הרהורים על אבלות אקזיסטנציאליסטית


בימי האבל הלאומיים, ברצוני להציע זווית אחרת של אבלות על חורבן בית-המקדש, זווית קיומית ואקטואלית, שאולי יותר קל להתחבר אליה, איש איש באמונתו ובמקומו האישי, ללא הבדל דת, גזע ומין.

ובכן, העולם המודרני וביותר הפוסט-מודרני המוכר לנו, מתאפיין במצב של בדידות, אובדן משמעות, וגעגוע מטא-פיזי אינסופי. כמו ביצירה הנודעת של אדוארד מונק, המהווה את אחת מסמלי המאה ועשרים; 'הצעקה', האדם המודרני ניצב לו עומד לבדו, בתחושת בדידות, ניכור ולבדיות, אוקיינוס החיים סוער וגועש סביבו, כשבלבו רק שממה, צעקה דוממת, וגעגוע אינסופי למשמעות. מונק כתב על היצירה ביומנו האישי, בשנת 1892: "וכך צעדתי לאורך הדרך עם שני חברייהשמש שקעה וחשתי במשב של מלנכוליההשמיים היו אדומים כדםעצרתי. נשענתי על המעקה, עייף כמוותהבטתי אל מעבר לעננים הבוערים, התלויים בשמיים כחרב וכדם מעל מפרץ הפיורד השחור-כחולחבריי המשיכו לצעוד ואני עודני עומד רועד מפחדחשתי צעקה גדולה, אינסופית המפלחת את הטבע".

העולם דומה לפאזל מעורבב, כשהתמונה הכללית מעורפלת, לא פתורה, ופלאית. כמו ספר קרוע, שדפיו מתגלגלים ללא סדר, והעלילה אינה ידועה, ללא התחלה וללא סוף. והדפים הקרועים מתגלגלים ברחבי העולם, עלעלים עלעלים, מקומטים ובלתי קריאים. 'וכמו ששמעתי, כי השי"ת עשה ספר והוא העולם, ופירוש על אותו ספר הוא התורה, כי התורה כמו מפרשת קניני השי"ת בנבראים' – רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רטז. 

במדרש על אברהם אבינו, מתואר העולם כ'בירה דולקת'. משל המסמל, כפרשנותו של המי השילוח, את העולם כהר-געש של תשוקה עמוקה הלוחשת בתוך הלב האנושי ל'שורש החיים', את הערגה הפנימית שיוקדת במעמקים, את 'הזעקה הבלתי מודעת למשמעות' כניסוחו של ויקטור פראנקל. ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו'. ר' יצחק פתח (תהלים מה) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם – מדרש רבה בראשית פרשה לט פסקה א. הבירה הדולקת היא חבית אפלה שבתוכה לוחשת להבה במעמקים, מחפשת, משתוקקת, מתגעגעת, אל הלא-נודע.

והאדם, בתהליך איטי מאבד את זהותו, את ישותו, את פניו שפעם נוצקו בצלם-אלוהים, והופך אט אט לגורילבוט (חציו גורילה וחציו רובוט). זהו האדם הפוסט-מודרני, או יותר נכון; הפוסט-אנושי. האדם חסר הנשמה, שאיבד את פניו, פני צלם אלו-הים. האדם חסר הזהות וחסר המיהות, האדם שאישיותו נעדרת, האדם שהוא כל-אחד ואף-אחד.

אפשר לראות בבית המקדש, מעין סמל וארכיטיפ אוניברסלי, למרכז ההוויה, מקור ההשראה של האנושות ממנו ינקו גדולי המשוררים וההוגים, נאד הדמעות של עלובי החיים, הכאובים והמיוסרים. הלא הוא המעין, אליו עורג והומה הלב האנושי, כמתואר בסיפור 'ז' בעטלערס' של רבי נחמן מברסלב; …ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין. וכל דבר יש לו לב. וגם העולם בכללו יש לו לב… וזה ההר עם האבן והמעין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם, וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעין הנ"ל, וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעין, בהשתוקקות גדול מאד מאד. וצועק מאד לבוא אל אותו המעין. וגם זה המעין משתוקק אליו… ואזי, סמוך לגמר היום, אזי מתחילים לטל רשות זה מזה (שקורין גיזעגינין) ומתחילין לומר חידות ושירים (שקורין לידער) נפלאים זה לזה. (באהבה רבה והשתוקקות גדול מאד מאד)… – סיפורי מעשיות – מעשה יג.

