עַל נְשָׁמוֹת שְׁסוּעוֹת וְאַאוּטְסַיידֶרִיוֹת


[ א

מֵאָז וּמֵעוֹלָם, מִיּוֹם שֶׁהֵחֵל אֲבִישָׁלוֹם לַחֲקֹר אֶת עַצְמוֹ, פְּלִיאָה הָיְתָה בְּלִבּוֹ, עַל פֵּשֶׁר נִשְׁמָתוֹ הַשְּׁסוּעָה, הַצְּלוּבָה עַל עֵץ הָאֵלָה בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ, וּקְרוּעָה בֵּין שְׁאִיפוֹת וּתְשׁוּקוֹת כֹּה מְנֻגָּדוֹת וְסוֹתְרוֹת זוֹ לָזוֹ; בֵּין גַּן עֵדֶן לִשְׁאֹל תַּחְתִּיּוֹת; בֵּין קוֹדֶשׁ לְחוֹל; בֵּין רוּחוֹת סְעָרָה הַמְנַשְּׁבוֹת כָּל אַחַת לְצַד אַחֵר, הָאַחַת אִינְטְרוֹבֶרְטִית, נוֹשֶׁבֶת בְּשֶׁקֶט וּדְמָמָה כְּלַפֵּי פְנִים, אֶל חֶבְיוֹן מַעֲמַקִּים, אֶל תְּהוֹם הַנֶּפֶשׁ וּבְתוּלֵי הַנְּשָׁמָה, וְאַחַת אֵקְסְטְרוֹבֶרְטִית, נוֹשֶׁבֶת בְּעֹז וּבִסְעָרָה כְּלַפֵּי חוּץ, נוֹשֵׂאת כְּנָפַיִם לְכָל עֵבֶר, מְבַקֶּשֶׁת בִּטּוּי כְּמַעְיָן נוֹבֵעַ, מִתּוֹךְ תַּבְעֵרָה פְּנִימִית כְּהַר גַּעַשׁ הַמִּתְגַּלֶּה פֶתַע פִּתְאוֹם; וַתְּהִי נַפְשׁוֹ כִּפְסִיפָס צִבְעוֹנִי שֶׁל יְצָרִים וּשְׁאִיפוֹת ומַאֲוַיִּים, כְּהַר גַּעַשׁ מָלֵא בְּלֶהָבוֹת רַבּוֹת גְּוָנִים. וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה הַפְּנִימִית בְּקִרְבּוֹ גּוֹעֶשֶׁת יָמִים רַבִּים, מַאֲבַק אֵיתָנִים נָפִיץ וְסוֹעֵר, וְעָשָׁן סָמִיךְ מִתַּמֵּר, מָסַךְ עֲרָפֶל כָּבֵד; וְנִשְׁמָתוֹ עוֹמֶדֶת בַּתָּוֶךְ, צְלוּבָה, מְדַמֶּמֶת.

עַד שֶׁבִּשְׁעַת לַיִל אַחַת, כַּעֲבֹר שְׁעַת הַדִּמְדוּמִים שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת, לְאוֹר יָרֵחַ כָּסוּף וּסְבִיבוֹ כּוֹכָבִים, הִפְצִיעַ מִבֵּין הָעֲנָנִים מַלְאָךְ בַּעַל פְּנֵי תִּינוֹק עִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם, וְלָחַשׁ עַל אָזְנוֹ אֶת סוֹד שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ וּפֵשֶׁר הַמִּלְחָמָה הַתְּמִידִית אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ.

