל אחד כדרכו בקודש.

לעומתם, איזביצא אינה פונה אל הרבים. היא מתייחסת אל היחיד, אל הנשמה המחפשת את עצמה, הנפש הבודדה המחפשת את השביל האישי והנתיב הייחודי לה. היחיד, הבודד, האינדיבידואל, הוא זה העומד במרכז עולמה ההגותי של איזביצ'א, המתייחסת אל מצוקתו וחיפושו הקיומי, ומדריכה אותו אל עצמו, אל מציאת מקומו בעולם, אל מציאת משמעות קיומו וייעודו עלי-אדמות.

איזביצ'א מאמינה, ש'יחידי נברא האדם' (סנהדרין ד,ה) וכשם שפרצופיהם אינם שווים, כך מהותם וקיומם וייעודם אינם שווים (תנו רבנן, הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים, שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה, ברכות נח,א). לתפיסה זו, כל אדם הינו אחד יחיד ומיוחד, תופעה ייחודית וחד-פעמית המתרחשת פעם אחת בלבד. סוד קיומו של האדם מתחיל בראש ובראשונה בנקודת יחידותו, ומשכך, גם הקשר האינטימי בין האדם לאלוהים; רצונו של האלוהים מהאדם והדו-שיח ביניהם; משמעות חייו וייעודו של האדם; משתנים מאדם לחברו.

יתרה מכך, לא רק שאיזביצ'א מתייחסת אל היחיד ואל יחידותו ומודעת למצוקתו הקיומית, אלא היא אף רואה ב'יחידיות', בחיפוש העצמי, במציאת הקשר האינטימי והאישי בין האדם לאלוהים; כמטרה העילאית של חיי הדת האותנטיים. החיים הדתיים לפי איזביצ'א, אין משמעותם ציות עיוור לחוקים ולמצוות, גם אם הציות נעשה מתוך קבלת עול מלכות שמים באהבה ובלב שלם. חיים דתיים אותנטיים פירושם לפי איזביצ'א: חיפוש נוקב, עיקש ומתמיד, אחרי הקשר האישי והאינטימי בין האדם לאלוהים, חיים של שאלה מתמדת; מה אלוהים רוצה ממני? מהו רצונו המיוחד של אלוהים ממני אישית? מהו מקומי ותפקידי שלי בתוך התיאטרון האלוהי?

תפיסה זו מתומצתת בדברי רבי יעקב ליינער, בנו וממשיך דרכו של רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, במילים אלו:

"… אַךְ עִיקַּר שֹׁרֶשׁ הָעֲבוֹדָה הוּא, שֶׁיִּמְצָא הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ גַּם כֵּן, וְיֵדַע אֵיזֶה מַשָּׂא וּמַתָּן עוֹסֵק הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ עִמּוֹ בִּפְרָט נָפְשׁוֹ. וְזֶה הוּא עִיקַּר עֲבוֹדָה…" (סֵפֶר הַזְּמַנִּים, הַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח, לוּבְּלִין תרס"ג, ט, ב)

נמצאת למד, שעיקר חובת האדם בעולמו, הוא שימצא את את עצמו, את המשא-ומתן שיש לאלוהים עם נפשו, כלומר; את הקשר האינטימי, הדו-שיח האישי בינו לבין האלוהים.

אך לא רק מהפן הדתי, אלא גם מהפן הקיומי; המימוש וההבעה העצמית של האדם, ההתחברות ל'נקודת החיים' המיוחדת לאדם בשורשו, ו'ההתנשאות' של האדם (מונח איזביצ'אי, שמשמעותו היא, (מחמת הקושי לתרגם מושג זה לעברית, ראו את התרגום בעירבון מוגבל): המצב בו האדם זוכה להכרה על הבעת עצמיותו בצורה ייחודית, ואינו עוד אחד מיני רבים) – מתאפשרים רק כאשר ימצא האדם את עצמו ומקומו בעולם.

"כי הש"י חלק לכל אחד טובה וחיים בפני עצמו ואין אחד דומה לחבירו. ע"כ נאמר שאו את ראש היינו שתעמדו כל אחד על מקום השייך לו. ועי"ז יהי' במקומו מדוגל ומנושא... והענין בזה בחניות הדגלים, היו כל אחד ואחד עומד על מקומו הראוי לו בשורשו והי' מכיר את מקומו וכמו כן גם שמות הנשיאים מורים על יקרת הנמצא בכל אחד ואחד…" (מי השילוח, חלק א', במדבר).

לכן, תחילתו של מסע החיים, מתחיל בשובו של האדם אל עצמו, אל הווייתו הפנימית. שם, בנקודת היחידיות העמוקה, טמון לו 'שורש-החיים' של האדם.  וכך מפרש האיזביצ'ער את תשובתו של האלוהים אל אברהם אבינו:

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך כו', כתיב כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה. כאשר התחיל אאע"ה התחיל לבקש ולחפש אחר שורש החיים שלו, אחרי הבינו אשר כל חמדת עוה"ז לא יתכנו להקראות בשם חיים אמיתיים, כי כל חמדת עוה"ז הוא רק להסיר טרדות והמניעות ואחרי אשר יתבטלו כל הטרדות מה יהי' גוף החיים אשר עליו נקראת העולם, ע"ז אמר לו הש"י לך לך היינו לעצמך, כי באמת כל דברי עוה"ז לא יקראו בשם חיים ועיקר החיים תמצא בך, ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל. זאת הוא החיים" (מי השילוח, חלק א, פרשת לך).

בשונה מהפרשנות הקלאסית, לפיה חיפושו של אברהם אבינו הייתה תיאולוגית ביסודה, כחיפוש אחרי בורא העולם, בקטע האמור האיזביצער מפרש את חיפושו של אברהם אבינו כחיפוש אקזיסטנציאליסטי, חיפוש 'אחרי שורש החיים', חיפוש אחרי משמעות קיומית. בהתאם לכך, גם תשובתו של האלוקים אל אברהם, מפורשת כקריאה לחיבור פנימי עמוק, לך לך – לעצמך, לנשמתך, שם תמצא את שורש החיים.

א

הרגשת ה'זרות' בעולם, עבודת אלילים, והגאולה העתידה

בהמשך לכך, איזביצ'א מאמינה, שהסיבה שהאדם לפעמים מרגיש זר בעולם, לא שייך, חסר-דרך וכיוון, הן בענייני רוח, והן בענייני גשם כמו למשל כאשר אינו מוצא את אפיק הפרנסה המתאים לו למחייתו, ומשכך תועה ונודד ממקום למקום, מעיסוק אחד לעיסוק שני, מעבודה לעבודה; קשורה בכך שעדיין לא מצא את עצמו, את שורשו ומקומו בעולם, ואילו רק ימצא את עצמו ויתקן את החיסרון הטבוע בו מטבעו ('תיקון החיסרון' היא סוגיה הדורשת הרחבה נפרדת בפני עצמה, ועוד חזון למועד), אזי ימצא את מקומו בעולם, לא יחסר לו מאום, ויהיו מנת חלקו רוגע ושלווה, יישוב-הדעת והמקום:

"…ולזה נעלם מכל אחד מקומו ושורשו איזה פרט מצוה השייך לו. ולזה הוא מיצר תמיד יען שנעלם ממנו חסרונו ולא יוכל לתקנו. ועי"ז הוא מסבב עצמו מפעולה לפעולה אולי זו היא הטובה השייכה לו. וכן בענייני עוה"ז מה שהאדם מיצר לפעמים כמו פרנסה וכדומה הוא ג"כ מחמת שלא בא על חסרונו לתקנו. שאם היה שלם לא היה מיצר כלל…" (ספר הזמנים, הגדה של פסח, לובלין תרס"ג, ט,ב).

משכך, איזביצ'א, אינה מציגה דרך מסוימת של עבודת ה', היא גם אינה מציגה אידיאל כל שהוא אשר בהשגתו יגיע האדם אל שלמותו. איזיבצ'א רק מנסה להציג הוראות והכוונות לכל אחד ואחד באשר הוא, כיצד למצוא את עצמו, את תפקידו, ואת רצון ה' המיוחד ממנו. האידיאל היחיד המוצג באיזביצ'א, הוא שכל אחד יחקור ויחפש את דרכו האישית שלו, את תפקידו המיוחד בעולם, את ייעודה הייחודי של נשמתו. בשביל לכוון את האדם למצוא את עצמו ואת רצון האלוהים ממנו, מציגה איזביצ'א את 'תורת-הבירורים' שתכליתה לעדן ולזכך את האדם מנטיותיו ויצריו, כך שיהיה מוכן וראוי להבין בצורה נכונה ואמיתית את עצמו ואת רצון האלוהים ממנו. זו תמציתה של תורת-החיים האיזיבצ'אית: להשתחרר מהקבוע, מהרגיל והשגרתי, ולחפש את השונה, העכשווי והייחודי; להשתחרר מהקונפורמיסטי, מהקולקטיבי והכללי, ולחפש את האישי, האותנטי והפרטי.

כך המושג 'נשאת ונתת באמונה', המתייחס בפשטות למשא-ומתן עסקי מתוך ישרות ונאמנות, מקבל פרשנות חדשה, של חיים אותנטיים הנובעים מתוככי העצמיות, ולא מתוך חיקוי או השפעה קונפורמיסטית:

"…נשאת ונתת באמונה, הוא נגד מחצית השקל, שזה הוא אזהרה לכל נפש ישראל שיחקור בנפשו, מה הוא חלקו ומדרגתו, כגון שבט יהודה שנקרא בדחנא דמלכא ויוסף שר האופים, כמו שנתבאר בח"א (פרשת וישב ד"ה וישב א) ובאם לא יתנהג האדם במדה הראוי לו ושייך לחלקו זה נקרא שאינו נושא ונותן באמונה, וזהו מחצית השקל…" (ח"ב פרשת תשא ד"ה ששה).

גם 'עבודת אלילים', מקבלת פרשנות חדשה, של עבודת ה' מתוך חיקוי של מקור סמכות כל שהוא, ולא מתוך אותנטיות ועצמיות טהורה:

"לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב וגו' מזבח אדמה תעשה לי. ובאמת הלא כבר כתיב לא תעשה לך פסל וכל תמונה, אכן זה מורה שלא יעבוד כמצות אנשים מלומדה כמו שראית מרבך ואבותיך יראה ואהבה, וכמו שמצינו שאברהם אבינו עבד להשי"ת במדת אהבה, ויצחק אבינו במדת יראה ולא עשה כמו אביו, וזהו מזבח אדמה תעשה לי, מזבח רומז על קיווי, ואדמה רומז על פשיטות, היינו שתקווה לה' בפשיטות ויעזור לך השי"ת" (ח"ב פרשת יתרו ד"ה לא תעשון ב).

הגאולה העתידה באחרית הימים, גם היא מקבלת פרשנות מקורית ומפתיעה, כאשר שיאה בכך שלעתיד לבוא יידע כל אדם את עצמו, את מקומו, את 'נקודת-החיים' שלו, בבהירות ובוודאות.

"ויאמר ה' אל משה כו', וקח מאתם מטה מטה לבית אב כו', ענין המטות שצוה הקב"ה ליקח אחר מעשה קרח, כי מטה רומז על חיים כידוע, כדכתיב איש משענתו בידו וציוה הש"י ליקח המטות לרמוז כי לעתיד יראה הש"י לכל אחד ואחד שיגיע לחלקו ומקומו האמיתי בחיים הנצחיים, ולא יתאווה לחלק חבירו, כי קודם שנתברר לכל אחד חלקו משתוקק לו נחלת חבירו, כמו שהי' מחלוקת קרח שהי' רוצה ומשתוקק לחלק אהרן הכהן, וזה הי' ענין המטות שהראה הש"י לכאו"א את מקומו שיש לכאו"א מקום טוב, ולא התלוננו על מקל אהרן ומשה, שתרגום אונקלוס על ויראו ויקחו איש מטהו ואשתמודעי כו' ולא תרגו' וחזי כי ואשתמודעי היינו שהבינו ועמדו על ברור הדבר והכירו עומק שורש כל אחד ואחד…" (מי השילוח, חלק א, פרשת קורח).

"והיה אמונת עתיך חוסן ישועת חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו. איתא במדרש (רבה מב,ד) כל מקום שנאמר והיה שמחה, וכאן הוא שלעתיד ישמח כל אחד בחלקו שהופיע לו השי"ת, כי עוד בתחילת הבריאה הופיע השי"ת לכל פרט נפש את חלקו, במה שישתדל בעוה"ז לעבוד השי"ת, וזה שמחשב בכאן כל הפרטים. עתיך רומז על כל העיתים שעברו עליו בעוה"ז, הן בהיותו בטובה או חלילה להפיך, יראה שהכל האיר לו השי"ת לחלקו… (מי השילוח, חלק ב, ישעיה לג).

תפיסה זו חוזרת ונשנית בכל כתבי אדמו"רי איזביצ'א, וכן בכתבי תלמידו הגדול של רמ"י מאיזביצ'א – רבי צדוק הכהן מלובלין, והיא מהווה את אחד מהרעיונות היסודיים והמרכזיים של ההגות האיזביצ'אית. תפיסה זו מובאת אצלה הן בהקשר פרשנותה לפסוקים, מצוות ומאורעות תנ"כיים, והן בהקשר הקיומי והמעשי, בהדרכותיה והכוונותיה לאדם כיצד למצוא את עצמו, את הקשר המיוחד בינו לבין האלוהים ואת ייעודו בעולם. הדוגמאות המובאות לעיל הינם מעטים מתוך רבים, ובכל כתבי ההגות האיזביצ'אית פזורים עוד רבים כיוצא בהם, וכל אחת מהם מצריכה התייחסות מעמיקה בפני עצמה.

א

המרד והפרישה – והמענה שלא נאמר

אך למרות שתורת-היחידיות האינדיבידואלית של איזביצ'א, חוזרת על עצמה, מבוארת ומתפרשת בכל כתביה, – נראה שהביטוי הכי משמעותי ורדיקלי ניתן לכך דווקא ללא-מילים, במאורע מכונן אשר היה לאבן-הפינה וליסוד-תשתיתה של איזביצ'א, כדלהלן.

