מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד – חבלי לידה

68383-750-16-11-08-L

מתוך מערבולת עזה של שתי רוחות המנשבות בקרבי, נולד לו הבלוג, קרם עור וגידים והפציע לאור העולם.

הרוח הראשונה, נושבת שקט ובדממה, חותרת אל פּנים, דוחפת אל חביון מעמקי הלא-נודעים, אל תהום-נפשי ובתולי נשמתי. ואילו רעותה, נושבת בעוז ובסער, מתפרצת כלפי חוץ, נושאת כנפיים לכל עבר, מבקשת ביטוי כמעין נובע, מתוך תבערה פנימית כהר געש המתגלה פתע פתאום. ונשמתי השסועה, עומדת בתווך חסרת אונים. אוי לה מיוצרה – הרוח הראשונה, היונקת מתוך תמצית הוויתה ולשד יצירתה, ואוי לה מיצרה – הרוח השנייה, היונקת מתוך יצר החיים, השאיפה לביטוי ומימוש העצמיות. הרוחות נאבקות זו בזו, בקרב איתנים סוער ונפיץ. מתוך מאבקם, מיתמר עשן סמיך, מסך ערפל כבד.

אולי זו תמצית מהות החיים, 'החיים כסיגריה'. ניצוץ זעיר בוער, לוחש במעמקים, בלתי נראה. בשביל לצקת חיים בניצוץ, לשלהב את הגחלת, אתה מוכרח לשאוף כלפי פנים, אל תוך מעמקיך. שאיפה זו היא תמצית החוויה, הטעם והעונג. אבל אם תשאף פנימה יותר מידי, אתה עלול להיחנק. אז כעת אתה מוכרח לנשוף כלפי חוץ, להביע את את מה ששאפת אל תוכך. עכשיו אתה בתוך ערפל כבד, מסך עשן שמיתמר מתוך פיך. אוהו איזה ערפל. ישנם כאלו שבורחים מהערפל, אבל אתה צועד אל תוכו, טובל בו מלוא קומתך. הוא מסביבך, מעליך, ובתוכך. 

מקטרת

כמובן שהסיגריה היא רק משל. הניצוץ הוא הנשמה, רוח החיים, ההויה העצמית. גם אם אינך מעשן, התהליך הזה מוטבע בד.נ.א. שלך. הנשימה גם היא פועלת באותה מתכונת. נשימה כלפי פנים, ושאיפה כלפי חוץ. גם העיניים, צוהרי הנפש, עפעפיהם נעצמות, ונפתחות לסירוגין. והערפל, אף הוא מסביבך, בכל מקום. 'העולם הזה דומה ללילה' 'למה נקרא שמו עולם, מלשון העלם'. אם אינך רואה אותו, ראייתך לקויה.  

הסערה מתמשכת, אינה פוסקת אף לרגע. אין אביב באופק, גם לא משק כנפי סתיו בהיר. הערפל אינו מתבהר, בעמדתו רק יותר מתבצר, עוטף את הכל, מסביב ומתוך. נדמה כי עוד מעט השמים ממרום ייפלו, תהומות משאול יגעשו, והארץ כולה תזדעזע בחיל ורעדה. והגשר הרעוע עליו אני עומד, הגשר המחבר בין העולמות ורוחותיהם, מתנדנד כשיכור, והגלים כבר פוערים פיהם לבלעו חיים. שערותי נאחזות בסבך, משמשות חבל הצלה אבסורדי באוקיינוס הזועף של החיים, ואנכי תלוי בין שמים לאדמה.

עוד מעט, וככלות הכל יישאר רק חלל פנוי. חלל אינסופי. חלל כה שומם, חלל כה עמוק, כה אפל, כה נשגב. ובחלל, שמים ואדמה, אור ואפלה, שאול ועדן, משמשים בערבוביה. הלא שם, – בחלל הפנוי, משכנו של האלוהים. יש אומרים, משם צומחים השאלות שאין עליהם תשובה. אך אני חושב, שמשם בוקעת התשובה היחידה, שאין עליה שאלות. אל החלל הפנוי, לא ניתן לטפס. לשם – אפשר רק ליפול, לקפוץ, לצלול. רבים טיפסו במעלה ההר, עלו במדרגות מגדל התבונה, אך כשהגיעו למעלה מצאו ערפל. רק יחידים, כשהגיעו אל הפסגה, קפצו אל התהום, אל החלל הפנוי.

***

יצירתו של יוצר ואמן אמיתי, מוכרחת לצמוח מתוך דינמיקה בסיסית זו. מחד, יצירתו חייבת להיות יצירה אישית ואינטימית, עבורו ובשבילו בלבד. יצירה מתוך הכרח נפשי פנימי עז, מתוך שלהבת היצירה הלוחשת, מוטבעת, ונובעת בנשמתו. היצירה היא בשבילו מהות-החיים, יצירה לשם יצירה, ללא מטרה כל שהיא. עליו להיות מוכן בלב-שלם ובהכרה ברורה, שיצירתו תשקע במצולות השכחה, ולא תעורר התעניינות באף אדם עלי-אדמות. יתרה מכך, עליו להסכים שיצירתו תתקבל בזלזול, ותספוג חיצי ביקורת ארסיים. מאידך, עליו לשאוף לתפוצה רחבה ככל שאפשר, לחפוץ בהשפעה עצומה של יצירתו, שרק ארבע רוחות העולם הם גבולותיה. ביצירתו, עליו לברוא עולם חדש, כיפת שמים שאינסוף למרחביה והמסתופפים תחת כנפיה. זוהי תשתית היצירה, נקודת המוצא של יוצר אמיתי.