 וְכָךְ לָחַשׁ הַמַּלְאָךְ:

 בְּשָׁעָה שֶׁחָצַב הָאֱלֹהִים אֶת נִשְׁמוֹת בְּנֵי הָאָדָם מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבֹד, וְהִנֵּה מִתּוֹךְ הַחֲצִיבָה הָאֱלֹהִית נִתְּזוּ שְׁבָבֵי נְשָׁמוֹת וּרְסִיסֵי נְפָשׁוֹת, וְנָפְלוּ עַל קַרְקַע הָרָקִיעַ סְבִיבוֹת כִּסֵּא הַכָּבֹד. וּכְכֹל שֶׁמְּלֶאכֶת הַחֲצִיבָה הֹלֶכֶת וְנִשְׁלֶמֶת, כָּךְ הִתְרַבּוּ סְבִיבוֹת כִּסֵּא הַכָּבֹד שִׁבְרֵי נְשָׁמוֹת וְנִיצוֹצֵי נְפָשׁוֹת, עַד שֶׁהִצְטַבְּרוּ לִכְדֵי עֲרֵמָה גְדֹלָה. כְּשֶׁסִּיֵּם הָאֱלֹהִים אֶת מְלֶאכֶת חֲצִיבַת הַנְּשָׁמוֹת, פִּתְאוֹם חָזָה אֶת הֶעֱרִימָה הַגְּדֹלָה שֶׁנֶעֱרְמָה סְבִיבוֹ, וְלֹא יָדַע מַה לַעֲשׂוֹת עִמָּהּ, כִּי אֲבַק הַנְּשָׁמוֹת קֹדֶשׁ הוּא, וְלֹא יָאוּת לְזָרְקוֹ לַתְּהוֹם. נִתְאַסְפָה פָּמַלְיָה שֶׁל מַעְלָה, וְחָשְׁבוּ כַדָּת מַה לַעֲשׂוֹת. נִמְנוּ וְגָמְרוּ, לְקַבֵּץ אֶת אֲבַק הַנְּשָׁמוֹת לִכְדֵי עִסָּה אַחַת, וְלָצֶקֶת מִמֶּנָּה עוֹד כַּמָּה נְשָׁמוֹת.

 וּכְשֶׁנְּשָׁמוֹת אֵלּוּ יוֹרְדוֹת לָעוֹלָם, נַפְשָׁן קְרוּעָה וּשְׁסוּעָה, וְנִשְׁמָתָן מִתְגַּלְגֶּלֶת בְּכַף הַקֶּלַע מֵהָכָא לְהָתָם, וְכָל יְמֵיהֶם צַעַר וּמַכְאוֹב; מֵחֲמַת רִבּוּי הַפָּנִים וְהַתְּכוּנוֹת וְהַשְּׁאִיפוֹת וְהַתְּשׁוּקוֹת אֲשֶׁר בְּקִרְבָּן, כִּי לֹא נְּשָׁמָה אַחַת אֲחִידָה לָהֶן, כִּי אִם נְשָׁמָה אֲשֶׁר קֻבְּצָה וְיֻצְּקָה מֵרְסִיסֵי וְשִׁבְרִי אַלְפֵי נְשָׁמוֹת, כְּמוֹ תְּמוּנַת פְּסִיפָס הַמֻּרְכֶּבֶת מֵאַלְפֵי חֶלְקִיקִים וַאֲבָנִים רַבּוֹת־גְּוָנִים. וְכָכָה הֵן מִסְתּוֹבְבוֹת בָּעוֹלָם, שְׁבוּרוֹת וּשְׁסוּעוֹת, נוֹסְקוֹת לִשְׁחָקִים, צוֹלְלִות לִתְהוֹמוֹת, וְנוֹפְלוֹת לִשְׁאֹל תַּחְתִּיּוֹת, נֶאֱבָקוֹת עִם גְּבוּלוֹת הָעוֹלָם וְחוֹמוֹת הַזְּמַן וּמְצָרֵי הַנֶּפֶשׁ, וְכָל יְמֵיהֶן בְּכַף הַקֶּלַע, בְּסַעַר וּבַפֶּרֶץ וּבַגַּעַשׁ. וּבְנֵי אָדָם מִשְׁתּוֹמְמִים עֲלֵיהֶן, עַל פֵּשֶׁר הַתַּבְעֵרָה הַגּוֹעֶשֶׁת תָּמִיד בְּקִרְבָּן, וְעַל הַתְּשׁוּקָה שֶׁאֵינָה יוֹדַעַת דַּי, וְעַל הַשִּׁגָּעוֹן הַתּוֹקְפָן מֵעֵת לְעֵת, וְאֵינָן יוֹדְעוֹת נְשָׁמוֹת הַלָּלוּ מֶה הָיָה לָּהֶן שֶׁאֵינָן מִן הַיִּשּׁוּב.