300px-Menachem_Mendel_from_Kock_grave

קברו של הרבי מקוצק

בתולדות החסידות ודברי ימיה, ידועה איזביצ'א לרוב בהקשרו של מאורע דרמטי, לוטה בערפל ומרובה-ספקולציות. רבי מרדכי יוסף ליינר, האדמו"ר הראשון לבית איזביצ'א, היה תלמיד-חבר של רבי מנדלי מקאצק, הנודע גם בכינויו 'השרף'. הם הכירו עוד בימי נערותם בטומשוב, הסתופפו יחדיו אצל רבי שמחה בונים מפרשיסחא, ולאחר פטירתו של הרבי מפשיסחא בשנת תקפ"ז (1827), קיבל רמ"י את מרותו של הרבי מקאצק ונמנה מבחירי תלמידיו.  שלוש עשרה שנים הסתופף הרבי מאיזביצ'א אצל חברו-רבו בקאצק, עד לשנת ת"ר (1839) בה מרד ופרש בסערה מחצר הקאצקאי יחד עם מאות חסידים ותלמידים, והפך לאדמו"ר עצמאי באיזביצ'א. הפרישה עוררה סערה חסרת-תקדים ביהדות הפולנית באותה תקופה, והביאה למגוון השערות, גרסאות וספקולציות, על מניעיה של הפרישה ונסיבות התרחשותה.

המרד והפרישה, הבנת הרקע שקדם לה ונסיבות התרחשותה, כמו גם חילוקי-הדעות בין הרבי מקאצק לרבי מאיזביצ'א, הנרמזים רבות בספר 'מי-השילוח', מצריכים התייחסות נרחבת ומעמיקה בפני עצמה, שלא נוכל להידרש אליה במסגרת רשימה זו, אולם נעמוד על אפיזודה אחת הנוגעת לעניינו.

לא ידועים לנו סיפורים רבים על הרבי מאיזביצ'א, ייתכן והסיבה לכך היא היות שרוב הסופרים והלבלרים באותה תקופה בפולין השתייכו לחצר הגוראית, ושמרו טינה לאיזביצ'א עקב הפרישה והפגיעה בכבוד הרבי מקאצק, רבו של רבי יצחק מאיר מגור; אולם אחד הסיפורים אשר כן נשתיירו בידינו (ובו ביקורת סמויה על הרבי מאיזביצ'א), מאפשר לנו הצצה למניעי הפרישה, ובעקיפין מלמד רבות על שיטתו של הרבי מאיזביצ'א.

בספר 'שיח שרפי קודש' – ערך רבי אות פד, מסופר כך:

"שמעתי מר' בן ציון שטערן מפה, ששמע ממקור נאמן, שאדמו"ר הרה"ק ר' יצחק מווארקי זצללה"ה נסע פעם אחד דרך עיר איזביצא, והלך להרב הקדוש הצדיק יס"ע מרדכי יוסף זצללה"ה, ובתוך הדברים שאל לו מדוע נסע מאדמו"ר זצללה"ה מקאצק, והשיב לו הרה"ק ר' מ"י זצללה"ה כי כך הורו לו מן השמים. ואמר לו הה"ק מווארקי, הלא מצינו בשמואל ששמע קול מן השמים בשכבו בהיכל ד', וירץ אל עלי הכהן לשאול לו, וכן בפעם שני, עד ששמע בפעם הג' והלך אל עלי הכהן לשאול, ואמר לו עלי כי ד' קרא לו, ואם ישמע עוד יאמר דבר ד' כי שומע עבדך יעיי"ש. וכי נוכל לומר ששמואל לא ידע ולא הבין אשר ד' קורא לו, ומן השמים הוא הקול, ולמה הלך אל עלי? אע"כ נשמע מזה, שאף שמן השמים הוא, עכ"ז צריכין מקודם לשאול לרבו":

 (מובא גם בגרסה קצת שונה, אצל אברהם יהושע השל, 'קאצק', חלק ב, עמוד 576. אגב, הספר הפנומנלי שנכתב במקור בשפת האידיש, תורגם מחדש לעברית, ואמור לצאת בקרוב).

הרבי מווארקא, ידידו ורעו משכבר הימים של רמ"י מאיזביצא, שואל אותו על דבר פרישתו המרדנית ממורם המשותף – הרבי מקאצק. האיזביצער מתגונן, וטוען שקיבל הוראה שמיימית שהגיעה עיתו להיות מנהיג ישראל בעצמו. אך הרבי מווארקא אינו מסתפק בכך, ומוכיח לו ממעשה שמואל, שגם כאשר שמע נבואה שמימית, הלך ושאל בעצתו של מורו ורבו, עלי הכהן.

לפי הסיפור, הרבי מווראקא מוכיחו על שלא שאל את הרבי, אבל האיזביצ'ער שותק, אינו עונה מאומה. לכאורה, השאלה מהדהדת, מצפה לתגובה שאינה נאמרת. ברם, בשתיקתו רבת-המשמעות האיזיבצ'אי, הוא עונה פעמיים.

התשובה הראשונה היא בכך שלדעתו ושיטתו, אינדיבידואל אמיתי אינו כפוף לאף סמכות, גם לא לרבו המובהק. הוא הולך אחרי ליבו, אחרי מה שהוא מבין את רצונו של האלוהים ממנו. ובכלל, לדעת האיזביצ'ער, עיקרו של המושג 'רבי' הוא רק בדיעבד, כאשר האדם אינו יודע ומבין בבהירות את תפקידו ואת רצון ה' ממנו, אך לעתיד-לבוא, כאשר תימלא הארץ דעה, יתבטל המושג 'רבי מעיקרו (כאשר הובאו לעיל דבריו). ומשכך, כאשר ברור לו לאדם תפקידו וייעודו, עליו ללכת אחרי ליבו ונשמתו, ולא להיות כפוף לשום סמכות חיצונית.  

התשובה השנייה, היא שאינדיבידואל אמיתי, גם אינו זקוק להסביר את עצמו למישהו אחר. הוא אינו נזקק להסביר, לענות, לתרץ. די לו בכך שהוא מבין את עצמו, שהוא שלם עם דרכו. היחיד, עומד במעגל יחידיותו, כשאין בעולמו אלא הוא ואלוהיו. שום שאלה או תוכחה, אינה מערערת אל האינטואיציה הפנימית שלו, שום קול אינו גובר על הקול הפנימי של נשמתו.

זו גם הסיבה, שלמרות ש'הצדיק' נחשב לאחד ממושגי היסוד של החסידות הקלאסית, שלא לומר אצל חב"ד וברסלב, שאצלם תופס ה'צדיק' מקום מרכזי ביותר, הרי שאצל איזביצ'א ה'צדיק' כמושא לדביקות, אמונה והתקשרות בו, נסיעה אליו, התייעצות עמו, מדרגותיו וכוחותיו המטא-פיזיים, אינו מוזכר כלל. דומה כי ניתן לומר שהההגות האיזיבצ'אית יוצאת מן הכלל בכך מכל שאר ספרי החסידות למיניהם. התעלמות זו ללא ספק אומרת דרשני, אולם הסיבה לכך טמונה בסיפור האמור. איזביצ'א אינה מאמינה במקור סמכות חיצוני כל שהוא. הדו-שיח בין האדם לאלוהיו אינו זקוק למתווכים אמצעיים. רק האדם, לאחר תהליך של 'בירור' פנימי, מסוגל להבין את תפקידו ואת רצון ה' ממנו, ומשכך הוא מוכרח לסמוך על 'בינת-הלב' שלו (מונח איזביצ'אי, שמשמעותו אינטואיציה פנימית).

א

ספרן של יחידים

אימרה חסידית שנונה, כפראפזה למאמר חז"ל, 'שלושה ספרים נפתחים בראש-השנה: ספרן של צדיקים, ספרן של בינונים, ספרן של רשעים'; מחלקת ומגדירה שלושה מספרי היסוד החסידיים כדלהלן: הספר 'נועם אלימלך' לרבי אלימלך מליזענסק, כ'ספרן של צדיקים', עקב העיסוק המרכזי בספר בדמותו של הצדיק;  הספר 'ליקוטי אמרים – תניא' לרבי שניאור זלמן מליאדי, כ'ספרן של בינונים', כהגדרתו של המחבר עצמו שהספר מיועד לתאר את דרך עבודתו של ה'בינוני', ואת הספר 'ליקוטי אמרים' לרבי נחמן מברסלב, כספרן של רשעים, מחמת העידוד והחיזוק לנשמות האבודות והנידחות אפילו הם שקועות במ"ט שערי טומאה, התופס מקום מרכזי ספר. חסידים אף הוסיפו, שצדיקים, בינונים, ורשעים, ר"ת ציבו"ר (יש לכך מקור קדום יותר, בילקוט ראובני פרשת בראשית, דפוס שני אמשטרדם ת"ס, דף כה ע"ב בשם סודי רזיא).

על משקל אמרה זו, ניתן אולי לומר, שהספר 'מי-השילוח' של רבי מרדכי יוסף מאיזביצ'א, הינו 'ספרן של יחידים', אותם יחידים שאינם נכללים בהגדרות קבוצתיות המרכיבות את הציבור, אלא עומדים להם לבדם, בודדים,  בתוך מעגל יחידותם ועולמם הפרטי, ואין להם אלא את עצמיותם ואלוהיהם.

אותם יחידים, אינם צדיקים, בינונים, או רשעים, שכן אינם נכנסים לקטגוריה כל שהיא. ההגדרה כ'צדיק' או כ'בינוני' או כ'רשע' מתאפשרת רק בתוככי קבוצה מסוימת שפרטיה מאוגדים סביב אידיאל או דרך כל שהיא, שאז פרטיה נמדדים לפי רמתם בסולם הדרגות, ביחס ובהשוואה לשאר חברי הקבוצה או בהתאם לאידיאל. לדוגמה, קבוצה המקדשת את לימוד-התורה כאידיאל העליון, ניתן לאבחן ולהגדיר כל אחד מהקבוצה, בהתאם לרמת לימודו ושקידתו ובהשוואה לשאר חברי הקבוצה, האם הוא צדיק, בינוני או רשע.

אולם היחיד הבודד, העומד לו לבדו במעגל יחידותו, אינו ניתן להשוואה ולמדידה כלל וכלל, אלא ביחס לעצמו וייעודו. רק בהתאם לכך נמדדת דרגתו, ולא לפי שום סולם רמות או אידיאל כל שהוא. הפרמטר היחיד היכול לחול עליו, היא האם הוא מיישם את תפקידו בעולם, או לאו; פרמטר אישי בינו לבין אלוהיו, פרמטר שנמצא מעבר להגדרה כל שהיא.

א

 דרך המלך ודרך היחיד

דרך הרבים, היא דרך המלך. היא סלולה, קבועה וברורה. כל המהמורות והמכשולים הוסרו ממנה, גדרות הוצבו מצידיה, והיא בטוחה מכל מכשול והיזק. מאידך, היא חסרה את היופי הטבעי והנוף הפראי. עבודות הניכוש וסלילת הדרך, עקרו ממנה את אותו יופי טבעי שלא נגעה בו יד אדם, גם מעברם ופסיעותיהם של הרבים ההולכים בה, הותירו את חותמם בה, והפכוה לדרך מכוערת ומלאת סימנים.

לעומת זאת, המבקש ללכת בדרך עצמאית ואישית, הולך אל הלא נודע. עליו לפלס לעצמו דרך בחשיכה, נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה. בדרכו יעמדו מולו מכשולים שונים, מוקשים ובורות, כשעליו להיזהר מהם בכל פסיעה. עליו לבדוק כל פסיעה אשר יפסע, כל צעד ושעל, האם הולך הוא בדרך הנכונה? האם אינו טועה ותועה בדרך ללא מוצא?

ואכן, דרכה של איזביצ'א אינה סלולה, היא לוטה בערפל. על היחיד לפלס לעצמו את דרכו, למצוא את משעול נפשו ונתיב נשמתו אל האלוקים. דרכו של היחיד עוברת בסבך תהיות וספיקות, כשעליו מוטלת לברר ולזכך את עצמו, ולחשוף את רצון ה' ממנו. על היחיד לשאול את עצמו ללא הרף, האם מכוון הוא לעומק רצון ה'? אין זו דרך לרבים כלל וכלל. רק מי שנפשו מלאת אומץ ועוז, ואין הוא מוצא חיותו בעולם עד שימצא את שביל נשמתו, יכול ומוכרח לפסוע בדרך זו. עליו יהיה להכין את עצמו כראוי לקראת המסע המסוכן, לברר ולזכך את עצמו עד עומק שיתי הנפש, ואז יוכל לצאת אל המסע, בדרך אל האלוקים. זו היא דרכו של היחיד.

דרכה של איזביצ'א היא דרך אישית, אינדיבידואלית, המספקת את ההכוונה לאדם כיצד 'לברר' את עצמו, לעדן את חושיו ונטיותיו; היא מספקת את הסימנים בדרך. אך את הדרך עצמה על האדם לעשות לבד. הוא, ורק הוא, יכול למצוא את הדרך שלו, את נתיב נשמתו, אשר בה ימצא טעם-חיים ונועם-עדן. בדיוק כמו מאמרו המעורפל של האלוקים אל אברהם אבינו, המחפש הרוחני הראשון בעולם, 'לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך' – לאן? 'אל הארץ אשר אראך'. אין יעד ברור, אין מפת דרכים, תוכנית שלבים. רק ערפל. קודם כל תצא לדרך, תעזוב הכול, תשיל מעליך את כל ההתניות, את כל הסחבות שעטית על נפשך. את הדרך, את היעד, אראה לך בהמשך.

א

המסע אל העצמי – לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ

למרות שבעיקרון ההגות האיזביצ'אית, כאמור, פונה לכל אחד ואחד, הרי שתורתה מיועדת ואקטואלית בעיקר אל נשמות היחידים. לרובם של האנשים, ההגות האיזביצ'אית אינה רלוונטית, מכיוון שרובם ממשיכים את חייהם בתוך המסגרת הקבועה בה הם חונכו וגדלו, ומתנהגים בהתאם לנורמות המקובלות. הם רואים את עצמם שייכים כחלק מקבוצה קולקטיבית, זורמים עם הנהר, הולכים בתלם, ופוסעים בעקבות העדר. אלו שאיזביצ'א היא בשבילם סם החיים, ומי מעיינה הם בשבילם כמים קרים על נפש עייפה, הם היחידים. רק יחידים, מתי-מעט ובודדים, אחד מעיר ושניים ממשפחה, יחידי סגולה, אמיצי-לב, שוחרי חיים; אוזרים אומץ-לב ותעצומות-נפש, ויוצאים אל מסע החיפוש העצמי.