וכפי שכבר הראה יונג, הארכיטיפ של הבית המקדש, משותף וחוזר על עצמו בתיאורים שונים אצל כל הדתות, התרבויות והזרמים.

מעתה, האבלות היא על החורבן, על התמוטטותו של מגדל המוסר והערכים, על קץ האידאלוגיות, על העולם שנהפך לשומם ואפל, על הבדידות הכואבת, על הגעגוע והחיפוש שאינו יודע שובעה, על העדר הנוכחות האלוהית הממשית, על התום הבתולי שאיננו עוד, על הקטסטרופה האנושית שאין לה מזור ומרפא, על הסבל שאין לו טעם וסיבה, על הדרך ללא מוצא, ועל הקיום עצמו, שכיום יותר מתמיד – אבסורדי לחלוטין.

אפשר לראות בכך גם את המשמעות הפנימית של החורבן ההיסטורי והלאומי של בית המקדש. אך גם מי שאינו מזדהה מאיזה טעם שיהיה לסיפור ההיסטורי, יכול להתחבר לכך ממקום אישי ואקזיסטנציאליסטי לחלוטין.

***

בקרוב אפרסם רשימה נרחבת ומעמיקה הקשורה לרשימה זו ומהווה המשך לה, או יותר נכון רשימה זו מהווה הקדמה לרשימה הבאה, תחת הכותרת 'ויהי בימי הגורילבוט – על העידן הפוסט-אנושי, בעקבות 'הצעקה'. עקבו.

מודעות פרסומת

14 מחשבות על “הרהורים על אבלות אקזיסטנציאליסטית

  1. אבשלום, כתבת יפה מאוד. כדתייה לשעבר, חיפשתי אכן משמעות אישית לט' באב, משמעות הרלוונטית גם לי כיום לאחר איבוד האמונה, ומצאתי אותה בדבריך. שאלתי היא, האם יש טעם להתאבל על אותו עבר נוסטלגי שכבר איננו? מה המטרה בהתאבלות על כך? האם נשיג בכך משהו?

    • שלום רות. שמח לשמוע שהזדהית עם הדברים. לגבי שאלתך, שאלת שאלה חשובה ונכונה מאוד, המחייבת מענה ראוי. אתייחס לשאלתך בהרחבה ברשימה הבאה, שרשימה זו הייתה רק כהקדמה קצרה אליה. את מוזמנת לעקוב.

  2. שלום. חבר הפנה אותי אל הבלוג, ומצאתי אותו מלא בתוכן מרתק ומגוון.
    בפוסט הזכרת את פרשנותו של בעל המי השילוח לדברי המדרש על הבירה דולקת. כמי שמתעניין בהגותו של המי השילוח, אשמח לדעת את מקור הדברים. כמו"כ אני מצפה להתייחסותך להגות האיזביצאית בהרחבה.

    • שלום וברכה.

      מקור הדברים בספר מי השילוח [פרשת לך ח"א]:

      "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך כו', כתיב כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה. כאשר התחיל אאע"ה התחיל לבקש ולחפש אחר שורש החיים שלו, אחרי הבינו אשר כל חמדת עוה"ז לא יתכנו להקראות בשם חיים אמיתיים, כי כל חמדת עוה"ז הוא רק להסיר טרדות והמניעות ואחרי אשר יתבטלו כל הטרדות מה יהי' גוף החיים אשר עליו נקראת העולם, ע"ז אמר לו הש"י לך לך היינו לעצמך, כי באמת כל דברי עוה"ז לא יקראו בשם חיים ועיקר החיים תמצא בך, ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל. זאת הוא החיים".

      שים לב, שבשונה לפרשנות הקלאסית, לפיה חיפושו של אברהם אבינו הייתה תאולוגית ביסודה כחיפוש אחרי בורא העולם, האיזביצער מפרש את חיפושו של אברהם אבינו כחיפוש אקזיסטנציאליסטי, חיפוש 'אחרי שורש החיים', חיפוש אחרי משמעות קיומית. בהתאם לכך, גם תשובתו של האלוקים אל אברהם, מפורשת כקריאה לחיבור פנימי עמוק, לך לך – לעצמך, לנשמתך, שם תמצא את שורש החיים.

      עד כאן מענה לבקשתך בקצרה. אני מאמין שעוד אשוב לקטע מיוחד זה של המי השילוח בהרחבה, ועוד חזון למועד.