 וְאַתָּה אֲבִישָׁלוֹם, גִּלָּה הַמַּלְאָךְ, אֶחָד מִנְּשָׁמוֹת מְיֻסָּרוֹת אֵלֶּה.

 וְאוּלָם, לָחַשׁ הַמַּלְאָךְ בְּקוֹל צוֹפֵן סוֹד:

 אִם תַּצְלֵחְנָה נְשָׁמוֹת אֵלּוּ, לְקַבֵּץ וּלְאָחוֹת אֶת נַפְשָׁן הַשְּׁסוּעָה וְהַקְּרוּעָה, וְלֶאֱסֹף אֶת כָּל שְׁבָרֶיהָ וּרְסִיסֶיהָ, לִכְדֵי יְצִירַת אֳמָנוּת אַחַת וַאֲחִידָה, כַּמָּה יָפָה וּמְלֵאַת אוֹר וְהוֹד אֱלֹהִי תִּהְיֶה אָז נִשְׁמָתָן, וַאֲזַי תִּמְצָא נַפְשָׁן מָנוֹחַ וּמַרְגּוֹעַ, שַׁלְוָה וּשְׁלֵמוּת פְּנִימִית.

 מִשֶּׁרָאָה אֲבִישָׁלוֹם כִּי שְׁעַת הַכֹּשֶׁר הִיא, וּמִתְגַּלִּים לוֹ סוֹדוֹ וְרָזוֹ שֶׁל שֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמוֹת, הִרְהִיב עֹז בְּנַפְשׁוֹ וְשָׁאַל עוֹד אֶת הַמַּלְאָךְ עַל פֵּשֶׁר אֹתָן נְשָׁמוֹת אַאוּטְסֵיידְרִיוֹת, חֲרִיגוֹת וּמוּזָרוֹת, שֶׁאֵינָן מוֹצְאוֹת אֶת עַצְמָן וּמְקוֹמָן בָּעוֹלָם.

 וְכָךְ הֵשִׁיב לוֹ הַמַּלְאָךְ, בַּעַל פְּנֵי הַתִּינוֹק וְשֵׁשׁ הַכְּנָפַיִם:

 כְּשֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל אֱלֹהִים לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם, צִמְצֵם עַצְמוֹ תְּחִלָּה וּפִנָּה לּוֹ מָקוֹם. וּמִתּוֹךְ כָּךְ, כְּשֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ לִשְׁלֹחַ נְשָׁמוֹת לְעוֹלָמוֹ, צִמְצֵם גַּם אֹתָן תְּחִלָּה, וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ צֶלֶם וּמַסֵּכָה הַמִתְקָרֵאת 'אִישִׁיּוּת', כִּי בְּצַלְמוֹ בָּרָא אֶת הָאָדָם. וְאוּלָם כַּמָּה נְשָׁמוֹת אֲחָדוֹת חָמְקוּ מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד, וְהֵן לֹא הוּכְנְסוּ אֶל תּוֹךְ אוֹתָה הַמִּסְגֶּרֶת. וּכְשֶׁאֹתָן נְשָׁמוֹת יוֹרְדוֹת לָעוֹלָם, הוֹמוֹת וּמִתְגַעֲגְעוֹת וְכוֹסְפוֹת וְעוֹרְגוֹת וּמִשְׁתּוֹקְקוֹת עַד מְאֹד, וּמְחַפְּשׂוֹת מָקוֹם בָּעוֹלָם, אֲבָל הָעוֹלָם צַר מֵהָכִילָן וְהֵן צָרוֹת לְהָכִיל אוֹתוֹ.