המחפשים הינם 'יחידים' משתי סיבות. הראשונה, מחמת מספרם המועט, קבוצה של יחידים שאינם רבים. והשנייה, מצד עצם מהותם. גם אם יהיו מחפשים רבים כחול הים, עדיים יישאר כל אחד מהם יחיד. יחיד מצד הוויתו, יחידי מצד מהותו, יחידי מצד קיומו. המחפש אינו הולך בדרך סלולה, דרך של רבים. הוא הולך על חבל דק שיש בו מרחב צר כשערה רק לעצמו. מסע החיפוש, הוא אישי, אינדיבידואלי ושונה, אצל כל אדם ואדם.

המסע אל העצמי, הוא המסע הנועז בתבל. אל המסע יוצא האדם לבדו, נע לתוך הערפל, אל הלא נודע. ללא מדריך שיורה את דרכו, ללא מורה דרך שיכוון את מסלולו. אין לו גם מפה שתתאר את מסלול המסע, את מהמורות הדרכים, אזורים מסוכנים, תחנות עצירה. אם חשב האדם לקחת עמו ציוד למסע, גם על זה הוא מוכרח לוותר. אל המסע צריך לצאת ללא שום דבר.

כמו המטפס ששואף להגיע אל פסגת האוורסט, שעליו להותיר מאחוריו כל מה שיכול להקשות ולהכביד על הטיפוס, כך גם את עצמו ואת פסגת נשמתו, צריך להותיר מאחוריו הכל. את כל אמונותיו, דעותיו, שאיפותיו, ידידיו, חבריו, רעיו, את כל הקשרים, את כל היחסים, הכל. אל המסע הזה יוצא האדם לבדו, בודד ויחידי, ערום וריק מכל, רק הוא עצמו, כמאמרו של האלוהים אל אברהם אבינו, המחפש הראשון בעולם: לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ.

א

לדמותו של היחיד

מיהו היחיד? מהם תכונות רוחו ומאפייני נפשו? קשה לענות על שאלה זו במדויק, שכן היחיד אינו דמות מוגדרת וברורה, אלא אינדיבידואל בודד, אחד וייחודי, וקשה לאפיין אותו ולהגדיר את טבע-נפשו ותכונות רוחו. אולם נשרטט כמה קוים כלליים לדמותו של היחיד, למרות שתכונות אלו ומידתם עשויים להשתנות מיחיד אחד ליחיד אחר.

נראה כי ניתן להגדיר את ה'יחיד' בשלוש תכונות יסוד, הקשורות ומושפעות זו מזו: תחושת ניתוק וריחוק מההוויה הפנימית המביאה לשאיפה לאותנטיות וחיבור פנימי; תחושת ייחודיות עמוקה, המביאה לשאיפת מימוש והבעה עצמית; ושאיפה פנימית ל'התפשטות' וחירות ללא גבולות.

תחושת ניתוק מההויה הפנימית: המסגרת החברתית-ציבורית מחנכת את האדם לקונפורמיות ודורשת ממנו להתנהג לפי נורמות מקובלות, לצעוד בתלם, ולהיות 'כמו כולם'. החינוך מקטנות, ההרגל רב השנים, והפחד מתגובת החברה, מונעת לרוב מן האדם לשחות נגד הזרם. בדרך כלל נכנע האדם, ותחושת הייחודיות הפנימית שלו מושתקת. הוא עוטה על עצמו מסיכה חיצונית, המותאמת לדרישות החברה והנורמות המקובלות, בעוד נפשו שלו, טבע ליבו, מוסתרת עמוק עמוק בפנים. מתוך רצון-כפוי מקבל האדם את גזר דינה של המסגרת, ועוטה עליו את כבליה. אולם יש ותחושה זו אינה נותנת לאדם מנוח, מסרבת להיכנע ולנדום. היא מחוללת סערה בקרבו כמו גלי-ים זועף, בוערת ויוקדת כשלהבת-אש, ותובעת מן האדם; היה מי אתה, גלה את פניך המקוריות.

בשלב מסויים בחיים, יש והאדם מרגיש ניתוק ומרחק מהווייתו הפנימית. הוא מרגיש מרחק של שמים וארץ בין האישיות הפנימית השוכנת בתוכו, לבין הדמות החיצונית שלו. מעשיו, דעותיו, תחושותיו, מושפעים מהשפעה חיצונית, הגורמות לתחושה שהתנהגותו אינה שלו. היא מאולצת, חיצונית, וחסרת אותנטיות.

מתוכו, ממעמקי נפשו בוקעת ועולה השאיפה להיות הוא עצמו. הוא מתגעגע לימי ערס-ילדותו, בהיותו תינוק חייכן ותמים, שהתנהגותו טבעית ואותנטית; כל תנועה, בכי או צחוק, קפיצה ומשחק, בוקעת מתוך הוייתו הטהורה והזכה. תחושה זו היא שמביאה את האדם לצאת במסע החיפוש אחרי האני האמיתי שלו, מתוך מטרה להתחבר על אישיותו המקורית והוויתו הטבעית שבתוכו. במסעו, הוא מחפש את הגשר שיוביל אותו אל עצמו.

תחושת ייחודיות עמוקה, המביאה לשאיפת מימוש והבעה עצמית: אחת התכונות המאפיינות לרוב את המחפשים את עצמם, היא תחושה פנימית עמוקה של ייחודיות. תכונה זו קיימת בבסיס המין האנושי אצל כל אדם, אולם היא מידת עוצמתה והשפעתה משתנה מאדם לאדם. כל אדם רואה את עצמו כאישיות ייחודית, הנבדלת ושונה משאר בני האדם אשר בעולם. עמוק בתוכו יודע האדם, שכמו שאין פרצוף אחד דומה לחברו, כך גם צורת הנפש והצלם הפנימי של כל אדם, מיוחדת וייחודית בעולם. האדם נברא בצלם אלו-הים, וכפי שהאלוהים אחד ויחיד, כך כל אדם אחד ויחידי בצלמו. גם אם לפעמים מיטשטשת תחושה זו, כתוצאה ממסגרת המחייבת ותובעת התנהגות זהה ואחידה, עמוק בתוכו עדיין קיימת תחושה זו, שעולה ומתעוררת לעיתים.

במרחבי הטבע הפראי, החיים מתאפיינים בקבוצתיות. החיות והבהמות, משתייכים לקבוצה, למשפחה, לעדר. אין בהמה אחת שונה במהותה מבהמה אחרת. לכולם אותם תכונות בסיסיות, ללא כל שוני או הבדל. לעומת זאת, האדם הינו תופעה חד פעמית. כל אדם הינו עולם מלא, מופלא וייחודי. כמו שפרצופיהם אינם דומים, כך דעותיהם, הרגשותיהם, שאיפותיהם, אינם דומים. אך בנוהג שבעולם, אימצו להם בני המין האנושי את הקבוצתיות, את החיים האחידים במסגרת חברתית-קהילתית. אולם יש ונפשו של האדם מתעוררת, ומסרבת לצעוד עם העדר, ללכת בתלם, לשחות עם הזרם. מבקש האדם ללכת בדרכו שלו, להיות הוא עצמו, יחידי וייחודי.

יודע האדם בתוכו את יחידיותו, יודע הוא שנפשו היא אחת ויחידה מעת בריאת העולם ועד קץ הימים, אולם את טבעה ומהותה של יחידיותו אינו יודע. ליבו אומר לו; יחידי אתה, אין עוד כמוך בעולם, לא היה ולא יהיה. אך במה יחידי הוא, במה נתייחדה נפשו, זאת אינו יודע. ואם לא יידע את יחידיותו, אם לא יכיר את סגולת נפשו, כיצד איפה יוכל למצוא את נקודת החיים המיוחדת שלו? שאלה זו, הפליאה שבלב על היחידיות, הרגשת העצמיות ותחושת הייחודיות, העולה מתוך לשד הוויתו, ומבקשת להתגלות, להתבטא ולהביע את עצמה, להתפשט במרחב החיים כמו נחל זורם, כמו כוכב מאיר באפילת לילה, היא זו שמעוררת את האדם לצאת למסע החיפוש, חיפוש אחרי עצמו, זהותו, ותפקידו עלי אדמות.

יש המבקש להיות את עצמו, להפנים ולהעמיק אל חביון נפשו, למצוא מנוח ומרגוע בכנפי נשמתו והיכלי לבבו. אולם יש אשר גם כשהפנים אל תוך עצמו, כשמצא את נפשו, את השיר של ליבו, לא די לא בכך. מבקש הוא לממש ולהביע את אשר בתוכו, תשוקתו היא להפיץ את מעיינו חוצה, לגלות את האור הגנוז בפנימיותו מהכוח אל הפועל. הראשון, די לו בכך בהיותו דולה מתוך מעיינו הפנימי, מרווה את צימאונו אל טבעו העצמי, אל הווית נשמתו. אולם השני, אינו מסתפק בהיות דולה, – מבקש הוא להיות דולה ובעיקר; משקה, חפץ הוא לשאוב מתוך באר נפשו ולהשקות חוצה את שפעת זרימתו. שואף הוא לממש את עצמו, להטביע את חותמו על העולם. הראשון מתכנס פנימה, בתוככי עולמו הפנימי, בורח משאון העולם ומערבולת רעשיו, השני מתכנס פנימה מתוך מטרה לנבוע החוצה, להשפיע ולהטביע חותם.

שאיפה פנימית ל'התפשטות' וחירות ללא גבולות: זוהי התכונה המרדנית, המאפיינת את הנשמה לוחמת-החירות של עצמה, ושואפת לחירות, לחיי דרור, לפרוש כנפיים ולנסוק אל מרחבי-שמים תכולים אין-סופיים, לזרום כנהר שוטף וכנחל איתן, כמו יונת דרור חופשיה ומשוחררת. הנפש אסורה במסגר, בכבלי ברזל ועבותות נחושת. המסגרת החברתית כובלת את האדם בכללים, חוקים ונורמות, וחונקת את הנפש המבקשת לה מעוף-עילאי, חיי-דרור ואויר-פסגות. דומה הנפש ליונת אלם השבויה בסורגי כלובה, ועיניה צופיות מבעד לסורגים למרחקים, אל גבהי שחקים, מרחבי א-ל אין סופיות, מייחלות ועורגות אל מישרי הדרור הרחוק ממנה. מבקשת היא לפרוק מעול צווארה את שלשלאות הברזל, הלא המה עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, לבקוע חומות אטומות ומבצרי איתנים. אולם יש והנפש מתעוררת, מסרבת להיות כבולה, אסירה באזיקי ברזל ונחושת, והיא מבקשת להיות יונת דרור חופשייה מכל עול ומכל מסגר.

השקפה חיצונית ופשטנית על תכונה זו, יכולה לפעמים להטעות. כלפי חוץ, נדמה לעין ששאיפה זו מבקשת לה לפרוק גבולות ומסגרות, ולחיות חיי חופש אנרכיסטיים כאוות נפשה, ללא רסן ומגבלות. אך המביט אל מעמקיה, אל תהומות-נפשה, יראה שבשאיפת החירות הטוטאלית, גנוזה לה שאיפה לעצמיות טהורה, עצמיות המביעה את עצמה ללא מעצורים וגבולות. (השאיפה לחירות, או בשפה האיזביצ'אית: השאיפה ל'התפשטות', מצריכה התייחסות נרחבת, מכיוון שבעוד שהיחס הדתי הקלאסי אליה הוא שלילי, הרי שאיזביצ'א רואה בו שאיפה חיובית וחיונית, הטעונה 'בירור' וזיכוך מוקדם).

א

הספר החקוק על הלב

antique-book-books-heart-Favim.com-685467אולם, לאמיתו של דבר, ספרן של היחידים, לא נכתב בדיו ונדפס על גבי נייר. ספרן של היחידים, נכתב ונחקק על גבי הלב של כל יחיד ויחיד. לכל אדם, ספר-תורה אישי, המורכב מכל מאורעות חייו, ומתוכם יכול הוא ללמוד על הקשר האישי בינו לבין האלוהים. כל אדם הינו ספר על מדף הספרים של האלוקים. כל אדם הינו יצירה מיוחדת במינה. סיפור החיים שלך, הינו הספר שלך. כל שלב במסע החיים, הינו פרק נוסף של הספר. כמו שמסיפורם של בני ישראל, נוצר הספר הנודע בעולם – התנ"ך, כך מסיפור חייך, נוצר הספר שלך.

"כי כל אחד ואחד מישראל, יש לו ספר מיוחד בפני עצמו שנחקק בלבו כל סבותיו ומאורעותיו שעברו עליו, שיראה מזה שהשי"ת משגיח בפרטות ומנהיג אותו ואת כל העולם, שנפש האדם יכיר במחשבה שנמצא השי"ת בעולם הזה…" – בית יעקב, פרשת תרומה, אות ה.

אבל הקריאה בספר האישי שלך, אינה פשוטה. היא נכתבה בשפת סתרים. אם תעמיק במסע החיים, אם תתבונן בכל פרט, בכל התרחשות בחייך, כשתאמין ששום דבר אינו במקרה, תוכל אט אט לקרוא ולהבין את פרקי ספרך. שם תמצא את הדו-שיח ביו נשמתך לאלוהים, שם תמצא את פיתרון חידת קיומך, שם תמצא את התשובה למשמעות חייך.

***

היריעה נתארכה, אך המלאכה עדיין רבה. ברשימות הבאות אתייחס לשורשיה של תורת-היחידיות האיזביצ'אית אצל רבותיו של רמ"י, רבי שמחה בונים מפרשיסחא ורבי מנדלי מקאצק; השוואה בין האיזיבצער להוגה האקזיסטניציאליסט בן זמנו סרן קירקגור; סיפורו של רבי אייזיק יעקל'עס עם האוצר והגשר, פרשנותו של אושו לסיפור, ההבדל בין 'מורד' קאצקאי לבין 'יחיד' איזביצ'אי, ועוד. אתם מוזמנים לעקוב. 

נ.ב. אם ברצונכם להגיב, להעיר או להעיר; לחצו על לחצן התגובות בראש הרשימה. תודה.

 

רבי שלמה קרליבך; האיש והתופעה [5] – החוויה הדתית היהודית

א

'נהוג להאשים את המדע החילוני ואת הפילוסופיה האנטי-דתית בדחיקת רגליה של הדת מן החברה המודרנית ובהעמת זוהרה. נכון יותר להאשים את הדת עצמה בתבוסותיה. הדת שקעה לא משום שהופרכה, אלא משום שהפכה לבלתי רלוונטית, משעממת, מעיקה ותפלה. כאשר עיקרי הדת תופסים את מקומה של האמונה, כאשר מצוות אנשים מלומדה באה במקום עבודת האלוהים וכאשר ההרגל תופס את מקומה של האהבה, כשמתעלמים מן המשבר של ימינו בגין תפארתם של ימים עברו, כשהאמונה היא דבר העובר בירושה ולא מעיין מים חיים, וכאשר הדת מדברת רק בשמה של סמכות ולא בשם החסד – אז המסר שלה הופך לחסר משמעות'.