***

ואז הוא אמר, בקולו השקט ועיניו הרגועות:

אתה לא במשבר. זו לא טרגדיה. אתה בתהליך של צמיחה מבורכת, מסע של הארה. נכון, זה כואב, כואב מאוד. זה קשה בהחלט. אבל כל לידה חדשה מלווין בצירים וייסורי תופת. קבל זאת בשמחה, בחיוך, בהבנה. תחגוג את המסע, זה הדבר הכי עילאי שקורה לך. אתה צעיר, בשחר עלומיך, אבל עכשיו אתה נהיה עוד יותר צעיר. אתה נולד מחדש. קבל את עצמך מחדש, בנהירו דאנפין, ברוגע עמוק ואינסופי.

אז אל תקרא לזה הר-געש, הר-געש שמבקש להתפרץ ולבעור. קרא לזה מעין פנימי, מעין שמבקש לנבוע ולפכות. אולי זה מרגיש כמו הר-געש, בוער, מתפרץ, מבעבע, אימפלוסיבי, אבל תחפור עמוק בפנים, תסתכל היטב, ותראה שם מעין צלול וזך. מעין שלא נגעה בו יד אדם מעולם, מעין שמיועד מששת ימי בראשית אך ורך בשבילך. תן לו לנבוע, הרווה את תשוקתך הסוערת במימיו המתוקים והצלולים.

הבט פנימה, חדור מבעד לערפל הגעש, ותחזה את בבואת דיקונך החדשה משתקפת בתוך המים הנובעים ומפכים כמי השילוח, לאט לאט, אבל עמוק עמוק.

וכמים קרים על נפש עייפה, היו הדברים, ולא רק לתפארת המליצה.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד – חבלי לידה

  1. בס"ד
    סוף סוף!!!
    בלוג שמדבר על דברים שמעסיקים אותי בלי סוף. אני חייב להגיד שאיז'ביצה קצת מפחידה אותי בגלל המשחק הלא ברור עם הגבולות אבל זה גם מקור המשיכה, שהגבולות נולדים מהמפגש החי של האדם עם החיים, עם התורה וכמובן עם הקב"ה.
    אני לא יודע אם גם אצלך המפגש עם היהדות התחיל במפגש עם המזרח. אצלי הדבר הזה מעורר עד היום (כמעט חמש שנים בתהליך התשובה) תהיות עמוקות אם יש איזו דרך לעשות אינטגרציה לחוויית ההארה ה"מזרחית" בתוך ההקשר היהודי. מהמעט שיצא לי ללמוד על רב שלמה קרליבך, ההרגשה שלי הייתה שהוא זיהה את הנקודה הזו ובגלל זה היה לו מאוד קל להתקרב גם לגויים(כמוך, גם אני מאמין שהוא לא בא לעשות מהפכה הלכתית אבל באיזשהו מקום הוא כאילו הקדים את אורו של משיח).
    מצפה בכיליון עיניים לפוסטים הבאים.
    ישר כוח!

    • ברוך הבא.

      תודה רבה על התגובה החמה. כפי שכתבת, מקור יופייה ומשיכתה של איזביצ'א אכן טמון במשחק שלה עם גבולות הקיום בין האדם לעצמו ובינו לבין אלוהיו, משחק הנולד מהמפגש האותנטי של הקיום והחיים, מפגש חי ומתחדש ללא הרף. המפגש עם היהדות התחיל אצלי עוד לפני המפגש את המזרח, אך הנני נמצא בדיאלוג מתמיד בין היהדות למזרח, ובין היתר הושפעתי רבות ממשנתו של הגורו ההודי המפורסם אושו, עליו ועל המפגש בינו לבין החסידות כתבתי בפוסט האחרון.

      אתה מוזמן לעקוב גם בהמשך.

  2. היוצאים בשאלה או אולי "מוצאים תשובה" נקרא להם ושניהם על אותו בסיס של מציאה המה. "יוצאים בשאלה" ה- יוצאים בעקבות השאלה ששואלת נשמתם והרוויון שהיא מבקשת. אלו מתחלקים לשניים האחד הם הדורשים שחרור במובן של אי נשיאת עול אחרים על גבם ורצונם לעשות ככל העולה על רוחם וזכותם היא זו ולכך נוצר העולם לבריותיו. השני והוא האמיתי יותר הוא נפש האמן המשתוקק תמיד אך עדיין הוא נופל ונופל בעיני אחרים והוא רק מתכוון לטוב נשמתו הכלואה, ובהפשטה מדובר באנשים בעלי נפש יצירתית וגבוהה שאינם מוצאים ביטוי במסגרות מצומצמות אלו, מן ההכרח שיחפשו זאת בחוץ ולא יקברו את עצמם תחת גבולותיה של עיר הולדתם וסגנון מולדתם ובצדק מצידם שהרי יהיה זה משול להתאבדות ואולי זוהי ההתאבדות המקורית שלא על הגוף דיבר המשורר כי אם אל מעבר לגבולותיה אל מקומות שלא יתחמו במיילים ולא יוערכו בקילומטרים. לא השכילה היהדות בצורתה כיום לפנות מקום ולהוות בית לאותם יצירות אלוהים אשר בראם לתפארת עולמו, אך שאר ברואיו אינם מכירים בהם כנדרש, נאלצים הם לפרוח בכוחות עצמם אל מחוץ לגבולות ולא רק בדמיון כבעשרים שנות חייהם הראשונים אלא בפועל ממש ומקובלני ש"אונס רחמנא פטרה".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s