 וְכָכָה הֵן מִסְתּוֹבְבוֹת בָּעוֹלָם, נוֹסְקוֹת לַשְּׁחָקִים, צוֹלְלוֹת לִתְהוֹמוֹת, וְנוֹפְלוֹת לִשְׁאֹל תַּחְתִּיּוֹת, נֶאֱבָקוֹת עִם גְּבוּלוֹת הָעוֹלָם וְחוֹמוֹת הַזְּמַן וּמְצָרֵי הַנֶּפֶשׁ, וְכָל יְמֵיהֶן בְּכַף הַקֶּלַע, בְּסַעַר וּבַפֶּרֶץ וּבַגַּעַשׁ. וּבְנֵי אָדָם מִשְׁתּוֹמְמִים עֲלֵיהֶן, עַל פֵּשֶׁר הַתַּבְעֵרָה הַגּוֹעֶשֶׁת תָּמִיד בְּקִרְבָּן, וְעַל הַתְּשׁוּקָה שֶׁאֵינָה יוֹדַעַת דַּי, וְעַל הַשִּׁגָּעוֹן הַתּוֹקְפָן מֵעֵת לְעֵת, וְאֵינָן יוֹדְעוֹת נְשָׁמוֹת הַלָּלוּ מָּה הָיָה לָהֶן שֶׁאֵינָן מִן הַיִּשּׁוּב. וְהֵן אֵינָן מְבִינוֹת אֵיכָה צֻמְצְמוּ שְׁאָר הַנְּשָׁמוֹת לְתוֹךְ מִסְגֶּרֶת וְצֶלֶם, כַּאֲשֶׁר לֹא יִכָּנֵס הַפִּיל בְּחֻדּוֹ שֶׁל מַחַט, פְּלִיאָה דַּעַת מֵאִתָּם נִשְׂגָּבָה.

וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא יֻצְּקוּ אֹתָם נְשָׁמוֹת בְּאוֹתָהּ הַמִּסְגֶּרֶת, מוֹרָדוֹת וְכוֹפְרוֹת בְּאוֹתוֹ אֱלֹהִים שֶׁצִּמְצֵם אֶת עַצְמוֹ, וְאֵינָן מְבַקְּשׁוֹת אֶלָא אֶת הָאֱלֹהִים שֶׁפָּנָיו לֹא יֵרָאוּ, כִּי בְצַלְמוֹ נִבְרָאוּ. וּמִתּוֹךְ כָּךְ מְשׁוֹטְטוֹת בָּעוֹלָם, וְכַף הַקֶּלַע זוֹרַקְתָּן מִסּוֹפוֹ וְעַד סוֹפוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַד שֶׁנּוֹפְלוֹת הֵן בֶּחָלָל הַפָּנוּי, אוֹתוֹ הֶחָלָל הַנּוֹצָר בִּנְשִׁיקַת הָעוֹלָמוֹת, וְשָׁם נוֹפְלוֹת הֵן בְּחֵיקוֹ שֶׁל הָאֱלֹהִים שֶׁפָּנָיו לֹּא יֵרָאוּ, וּבְאוֹר פָּנָיו מוֹצְאוֹת הֵן מְנוּחָה וְאַהֲבָה וּמָקוֹם.

 מִשֶּׁסִּיֵּם הַמַּלְאָךְ אֶת לְחִישָׁתוֹ, וּבִקֵּשׁ לָשׁוּב אֶל הַשָּׁמַיִם, קַד אֲבִישָׁלוֹם וְהוֹדָה עֲמֻקּוֹת לַמַּלְאָךְ, וְנִפְרַד מִמֶּנּוּ לְשָׁלוֹם. הַמַּלְאָךְ בַּעַל פְּנֵי הַתִּינוֹק פָּרַשׂ אֶת שֵׁשׁ כְּנָפָיו, וְהִמְרִיא בִּסְעָרָה הַשָּׁמָיְמָה. יָמִים רַבִּים הָיָה אֲבִישָׁלוֹם יוֹשֵׁב בִּבְדִידוּתוֹ עָטוּף שַׂרְעַפִּים, וּמְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי הַמַּלְאָךְ, הוֹפֵךְ בָּהֶם שׁוּב וָשׁוּב, מְנַסֶּה לְהָבִין אֶת עַצְמוֹ וְאֶת רָז נִשְׁמָתוֹ. שֶׁכֵּן זוֹ הָיְתָה הָרְפוּאָה הַיְּחִידָה לְנַפְשׁוֹ, הֲבָנָה עַצְמִית מַעֲמִיקָה וְחוֹדֶרֶת.