רבי אברהם יהושע השל, אלוהים מבקש את האדם, מאגנס ירושלים תשס"ג, עמוד 3.

 

מגוון המודעות והפליירים אודות מנייני קרליבך המציפים את הארץ בימי אלול אלו, מחייבים כמה מילים על מורשתו של רבי שלמה קרליבך והתופעה המתפתחת בעקבותיו.

החוויה הדתית לסוגיה

אחת התפניות המרכזיות בחקר הדת ובחיי הדת עצמם במאה ועשרים, היא העמדת החוויה הדתית במוקד החיים הדתיים במקומה של האמונה הרציונלית. תפיסה זו גורסת, שמוקד החיים הדתיים אינו האמונה, אלא החוויה הגורמת לאמונה. לא האמונה הרציונלית עומדת בתשתית הדת, אלא חווית המסתורין ותחושת הנוכחות האינסופית, היא זאת שמהווה את אבן-הפינה של הדת. האמונה, היא רק התוצאה של אותה חוויה, כפרי מתוך השורש הנפשי של החוויה הדתית.  הנחה זו הביאה לחקר נרחב של החוויה הדתית, אבחונה והבנת תהליכיה הנפשיים.

חיטהחלוץ של תפיסה זו, היה הפילוסוף והפסיכולוג האמריקאי ויליאם ג'יימס (1842-1910) הידוע בזכות ספרו 'החוויה הדתית לסוגיה'. בספרו הציע ג'יימס ניסיון לחקור ולאפיין את החוויה הדתית הסובייקטיבית ומכלול התופעות הנפשיות והרגשיות הקשורות אליה. ספרו זה הוא אחד הניסיונות החשובים להבין את הפסיכולוגיה של התופעה הדתית, ועד היום נחשב לקלאסיקה בתחומו. ג'יימס קרא את יומניהם הפרטיים של אנשי דת ומאמינים, וניסה לרדת לעומקם של חוויותיהם הדתיים. לדעת ג'יימס, הדת היא בראש ובראשונה תופעה אנושית וטבעית המתרחשת, במרחב האינדיבידואלי של המאמין, והיא משותפת לכל בני הדתות.

החוויה הדתית היהודית

מיכה גודמן כבר העיר, שלמרות מחקרו המקיף של ג'יימס, בו חקר את החוויה הדתית כפי שהיא משתקפת אצל בני הדתות הגדולות, מקומה של היהדות נפקד ממנה. היא אינה מוזכרת כלל בספרו של ג'יימס. האם הסיבה היא שכחה גרידא או שמא התעלמות מכוונת? גודמן סבור שמדובר בהתעלמות מכוונת.

"ומעניין שבספרו שהוא מנסח חוויות דתיות של קתולים, של פרוטסטנטים, של בודהסטים, ושל טאואיסטים. כולם יחד עמדו במגע עם המסתורין של המציאות. אולם, ישנה דת אחת שאיננה מוזכרת בספרו של ג'יימס: היהדות. ג'יימס לא שכח את היהדות. היעדרה הבולט מן הספר המבקש להעמיק בחקר הרגש הדתי איננה רשלנות של החוקר, אלא חלק מתפיסת עולמו ומהבנתו את מהותה של היהדות. כמו רבים אחרים, גם ג'ימס היה שותף לדעה הרווחת כל כך שהזכרנו ושעל פיה היהדות היא דת המתבטאת בחוקים ובציות להם. היא לא דת של אמונה או של רגש – היא דת של פעולה. ובאין רגש, אין "חוויה דתית" יהודית…

פרק אחד חסר בספרו של ג'יימס, וההגות הגדולה של השל היא, במידה רבה, השלמתו של אותו פרק חסר. השל ניסח את החוויה הדתית היהודית" – (אלוהים מאמין באדם, הקדמה עמ' 13).

השל2

רבי אברהם יהושע השל

אם רבי אברהם יהושע השל (שדמותו והגותו המרתקת מחייבת התייחסות בנפרד) ניסח את הפילוסופיה של החוויה הדתית היהודית ב'תאולוגיית המעמקים' (depth theology) שלו, הרי שמקביל רבי שלמה קרליבך ניסח את הפרקטיקה של אותה חוויה דתית פנימית ורוטטת, והביא אותה לידי ביטוי ממשי וחי. בעזרת מגוון דרכים וכלים, כמו שירים, שיחות וסיפורים, יצק רבי שלמה את נשמתה של החוויה הדתית אל תוככי החיים הממשיים, וקירב אותה לידי כל אדם באשר הוא.

לא מדובר כאן רק בניסוח של מוזיקת נשמה ונוגעת ללב כפי שסבורים רבים, אלא על הבעתו של הרגש הדתי האותנטי, תחושת הקרבה האינטימית בה האדם עומד לבדו מול הנוכחות האלוהית; הגעגוע והמיית הנפש; התפילה והדו-שיח בין האדם לאלוהים; המהווים את לשד נשמתה של החוויה הדתית. מוזיקת נשמה, כמו סיפורים עממיים, כבר היו הרבה לפני רבי שלמה. אולם רבי שלמה הצליח לעצב בעזרתם ערוץ נפשי הנוגע במעמקי הוויתו של האדם, ומעורר מתוכו את הרגש הדתי הטבעי והבסיסי. מגוון האנשים 'המתחברים' למוזיקה של רבי שלמה, ללא קשר לדתם, אמונתם וחייהם הדתיים, מראה עד כמה עמוק הצליח רבי שלמה לגעת באותה נקודה נפשית עלומה ואוניברסלית השוכנת בתוככי כל אדם ואדם ולהביאה לידי ביטוי.

החוויה הדתית החסידית

החסידות כבר התחילה בניסוחה ועיצובה של אותה חוויה דתית, אולם עם השנים והתפתחותה המואצת של תנועת החסידות, גם היא התמסדה וקפאה על שמריה. תהליכי ההתמסדות שעברה החסידות, תהליכים שהגיעו לשיאם בתקומתה מחדש לאחר השואה, גרמו לה להפוך לתנועה ארגונית-חברתית, בעלת תפיסת-עולם שמרנית, היררכיה קשוחה, וקודי התנהגות אחידים. התמסדות זו כוללת מאפיינים שונים כגון: צבירת הנכסים והמוסדות הרבים, אירועי הענק המושקעים, יחצנו"ת מופרזת, שינו כליל את פני החסידות, ובמובן מסוים חיללו את משנתה, חזונה ונשמת אפה. תהליכים אלו, מינפו והעצימו את עוצמתה וריכוזיותה החיצונית של החסידות, אך גרמו למשבר פנימי עמוק, בקרב שוחרי החסידות בצורתה וצביונה המקורי. משנתה הרעיונית, כגון: הדביקות, נוכחות הא-לוהות בחיים, השמחה התוססת, העלאת ניצוצות ועוד, הפכו למשנה תיאורטית בלבד, זכר לימיה הזוהרים של החסידות, שלא לקיום בחיי המעשה. החברה החסידית בימינו, כמעט ואינה מאפשרת כלל את קיומה של המשנה החסידית המקורית.

טיש חסידי

גם הטקסים המסורתיים של החסידות, שנועדו לשם חווית החוויה הדתית, ה'טיש' או ה'התוועדות', שבימי קדם היוו מפגש בעל אופי רוחני-מיסטי, ובו שתו החסידים יי"ש ושמעו 'דא"ח' [דברי אלוקים חיים] מפיו של הצדיק, הפכו לטקסים רשמיים קפואים וחסרי חינניות פנימית, אירוע יחצנ"י מלווה בצלמים ומוזיקה עדכנית ורועשת, הרחוקה אלפיים פרסה מהווייתם ועולמם של מבקשי האלוקים ושוחרי החסידות המקוריים.

החוויה הדתית הקרליבכית

כבר בשנות השישים, איבחן רבי שלמה את סיבת ניתוקם מהיהדות של אלפי צעירים, שהיא אינה נובעת מחוסר אמונה או מנימוקים רציונאליים, אלא בשל חסרונה של החוויה הדתית. אותם צעירים, בבואם אל בית הכנסת, מצאו בו בית-מדרש עתיק, קריר וחסר חיות, שרק ישישים מילאו את ספסליו המטים ליפול. ואולם חסר זה לא היה רק אצל אותם היפים, אלא גם בקרב מאמינים נורמטיביים, שצמאו למגע ממשי ואינטימי עם האלוהים, לנוכחות חיה ורוטטת של האלוהות בחייהם. צימאון אדיר זה מורגש גם כיום, כאשר אינספור מניינים מתגבשים סביב שיריו וניסוחיו של רבי שלמה, בכל רחבי הארץ וקצוי העולם, מכל הגוונים ומכל המגזרים.

בחלל זה, הופיע רבי שלמה, ותוך כדי שימוש בספרות החסידית, רעיונותיה וסיפוריה, ניסח ועיצב מחדש את אותה חוויה דתית, והצליח להנחילה לקהל רחב ומגוון ביותר, מההיפים של שנות השישים, בחורי ישיבות, מזרוחניקים, ועד חסידי סאטמער. הן בשיריו, שירי לב ונשמה, הפורטים על הנימים הכי עמוקים של הרגש, והן בסיפוריו רווי המתיקות על אותם דמויות עממיות, פשוטות ותמימות, הוא גיבש פרקטיקה של החוויה הדתית הפנימית, אותה חוויה המאירה את העצמי האמיתי, את המהות הטהורה שאין כל פגם נוגע בה, את הגעגוע שלעולם אינו יודע סיפוק ומרגוע, ומכשירה את האדם לחוות את הנוכחות האלוהית בחייו, באשר הוא שם.

 "כשהתמניתי לרב, הבנתי כי רוב האנשים אינם מגיעים לבית הכנסת, ורק עשרה אחוזים מהם נוכחים בתפילות. אם הקהל שלך אינו מגיע, אתה צריך להגיע אליהם. אבל אינך יכול לדבר איתם, אתה צריך לשיר להם. לכן לקחתי את הגיטרה, ובלי לדעת איך אגיע אל כל אחד, התחלתי לשיר. הנס היה שהאנשים החלו להקשיב לי ולהזמין אותי לשיר. התמחותי המיוחדת הייתה ליצור את השיר. נטלתי מילים מהתפילות ומספרי נביאים, המדברים על עולם טוב יותר ועל שלום עולמי, על אהבה כלל עולמית, ועל אחדות בין אנשים. השירים שלי לא היו נגד משהו. הם היו בעד. להעביר אל הלבבות תחושה של טוהר. כל אחד יכול לשיר את שירי, הם נותנים כח כמו גלולת ויטמין יהודית." ~ מתוך נספח לאלבום "הנשמה לך" (2002).

סיפורים ושירים

לחוויה הדתית, אין באמת מילים. אפשר לחקור אותה, לתאר אותה, לכתוב עליה, אולם היא אינה מושגת באמת אלא למי שחווה אותה. כמו שאי אפשר לתאר לעיוור את הצבע האדום, או להסביר את הטעם של מנגו עסיסי, כך גם כל חוויה נפשית, ובפרט החוויה הדתית, לא ניתנת לתיאור. זו הסיבה שרבי שלמה, לא היה איש של מילים, של תיאוריות. לא הייתה לו משנת-עולם מסודרת ושיטתית. גם כשדיבר, דיבורו היה אסוציאטיבי, לא מסודר ומגובש. הוא היה אדם שחי את עומקה של החוויה הדתית, ומשכך היה כבד פה וכבד לשון בבואו לתאר ולהסביר את התחושה העמוקה מיני ים.

482074_401912443190763_100255065_nאולם, בכל זאת, רבי שלמה מצא את הדרך לשתף גם אחרים עם החוויה הדתית. בעזרת סיפורים רווי עומק, תמימות ומתיקות, בעזרת שירי נשמה וניגונים חודרי לבבות, בעזרת עיניים גדולות וחיוך שובה לב, בעזרת שריקות רבי-משמעות, הוא הצליח לעורר את הנקודה הכי פנימית של האדם, המקום בו האדם מחובר לאותה חוויה אוניברסאלית, המקום בו 'הנשמה תמיד מתפללת' כדברי הרב קוק.  מילים הם מסגרת צרה מידי להכיל חוויות נפשיות רבי רגש עז, אולם סיפורים – מתארים את החיים כפי שהם. מוזיקה נוגעת בעומק המהות הפנימית של החיים. בעזרת כלים אלו, באומנות נפלאה ונדירה, הצליח רבי שלמה לחבר גם אחרים אל החוויה הדתית, המרטיטה והפועמת במעמקיה של הנשמה.

מוזיקת גן-עדן וקולות משאול

המוזיקה שלו, הורתה ולידתה מתוך החוויה הדתית של עצמו. רבי שלמה מעולם לא למד מוזיקה בצורה שיטתית, וגם מעולם לא ישב להלחין שיר בצורה מסודרת.

'מעולם לא ישבתי להלחין ניגון. ניגונים באו אלי ברגעים מיוחדים. כאשר שמעתי את הניגון של גן עדן או את הקולות של גיהנום, או כאשר הרגשתי את השתיקה העמוקה, כאשר ליבי היה שבור או כשנשמתי התרוממה' – (רבי שלוימל'ה, ברנד, עמוד 85).

בשיריו כמו בסיפוריו, עורר רבי שלמה את המהות האלוהית שבכל אדם, אותה מהות טהורה ובתולית שאינה נפגמת לעולם, אותה מהות זכה ואצילית שבה כל אדם מאיר כיהלום, אותה מהות נשגבה ועמוקה המרגשת וחשה את הנוכחות האלוהית, אותה מהות עדינה ותמימה השואפת אך לטוב ואהבה, אותה מהות ענוגה ויוקדת שלא מפסיקה להתגעגע ולכסוף ולהתפלל תמיד. התפילה, שלעיתים הפכה לטקס רשמי וחדגוני, חסר כל חיות פנימית, שרק ישישים באים בימים משתתפים בה, הפכה בהשראתו של רבי שלמה לחוויה נפשית נשגבה וקסומה, חוויה של השתפכות הנפש, חוויה של קירבת-אלוהים אינטימית ותחושת הנוכחות האלוהית מקרוב, חוויה שכולה אהבה וערגה נשמתית, חוויה מלאת יופי, שגב ועומק. אבל לא רק זאת, אבל גם, ובעיקר, הקשר בין האדם לאלוהיו, הדו-שיח ביניהם, הפך בהשראתו להיות אינטימי, חי ופועם.

