עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה – תשובה מאהבה וסוכות באספקלריא איזביצ'אית


פרפרת נאה בדרך הפרד"ס על חג הסוכות לאורה של משנת איזביצ'א

א. פסולת גורן ויקב

רבי דוב בער פרידמן מליאווע

רבי דוב בער פרידמן מליאווע

ישנה אימרה עמוקה מרבי דוב בער פרידמן מליאווע, בנו השלישי של רבי ישראל מרוז'ין, הידוע בתולדות החסידות עקב חייו הסוערים ורווי התהפוכות. נשמתו הטרגית חצויה הייתה בין העולמות; בין עולמה של החסידות הרוזינ'אית המלכותית, לבין עולמה של ההשכלה והמודרנה. על פרשת חייו כתב דוד אסף בהרחבה, בספרו 'הציץ ונפגע – אנטומיה של מחלוקת חסידית'.

רבי דוב שאל כך; הגמרא דורשת מהפסוק (דברים טז) באספך מגרנך ומיקבך – בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. כלומר שהסוכה צריכה להיות מסוככת בענפים מפסולת הגורן והיקב. דרש זה אומר דרשני; שהרי בכל התורה כולה ובכל המצוות כולם אנו מצווים תמיד להדר ולהשתמש דווקא בחומרים היותר איכותיים, וכפי שדרשו חז"ל במסכת שבת (קלג,ב) מהפסוק זה אלי ואנוהו… (שמות, ט"ו, ב) "התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו: סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה".

ענה ואמר כך; פסולת הגורן ויקב מרמזים על החטאים והעוונות עליהם עשינו תשובה ביום-כיפור ואותם השלכנו ב'תשליך' למצולות ים. ואולם בחג הסוכות, שבו אנו עושים תשובה מאהבה, הרי העוונות נעשים כזכויות כמבואר במסכת יומא (דף פו,ב), ואנו אוספים חזרה את החטאים והעוונות, ודווקא בהם אנו מסוככים את הסוכה.

ב. גם החטא והכישלון מאת ה'

לאורה של משנת איזביצ'א, הדברים מקבלים הסבר מעמיק.

עיקרה ועומקה של התשובה אינה החרטה על החטא, אלא אדרבה במודעות ובהכרה שגם החטא והכישלון היה ברצונו של ה'. עיקרו של החטא הינו באוטונומיה האישית כישות בפני עצמה המנותקת ונפרדת מהאור האלוהי. משכך, התשובה מתפרשת כשיבה אל המקור של הבריאה, אל שורש הוויה, אל יסודו של עולם. 'תשובה מאהבה' פירושה תשובה מתוך הכרת סוד האחדות האלוהית, שאין עוד מלבדו ולית אתר פנוי מיניה, עד אין אדם נוקף אצבעו לטוב ולרע ללא רצונו של ה'. וכשהאדם שב מתוך אהבה ודביקות לאור האלוהי, נעשה הוא ומעשיו גם הם חלק מההנהגה האלוהית, וזדונות נהפכים לזכויות.

התשובה, לפי איזביצ'א, פירושה התרוממות והתעלות מתוך המבט האנושי הצר הרואה בבריאה ובאדם ישות ואוטונומיה עצמאית, למודעות והכרה עליונה של המציאות כולה כגילוי הרצון האלוהי. הדגש אינו חרטה על המעשים והעבירות, אלא על השיבה לשורש, ממצב של ניתוק ואוטונומיה נפרדת, למצב של דביקות וחיבור עם האור האלוהי. על ידי כך, לומד האדם לקבל את עצמו כפי שהוא, ולהפסיק את האובססיה להתעסק במחשבה על החטא והכישלון שבעבר כשיטתם בעלי המוסר, עיסוק שרק מעצים את חווית הישות העצמאית המנותקת, אלא אדרבה להכיר שהוא, מעשיו ופעולותיו, נכללים בתוך ההנהגה האלוהית ואין חוצץ ביניהם.

"…וזה תיקן אדם הראשון בקראו לאשתו חוה, כי היא הייתה אם כל חי, שהכיר אחר תשובתו שאין האדם יכול לפעול כלום בעוה"ז רק הכל הוא מהשי"ת, וממילא גם חטאו היה ברצון השי"ת, רק שהיה למעלה מדעתו, ולכן קראה אם כל חי שהיא הססתו לחטוא והכיר שהנהיגה אותו בענין שלמעלה מדעתו, וזה נקרא בגמ' (ב"מ נט,א) אוקירו לנשייכו כי היכי דתתערו" – מי השילוח, ח"ב, בראשית סוד"ה אלה תולדות

"עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה' עיניו שיהיו זדונות כזכויות, רצה לומר שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון השם יתברך… וכשמשיג לאור זה העצום אז שבו כל זדונותיו בלתי יוצאים מעומק ידיעת השם יתברך והוא ודעתו ורצונו הכל אחד. ומאחר שהשם יתברך רצה כן הרי הכל זכויות וזוכה לכפרה גמורה… – ספר צדקת הצדיק – אות מ

"התשובה הגבוהה, תשובה מאהבה, אם כן איננה הכרה באחריות לחטא וחזרה ממנו, אלא דוקא התנערות ממנה, פרי התובנה ש"כל מה שחטא היה גם כן ברצון השם יתברך". בלשון אחרת התשובה הינה קבלת עצמך גם כחוטא, מתוך הארה שלא אני עשיתי את עצמי אלא השם יתברך. הדרך שבה מתגבר החוטא על הקונפליקט שבינו לבין חייו ועל חוסר שביעות הרצון שלו מעצמו הינה דוקא בקבלת עצמו כפי שהוא" הרב שמעון גרשון רוזנברג, תשובה כקבלה עצמית, בתוך: מאת לצדיק, גרשון קיציס עורך, עמ' 194, הוצאת 'בית', 2005.