א

לתגובות – לחצו על לחצן התגובה בראש המאמר. תודה.

מודעות פרסומת

17 מחשבות על “עַל נְשָׁמוֹת שְׁסוּעוֹת וְאַאוּטְסַיידֶרִיוֹת

  1. אבישלום
    וכוונת לעוד דברים של הרב (אורות, זרעונים הנשמות של עולם התהו):
    נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתיקון. גדולות הן מאד, מבקשות הן הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול. מבקשות הן אור גדול מאד, כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו. הן ירדו ממעלתן מראשית הנטיה של ההויה להולד, התרוממו כשלהבת ונדעכו. שאיפתן הבלתי סופית לא תכלה, הנן מתלבשות בכלים שונים, שואפות הרבה יותר ויותר מהמדה, שואפות ונופלות. רואות שהנן כלואות בחקים, בתנאים מוגבלים שאינם נותנים להתרחב לאין קץ, למרומים אין די, והנן נופלות בתוגה, ביאוש, בחרון, ומתוך קצף ברשע, בזדון, בשפלות, בכיעור, בתיעוב, בהירוס, בכל רע. התסיסה החיה שלהן איננה שוקטת, מתגלות הן בעזי-פנים שבדור. הרשעים בעלי הפרינציפים, הפושעים להכעיס ולא לתאבון, נשמתם גבוהה מאד, מאורות דתוהו. בחרו בהרס והנם מהרסים, העולם מתטשטש על ידם והם עמו. אבל תמצית האומץ שיש ברצונם היא הנקודה של קודש. שכשהיא נספגת אל הנשמות, המשוערות במהלכן, היא נותנת להן את עז החיים. ביותר הן מתגלות באיזה אחרית ימים, בתקופה שלפני הרת עולם, שקודם להויה יצירית חדשה ונפלאה, בתחום שעל התרחבות הגבולים, בטרם לדת חק שממעל לחקים. בעתותי גאולה מתגברת חוצפה. וסער מתחולל הולך וזועף, פרצים אחר פרצים יפרצו, חוצפה מחוצפה תגדל, מאין קורת רוח בכל האוצר הטוב של האור המוגבל והמצומצם מפני שאיננו ממלא את כל המשאלות כולם, מפני שאיננו מסלק את כל המסכות מעל כל פני הלוט, שאיננו מגלה את כל הרזים ואיננו משביע את כל המאויים. בועטות הן בכל, בחלק הטוב, בגרעיני האשר המוביל אל המנוחה ושלות העולמים, המוביל אל עדני עד, אל רוממות נצחי נצחים. בועטות וזועפות, משברות ומכלות, יורדות לרעות בשדי זרים, משפיקות בילדי נכר, מחללות גאון כל צבי ואין נחת. מראות הן הנשמות הלוהטות האלה את כחן, ששום סיג והגבלה לא יוכל לעצור בעדן, והחלשים שבעולם הבנוי, בעלי השיעור והנימוס, מתבהלים משאתם. "מי יגור לנו אש אוכלה, מי יגור לנו מוקדי עולם". אבל באמת לא היה פחד, רק חטאים בעלי נפשות חלושות וחנפים הם פוחדים ורעדה אחזתם. אבל גבורי כח יודעים, שגלוי מה זה הוא אחד מהחזיונות הבאים לצורך שכלולו של עולם, לצורך אמוץ כחותיה של האומה, האדם והעולם.

    • הרב קוק כתב על עצמו:
      מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה, יפה אמר, בוודאי היא קרועה. אי אפשר לנו לתאר בשכלנו, איש אשר אין נשמתו קרועה, רק הדומם הוא שלם. אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה פנימית תמיד בקרבו, וכל עבודת האדם היא לאחד את הקרעים שבנפשו על ידי רעיון כללי, שבגדולתו ורוממותו הכל נכלל ובא לידי הרמוניה גמורה.