***

החוויה הדתית לכשעצמה, והחוויה הדתית היהודית בפרט, כפי שהיא נוסחה ע"י השל וכפי שהיא מובאת בהגות האיזיבצ'אית, דורשת התייחסות מעמיקה בנפרד, ועוד חזון למועד.

לֶךְ לְךָ – האיז'ביצער, רבי נחמן ואושו; בעקבות מסעו של אברהם ופשר התשוקה אנושית

א

מעשי אבות סימן לבנים * העולם כבירה דולקת * הרצון כבסיס ההוויה האנושית * פשר הרצון בהגות המודרנית * כליון הנפש וגעגועי עולם * לך לך * הלב והמעין בהגותו של רבי נחמן מברסלב * האוצר והגשר * אושו מפרש את הרבי מפשיסחא

א

Return again, return again, return to the land of your soul
Return again, return again, return to the land of your soul
Return to what you are, return to who you are, return to where you are
Born and reborn again
Return again, return again, return to the land of your soul

תחזור שוב, תחזור שוב, תחזור לארץ של נשמתך.
תחזור למי שאתה, תחזור למה שאתה,
תחזור לאיפה שאתה נולדת ותיוולד מחדש.
תחזור שוב, תחזור שוב, תחזור לארץ של נשמתך.

– רבי שלמה קרליבך

 

א.     מעשי אבות סימן לבנים

סיפורו של אברהם אבינו, הוא סיפורו של המסע הרוחני הראשון בתולדות האנושות. אברהם היה המחפש הרוחני הראשון, הן מהפן התיאולוגי, והן מהפן האקזיסטנציאליסטי. וכפי שהאמינה החסידות סיפורי התנ"ך רלוונטיים לנצח, כאשר אמרו חז"ל; 'מעשי אבות סימן לבנים'; ומשכך מסעו של אברהם אבינו יכול לשמש כמודל של חיפוש רוחני האקטואלי לכל אדם גם כיום. רבי מרדכי יוסף מאיזביצ'א, בספרו 'מי השילוח', מעניק פרשנות מעמיקה, אקטואלית ומקורית למסעו של אברהם אבינו. בדבריו עולים שתי נקודות עיקריות; האחת: פירוש הציווי 'לך לך' כקריאה לאדם לשוב את אל עצמו ונשמתו, לחפור בעמקי הווייתו, ושם למצוא את נקודת החיים המיוחדת לו. והשנייה: פשר התשוקה והתהייה האנושית כקריאה פנימית מאת האלוהים לאדם. ברשימה דלהלן ננסה להתמקד בנקודה הראשונה, בתוספת הסבר והרחבה. ועוד חזון למועד להרחיב כראוי בנקודה השנייה.

ב.      העולם כבירה דולקת

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. - בראשית יב, א

"ויאמר ה' אל אברם לך לך וכו'. כתיב (ישעיה, מד', ג) "כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה". כאשר התחיל אאע"ה לבקש ולחפש אחר שורש החיים שלו, אחרי הבינו אשר כל חמדת עוה"ז לא יתכנו להקראות בשם חיים אמיתיים, כי כל חמדת עוה"ז הוא רק להסיר טרדות והמניעות, ואחרי אשר יתבטלו כל הטרדות מה יהיו גוף החיים אשר עליו נבראת העולם. וע"ז אמר לו הש"י "לך לך" היינו לעצמך, כי באמת כל דברי עוה"ז לא יקראו בשם חיים ועיקר החיים תמצא בך (ישעיה מ"א, טז) "ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל"…" – מי השילוח, ח"א, פרשת לך לך.

הפרשנות הקלאסית לחיפושו הרוחני של אברהם אבינו, מפרשת את מסעו של אברהם כחיפוש תיאולוגי ביסודו, חיפוש של שאלה מתמדת 'מי ברא אלה?. בשונה מכך, האיזביצ'ער מציע פרשנות אחרת, לפיה חיפושו של אברהם אבינו היה חיפוש אקזיסטנציאליסטי ביסודו, חיפוש אחרי 'שורש החיים'.

המדרש מתאר כך את מסעו של אברהם אבינו: ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו'. ר' יצחק פתח (תהלים מה) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם – מדרש רבה בראשית פרשה לט פסקה א.

אברהם, ראה את העולם כ'בירה דולקת'. הוא הביט לעבר תמונת המפה העולמית, והוא ראה אותה כ'בירה דולקת', משל המסמל את העולם כהר-געש של תשוקה עמוקה ל'שורש החיים'. אברהם ראה את התשוקה העמוקה הלוחשת בתוך הלב האנושי, את הערגה הפנימית שיוקדת במעמקים. הוא שמע את הזעקה הבלתי מודעת למשמעות. כמובן שכתוצאה מכך, התעוררה בו פליאה. תמונת העולם שנחשפה לפניו, עוררה אותו לשאול איפה הכל התחיל, לאן כל זה מוביל, לחפש את הפשר של היקום, את המשמעות של החיים. כשאתה מגלה את הערגה הפנימית, אתה מיד שואל אל מה אנחנו עורגים? מה הנפש מבקשת? לאן היא מתגעגעת? מהו המקור הראשון של היקום, המקור אליו אנו שואפים ומתגעגעים?

תהייתו של אברהם אבינו על 'שורש החיים', נוגעת ביסוד ולשד הקיום האנושי.

ג.      הרצון כבסיס ההוויה האנושית

הרצון עומד במרכז החיים, ביסוד תהלוכות-עולם. התשוקה, היא הנהר הזורם ומפכה בתוכיותם של החיים, מעליהם, תחתיהם וסביבם. השאיפה היא יסוד ההוויה, תמציתה ולשד הווייתה, פסגתה ותהומה, יופייה ואפלתה. הרצון הוא השורש של עץ החיים, על ענפיו, עליו ופירותיו. הוא לב החיים, לב העולם, פעימת-הכול. הוא הכינור העולמי, ממנו עולים הצלילים, הקולות, השירים, הדמעות, השוועות, התפילות, הצרחות, הרעשים, הבכיות. החיים מלאי געגועים, געגועים לאהבה, געגועים ליישוב הדעת ומנוחת הנפש, געגועים לעולם הרמוני.

כל יצירה, כל משב-רוח, כל משאת-נפש, כל תיקון וכל שבר, כל מעוף וכל צלילה, כל חלום וכל חזון-לב, כל אידיאל נעלה, כל הופעה בשמי החיים, מקורה ברצון, בחפץ, בשאיפה. הרצון בונה עולמות והוא מחריבם, הוא מוליד את האושר, את סיפוק-הנפש, אך גם את הצער, את המכאוב.  הדת וכל תופעותיה מקורם ברצון. הרצון הוליד את הצמאון לאלוקים, את הערגה לנסתר ולנשגב, את הכמיהה להתאחדות והתכללות באור אין-סוף, את התפילה, את געגועי הנפש הנצחיים לעילאי, לטהור ולקדוש. הישגי המדע, התקדמות האנושות, פיתוחי העולם, יסודם ברצון לפענח את רזי היקום, לשפר את איכות החיים, להתקדם הלאה. המלחמות עקובות מדם, המאבקים הסוערים, צחצוחי החרבות, קשקושי הקשתות, רעמי התותחים, גם הם מקורם ברצון. הרצון לשלוט, לנצח, למשול. גם פסגת היצירה אנושית, ההגות והתרבות על גווניה השונים, הספרות, הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, המוזיקה, השירה, האומנות, גם הם שורשם ברצון. הרצון להבין, לפענח, למצוא פשר לסבך נפשו של האדם, קיומו וחייו. להביע את המתרחש בעולמה של הנפש, תשוקותיה ויצריה, עליותיה וירידותיה, שמחתה ותוגתה, חולייה ורפואתה.

לרצון, פנים רבות, גוונים שונים, לבושים משתנים. הוא לובש צורה ופושט צורה, מחליף גוונים ומתגלה בפנים אחרות. יש והרצון פורש כנפיו ועולה אל-על, לרום-שמים, בדמות שאיפה לטוב, לחסד, להתעלות. ויש והרצון צולל לתהומות, לתחתיות-ארץ ובטן-שאול, בדמות תשוקה לרוע, לשפילות, לגסות. יש והרצון מתלבש בפרט, בדאגה אישית, צרה ומוגבלת, ויש והרצון מתגלה בשאיפה כללית, עולמית, חסרת גבולות.

 ד.     פשר הרצון בהגות המודרנית

אך מהו יסודו של הרצון? מהו השורש של מגוון השאיפות, התשוקות, הערגות, הכיסופים? מהו הרצון החפץ בכל אותם רצונות ומאויים?

שאלת פשר הרצון המניע את החיים, השאיפה הבסיסית והעמוקה ביותר, העומדת ביסוד הסתעפויות הרצון, הינה שאלה עתיקת יומין שהעסיקה הוגים רבים. מה מבקש האדם? אל מה הוא עורג, כוסף ומשתוקק? מהי פשר השאיפה המתמדת, המיית-הנפש, זאת שאינה פוסקת לעולם, היוקדת בלב האדם? תשוקותיו החיצוניות של האדם, רצונותיו וכיסופיו, גלויות וברורות לעין, אך מהי משאת-הנפש הפנימית והכמוסה, הערגה הבסיסית העומדת בלב החיים ובלשד תמציתם, זאת שמניעה ועומדת מתחת לכל אותם שאיפות, רצונות, מאויים, ערגות ותשוקות?

הוגים רבים ניסו לצלול את תהומות-הנפש, לחדור אל חביון-הלב, אל מעמקי ההויה האנושית, בכדי למצוא מענה לשאלה זו. יש מי שאמר, מבקש האדם את העונג, את ההנאה, את סיפוק יצירו ותאוות-נפשו במלואם. יש מי שאמר, מבקש האדם את הכח, חפץ הוא לשלוט ולהנהיג. והיה מי שאמר, שואף האדם למשמעות, ליציקת תוכן וערך לחייו.

אך למרות מאמצם לרדת אל נבכי נפשו של האדם, למרות רוב-תבונתם ועומק-חכמתם, נדמה כי כל אחד מהם ביטא רק צורה אחת מתוך המכלול השלם של נפש האדם, ענף מסתעף מתוך עץ החיים, גוון אחד מתוך התמונה המלאה של צלם-אנוש. הם אמנם צמצמו את מספרם העצום של מגוון הרצונות והשאיפות הרבים אשר בלב האדם, לכמה רצונות יסודיים, אכן עדיין עלינו לחפש את היסוד, את השורש, את הצד השווה העומד מאחורי כל אותם רצונות ושאיפות עמוקות, אשר לדעת אותם הוגים וחכמי-הנפש עומדים ביסוד רצון החיים האנושי.

זאת ועוד.

הוגים אלה ודומיהם, ניסו לחפש ולחקור אודות הרצון העיקרי, השאיפה היסודית והבסיסית, המניעה את ליבו של האדם וחייו. אך הם הניחו והתעלמו משלל הרצונות האחרים, הפחותים והטפלים, שגם הם ממלאים את לב האדם. הם חיפשו את הרצון העיקרי; אבל הם הזניחו את הרצון הכולל, המקיף וסובב את כל רבדי החיים, על מגוון הופעותיהם, הרצון הממלא כל שאיפה וכל תשוקה, כל רגש וכל תחושה, כל אושר וכל מכאוב, כל שמחה וכל צער. הם חיפשו את יסוד מגדל החיים האנושי, אבן-הפינה שהמגדל עומד עליה. אך הם לא חיפשו את החומר ממנו עשוי המגדל כולו, על כל פינותיו, חדריו והיכליו.

מהו הרצון, העומד ביסוד פעימת החיים? הרצון העומד ביסוד כל הרצונות והשאיפות, התשוקות והערגות, הנובעים ממנו? היש רצון המהווה מכנה משותף בין מגוון הרצונות למיניהם? הישנה שאיפה אחת, תשוקה אחת, משאת-נפש אחת המשותפת בין הרצון לכח ולשליטה, התשוקה לעונג ולאושר, השאיפה למשמעות, השאיפה להטבעת חותם, הרצון להשפיע, הצמאון לאלוקים, הערגה לאהבה, לאהוב ולהיות נאהב, כל אלה ודומיהם, הרבים כחול הים?

היטיב לתאר פליאה זו, רבי הלל צייטלין הי"ד, בספרו 'על גבול שני העולמות:

כִּלְיוֹן-הַנֶּפֶשׁ וְגַעְגּוּעֵי-עוֹלָם

"מֵאַיִן הַגַּעְגּוּעִים הַקּוֹרְעִים אֶת הַלֵּב, הַהֶמְיָה אֲשֶׁר לֹא תִּתֵּן דּוֹמִי לָאָדָם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה? מֵאַיִן הַצִּמָּאוֹן אֲשֶׁר יַרְגִּישׁ כָּל אִישׁ בַּעַל נֶפֶשׁ, צִמָּאוֹן עוֹלָמִי, צִמָּאוֹן הַשּׁוֹתֶה אֶת לְשַּׁד הָאָדָם, צִמָּאוֹן אֲשֶׁר כָּל הָאוֹצָרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כָּל הָעֹנֶג, הַטּוֹב וְהַיֹּפִי שֶׁבָּעוֹלָם, לֹא יַרְוֵהוּ אַף בִּמְעַט מִן הַמְּעַט? עַל מַה יֶהֱמֶה לֵב הָאָדָם? אֶל מַה הוּא שׁוֹאֵף כָּל כָּךְ? אֶל מַה הוּא עוֹרֵג? מַה הוּא מְבַקֵּשׁ? וּמַה הוּא זֶה הַמּוֹסֵךְ בְּלֵב הָאָדָם תּוּגָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, 'מָרָה שְׁחוֹרָה', אֲשֶׁר כָּל שִׂמְחָה שֶׁבָּעוֹלָם לֹא תְּגָרְשֶׁנָּה, אוֹ יוֹתֵר נָכוֹן – שֶׁפּוֹרֶצֶת וְחוֹרֶגֶת מִמִּסְגְּרוֹתֶיהָ דַּוְקָא בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה הַיּוֹתֵר עֲצוּמָה?