ביום כיפור עשינו תשובה, הזדככנו, השלכנו את החטאים והעוונות למצולות ים. זוהי הרמה הפשוטה של התשובה. אולם בחג הסוכות אנו עושים תשובה מאהבה, ומגיעים למודעות העמוקה שגם החטאים, הכישלונות, העוונות, היו ברצונו של האלוהים כחלק ממערכת ההנהגה האלוהית, ואז אנחנו חוזרים ואוספים את החטאים שהשלכנו, ומסככים בהם את הסוכה. שכן לאחר התשובה, אנו שומעים את הקול הפנימי, את הניצוץ הקדוש, השרוי בכל דבר עלי אדמות. 'ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו – היינו קול פנימאה הנמצא בכל דבר' (מי השילוח, ח"א, נצבים ד"ה והיה).

ג. הסוכה כחדר הייחוד

הסוכה היא חדר-הייחוד שבין כנסת ישראל לדודה, חדר האהבה, עולם האצילות, היכל האחדות. כשאנחנו נכנסים לסוכה, אנו משיגים את סוד האהב"ה שהיא בגימטריה אח"ד, את החיבור הפנימי בין כנסת ישראל לדודה, ואז אנחנו מבינים את סוד האחדות האלוהית, את הנוכחות האלוהית בכל יצור ובכל בריאה, בכל מחשבה ובכל שאיפה, בכל מעשה ובכל פעולה. אנו יוצאים מאוטונומיה עצמית ומנותקת, לתוך התכללות והתמוססות בתוך ההוויה האלוהית.

לאחר שאנו משיגים מודעות זו, אנו מכירים שגם החטא והכישלון היה ברצון האלוהים, ואז אנו כביכול אוספים חזרה את את החטאים והעוונות, ואנחנו לא תולים אותם כקישוטים ונוי-סוכה, אלא מסככים אתם את הסוכה מעלינו תחת כיפת השמים, לומר; גם הם, החטאים והעוונות, הפשעים והכישלונות, בידי שמים נעשו.

בכך ניתן לפרש על דרך הדרש את הפסוק; עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה (משלי י,יב). כאמור, הסוכה שהיא בבחינת תשובה מאהבה, מעלה שוב את כל העוונות והפשעים והופכת אותם מזדונות לזכיות. על כל פשעים, באה הסוכה וסוככת בסוד התשובה מאהבה. נמשיך ונפרש בכך את התפילה הנאמרת בימי הסליחות, 'הנשמה לך והגוף פעלך, חוסה על עמלך'. הפירוש הפשוט למילה 'חוסה' היא מלשון רחמים, אולם ניתן לפרש אותה גם כלשון סוכה ומחסה, ואנו מבקשים מחסה תחת כנפי השכינה, תחת ענפי הסוכה, מחמת שאנו, וגם חטאינו ועונינו, שהם בחינת עמ"ל, מלשון לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל, שלך הם ומתחת ידך ורצונך יצאו.

מודעות פרסומת

14 מחשבות על “עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה – תשובה מאהבה וסוכות באספקלריא איזביצ'אית

  1. יש לי כמה תמיהות על הרעיון האיזביצאי, אבל אפרוט רק אחד, למה ההנחה שהכל מאיתו יתברך- ולכן חטא הופך לזכות- תלויה בהכרה של האדם. אם זה נכון הרי זה אמור להיות אוטומטית. וכרגיל אתה כותב נפלא.

    • אתה צודק בהחלט, הרעיון וההנחה שהכל בידי שמים, אכן אינו תלוי בהכרת האדם. אלא שכל זמן שהאדם אינו מודע לכך, הוא שרוי עדיין בתודעת החטא ובאוטונומיה הנפרדת, והתשובה על כך היא להיות מודע לכך, ולצאת מהאוטנומיה האישית והנפרדת לחיבור והתאחדות עם ההנהגה האלוהית.

  2. אז בשביל מה כל המשחק המעצבן הזה של תודעת חטא, חרטה שאין תשובה בלעדיה, תשובה וכו'. נזרום. גם אין צורך בבירור כי אליבא דאמת הכל מבורר ועומד, כי גם אי הבירור הוא רצון השם.
    אם הייתי יותר ציניקן, הייתי טוען שהמשחק הזה הוא לא מכבד, הרבה יותר מכבד את האדם זה לומר שהוא יצור אוטונמי עם הסיכונים המשתמעים מכך, מאשר כלי משחק בידי מישהו.
    והאם צריך גלגולי שלג בשביל הכרה זו?