    • לגבי בית המקדש, קודם כל – בית המקדש, ייעודו ותפקידו אמור להיות המרכז הלאומי של היהדות, ויותר מכך, המרכז האוניברסלי של האנושות. משכך, לא חייב להיות ביטוי ומקום לאינדיבידואל בבית המקדש.

      שנית, מובא בכתבי איזביצ'א, ויש לכך גם מקבילות בספרי הקבלה, שבית המקדש הוא שורש הנשמות, המרכז של כל הנפשות. ומשכך, חוויית הביקור בבית המקדש והעלייה לרגל, הביאה את האדם לחוויה עצמית עילאית, בכך שהיה זוכה לחוש ולדעת את שורש נשמתו השמיימי. אם כך, גם בבית המקדש, המרכז הלאומי והאוניברסלי, היה ביטוי ומקום לאינידבידואל.

      • חוששני שאתה תופס את המקל בשתי קצוותיו. גם אם בתפילה יש מקום לביטוי האישי, בבית המקדש לא היה שום מקום לכך. העבודה הוכתבה בדיוק ובפירוט.

        • ברור שהעבודה הוכתבה בדיוק ובפירוט, מכיוון שמרכז לאומי-אוניברסלי חייב להעמיד כללי טקס ברורים. כמו שבבית-הלבן בארה"ב ישנם כללי טקס ואבטחה ברורים, וזה לא סותר את ערך האינידבידואליות המערבית. עם זאת, היחיד מצא את מקומו בבית-המקדש גם כאינידבידואל, וחוויות יחידיותו לא התמוססה ברוח הלאומית והאוניברסלית.

          • כאמור, אני מסתמך על המובא בכתבי איזביצ'א, ויש לכך גם מקבילות בספרי הקבלה, שבית המקדש הוא שורש הנשמות, המרכז של כל הנפשות. ומשכך, חוויית הביקור בבית המקדש והעלייה לרגל, הביאה את האדם לחוויה עצמית עילאית, בכך שהיה זוכה לחוש ולדעת את שורש נשמתו השמיימי. אם כך, גם בבית המקדש, המרכז הלאומי והאוניברסלי, היה ביטוי ומקום לאינידבידואל.יש לכך אזכורים במקורות, אשתדל לחפש אותם יותר מאוחר.

  3. להוכיח את זה מכתבי איז'ביצא זה הוכחת המבוקש.
    ואם אתה טוען שאיזביצא היא חידוש, מי מפיס שכך חשבו בימי הבית?

  4. בעצכ"ח http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=24&topic_id=2098118&whichpage=1&forum_id=1364#R_14
    והגולש בעלבעמיו הגיב

    אולי זה כפייתי אבל אני מרגיש חובה לצטט:

    אבל ברויאר יוצא נגד העמדת האינדיבידואל במרכז ונגד אינדיבידואליזם כערך עליון. הוא "ראה את האינדיבידואליזם כאסונו של האדם" . אכן, הוא מפרש את סיפור חטא גן עדן כמאבק שבין האינדיבידואליזם לבין שמירת החוק ה"חוק שהוא כללי ומחייב […]ואינו מכיר באינדיבידואל" . לכן "ההיסטוריא האנושית היא ההיסטוריא של הוכוח ביןרצון השם ב"ה ובין רצון האדם" . העמדת היחיד במרכז כתכלית יחידה של הבריאההופכת כל יחיד לריבון, וזוהי כפירה.

    מתוך:
    http://hamishpat.colman.ac.il/Files.ashx?*12_2011/05-AmosIsrael.pdf&objid=1017&nsid=294&lcid=1037&boneid=12636

    הפרדוקס הוא שבסופו של דבר הייקים אפשרו יותר אינדבידואליות ואילו החסידות נשארה כצבור (ושמרני)

    • הטענות נגד האינדיבידיאליות, רבות וידועות.

      יש להרחיב על ההבדל בין האינדיבידואליות הקיצונית של קוצק, לבין האינדיבידואליות הרכה יותר של איזיבצ'א, ההבדל בין 'מורד בודד' לבין 'יחיד'. במי השילוח, מבהיר האיזיבצער כמה פעמים, שגם האינדיבידואל מחויב לפעמים לרסן את עצמו מפני השמירה על המסגרת הציבורית והערבות ההדדית.

      הדברים מחייבים התייחסות רחבה יותר, ועל כך – ברשימות הבאות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s