וְעוֹד: מִי שֶׁשָּׂם לֵב אֶל טֶבַע הַגַּעְגּוּעִים, מִי שֶׁהִסְתַּכֵּל הֵיטֵב אֶל תּוֹךְ עַצְמוֹ, אֶל הַגָּנוּז וְטָמוּן בְּכִלְיוֹן נַפְשׁוֹ, הוּא יֵדַע, כִּי לֹא אֶל מַה שֶּׁכָּאן אָנוּ מִתְגַּעְגְּעִים, כִּי אֶל מַה שֶּׁלֹּא כָּאן, אֶל מַה שֶׁאֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְכַנּוֹת בְּשֵׁם, אֶל מַה שֶׁלֹּא יָחוּלוּ עָלָיו אֹמֶר וּדְבָרִים. יֵשׁ אֲשֶׁר טוֹעִים הִנְנוּ וְחוֹשְׁבִים, שֶׁעִקָּר חִשְׁקֵנוּ הוּא אֶל אֵיזֶה דָּבָר חִיצוֹנִי, וְאוּלָם כֵּיוָן שֶׁנִּמְלָא חִשְׁקֵנוּ, כֵּיוָן שֶׁהִשַּׂגְנוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁחָשַׁקְנוּ בּוֹ, מִיָּד אָנוּ רוֹאִים, כִּי בְּעִקָּר לֹא אוֹתוֹ חָפַצְנוּ, לֹא אֵלָיו עָרְגָה נַפְשֵׁנוּ, כִּי אִם אֶל אֵיזֶה דָּבָר אַחֵר. וְהִנֵּה הִשַּׂגְנוּ גַּם אֶת הַדָּבָר הָאַחֵר הַהוּא – וְהָעֲרִיגָה לֹא חָדֵלָה. מִתְחַבְּטִים אָנוּ בְּתַאֲווֹת וּתְשׁוּקוֹת אֵין קֵץ – וְהַצִּמָּאוֹן אֵינוֹ פּוֹסֵק בִּמְעַט מִן הַמְּעַט. הֱוֵה אוֹמֵר: לֹא אֶל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּחִלָּה וְתִכְלָה, מַשֶּׁהוּ מֻקָּף וּמֻגְדָּר בְּטִבְעוֹ וְקָרוֹב לְחוּשֵׁינוּ וּתְפִיסָתֵנוּ אָנוּ מִתְגַּעְגְּעִים, כִּי אִם אֶל מַה שֶׁאֵין לוֹ תְּחִלָּה וְתִכְלָה, שֶׁנִּמְצָא מֵעֵבֶר לְכָל הַגְּבוּלִים. מֵעֵבֶר לְכָל הָ'אֱנוֹשִׁי' וְהַ'טִּבְעִי', מֵעֵבֶר לְכָל הַ'יֵּשׁ' וְהַ'קַּיָּם' וְהַנִּתְפָּס…"

ה.     לך לך

התשובה של האלוהים לשאלתו של אברהם, הייתה; לך לך. לך. לאן? לך. לכאורה זוהי תשובה פרדקוסלית. כיצד ניתן ללכת אל עצמך? אבל הפירוש הפנימי הוא, לך אל עצמך. אליך, חפש את עצמך. כנס פנימה, אל מערת לבבך, שם שוכנת נשמתך. כשתכנס פנימה, תמצא את שורש-החיים שלך, את מעיין-החיים הנובע בך. חתור וחפור אל עמקי הווייתך, שם שוכנת נשמתך, חלק אלוה ממעל. שם נמצאת נקודת החיים המיוחדת שלך. שם מקור התשוקה, שורש השאיפה, יסוד הרצון. שם התשובה לכל הלבטים והשאלות.

התשובה האיזביצ'אית לשאלת פשר התשוקה האנושית מסתכמת בהכוונה לחתירה פנימית. אין כאן תשובה ברורה, אלא הפנייה להביט אל תוכיותה של התשוקה, לחשוף את מקורה הנפשי והפנימי, ושם לגלות את הנביעה הנשמתית המרווה את הגעגוע האינסופי. האיזביצ'ער הופך את לולאת התשוקה חזרה אל האדם עצמו, כאשר התשוקה משמשת כתמרור המכוון את האדם אל 'שורש החיים' שלו.

במילים אחרות, איזביצ'א עונה כך: האדם מחפש את עצמו, את 'שורש החיים' שלו, את הנביעה הפנימית של נשמתו. התשובה והפיתרון לחיפוש אינו במשהו חיצוני כלשהוא, אלא בשורשו של החיפוש עצמו הנטוע בעמקי הווייתו של האדם. הנשמה המתגעגעת אינה עורגת לגורם או למהות חיצונית כלשהיא, אלא היא מחפשת את עצמה, צמאה אל נביעתה הפנימית, כוספת למגע עם 'שורש החיים' שלה.

לדברי ה'מי-השילוח', יותר מאשר נפגש אברהם אבינו עם האלוהים הטרנסצנדנטלי, הוא נפגש את הנקודה האלוהית הגנוזה בקרבו, בנשמתו שהיא חלק אלוה ממעל, ודרכה הוא דבק באלוהות הממלאת וסובבת כל עלמין.

ו.       החוויה הדתית בעידן הפוסט-מודרני

מקימיחידושו העיקרי בדבריו של המי השילוח, היא בפרשנות האקזיסטנציאליסטית שהוא מעניק למסעו הרוחני של אברהם אבינו, בשונה מהפרשנות הקלאסית המפרשת את מסעו של אברהם כמסע תיאולוגי גרידא שמתמקד בשאלת 'מי ברא אלה'. כיום, בעידן הפוסט-מודרני, פרשנות זו אקטואלית מתמיד. בזמנינו נפוצה התופעה בקרב רבים מהחוזרים בתשובה, שבה האמונה אינה מתבססת על הוכחות לוגיות ובעקבות מסע אינטלקטואלי, אלא על חוויה קיומית אישית ופנימית. דוגמה לכך אפשר לראות בספרה רב-המכר של נועה ירון-דיין 'מקימי'. לאורך כל הספר אין כלל התייחסות לשאלות אינטלקטואליות בנושאי תורה מן השמים, תורה ומדע, וכיוצא באלו, נושאים המאפיינים את הקורסים של 'ערכים'. בתשתית חזרתה בתשובה עומדת מצוקה קיומית עמוקה של חוסר משמעות בחיים, תחושה עזה של ריקנות ושממה תרבותית שאינה מעניקה סיפוק לנפש. תהליך אישי מעין זה מאפיין את העידן הפוסט-מודרני בו האדם התייאש מהתבונה ומהיכולת שלה להגיע אל האמת, ומשכך מתבסס על חווייתו הקיומית האישית.

בעוד שהאמונה הקלאסית מתאפיינת במצב נפשי של יישוב הדעת, 'כשהאדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני' כהגדרתו של החזון-איש בספרו 'אמונה וביטחון'; הרי שהאמונה הפוסט-מודרנית הנובעת מחוויה אקזיסטנציאליסטית שונה והפוכה לחלוטין ומתאפיינת במצב נפשי סוער ומלא תשוקה. נכון אומנם שגם אמונה זו מותנית ב'נטייה דקה מעדינות הנפש' המכשירה את האדם לחוות את הנוכחות האלוהית, אכן נקודת המוצא ואבן-הפינה שונה שלה לחלוטין בכך שהיא מתבטאת בסער ובפרץ, בתשוקה סוערת וערגה יוקדת.

ז.       הלב והמעין בהגותו של רבי נחמן מברסלב

החיים כגעגועהתשוקה המטא-פיזית שאינה יודעת שובעה והגעגוע האינסופי העומדים בתשתית הקיום האנושי, מתוארים גם בסיפורי המעשיות של רבי נחמן, בתיאור חי ומלא סימבוליות. וכך סיפר רבי נחמן, סיפורי מעשיות סיפור י"ג:

"…ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין. וכל דבר יש לו לב. וגם העולם בכללו יש לו לב. וזה הלב של העולם הוא קומה שלמה עם פנים וידים ורגלים וכו'. אבל הצפרן של הרגל, של אותו הלב של העולם, הוא מלובב (בלשון אשכנז הארציקר) יותר מלב של אחר. וזה ההר עם האבן והמעין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם, וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעין הנ"ל, וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעין, בהשתוקקות גדול מאד מאד. וצועק מאד לבוא אל אותו המעין. וגם זה המעין משתוקק אליו… וחלישות השניה יש לו להלב מן גדל ההשתוקקות והגעגועים, שהוא מתגעגע וכוסף תמיד ומשתוקק מאד, בכלות הנפש, אל אותו המעין. וצועק וכו', כנ"ל. כי הוא עומד תמיד כנגד המעין הנ"ל, וצועק (נא גיוואלד) ומשתוקק אליו מאד כנ"ל. וכשצריך לנוח קצת, שיהיה לו אריכת הרוח קצת, (שקורין אפ סאפין) אזי בא צפור גדול ופורש כנפיו עליו, ומגן עליו מן החמה. ואז יש לו ניחא קצת. וגם אז, בשעת ניחא, הוא מסתכל גם כן כנגד המעין ומתגעגע אליו. אך מאחר שהוא מתגעגע אליו כל כך, מפני מה אינו הולך אל המעין? אך כשרוצה לילך ולהתקרב אל ההר, אזי אינו רואה השפוע, ואינו יכול להסתכל על המעין. ואם לא יסתכל על המעין אזי תצא נפשו, כי עקר חיותו הוא מן המעין. וכשעומד כנגד ההר אזי הוא רואה ראש השפוע של ההר, ששם עומד המעין. אבל תכף כשילך ויתקרב אל ההר אזי נעלם מעיניו ראש השפוע, (וזה מובן בחוש) ואזי אינו יכול לראות את המעין, ואזי תצא נפשו, חס ושלום. וכשזה הלב היה מסתלק, חס ושלום, אזי יתבטל כל העולם כולו. כי הלב הוא החיות של כל דבר. ובודאי אין קיום בלא לב, ועל כן אינו יכול לילך אל המעין. רק עומד כנגדו, ומתגעגע וצועק כנ"ל

…ואזי, סמוך לגמר היום, אזי מתחילים לטל רשות זה מזה (שקורין גיזעגינין) ומתחילין לומר חידות ושירים (שקורין לידער) נפלאים זה לזה. (באהבה רבה והשתוקקות גדול מאד מאד). וזה האיש חסד האמת הנ"ל יש לו השגחה על זה. וכשמגיע היום בסופו ממש להיות נגמר ונפסק, אזי זה האיש חסד האמת הוא נותן במתנה יום אחד להלב הנ"ל, והלב נותן היום להמעין. ואזי שוב יש זמן להמעין. וכשזה היום הולך ממקום שהוא בא משם, אזי הוא הולך גם כן בחידות ושירים נפלאים מאד. (שיש בהם כל החכמות) ויש שנויים בין הימים. כי יש יום אחד בשבוע ויום שני וכו'. וכן יש ראשי חדשים וימים טובים".

אולם רבי נחמן ראה בגעגוע מצב תמידי שאינו יכול לבוא על סיפוקו ואינו בא לידי מימוש לעולם. רבי נחמן האמין שהגעגועים הם פעימת החיים עצמם, דרך ללא יעד וסוף, אלא אדרבה הדרך עצמה היא היעד ואין בלתו. אצל רבי נחמן, החיים הם אוקיינוס של געגועים, שגליו גואים וגועשים תדיר ללא סוף. וכפי שכתב יהודה ליבס:

"במקום  הגשמתו של אידיאל, מציע רבי נחמן בכמה מקומות את הכיסופים עצמם. ההגשמה לא רק שאינה אפשרית, היא גם איננה רצויה, שכן בהגשמת תוכנם יתבטלו הכיסופים ויוחלפו בתוכן קבוע, מה שמנוגד לאידיאל הברסלבי של החידוש המתמיד. בכך מתקומם רבי נחמן גם כנגד הרציונאליזם המשכילי בן זמנו, ואף כנגד מחשבת ימי הביניים (ובראשה הפילוסופיה של הרמב"ם) שהעלתה על נס את המציאות הנצחית שבפועל, והעמידה אידיאל אנושי אחר וקבוע, שאליו יש לשאוף בכל זמן" – החידוש של רבי נחמן מברסלב, דעת 45, עמ' 100.

אולם איזביצ'א רואה בתשוקה והגעגוע כתמרור המפנה את האדם פנימה אל עצמו, אל חביון נשמתו; ושם למצוא את 'שורש החיים' שלו, ובכך להביא את התשוקה לידי סיפוק ומימוש. אצל איזביצ'א, גלי התשוקות והגעגועים אינם מתנפצים אל החוף וחוזר חלילה, אלא נושאים אל עצמם את האדם לעבר חוף מבטחים, לאי שקט ומרגוע.

אצל רבי נחמן, בין הלב לבין המעין, קיים פער אינסופי שאיננו ניתן לגישור. הלב מתגעגע ל'מעבר', לטרנסצנדנטלי, ל'אחר' האלוהי, ומסך המציאות מבדילה בינו לבין מושא תשוקתו וגעגועיו. אצל איזביצ'א, התשוקה והגעגועים מובילים ל'אני', והחתירה והחפירה בעומקה של התשוקה, מובילה את האדם להכרה ומודעות שהמעין קיים אצלו בקרבו, בחיק נשמתו; וממוססת את מסך הערפל בין הלב לבין המעין.  רבי נחמן הוא איש הלב, המתגעגע ללא סוף; האיזביצ'ער הוא איש המעין, מעין השילוח, המגלה את הנביעה הפנימית.

ראו עוד על הגעגוע בהגותו של רבי נחמן בספר הנפלא 'החיים כגעגוע', ידיעות ספרים, 2010.

ח.    האוצר והגשר

ביסוד תורה איזביצ'אית זו, עומד הסיפור הידוע על 'האוצר והגשר' שהיה מספר רבו של האיזיבצ'ער, רבי בונים מפשיסחא, לכל הצעירים שבאו בפעם הראשונה להסתופף בצילו ולדלות מתורתו. לסיפור שורשים וגרסאות רבות, ראה כאן אודות הגלגולים השונים של הסיפור.