    • החרטה על החטא היא הרמה הבסיסית והראשונה שבתשובה, והיא הכרחית וחשובה. כל עוד האדם לא מודע לכך שחטא, הוא שרוי עדיין באוטונומיה האישית והמנותקת, שזוהי תמציתו של החטא. רק לאחר מכן יכול האדם להתעלות לרמה הגבוהה היותר של ההכרה שהכול בידי שמים ולדבוק באור האלוהי. כלומר, כל עוד חסרה עדיין החרטה על החטא, על כורחך האדם עדיין אינו מכיר שהתרחק מהאור האלוהי, והוא שרוי באוטונומיה מנותקת ונפרדת. רק לאחר החרטה והתשובה הבסיסית, מסוגל האדם להמשיך לתשובה העילאית.

    • זה שגם המצב של החטא הוא בידי שמים, עדיין לא אומר שהאדם שרוי בתודעה אלוהית. הוא עדיין מנותק מצידו, למרות שזה בידי שמים. התשובה היא לצאת מהאוטנומיה האישית ולחיות במודעות אלוהית.

    • אפשר אומנם לקבל את הגישה הקלאסית, כפי שכתבת. לא כתבתי את דעתי האישית, אלא את הגישה האיזביצ'אית. אתה יכול לחלוק עליה, ואתה יכול לקבל אותה.
      בהזדמנות ארחיב על התפיסה האיזביצ'אית שהכול בידי שמים, זו סוגיה רחבה ועמוקה הדורשת דיון מעמיק. ברשימה זו לא הזכרתי אותה אלא בקצרה ממש, כפי כמה שנוגע על מנת להבין את התשובה, אך ברצוני עוד להרחיב על כך. עוד חזון למועד.

  3. שאלתי היא מה אני מרוויח בגישה האיז'ביצאית, הרי גם היא משאירה משהו שאינו בידי שמים, את המודעות, ומה לי האי שיורא ומה לי האי שיורא.

    • הרווח בגישה האיזביצ'אית, הוא בין היתר בכך שהיא מאפשרת שחרור מהעיסוק בחטא וברגשות האשמה המייסרים את הלב, הגורמים לאדם להתבוסס עוד ועוד בתודעת נחטא, ומעצימים את אשליית האוטונומה האישית, והיא מתמירה והופכת את הכישלון והחטא, את חוסר הדבקות והנפרדות, לגשר למודעות עילאית ואלוהית, בכך שהאדם מבין את אפסיותו ומתעורר להתבטל לנוכח הנוכחות האלוהית השורה בכול. זהו העומק של מאחז"ל זדונות נעשין זכויות, שהעבירות עצמם גורמים לאדם להתעלות לדרגה גבוהה יותר של דביקות והתכללות באלוהות.

      יתרון נוסף הוא שבכך האדם לקבל את עצמו כפי שהוא, ולהתגבר על הקונפליקט הפנימי שבינו לבין חייו – וכפי שביאר הרב שג"ר בציטוט המצוטט לעיל, "…התשובה הגבוהה, תשובה מאהבה, אם כן איננה הכרה באחריות לחטא וחזרה ממנו, אלא דוקא התנערות ממנה, פרי התובנה ש"כל מה שחטא היה גם כן ברצון השם יתברך". בלשון אחרת התשובה הינה קבלת עצמך גם כחוטא, מתוך הארה שלא אני עשיתי את עצמי אלא השם יתברך. הדרך שבה מתגבר החוטא על הקונפליקט שבינו לבין חייו ועל חוסר שביעות הרצון שלו מעצמו הינה דוקא בקבלת עצמו כפי שהוא" – הרב שמעון גרשון רוזנברג, תשובה כקבלה עצמית, בתוך: מאת לצדיק, גרשון קיציס עורך, עמ' 194, הוצאת 'בית', 2005.

    • כל מה ששייך לעבר, בדי שמים. אבל אין זה אומר שעלינו להמשיך מצב זה גם לעתיד. אדרבה, עלינו לנסות להשתחרר ממשקעי העבר, ולצאת לקראת עתיד טוב יותר, מחמת שזהו הרצון האלוהי. זוהי העבודה מוטלת עלינו. והרי פשוט שלמרות שאיזביצ'א מאמינה שהכול בידי שמים, אבל אין זה פוטר אותנו מעבודה ברגע הנתון והלאה. הפרדוקס הזה,הוא העומד ביסוד תשתיתה של ההגות האיזיבצ'אית, ומחייב התייחסות מעמיקה בנפרד.

  4. ועדיין איני מבין מה הרווחנו, דיינו שנאמר לאדם שהקב"ה מתחיל בשבילו חשבון חדש (ממילא להגיע לזדונות נהפכות לו לזכויות זה לא המסלול הקל והשגרתי).
    אני לא מבין את התשוקה שיש לבני אדם לחיות בפרדוקס. אמנם בנושא הידיעה והבחירה גם הרמב"ם מודה בפרדוקס, אבל כבר הראב"ד השיג עליו במקום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s