      ואני הק' מוסיף:
      אנחנו יודעים על הוגי דעות שראו את הדתיות כקרע, קיימים ערכים סותרים שהאדם הדתי חייב להכריע ביניהם, ועליו לוותר על ערכים מסוימים כהוכחה לדתיותו. לדעת הרב, המטרה היא הרמוניה, אולם עד שמשיגים אותה קיימים קרעים הרבה, וזה לא חסרון. הרמוניה מיידית היא הרמוניה פשטנית שאינה מבינה את הקושיות, הסתירות והשאיפות המנוגדות שבנפש האדם. המטרה היא להגיע לרעיון כולל שלא יבטל את הרעיונות הקודמים לו אלא יכיל אותם.

      • הוידוי האישי הזה של הנשמה הענקית הזאת, מפעים ומרטיט, והיא מהווה אבן-פינה להבנה מעמיקה בהגותו של הראי"ה.

        והדברים שהוספת, נכונים מאוד, ולצערי נקודה זו לא הודגשה כראוי במחקרי הגותו על הראי"ה, שבטעות ייחסו לו הרמוניה פשטנית ושטחית, מבלי להתייחס לקרע הפנימי והשסע הנוקב שכה מאפיין אותו, את אישיותו והגותו. ויש עוד להאריך הרבה בזה.

        תודה רבה על הציטוט הנפלא.

    • תודה על הציטוט הנפלא והעמוק מיני ים.

      הרב קוק כה היטיב להבין אל סודם של אותם נשמות, אל פנימיותם ותוכיותם.

      ארשה לעצמי לומר, ששווה היה לכתוב את הפואמה בשביל להתוודע אל ציטוט כה מופלא ונשגב.

      ושוב, תודה רבה מאוד.

  2. אבשלום, תודה על הפואמה המרטיטה, הכתובה בכישרון כה רגיש ומעמיק, ביד אמן ובשפה כה עשירה. היטבת לתאר את עולמם של הנשמות הקרועות והחריגות, שאינם מוצאים את מקומם בעולם, זרים לעצמם ומוזרים לכולם. אני מצפה לספר שתוציא לאור, ובו מבחר מרשימותיך המעמיקות ושיריך היפים. כתיבתך כה ייחודית ובלתי שגרתית, והיא ראויה למקום של כבוד בעולם התרבות.

  3. חלילה, לא התכוונתי אליך.
    אוחם היום הטרנד העולמי הוא שכל אחד מנסה להציג את עצמו כאינדיבדואל מיוחד ושונה, כאשר בסך הכל הוא מדקלם את המנטרות בנדיון.
    ראיתי פעם קטע בסרט, ואיני זוכר היכן, שנואם שואג מול הקהל, "כולנו מיוחדים ושונים", ורק אחד בתוך המון מסנן בין שיניו: "אני לא".

    • הבנתי.

      בקשר לאינדיבידואליות והייחודיות, אתה צודק שזה הפך לטרנד ולנורמה, – למרות שבעומק יש קצת אמת בכך, כי לכל אדם יש את נקודת הייחודיות שלו, אולם בפועל רק אצל יחידים באה לידי ביטוי אותה ייחודיות עצמאית, – ולכן הערתך צודקת. זה הפך למנטרה חסרת משמעות.

      בנוגע לשסע הפנימי, – אני סבור גם כן שבעומק זה מאפיין את הנפש האנושית באשר היא ללא יוצא מן הכלל, (בספר התניא למשל, מתואר שלכל אדם יש נפש אלוהית ונפש בהמית, או בלשון חז"ל יצר טוב ויצר רע) – אולם בפועל, מרבית האנשים מגיעים לאיזשהו איזון, ואינם מודעים לקרע הפנימי בתוכם, בעוד שאצל בודדים הקרע הפנימי גועש בקרבם במלוא התוקף.