 וזהו הסיפור:

"היה מרגלא בפומיה הרב הקדוש ר' חנוך העניך מאלכסנדר ז"ל, לומר בשם רבו הרב הקדוש הרבי ר' שמחה בונים ז"ל. שאמר אשר כל אברך בנוסעו פעם הראשון אל הצדיק, ולהסתופף בצל החסידים, צריך לידע המעשה מרבי אייזיק ר' יעקעליס מקרקוב, שבנה הבית הכנסת בקרקוב הנקרא בית הכנסת של ר' אייזיק ר' יעקעליס וזהו:

כי הר' אייזיק ר' יעקעליס חלם כמה פעמים שיסע לפראג, ושם סמוך לחצר המלך תחת הגשר יחפור בארץ וימצא אוצר גדול ויתעשר. הוא נסע לפראג ובבואו שמה הלך אל הגשר אשר אצל חצר המלך, אבל שם עמדו אנשי חיל ההולכים על המשמר לילה כיום, והיה ירא לחפור בארץ ולחפש במטמונים, אבל מרוב צערו כי עמל כל כך בדרך רחוקה, ועתה ישוב לביתו בחוסר כל, היה הולך כל היום סמוך לגשר אנה ואנה, תפוש במחשבותיו וכשחשכה הלך אל האכסניה לנוח, וביום השני וכן ביום השלישי שוב בא בבוקר בבוקר אל המקום הזה, וטייל שם כל היום, ולפנות ערב הלך לאכסניה. השר העומד שם בראש אנשי חיל שומרי ראש המלך, בראותו יום יום כי איש יהודי הולך שחוח ותוארו כעני המעוטף בצער ויגון, סובב סובב אצל הגשר כל הימים, קראו אליו ושאלו בדברים רכים: "מה אתה מחפש ועל מי אתה ממתין זה כמה ימים במקום הזה". סיפר לו כל הענין כי כמה לילות רצופים חלם כי כאן טמון אוצר גדול, ולמטרה זאת בא לפראג ברוב עמל וטורח. אז פתח השר את פיו שחוק ואמר לו: "האם היה כדאי שתיסע דרך רחוקה כל כך על ידי חלום, מי זה אשר יאמין לחלומות ?! הלוא גם אני בחלומי אמרו לי שאסע לעיר קרקוב ושם נמצא אחד הנקרא בשמו אייזיק ר' יעקעליס, ואם אחפור שם בבית היהודי אייזיק ר' יעקעליס תחת התנור וכיריים אז אמצא אוצר גדול, אבל הכי אתן אומן לחלומות אשר שווא ידברו, ולנסוע בשביל זה לקרקוב, ואתה עשית שטות כזה לבא לכאן?!". ויהי כשמוע רבי אייזיק ר' יעקעליס דברי השר הבין כי עיקר ביאתו לכאן היה למען ישמע דברים אלו ושידע כי האוצר נמצא לא כאן רק בביתו וכי עליו לחפור ולבקש במטמונים בביתו ושם ימצא האוצר. חזר ונסע לביתו וחיפש ומצא בביתו תחת התנור וכיריים את האוצר ונתעשר, ובנה בהונו הבית הכנסת הנודעת בשם בית הכנסת של ר' אייזיק ר' יעקעליס.

כן הדבר כל אברך צריך לידע כי על ידי בואו אל הצדיק והרבי, נתוודע לו שהאוצר אין לו לחפש אצל הרבי רק בביתו, ויהי בנוסעו לביתו שם יחפש ויחפור עד מקום שידו מגעת, ויגעת ומצאת תאמין כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו, אצלו ממש והבן". – שמחת ישראל, מאמרי שמחה, אות ל'

המסר העולה מתוך הסיפור דומה לרעיון שהובא ב'מי השילוח'. החיים הם חיפוש תמידי, אוקיינוס של תשוקה שאינו מפסיק לגאות ולגעוש. אולם האוצר האמיתי, שורש התשוקה, התשובה לכל התהיות, מצוי בפנים, במעמקיה של הנשמה. כאן גם מודגשת האינדיבידואליות של היחיד, שעליו לחפש את עצמו ולמצוא את האוצר הגנוז בו, ולא להסתמך על רבו.

ט.     האוצר של הרבי מפשיסחא מתחת לגשר של אושו

מעשה בעלם צעיר ומרדני, שלא מצאה נשמתו מקום ומנוח בבית אביו ומורשת אבותיו. קם אותו צעיר ונטש את דרך ישראל סבא, והחליט לצאת למסע חיפוש אחרי משמעות החיים, לחפש תשובות על שאלותיו ותהיותיו הקיומיות. באחת מתחנות מסעו, הגיע אל האשרם של הגורו הנודע אושו בפונה, הודו, כמו ישראלים רבים (כידוע, אחוז המחפשים הרוחניים הישראליים המסתובבים בהודו, גדול לאין ערוך וללא פורפורציה ממדינות אחרות). בהגיעו לפונה, נכנס מייד אל הרצאתו של אושו, הידוע בכישרונו הרטורי המהפנט את שומעיו. להפתעתו ולפליאתו, שמע את אושו מספר ומצטט מ…אדמו"ר חסידי ידוע, רבי בונים מפרשיסחא, לא פחות ולא יותר! ולא עוד, אלא שלא ציטט ממנו סתם אמרה או רעיון, אלא סיפור שמסרו המרכזי הוא, שלפעמים מחפש האדם את האוצר האבוד במחוזות נידחים ורחוקים, בעוד האוצר נמצא בביתו אותו נטש… בדיוק כמו במשל, מצא הצעיר את האוצר של הרבי מפשיסחא, אצל הגשר של אושו.

סיפור זה, ייתכן ולא התרחש במציאות, אך סביר מאוד שהיה עלול להתרחש. צעירים ישראלים רבים, מחפשים רוחניים, הסתובבו אצל אושו (אחד התלמידים שלו, שהפך לגורו בינלאומי בזכות עצמו, הינו ישראלי), ואושו באמת סיפר את הסיפור של הרבי מפשיסחא, והוסיף לו פרשנות מקורית משלו, המעניקה פרספקטיבה שונה ומעניינת על המשל ומסרו. אושו מסר שיחות על חסידות בשנת 1976 בין ה-11 לאוקטובר ל-20 בו, ובתוך דבריו סיפר את הסיפור על האוצר והגשר. פרשנותו ארוכה ונרחבת, ולהלן הובאו עיקרי ותמצית הדברים.

osho-viha-meditation

 וכך סיפר אושו:

"ר' בונם נהג לספר לצעירים שבאו אליו בפעם הראשונה את סיפורו של רב אייזיק בנו של רבי יקל בקראקוב…

לאחר שנות עוני רבות, בלי שנתערערה אמונתו באלוהים, הוא חלם שמישהו ציווה עליו לחפש אוצר תחת הגשר המוביל לארמון המלך בפראג. כשהופיע החלום בשלישית, הוא יצא לדרך בפראג. אולם הגשר היה נתון תחת משמר יומם ולילה, והוא לא העז להתחיל בחפירה. למרות זאת הוא הלך אל הגשר מידי בוקר, והסתובב מסביב עד רדת הערב.

בסופו של דבר פנה אליו מפקד המשמר שצפה בו, ושאלו בחביבות האם הוא מחפש משהו או ממתין למישהו.

רבי אייזיק סיפר לו את החלום שהביאו מארץ רחוקה.

מפקד המשמר צחק. "וכך כדי לרצות את חלומך בילית את נעליך כדי לבוא הנה? מסכן שכמותך. ואם להאמין לחלומות, לו האמנתי, כי אז היה עלי לנסוע לקראקוב ולחפור אוצר מתחת לתנור בחדרו של יהודי – אייזיק, בנו של יקל! ושוב הוא פרץ בצחוק. רבי אייזיק קד קידה, נסע הביתה, חפר אתהאוצר מתחת לתנורו ובנה את בית התפילה הקרוי בית הכנסת של רב אייזיק.

רבי בונם נהג להוסיף ולומר: קחו את הסיפור ללבכם, ועשוהו כאילו היה שלכם. יש משהו שאינכם יכולים למצוא בשום מקום בעולם, אפילו לא אצל הצדיק (כצ"ל, בספר נדפס בטעות: אצל אייזיק, אך בהמשך מובא הסיפור שוב ושם נכתב 'הצדיק'), אך יש בכל זאת מקום שבו תוכלו למצאו."

***

החיים הם חיפוש.

חיפוש נואש, חיפוש חסר תקוה, חיפוש אחרי משהו בלתי ידוע. וקיים מצב נפש מסוים, שבו כל מה שלא תקבל, לא יספק אותך. נראה האנושות נועדה להיות מתסכלת, משום שכל מה שאתה מקבל נהיה חסר משמעות ברגע שאתה מקבל אותו, ושוב אתה מתחיל לחפש.

החיפוש נמשך בין אם אתה משיג משהו ובין אם לאו. נראה שאין זה משנה מה יש לך, מה אין לך. החיפוש ממשיך בין כה וכה. העניים מחפשים, העשירים מחפשים, החולים מחפשים, הבריאים מחפשים, החזקים מחפשים, החלשים מחפשים, החכמים מחפשים, ואיש אינו יודע מה בדיוק.

צריך להבין את עצם החיפוש הזה. מהו ומדוע הוא קיים. נראה שקיים פער אצל בן האנוש, במחשבה האנושית. בעצם המבנה של התודעה האנושית קיים כפי הנראה חור שחור, אתה משליך דברים לתוכו והם ממשיכים להיעלם. נראה שדבר אינו יכול למלאות אותו. נראה שדבר אינו עוזר לו להתמלא. זהו חיפוש מאוד קדחתני. אתה מחפש בעוחם הזה, אתה מחפש בעולם הבא, לפעמים אתה מחפש בסף, בכוח, ביוקרה, ולפעמים אתה מחפש זאת באלוהים, בחסד, באהבה, במדיטציה, בתפילה. אך החיפוש ממשיך. האדם כפי הנראה עדיין נמצא בחיפוש.

החיפוש אינו מאפשר לך להיות כאן ועכשיו. משום שהחיפוש תמיד מוביל אותך למקום אחר. החיפוש הוא השלכה, החיפוש הוא תשוקה: מה שנחוץ נמצא במקום אחר. זה קיים, אך זה קיים במקום אחר. לא כאן במקום שאתה נמצא. בהחלט קיים, אך לא כאן ברגע הזה בזמן, לא עכשיו אלא במקום אחר. זה קיים שם, אז, לא כאן ועכשיו. זה ממשיך לנדנד לך; זה ממשיך למשוך אותך, לדחוף אותך. זה ממשיך וזורק אותך ליותר ויותר טירוף. זה משגע אותך, ואינו מתגשם לעולם.

שמעתי על מיסטיקנית סופית גדולה: רביה אל אדאוויה: ערב אחד מצאוה עוברים ושבים יושבת על אם הדרך ומחפשת משהו. היא הייתה אישה זקנה, עיניה היו חלשות והיא התקשתה לראות; אז השכנים באו לעזור לה. הם שאלוה; "מה את מחפשת?" רביה אמרה: "השאלה איננה לעניין. אני מחפשת. אם יש ביכולתכם לעזור, עזרו". הם צחקו ואמרו: "רביה, השתגעת, את אומרת שהשאלה אינה לעניין, אם לא נדע מה את מחפשת, איך נוכל לעזור לך?"  רביה אמרה: "שוב אתם שואלים שאלה שאיננה לעניין. מה זה נוגע לחיפושים שלי?" הם הפסיקו ואמרו: "אין ספק שהשתגעת." אמרה רביה: "בסדר רק כדי להשביע את רצונכם, איבדתי אותה בתוך ביתי." הם שאלוה: "אם כך מדוע את מחפשת כאן?" ומספרים שרביה אמרה: "משום שכאן יש יותר אור."

המשל הזה הוא משמעותי ביותר. האם שאלת את עצמך אי פעם מה אתה מחפש? לא. אפילו אם בכמה רגעי טשטוש רגעי חלום, אתה חש איכשהו מה אתה מחפש, לעולם אין זה מדויק. עדיין לא הגדרת זאת. אם תנסה להגדיר, ככל שזה יהיה מוגדר יותר תרגיש שאין צורך לחפש. החיפוש יכול להימשך רק מתוך ערפול, מתוך חלום. כשהדברים אינם ברורים, אתה פשוט ממשיך לחפש, נמשך על ידי דלף פנימי כלשהוא, נדחף על ידי דחיפות פנימית כלשהי. דבר אחד אתה יודע: אתה חייב לחפש. זהו צורך פנימי, אך אתה אינך יודע מה אתה מחפש.

ובלי שתדע מה אתה מחפש, איך תוכל למצוא? זה מעורפל. נדמה לך שזה כסף, כוח, יוקרה, כבוד, אולם אז אתה רואה אנשים מכובדים, אנשים רבי כוח, גם הם מחפשים. ואז אתה רואה אנשים עשירים כקורח, וגם הם מחפשים. עד יומם האחרון הם מחפשים. כך שעושר לא יעזור, כוח לא יעזור, החיפוש נמשך למרות מה שיש לך.

החיפוש חייב להיות משהו אחר. השמות האלה, החוויות האלה, כסף, כוח, יוקרה, הם רק כדי להעניק סיפוק לשכל. הם קיימים רק כדי לעזור לך להרגיש שאתה מחפש משהו, המשהו הזה עדיין אינו מוגדר, תחושה מעורפלת.

הדבר הראשון עבור המחפש האמיתי, עבור מחפש שנהיה עירני במקצת, מודע, הוא להרגיש את החיפוש. לנסח מושג חד וחלק של החיפוש. מה הוא? לחלץ אותו מתוך התודעה החולמת, לפגוש אותו בעירנות עמוקה, להביט לתוכו ישירות, להביט בפניו. מיד מתחילה להתרחש טרנספורמציה. אם תתחיל להגדיר את החיפוש, תתחיל לאבד את העניין בו. ככל שהוא מוגדר, הוא הולך ופוחת. ברגע שידוע בבירור מהו, לפתע הוא נעלם. הוא קיים רק כשאינך שם לב.

ואני חוזר ואומר: החיפוש קיים רק כאשר אתה רדום, החיפוש קיים רק כאשר אינך מודע. החיפוש קיים רק באי-מודעותך. אי המודעות היא שיוצרת את החיפוש.

כל החושים שיש לנו הם אקסטרוברטיים. העיניים נפקחות כל פי חוץ, הידיים נעות, מתפשטות כלפי חוץ, הרגליים נעות החוצה, האוזניים מקשיבות לרעשים, לקולות שבחוץ, כל מה שיש לך נפתח כלפי חוץ – כל חמשת החושים נעים בצורה אקסטרוברטית. אתה מתחיל לחפש היכן שאתה רואה, חש, נוגע. אורם של החושים נופל החוצה, והמחפש הוא בפנים.

החלוקה הזו חייבת להיות מובנת. המחפש הוא בפנים, ומכיוון שהאור הוא בחוץ, המחפש מתחיל לנוע באופן שאפתני למצוא בחוץ משהו שיספק אותו. זה אף פעם לא יקרה. זה מעולם לא קרה. זה לא יכול לקרות מטבע הדברים. משום שאם לא תחפש את המחפש, כל חיפושך הוא חסר טעם. אם אינך יודע מי אתה, כל מה שתחפש אינו אלא הבל, מכיוון שאינך מכיר את המחפש…

אם כל החיפושים נפסקו, ולפתע מתחוור לך שנותר רק דבר אחד לדעת, "מיהו המחפש הזה שבתוכי, מהי האנרגיה הזאת השואפת לחפש, מי אני?" אז מתרחשת הטרנספורמציה, כל סולם הערכים משתנה לפתע. אתה מתחיל לנוע פנימה.

ואז רביה כבר אינה יושבת על אם הדרך, ומחפשת מחט שנעלמה במקום כלשהו במחשכי הנשמה. ברגע שהתחלת לנוע פנימה, בתחילה חשוך מאוד, רביה צודקת. מאוד מאוד חשוך משום שחיים על גבי חיים לא היית בפנים, עיניך התמקדו רק בעולם החיצון.

…כך שאם לפתע אתה בא מבחוץ, ביתך נראה חשוך, אם אתה יושב מעט, החשכה נעלמת, יש יותר אור, העיניים מתרגלות.

במשך חיים רבים היית בחוץ, בשמש החמה, בעולם. וכך בהיכנסך פנימה, אתה שוכח לחלוטין איך להיכנס ואיך להתאים את עיניך. מדיטציה אינה אלא התאמת המבט, כושר הראייה, העיניים. בהודו זה מה שנקרא העין השלישית. זו אינה עין הנמצאת במקום כלשהו, זו התאמה, התאמה טוטאלית של ראייתך. אט אט החושך אינו חשוך יותר, אור רפה ועמום מתחיל להיות מורגש.

ואם אתה ממשיך להביט פנימה, זה לוקח זמן. בהדרגה, אט אט, אתה מתחיל לחוש באור יפהפה בפנים. אך אין זה אור תוקפני, אין הוא דומה לשמש; הוא דומה יותר לירח. הוא אינו בוהק, הוא אינו מסנוור, הוא מאוד קריר, הוא אינו חם, הוא מלא חמלה, הוא מרגיע, הוא מרפא.

אט אט כשתתרגל לאור הפנימי, תראה שאתה הוא המקור. חיפשת את המחפש. אז תראה שהאוצר הוא בתוכך, וכל הבעיה הייתה שחיפשת אותו בחוץ. אתה חיפשת במקום כלשהו בחוץ, וזה היה תמיד בתוכך. זה היה תמיד כאן, בפנים. חיפשת במקום הלא נכון, זה הכל…

 הדבר הראשון שיש להבין בקשר לסיפור הוא שזה היה חלום. כל השתוקקות היא חלום. וכל החלומות מרחיקים אותך מעצמך. זהו טבעו של חלום… במציאות אין חלומות, כך שמי שחפץ להכיר את המציאות חייב להפסיק לחלום…

זהו סיפור מאוד יפה, אמיתי מאוד, כך זה קורה בחיים. אתה מחפש במקום אחר את מה שכבר נמצא בתוכך. ר' אייזיק קד קידה, הודה לאיש ונסע הביתה… זהו המסע הדתי. לנסוע בחזרה הביתה…

האוצר ציפה לו במשך כל הזמן מתחת לתנור. באותו החדר הוא גם חלם שהאוצר היה במקום כלשהו בקרבת ארמון המלך בפראג. בחדרו שלו, בביתו שלו הוא היה, מחכה להתגלות. זה סמלי מאוד, האוצר שלך נמצא בך, אל תחפש אותו במקום אחר. כל הארמונות וכל הגשרים המובילים לארמונות הם חסרי משמעות; עליך ליצור את הגשר של עצמך בהווייתך שלך. שם נמצא הארמון. שם נמצא האוצר.

אלוהים אינו שולח מישהו לעולם ללא אוצר. הוא שולח אותך מוכן לכל מצב. כיצד אפשרי הדבר אחרת? כאשר אב שולח את בנו לנסיעה ארוכה הוא עושה את כל ההכנות. אפילו מצבים בלתי צפויים הוא מביא בחשבון, הוא עושה את כל ההכנות. אתה נושא את כל מה שאתה צריך. פשוט היכנס לתוך המחפש ואל תחפש בחוץ. חפש את המחפש. תן למחפש להיות המטרה של חיפושך.

זו הסיבה שרב אייזיק בנה את בית התפילה. זו הייתה התגלות כה עצומה, חוויה כה אדירה; "אלוהים הניח את האוצר במקום שבו הייתי תמיד. הייתי עני בגללי, לא הייתי עני בגלל רצונו של אלוהים. עד כמה שנוגע לו, הייתי מלך, תמיד מלך." בזכות ההבנה הזו הוא בנה בית תפילה, בית כנסת, בכספי האוצר. הוא עשה בו שימוש טוב. בכל פעם שמישהו מגיע אל האוצר הפנימי שלו מתעוררת תפילה. זוהי משמעות הסיפור…

 [מתוך: אושו, אמנות המיתה – שיחות על חסידות (שנאמרו באשרם בפונה בין 11 לאוקטובר ל-20 בו, 1967), הוצאת גל, מהדורת 1999, פרק 7 עמוד 145]

עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה – תשובה מאהבה וסוכות באספקלריא איזביצ'אית

פרפרת נאה בדרך הפרד"ס על חג הסוכות לאורה של משנת איזביצ'א

א. פסולת גורן ויקב

רבי דוב בער פרידמן מליאווע

רבי דוב בער פרידמן מליאווע

ישנה אימרה עמוקה מרבי דוב בער פרידמן מליאווע, בנו השלישי של רבי ישראל מרוז'ין, הידוע בתולדות החסידות עקב חייו הסוערים ורווי התהפוכות. נשמתו הטרגית חצויה הייתה בין העולמות; בין עולמה של החסידות הרוזינ'אית המלכותית, לבין עולמה של ההשכלה והמודרנה. על פרשת חייו כתב דוד אסף בהרחבה, בספרו 'הציץ ונפגע – אנטומיה של מחלוקת חסידית'.

רבי דוב שאל כך; הגמרא דורשת מהפסוק (דברים טז) באספך מגרנך ומיקבך – בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. כלומר שהסוכה צריכה להיות מסוככת בענפים מפסולת הגורן והיקב. דרש זה אומר דרשני; שהרי בכל התורה כולה ובכל המצוות כולם אנו מצווים תמיד להדר ולהשתמש דווקא בחומרים היותר איכותיים, וכפי שדרשו חז"ל במסכת שבת (קלג,ב) מהפסוק זה אלי ואנוהו… (שמות, ט"ו, ב) "התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו: סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה".

ענה ואמר כך; פסולת הגורן ויקב מרמזים על החטאים והעוונות עליהם עשינו תשובה ביום-כיפור ואותם השלכנו ב'תשליך' למצולות ים. ואולם בחג הסוכות, שבו אנו עושים תשובה מאהבה, הרי העוונות נעשים כזכויות כמבואר במסכת יומא (דף פו,ב), ואנו אוספים חזרה את החטאים והעוונות, ודווקא בהם אנו מסוככים את הסוכה.

ב. גם החטא והכישלון מאת ה'

לאורה של משנת איזביצ'א, הדברים מקבלים הסבר מעמיק.

עיקרה ועומקה של התשובה אינה החרטה על החטא, אלא אדרבה במודעות ובהכרה שגם החטא והכישלון היה ברצונו של ה'. עיקרו של החטא הינו באוטונומיה האישית כישות בפני עצמה המנותקת ונפרדת מהאור האלוהי. משכך, התשובה מתפרשת כשיבה אל המקור של הבריאה, אל שורש הוויה, אל יסודו של עולם. 'תשובה מאהבה' פירושה תשובה מתוך הכרת סוד האחדות האלוהית, שאין עוד מלבדו ולית אתר פנוי מיניה, עד אין אדם נוקף אצבעו לטוב ולרע ללא רצונו של ה'. וכשהאדם שב מתוך אהבה ודביקות לאור האלוהי, נעשה הוא ומעשיו גם הם חלק מההנהגה האלוהית, וזדונות נהפכים לזכויות.

התשובה, לפי איזביצ'א, פירושה התרוממות והתעלות מתוך המבט האנושי הצר הרואה בבריאה ובאדם ישות ואוטונומיה עצמאית, למודעות והכרה עליונה של המציאות כולה כגילוי הרצון האלוהי. הדגש אינו חרטה על המעשים והעבירות, אלא על השיבה לשורש, ממצב של ניתוק ואוטונומיה נפרדת, למצב של דביקות וחיבור עם האור האלוהי. על ידי כך, לומד האדם לקבל את עצמו כפי שהוא, ולהפסיק את האובססיה להתעסק במחשבה על החטא והכישלון שבעבר כשיטתם בעלי המוסר, עיסוק שרק מעצים את חווית הישות העצמאית המנותקת, אלא אדרבה להכיר שהוא, מעשיו ופעולותיו, נכללים בתוך ההנהגה האלוהית ואין חוצץ ביניהם.

"…וזה תיקן אדם הראשון בקראו לאשתו חוה, כי היא הייתה אם כל חי, שהכיר אחר תשובתו שאין האדם יכול לפעול כלום בעוה"ז רק הכל הוא מהשי"ת, וממילא גם חטאו היה ברצון השי"ת, רק שהיה למעלה מדעתו, ולכן קראה אם כל חי שהיא הססתו לחטוא והכיר שהנהיגה אותו בענין שלמעלה מדעתו, וזה נקרא בגמ' (ב"מ נט,א) אוקירו לנשייכו כי היכי דתתערו" – מי השילוח, ח"ב, בראשית סוד"ה אלה תולדות

"עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה' עיניו שיהיו זדונות כזכויות, רצה לומר שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון השם יתברך… וכשמשיג לאור זה העצום אז שבו כל זדונותיו בלתי יוצאים מעומק ידיעת השם יתברך והוא ודעתו ורצונו הכל אחד. ומאחר שהשם יתברך רצה כן הרי הכל זכויות וזוכה לכפרה גמורה… – ספר צדקת הצדיק – אות מ

"התשובה הגבוהה, תשובה מאהבה, אם כן איננה הכרה באחריות לחטא וחזרה ממנו, אלא דוקא התנערות ממנה, פרי התובנה ש"כל מה שחטא היה גם כן ברצון השם יתברך". בלשון אחרת התשובה הינה קבלת עצמך גם כחוטא, מתוך הארה שלא אני עשיתי את עצמי אלא השם יתברך. הדרך שבה מתגבר החוטא על הקונפליקט שבינו לבין חייו ועל חוסר שביעות הרצון שלו מעצמו הינה דוקא בקבלת עצמו כפי שהוא" הרב שמעון גרשון רוזנברג, תשובה כקבלה עצמית, בתוך: מאת לצדיק, גרשון קיציס עורך, עמ' 194, הוצאת 'בית', 2005.

ביום כיפור עשינו תשובה, הזדככנו, השלכנו את החטאים והעוונות למצולות ים. זוהי הרמה הפשוטה של התשובה. אולם בחג הסוכות אנו עושים תשובה מאהבה, ומגיעים למודעות העמוקה שגם החטאים, הכישלונות, העוונות, היו ברצונו של האלוהים כחלק ממערכת ההנהגה האלוהית, ואז אנחנו חוזרים ואוספים את החטאים שהשלכנו, ומסככים בהם את הסוכה. שכן לאחר התשובה, אנו שומעים את הקול הפנימי, את הניצוץ הקדוש, השרוי בכל דבר עלי אדמות. 'ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו – היינו קול פנימאה הנמצא בכל דבר' (מי השילוח, ח"א, נצבים ד"ה והיה).

ג. הסוכה כחדר הייחוד

הסוכה היא חדר-הייחוד שבין כנסת ישראל לדודה, חדר האהבה, עולם האצילות, היכל האחדות. כשאנחנו נכנסים לסוכה, אנו משיגים את סוד האהב"ה שהיא בגימטריה אח"ד, את החיבור הפנימי בין כנסת ישראל לדודה, ואז אנחנו מבינים את סוד האחדות האלוהית, את הנוכחות האלוהית בכל יצור ובכל בריאה, בכל מחשבה ובכל שאיפה, בכל מעשה ובכל פעולה. אנו יוצאים מאוטונומיה עצמית ומנותקת, לתוך התכללות והתמוססות בתוך ההוויה האלוהית.

לאחר שאנו משיגים מודעות זו, אנו מכירים שגם החטא והכישלון היה ברצון האלוהים, ואז אנו כביכול אוספים חזרה את את החטאים והעוונות, ואנחנו לא תולים אותם כקישוטים ונוי-סוכה, אלא מסככים אתם את הסוכה מעלינו תחת כיפת השמים, לומר; גם הם, החטאים והעוונות, הפשעים והכישלונות, בידי שמים נעשו.

בכך ניתן לפרש על דרך הדרש את הפסוק; עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה (משלי י,יב). כאמור, הסוכה שהיא בבחינת תשובה מאהבה, מעלה שוב את כל העוונות והפשעים והופכת אותם מזדונות לזכיות. על כל פשעים, באה הסוכה וסוככת בסוד התשובה מאהבה. נמשיך ונפרש בכך את התפילה הנאמרת בימי הסליחות, 'הנשמה לך והגוף פעלך, חוסה על עמלך'. הפירוש הפשוט למילה 'חוסה' היא מלשון רחמים, אולם ניתן לפרש אותה גם כלשון סוכה ומחסה, ואנו מבקשים מחסה תחת כנפי השכינה, תחת ענפי הסוכה, מחמת שאנו, וגם חטאינו ועונינו, שהם בחינת עמ"ל, מלשון לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל, שלך הם ומתחת ידך ורצונך יצאו.

רבי שלמה קרליבך; האיש והתופעה [4] – ביוגרפיה חדשה

לאחרי המחזמר על רבי שלמה בברדוואי, עכשיו מגיעה הביוגרפיה. 

ידידי ד"ר הרב נתן אופיר, לשעבר רב האוניברסיטה העברית, ומייסד 'מאורות' – המכון להוראת המדיטציה היהודית לאור הנוירו-פסיכולוגיה, מוציא לאור בימים אלו ביוגרפיה מקיפה על רבי שלמה קרליבך והשפעתו. הספר יוצא לאור בכרך אחד באנגלית, כשהמדורה העברית (שתי כרכים) גם היא בדרך ותצא לאור בקרוב.

עדיין לא הספקתי לעבור על הספר, אבל הוא נראה מרשים ומקיף בהחלט. הנה לכם תוכן העניינים של הספר: Contents Sept 2012

שלמה קרליבך האגדי

פרסומת