  4. הלל צייטלין כתב בספרו על גבול שני עולמות על הבינוני ""ילך באמצע ? יט מן הקצוות ? הרי לא יידע באמת לא את העולם, לא את האדם, לא את העונג, לא יכיר את האלוקים ולא את השטן, לא יכיר אף 'דרך של שלג', לא ידע אף את המנוחה והרוממות שבפרישות. כל ימי חייו יהיה שבע וזהיר וירא, ומכווץ בתוך קליפה קטנה ונהנה מעולם קטן, עני וצר, שמח בהנאות שאינן שוות פרוטה…" (העתקתי מ http://www.yba.org.il/show.asp?id=29786).

    לעומתו הוא מתאר (ואני כותב מהזכרון) שאדם גדול נמצא עם רגל אחת בגיהנום ורגל שניה בגן עדן.

    • הלל צייטלין הי"ד, הוא אכן דוגמה לנשמה שהייתה בין העולמות, נשמה רבת גוונים ושסועה.

      ספרו 'על גבול שני העולמות' השפיע עלי עד מאוד, ואני שואב השראה רבה מדמותו המרתקת.

      מסופר על הרבי מנחם מנדל מקאצק, שאמר על עצמו – 'אני עומד ורגלי האחת תחת כסא הכבוד, ורגלי השנייה בעמקי שאול'.

  5. אבישלום היקר.

    ראשית, ברצוני לציין כי מדובר באחד המאמרים האיכותיים והמרגשים ביותר שלך, ויותר מכך, אחד המאמרים הנוגעים ללב, ומזיזים את כל אמות הסיפים, שנתקלתי בהם אי פעם.

    בפואמה ערוכה ומתומצתת היטב היטבת לבטא ולתאר את עולמם של כל הנשמות האבודות מזווית שונה, ייחודית ומפתיעה, שאינה מוכרת כמעט לציבור הרחב. הארת את עולמם החבוט והמתלבט באור חדש ומזווית ראיה שונה מהרגיל. ברצוני לציין, שאיני מתרגש בקלות מקריאת מאמרים, ובוודאי איני לוקח אותם באופן אישי, אולם אתה בזווית הראייה היחודית אך ורק לך, ובמיטב כשרונותייך הצלחת לחדור לליבי ולהותיר שם רושם עמוק.

    הפואמה שכתבת הינה ייחודית משני זוויות. ראשית, אותן הנשמות האבודות והמחפשות שיתקלו במאמרך זה, ודאי יחושו ויזדהו עימו עמוקות, ויותר מכך, ירגישו הקלה שמישהו עוזר להם לבטא את כל תחושותיהם המתחבטות, שהם אינם מצליחים להביאם לידי ביטוי.
    בנוסף לכך, מאמרך זה שופך אור חדש גם עבור האנשים המקיפים את אותם הנשמות. כל אותם הקרובים והידידים, הנתקלים בהתנהגות שונה, עלולים בטעות לסווג אדם כזה כתמהוני, הפורש מן החברה הכללית. הפואמה הנ"ל מסייעת לאנשים מבחוץ לחדור ולהבין את נשמתו של האדם החצוי החי בקרבתם.

    יישר כחך

  6. אות אבירות, לך אבישלום יוצר הספרות, על פואמה מנוסחת בבהירות, המחדדת קול-פנימי בזהירות, של פֶּרְסוֹנָה נְדִירוּת, אישיות חצוית מַסְגֵּרוּת. הלוצינציה עשירה באפוריזמים נְאוֹרוּת, מבטאת את טעם המרירות, ההישברות, ההתייסרות, ההתפוררות, הקדרות, ההתדרדרות, ההצטערות – רגשות עמם מתמודדים בתדירות, בעלי נשמות מטולטלות עד-כדי שיכרות, הינזרות, הסתגרות, ערירות, השתיירות, מוזרות, הסתנוורות.

  7. סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם
    כל מה שאתה כותב יפה מאוד כישרוני ומיוחד
    אבל מחכמתו של החכם מכל אדם לא תוכל להתחמק
    כי זה כל האדם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s